אכבר האשמי רפסנג'אני

עלי אכבר האשמי רפסנג'אני
اکبر هاشمی رفسنجانی (פרסית)
לידה	25 באוגוסט 1934; בהרמאן, רפסנג'אן, המדינה האימפריאלית של איראן
פטירה	8 בינואר 2017 (בגיל 82); טהראן, איראן
מדינה	הרפובליקה האיסלאמית של איראן
מקום קבורה	המאוזוליאום של רוחאללה ח'ומייני
השכלה	אוניברסיטת קום; אוניברסיטת אספהאן; אוניברסיטת טהראן ;
מפלגה	מומחיות העם
בן או בת זוג	Effat Marashi (1958–?)
	3 באוגוסט 1989 – 2 באוגוסט 1997; (8 שנים)
	→ עלי ח'אמנאי מוחמד ח'אתמי ←
פרסים והוקרה
	מסדר פאת'
חתימה

עלי אכּבר הָאַשמִי רַפְסַנְגָ'אנִי (בפרסית: اکبر هاشمی رفسنجانی, נולד בשם האשמי בהרמאני: هاشمی بهرمانی; 25 באוגוסט 1934 – 8 בינואר 2017) היה פוליטיקאי איראני רב-השפעה שכיהן במגוון תפקידים בכירים באיראן. היה מבכירי המהפכה האסלאמית, ממעצבי המשטר החדש ומתווי דרכו בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של הרפובליקה האסלאמית ועד פטירתו.

רפסנג'אני היה ממנהיגי המהפכה האסלאמית וממקורביו של העומד בראשה, רוחאללה ח'ומייני. כמו כן היה גם מאנשי המפתח לאורכה של מלחמת איראן–עיראק ובעיצובו של המשטר המהפכני. הוא התבלט בתור מנהיג פרגמטי וסמכותי והיה האחראי מן הצד האיראני לפרשת איראן-קונטראס. כיהן כנשיא איראן בשנים 1997–1989 בתקופה שעמדה בסימן התאוששות מהמלחמה, מהמורות כלכליות וניסיון להשיב את איראן לחיק הקהילה הבין-לאומית בעודה ממשיכה במקביל בהפצת המהפכה. רפסנג'אני היה דמות מרכזית בבחירתו של עלי ח'אמנאי למנהיג העליון ומבחינת סמכויותיו, היה הנשיא החזק ביותר בתולדות הרפובליקה האסלאמית^[1].

בבחירות לנשיאות בשנת 2005 הוא ניסה לרוץ לקדנציה שלישית, אולם נוצח על ידי מחמוד אחמדינז'אד. מאז ועד מותו כיהן כיושב ראש המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר באיראן. ב-2013 נבחר בן טיפוחיו, חסן רוחאני, לנשיא איראן. רפסנג'אני מת מהתקף לב ב-8 בינואר 2017 בבית חולים בטהראן.

ראשית חייו ופעילותו הציבורית

עלי אכבר האשמי רפסנג'אני נולד בעיירה בהרמאן ליד העיר רפסנג'אן שבמרכז איראן, ב-25 באוגוסט 1934. בן למשפחה עשירה של מגדלי פיסטוק שמוצאה בשבט בלאגריבה בלורסתאן^[2]. היו לו שבעה אחים ואחיות. בגיל 14 הוא נסע ללמוד תאולוגיה בקום. שם נחשף לרעיונות של אייתוללה רוחאללה ח'ומייני^[3]. לפני המהפכה האסלאמית השתייך למחנה הפעילים נגד משטרו של מוחמד רזא שאה פהלווי, ונכלא בידי המשטרה החשאית, הסאוואכ, שבע פעמים בין השנים 1960 ל-1979. ח'ומייני מינה אותו כמנהל פיננסי של תנועת ההתנגדות וכאיש הקשר עם קבוצות מהפכניות אחרות^[4].

קריירה פוליטית

בראשיתה של הרפובליקה האסלאמית החדשה רפסנג'אני שימש כחבר בכיר במועצת המהפכה האיראנית, יחד עם מוחמד ג'וואד בהונאר, מוחמד בהשטי, מורתזא מוטהרי, ועבדול כרים מוסאווי ארדבילי. הוא היה אחד מהחברים בעלי ההשפעה במועצה בתחילה כסגן שר הפנים ובהמשך כשר הפנים בפועל בין השנים 1979–1980, וכיהן כיושב ראש המג'לס (הפרלמנט האיראני) הראשון לאחר כינון המהפכה האסלאמית, משרה שבה כיהן עד שנת 1989. באותה התקופה הוא הפך להיות האדם הקרוב ביותר לח'ומייני ושימש לו כ"עיניים ואוזניים"^[5].

רפסנג'אני שימש כנציגו של ח'ומייני במועצה הביטחון העליונה אחרי מותו של מוסטפא צמארן (Mostafa Chamran) ושני במטה מפקדת המטות המשולבים של איראן בשנה האחרונה של מלחמת איראן–עיראק. הוא לחץ על ח'ומייני לסיים את המלחמה. שלושה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד, הסכימה איראן^[4] לקבל את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מספר 598^[6] והמלחמה בת שמונה השנים הסתיימה.

יושב ראש הפרלמנט

רפסנג'אני היה מבין מנסחי חוק הבחירות האיראני, ובבחירות הראשונות היה אחד מן המועמדים של מפלגת הרפובליקה האסלאמית וזכה ב-54% מהקולות. הוא מונה ליו"ר הפרלמנט והחזיק בתפקיד תשע שנים. היה מעורב בהדחתו הכפולה של אבולחסן בני-סדר כמפקד העליון של הצבא וביוני 1981 מהנשיאות, והיה דמות מפתח בפרשת אירנגייט, שנכשלה. בעקבות הפרשה הוא נתפס כמפסידן^[4]. אחרי מותו של ח'ומייני, מייסד הרפוליקה האסלאמית, ובחירתו של הנשיא דאז עלי ח'אמנאי למנהיג העליון, הוא עזב את הפרלמנט ורץ לנשיאות ב-1989^[2].

ב-3 באוקטובר 1986 קיבל במתנה את ספר התנ"ך מנשיא ארצות הברית רונלד רייגן, עם הקדשה בכתב ידו. לדברי דובר הנשיא לארי ספיקט, המתנה נועדה לסמל שהנשיא רייגן מאמין באלוהים. שוויו של ספר התנ"ך נע בין 5000 דולר ל-100,000 דולר^[7].

נשיאות

מ-17 באוגוסט 1989 עד 1997 כיהן כנשיא איראן. הוא היה הנשיא האיראני הראשון שסיים את כהונתו באופן רשמי עם תום הקדנציה שלו. מבין קודמיו, אבולחסן בני-סדר הודח לפני תום כהונתו, מוחמד עלי רג'אי נרצח, ועלי ח'אמנאי הועלה לדרגת המנהיג העליון.

מדיניות פנים

רפסנג'אני אימץ מדיניות של "כלכלה לפני הכל", תמך בהפרטה על פני ריכוזיות ובעלות המדינה באיראן^[8]. הוא תמך במשא ומתן עם ארצות הברית על תוכנית הגרעין האירני ומדיניות השוק החופשי שהוביל הייתה בניגוד לתפיסה של מחמוד אחמדינז'אד ובני בריתו, שדגלו בשמירה על קו תקיף נגד התערבות מערבית במזרח התיכון תוך המשך מדיניות של הסתגרות כלכלית^[9]. הוא ניסה להוביל לכך שכלכלת איראן תהייה מבוססת על תעשייה ותשתלב בכלכלה העולמית בהתאם למדיניות הבנק העולמי^[10].

ב־1982, בעידודו, הוקמה אוניברסיטת אזאד (دانشگاه آزاد اسلامی) רשת אוניברסיטאות ומכללות פרטית באיראן^[11].

על אף הרפורמות שהוביל בתחומים שונים באיראן, בשנות כהונתו של רפסנג'אני כנשיא, בתי המשפט באיראן המשיכו לגזור ההוצאה להורג למתנגדים לשלטון, קומוניסטים, כורדים ובהאיים^[12].

מדיניות חוץ

רפסנג'אני ביקש לחזק את הקשרים של איראן עם מדינות העולם. תחת חומייני ובמהלך מלחמת איראן–עיראק, הדרדרו היחסים של איראן עם מדינות ערב, והוא ביקש לשקם את הקשרים. כמו כן הוא ביקש לחמם את היחסים עם מדינות מרכז אסיה והקווקז^[13]. הפתווה שהוציא ח'ומייני לסופר סלמאן רושדי לא איפשרה לנרמל את היחסים, למורת רוחם של שני הצדדים שראו פוטנציאל כלכלי ופוליטי בשינוי המצב. ארצות הברית ומדינות אירופה קיוו שהצעדים של רפסנג'אני לכיוון המערב יביאו גם לשינוי היחס לאופוזיציה באיראן ועמדתה של איראן ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני^[10].

ח'ומייני תמך בפיתוח נשק גרעיני באיראן. בשנת 2007 רפסנג'אני הדגיש כי השימוש בנשק להשמדה המונית הוא לא חלק מתרבות הרפובליקה האיסלאמית וכי לאיראן אין עניין לייצר נשק גרעיני והיא מוכנה לתת התחייבויות בנושא^[14].

לאחר הנשיאות

בשנת 2000, בבחירות הראשונות לאחר תום הקדנציה, הוא רץ מחדש לפרלמנט, אולם לא עלה בידו להיבחר בין 30 הנציגים מטעם העיר טהראן, כפי שהכריז משרד הפנים האיראני. מועצת שומרי החוקה פסלה אז מספר ניכר של מצביעים, ובזאת הצליחה להביא ל"בחירתו" כנציג ה-30 במספר. כך הפך רפסנג'אני פעם נוספת לחבר המג'לס, אולם הוא התפטר עוד טרם השבעתו לתפקיד. הוא נימק צעד זה בכך שהדבר יאפשר לו "לשרת את העם טוב יותר במשרות אחרות". לאחר מכן, כיהן רפסנג'אני כיושב ראש המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר, שתפקידה ליישב נושאים חוקתיים שבין המג'לס לבין מועצת שומרי החוקה.

הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה

ב-25 באוקטובר 2006 הוציאה פרקליטות המדינה של ארגנטינה כתב אישום רשמי נגד איראן וחזבאללה בעניין הפיגוע במרכז הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994. בכתב האישום הואשמו רשויות איראן בהשפעה ישירה על חזבאללה בביצוע הפיגוע, והפרקליטות קראה בו לעצור את רפסנג'אני ושבעה בכירים אחרים. תקרית זאת הציבה את נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד בעמדה הלא-נוחה שבה נאלץ להגן על רפסנג'אני, מכיוון שהיה יריבו הפוליטי ואף האשים אותו בשחיתות ובעמדות פרו-מערביות. הדבר נחשב כאירוע חיובי מאוד עבור רפסנג'אני, וסייע לו להיבחר למועצה לאבטחת האינטרס של המשטר. האקונימיסט, טען כי שאיראנים רבים רואים ברפסנג'אני האדם היחיד עם הכישורים הפוליטיים והכוח שיוכל להגיע להסכם עם המערב ולסיים סנקציות כלכליות^[15].

לאחר מכן, כיהן רפסנג'אני כיושב ראש המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר, שתפקידה ליישב נושאים חוקתיים שבין המג'לס לבין מועצת שומרי החוקה.

חייו האישיים

לרפסנג'אני היו שלושה בנים מנישואיו בשנת 1958: מוחסן, מהדי ויאסר, ושתי בנות, פאטמה ופאאזה. פאאזה רפסנג'אני היא היחידה שבחרה בקריירה פוליטית. היא הייתה לחברת מג'לס, ובהמשך - מוציאה לאור של העיתון "זן" (בפרסית: زن = "אישה").

בשנים האחרונות נטען נגד האשמי רפסנג'אני שברשותו רכוש ועושר רב. במסע הבחירות שלו בשנת 2005 הוא טרח להכחיש את השמועות. הוא הואשם שוב ושוב על ידי מבקריו בכך שברשותו רכוש מוסתר, אולם דחה את כל ההאשמות ודרש שיוצגו הוכחות.

רפסנג'אני חיבר מספר ספרים. בין החשובים שבהם ספר על אמיר כביר, בשם: אמיר כביר, גיבור המאבק באימפריאליזם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אכבר האשמי רפסנג'אני בוויקישיתוף

אכבר האשמי רפסנג'אני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אכבר האשמי רפסנג'אני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
עלי אכבר האשמי רפסנג'אני (1934-2017), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Michael Axworthy, Revolutionary Iran: A History of the Islamic Republic, Oxford University Press, 2013, עמ' 308
^ ¹ ² Cowell, Alan (2017-01-08). "Ayatollah Ali Akbar Hashemi Rafsanjani, Ex-President of Iran, Dies at 82". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-02-03.
^ "Shark of Persia: Obituary: Akbar Hashemi Rafsanjani died on January 8th". The Economist. 2017-01-14.
^ ¹ ² ³ "Rafsanjani, Iran leader whose life mirrored nation's, dies" (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-02-03.
^ Mehdi Moslem, Factional Politics in Post-Khomeini Iran, Syracuse University Press, 2002, עמ' 90
^ "UN Security Council Resolution 598, Iran / Iraq". Council on Foreign Relations (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2017-01-05. נבדק ב-2017-02-04.
^ עפרה ישועה-ליית, התנ"ך שקיבל רפסנג'אני מרייגן שווה 100 אלף דולר, מעריב, 30 בינואר 1987
^ Pasri Trita, Treacherous Alliance: The Secret Dealings of Israel, Iran and the United States, Yale University Press, 2007, עמ' 132
^ "Voice of ambition". The Guardian (באנגלית בריטית). 2006-06-23. ISSN 0261-3077. נבדק ב-2017-02-08.
^ ¹ ² Homa Katouzian, Hossein Shahidi editors, Iran in the 21st Century: Politics, Economics & Conflict, Routledge, 2007, עמ' 35
^ Marashi, Sahar Namazikhah, Reza. "Back to the Future in Iran's Election". The National Interest (באנגלית). נבדק ב-2017-02-12.
^ Sciolino, Elaine (2009-07-18). "Iranian Critic Quotes Khomeini Principles". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-02-12.
^ Alidad Mafinezam, Aria Mehrabi, Iran and Its Place among Nations, Praeger, 2007, עמ' 37, 45
^ John Pike, Rafsanjani reassures West Iran not after A-bomb, www.globalsecurity.org
^ A candidacy conundrum, The Economist

[1] Michael Axworthy, Revolutionary Iran: A History of the Islamic Republic, Oxford University Press, 2013, עמ' 308

[הערה_מספר_20170208050910:1-2] ¹ ² Cowell, Alan (2017-01-08). "Ayatollah Ali Akbar Hashemi Rafsanjani, Ex-President of Iran, Dies at 82". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-02-03.

[3] "Shark of Persia: Obituary: Akbar Hashemi Rafsanjani died on January 8th". The Economist. 2017-01-14.

[הערה_מספר_20170208050910:0-4] ¹ ² ³ "Rafsanjani, Iran leader whose life mirrored nation's, dies" (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-02-03.

[5] Mehdi Moslem, Factional Politics in Post-Khomeini Iran, Syracuse University Press, 2002, עמ' 90

[6] "UN Security Council Resolution 598, Iran / Iraq". Council on Foreign Relations (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2017-01-05. נבדק ב-2017-02-04.

[7] עפרה ישועה-ליית, התנ"ך שקיבל רפסנג'אני מרייגן שווה 100 אלף דולר, מעריב, 30 בינואר 1987

[8] Pasri Trita, Treacherous Alliance: The Secret Dealings of Israel, Iran and the United States, Yale University Press, 2007, עמ' 132

[9] "Voice of ambition". The Guardian (באנגלית בריטית). 2006-06-23. ISSN 0261-3077. נבדק ב-2017-02-08.

[הערה_מספר_20170222045843:0-10] ¹ ² Homa Katouzian, Hossein Shahidi editors, Iran in the 21st Century: Politics, Economics & Conflict, Routledge, 2007, עמ' 35

[11] Marashi, Sahar Namazikhah, Reza. "Back to the Future in Iran's Election". The National Interest (באנגלית). נבדק ב-2017-02-12.

[12] Sciolino, Elaine (2009-07-18). "Iranian Critic Quotes Khomeini Principles". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-02-12.

[13] Alidad Mafinezam, Aria Mehrabi, Iran and Its Place among Nations, Praeger, 2007, עמ' 37, 45

[14] John Pike, Rafsanjani reassures West Iran not after A-bomb, www.globalsecurity.org

[15] A candidacy conundrum, The Economist

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]