אפרים תבורי

אפרים תבורי
Ефраїм Табурі
	אפרים תבורי, ספטמבר 1951
לידה	10 בספטמבר 1900; טולצ'ין, אוקראינה
פטירה	7 באפריל 1957 (בגיל 56); תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה	אפרים פופיק
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1924
מפלגה	מפא"י
	14 בפברואר 1949 – 15 באוגוסט 1955; (6 שנים)
כנסות	1 - 2
	מזכיר מפלגת אחדות העבודה בתל אביב; וחבר מועצת פועלי תל אביב;
	מזכיר מפלגת אחדות העבודה בתל אביב; וחבר מועצת פועלי תל אביב;

אפרים תבורי (פופיק) (באוקראינית: Ефраїм Табурі; ט"ז באלול תר"ס, 10 בספטמבר 1900^[1] - ו' בניסן תשי"ז, 7 באפריל 1957) היה פוליטיקאי ישראלי וחבר הכנסת הראשונה והשנייה.

תבורי נולד בטולצ'ין שבאימפריה הרוסית וקיבל חינוך מסורתי וכללי. היה פעיל בתנועה הציונית-סוציאליסטית ובשל כך נעצר על ידי השלטונות הסובייטיים.

ב-1924 עלה לארץ ישראל, עבד בעיריית תל אביב והיה מזכיר מפלגת אחדות העבודה בתל אביב מ-1927, וחבר מועצת פועלי תל אביב מ-1929.

נשא לאשה את רות לונדון, ונולדה להם בת יחידה אסתר (אסתר ארדיטי 1931–2005).

כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י בשנים 1949–1955.

תבורי היה אחד מחברי הכנסת שהתנגדו נמרצות לחוקה, בטענה שחוקה פורמלית היא חסרת משמעות. בדיון שנערך בכנסת ב-13 במאי 1950 אמר: "גם בלי חוקה פורמלית תהיה מדינה דמוקרטית ומתוקנת ולא יהיה מה להתבייש, לא מפני סוריה שיש לה קונסטיטוציה וגם לא מפני רוסיה..." הוא הוסיף ודיבר גם על סכנה של "...תבערה גדולה מאוד, מלחמת דת ומלחמת אידאות".

תבורי נפטר ב-7 באפריל 1957 ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק.^[2]

זאב שנקר אמר עליו:

"מראשית בואו ארצה ב-1924 קבע את דרכו - דרך פועל, סולל, חופר, בונה ויוצר, כשלעצמו- לא הלך בגדולות, לא התהדר, לא התעטר, אף כי ידיעותיו מרובות ומגוונות ולשונו בפולמוס שנונה וקולמוסו בידו- סגולותיו שהכשירוהו לתפוס עמדה חשובה בציבור".^[^{דרוש מקור]}

בית התרבות "בית תבורי" בתל אביב נקרא על שמו.

לאחר מותו התגלעה מחלוקת בין אלמנתו ובין פילגשו בנושא הקצבה. הוחלט שהאלמנה תקבל את הקצבה מהכנסת והמפלגה תדאג לקצבה עבור הפילגש^[3].