וסט אנד (רובע)
.svg){kind=spacer}
וסט אנד (באנגלית: West End) הוא רובע בלונדון המהווה את מעוז התיאטרון הממסדי והמקצועי של הזרם המרכזי באנגליה בפרט, ומרכז תיאטרון בולט בעולם דובר האנגלית בכלל. החל מאמצע המאה ה-19 נקרא כך האזור האופנתי שממערב לצ'רינג קרוס[1], אשר כיום נמצא במרכז העיר אולם אז היה בקצה המערבי של העיר. כמרכז האזור נחשבת כיכר לסטר.
יחד עם תיאטראות ברודוויי בניו יורק נחשבים תיאטראות "וסט אנד" כרמה הגבוהה ביותר של תיאטרון מסחרי בעולם הדובר אנגלית. ביקור בהצגת תיאטרון וסט אנד היא אחת מצורות הבידור החביבות על תיירים בלונדון[2]. בשנת 2007 צפו למעלה מ-13 מיליון בני-אדם בהצגות בוסט אנד.[3]
הרובע הלונדוני
עריכהרוב האזור נכלל במסגרת רובע הסיטי של וסטמינסטר, ונכללות בו שכונות כגון מייפייר, וסוהו. גבולות הרובע הם רחוב הסטרנד מדרום, רחוב אוקספורד מצפון, רחוב ריג'נט ממערב ורחוב קינגסוויי ממזרח. כיוון שהגדרת האזור היא יותר תרבותית מאשר גאוגרפית, גם החלק הצפוני של הגדה הדרומית של התמזה נכלל כיום בתחומי ה"וסט אנד", בשל מכלול התרבות ותיאטרון שבו. במפגש רחוב אוקספורד ורחוב ריג'נט נמצאת כיכר אוקספורד ובמרכזו של רחוב ריג'נט נמצאת כיכר פיקדילי הידועה. בשולי הווסט אנד נמצאת הכיכר המרכזית של לונדון - כיכר טרפלגר וסביבה הגלריה הלאומית הבריטית ומבני ציבור רבים.
היסטוריה
עריכה
אזור הווסט-אנד (האזור שממערב לסיטי של לונדון) היה אזור כפרי שהחל להתפתח רק החל מאמצע המאה ה-17. אדמות האזור היו נחלותיהם של אצילים, שהחלו לפתח אותן לאחר השרפה הגדולה של לונדון על מנת לתת מענה לדיור מחוץ לסיטי. פיתוח השטח נעשה באמצעות הקמת שכונות מגורים אליטיסטיות סגורות סביב כיכר מרובעת. הכניסה לכיכר הייתה מגודרת ורק תושביה יכלו להיכנס לתוכה. בעורף בתי הכיכר נסללו רחובות ובהם חנויות ובתי עסקים לשירות תושבי הכיכר, מעליהן התגורר ציבור נותני השירותים, שהפך למעמד בינוני עירוני-מסחרי. אופי האזור, הרצוף כיכרות רבועות, הזכיר עיירות במרחב כפרי. בין הכיכרות המפורסמות נמנות כיכר לסטר (פותחה מחל מ-1670), כיכר גרוונר (1720), כיכר ברקלי (1740) וכיכר ראסל.
לאחר ניצחון בריטניה במלחמות הנפוליאוניות, הפכה בריטניה למעצמת-על ולאימפריה הגדולה בעולם. ג'ורג' הרביעי, שמשל על בריטניה כעוצר (ריג'נט), דרש שלאימפריה תהיה עיר בירה ראויה לשמה, ולא אוסף מגובב של עיירות (הסיטי, הסיטי של וסטמינסטר וכיכרות הווסט-אנד). בד בבד, ב-1811 פקעו זכויות חכירה של קרקעות באזור, שאיפשרו שינוי באופי הווסט-אנד על ידי סלילת שדרה אימפריאלית (רחוב ריג'נט) המובילה לפארק ושכונת מגורים, שנבנו אף הם בסגנון רומאי-אימפריאלי (ריג'נטס פארק). בניגוד לתוכנית אוסמן להתחדשות פריז, שהייתה מפעל ממלכתי בשליטה ממשלתית, בוצעה תוכנית העוצר על ידי יזמים פרטיים. התוכנית תרמה לשינוי באופי האזור מעיירות מנומנמות לעיר שוקקת ועשירה ומרכז תרבותי.
לוח הזמנים של הווסט אנד הותאם לעונת הפעילות של הפרלמנט, בחודשים ינואר עד יוני ("העונה החברתית" או ה-season). אז אכלסו את הרובע באופן קבוע משפחותיהם של חברי הפרלמנט ובעלי עיסוקים נלווים (כגון עורכי דין, יועצים, פעילים פוליטיים ויזמים ונציגי משפחות האצולה), ששכנו ביתר השנה באזור הכפרי, ביבשת אירופה או ברחבי האימפריה. בתקופה זו הוצגו ההצגות בתיאטרונים, נערכו קבלות פנים ונשפים בבתים פרטיים והתקיימו שלל אירועים חברתיים וספורטיביים. חלק מרכזי מה"עונה" היה הצגתם של צעירים לחוגי החברה וקיום "שוק הנישואים" שחיזק את הבריתות בין משפחות האליטה של הווסט-אנד.
בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 החלה הרכבת התחתית של לונדון להוביל מאות אלפי קונים וקונות מהפרברים אל בתי המסחר של הווסט אנד שם הוקמו באותה עת בתי הכלבו הגדולים הראשונים שכללו בנוסף למסחר גם בתי קפה ותה, חדרי קריאה, פינות לכתיבה ומנוחה ומועדוני נשים. כך הפך הווסט אנד למרחב עירוני מוגן ובטוח לבילוי חופשי עבור נשים מהמעמד הבינוני שנעו בגפן. הרחובות התמלאו בחלונות ראווה גדולים ומפוארים ובכרזות פרסומת.
התיאטרון באזור
עריכה
ערך מורחב – תיאטראות וסט אנד
התיאטרון הראשון בווסט אנד היה ה"רויאל" (Theatre Royal), הוא נפתח ב-7 במאי 1663 ונשרף בשרפה הגדולה של לונדון. גם כיום ניצב באותו מיקום (Drury Lane) תיאטרון בשם "רויאל"[4]. תיאטראות ותיקים חשובים נוספים באזור הם תיאטרון היימארקט, שנפתח ב-1720 ובית האופרה המלכותית, קובנט גארדן שנפתח ב-1732.
תיאטרון אדלפי (Adelphi) בסטרנד, שנפתח ב-1806 ותיאטרון אולד ויק (Old Vic), שנפתח בגדה הדרומית של התמזה ב-1818 הרחיבו את הפעילות התיאטרונית של ה"וסט אנד" אל מעבר לגבולות הגאוגרפיים הצרים של הרובע. ב-1881 נפתח בסטרנד תיאטרונם של גילברט וסאליבן, תיאטרון סבוי.
המופעים המרכזיים בתיאטרונים הם מופעי קומדיה, אופרה ואופרטות, מחזות זמר ותיאטרון קלאסי (מחזות שייקספיר וקלאסיקות של המאה ה-19 כגון צ'כוב, איבסן, אגתה כריסטי וכדומה) בבימוי שמרני ועשיר מבחינת תפאורה ותלבושות ועם שחקנים וזמרים מהשורה הראשונה.
אחת מהתופעות המאפיינות את התיאטרון של וסט אנד הוא הפקות הנמשכות לאורך שנים רבות. למשל The Mousetrap ("מלכודת העכברים") מאת אגתה כריסטי שמוצג מאז 1952 ללא הפסקה, Les Misérables ("עלובי החיים") על פי ויקטור הוגו שמוצג מאז 1985, Cats מאת אנדרו לויד ובר לפי שיריו של טי. אס. אליוט שהוצג במשך 21 עונות מ-1981, סטארלייט אקספרס, גם הוא מחזמר מאת אנדרו לויד ובר, שרץ מאז 1984 ועוד.
לקריאה נוספת
עריכה- בילי מלמן, לונדון – מקום, אנשים ואימפריה, אוניברסיטה משודרת, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2009 עמ' 37-53; 224-232 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל לונדון | ||
- וסט אנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- London West End Theatres תיאטראות וסט אנד (באנגלית)
- London town כתב עת וירטואלי המוקדש לווסט אנד (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Mills, A., Oxford Dictionary of London Place Names, (2001)
- ^ Christopher Innes, "West End" in The Cambridge Guide to Theatre (Cambridge: Cambridge University Press, 1998), p.1194-1195. ISBN 0521434378
- ^
Anita Singh, Showbusiness Editor, TV talent shows help West End shows to record audience, The Telegraph, 8 July 2008
- ^ אתר היסטוריית התיאטרון