ליאונרד ברנשטיין
ליאונרד ברנשטיין (נהגה: לנארד ברנסטין; Leonard Bernstein; 25 באוגוסט 1918 – 14 באוקטובר 1990) היה מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים במאה ה-20. כתב יצירות גדולות שהשפיעו על המוזיקה המודרנית של היום, כגון "קנדיד" (Candide), "סלבה" (Slava) ועוד. ברנשטיין היה המנצח הראשון שהגיש תוכניות טלוויזיה אודות מוזיקה קלאסית, שהתחילו בשנת 1954 ונמשכו עד מותו. הוא היה פסנתרן מחונן ולעיתים ניצח על התזמורת מן הפסנתר. הוא הלחין בסגנונות שונים, מוזיקה תזמורתית, בלט, מוזיקה לקולנוע ולתיאטרון, יצירות למקהלה, אולם היצירה המפורסמת והמצליחה ביותר שכתב היא המוזיקה למחזמר "סיפור הפרברים" ולסרט המוזיקלי באותו השם.
 | |
| ליאונרד ברנשטיין, צילום של ג'ק מיטשל | |
| לידה |
25 באוגוסט 1918 לורנס, מסצ'וסטס |
|---|---|
| פטירה |
14 באוקטובר 1990 (בגיל 72) ניו יורק, ניו יורק |
| שם לידה |
Louis Bernstein  |
| מקום קבורה |
בית הקברות גרינווד |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
1940–1990 (כ־50 שנה) |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת הרווארד, מכון קרטיס למוזיקה, Eliot House |
| עיסוק | מלחין, מנצח, פסנתרן |
| סוגה |
סימפוניה, מוזיקה קלאסית, אופרה |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
| חברת תקליטים |
קולומביה רקורדס, דויטשה גרמופון, פיליפס רקורדס |
| שיתופי פעולה בולטים | הפילהרמונית של ניו יורק, הפילהרמונית של וינה, התזמורת הפילהרמונית הישראלית |
| בן או בת זוג |
פליסיה מונטאלגרה (1951–1978) |
| צאצאים |
ג'יימי ברנשטיין, אלכסנדר ברנשטיין, Nina Bernstein |
| מספר צאצאים |
3 |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
קורות חיים
עריכהילדות
עריכהברנשטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שברוסיה (כיום באוקראינה). סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו ליאונרד, ושמו שונה רשמית לליאונרד כשהיה בן שש-עשרה. נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון ובבית הספר הלטיני של בוסטון (אנ'). אביו, איש עסקים דומיננטי, התנגד לבחירת בנו במוזיקה כעיסוק לחיים, וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנשטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור, ואף לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם".[1]
תקופת הקולג'
עריכהלאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנשטיין את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ובהמשך במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם למד ניצוח אצל פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר עם איזבלה וֶנגֶרובה (אנ') והיינריך גבהרד.
ברנשטיין הושפע מהמנצח דימיטרי מיטרופולוס, שבזכות הכריזמה שלו בחר בניצוח. סגנון הניצוח של מיטרופולוס לא דמה לזה של ברנשטיין, אך השפיע עליו לנצח כמוהו מן הפסנתר, על הבחירה לוותר על שרביט המנצחים, ואף על התעניינותו הרבה במאהלר. ברנשטיין אף הושפע מן המלחין אהרן קופלנד, שאותו פגש בקונצרט ולאחר מכן במסיבה לכבוד יום ההולדת שלו בשנת 1938. באותה מסיבה ניגן ברנשטיין את "וריאציות לפסנתר" של קופלנד, יצירה קשה לביצוע שברנשטיין לא ידע מאומה על המלחין שלה עד אותו ערב. לאחר מכן, אף שלא היה באופן פורמלי תלמיד של קופלנד, נהג באופן קבוע להתייעץ איתו לגבי יצירתו והתייחס אליו כ"מורה היחיד שלו להלחנה". ברנשטיין הנציח את פגישתו עם קופלנד באקרוסטיכון שחיבר לכבוד יום הולדתו ה-80 בו הוא מודה בפתיחתו ובסופו לאנה סוקולוב על כך שהפגישה ביניהם.[2]
חייו האישיים
עריכהברנשטיין היה הומוסקסואל גלוי. ברנשטיין נודע בקשריו הרומנטיים עם האמן יוסי שטרן ועם השחקן דני קיי, אך התחתן עם פליסיה מונטאלגרה, שחקנית צ'יליאנית בשנת 1951. מונטאלגרה התגיירה ולשניים נולדו שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפוניה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם הפילהרמונית של ניו יורק בשנות ה־60 של המאה ה־20, כקריינית (תפקיד שבוצע במקור על ידי השחקנית הישראלית חנה רובינא).
_-_1944_-_foto_van_Vechten2.jpg)
מורשת
עריכהברנשטיין זכה להערכה רבה כמנצח, כמלחין, כפסנתרן וכמחנך. הוא נודע בציבור כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, כמי שניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם, וכמלחין המוזיקה לסרט המוזיקלי המצליח ""סיפור הפרברים"". בסך הכול, כתב שלוש סימפוניות, שתי אופרות, חמישה מחזות זמר ומגוון יצירות אחרות. בנובמבר 1943, זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של ברונו ולטר. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר בשידור חי ברדיו בערוץ הארצי. דבר מחלתו של ולטר נודע לברנשטיין רק באותו יום, כשהודיעו לו שיהיה עליו לעלות על דוכן המנצחים בשעה 15:00 לקונצרט מנחה ולנצח על "דון קישוט" של ריכרד שטראוס ועל יצירות אחרות. ברונו ולטר הזמין אותו אל חדר המלון שלו ושם, על אף מחלתו, סימן לו בפרטיטורות את מה שיהיה עליו לדעת בזמן הניצוח כדי להתאים את עצמו לדקויות שהתזמורת למדה עם ולטר. הוא סיפר שהקונצרט עבר עליו בערפול מוחלט, ורק כשהסתיים בתשואות נלהבות, הבין שהצליח במשימה.[3]
ב-1945 מונה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של ניו יורק, וכיהן בתפקיד זה עד 1947.
ב-1947, בתקופת המנדט הבריטי, ניצח ברנשטיין בפעם הראשונה בתל אביב, על התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית והחל בכך את קשר חייו עם ישראל. המעבר לארץ ישראל היה אפשרי בזמנו אך ורק דרך מצרים, ועקב תמיכתו של ברנשטיין בציונות סירבה השגרירות המצרית בפריז לאשר לו ויזה. הוויזה אושרה הודות להתערבותו של פקיד אמריקאי, שאהב את יצירתו. ברנשטיין הגיש בקשה לויזת עבודה למחלקת העלייה וההגירה של ממשלת פלשתינה (א"י) בפברואר 1947, יחד עם אביו כמנהלו ואחותו כמזכירה. בקשתו אושרה כחודש לאחר מכן.[4] בשנת 1948 ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית לפני חיילים, בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע. ההתקהלות של מספר חיילים רב במקום אחד, שנצפתה על ידי מטוסי סיור מצריים, גרמה למצרים לחשוד, שמדובר בהתקפה מתוכננת, והם ריכזו כוחות למקרה הצורך. רצה המקרה, ובאותו זמן אכן התקיימה התקפה ישראלית במקום אחר, וכך, שלא במתכוון, היה הקונצרט לגורם הסחה צבאי.[5]
לאחר מלחמת העולם השנייה החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-1949 ניצח על הבכורה העולמית של "סימפוניה טורנגלילה" של אוליבייה מסייאן. ב-1951 החליף את סרגיי קוסביצקי המנוח כראש מחלקת התזמורת ומחלקת הניצוח בטנגלווד.[6] ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, ""קדיש"", עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש", ב-22 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, הוקדש "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".[7]
ב-1958 התמנה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, תפקיד שבו החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארצות הברית הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף עם הפילהרמונית של ניו יורק), שבה הגיש הסברים על מוזיקה קלאסית, מלחינים ויצירות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה[8]. בחג המולד, 25 בדצמבר 1989, ניצח ברנשטיין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט הועבר בשידור חי בטלוויזיה ליותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה כ-100 מיליון איש. לרגל האירוע שינה ברנשטיין מילה אחת בטקסט של פרידריך שילר ל"אודה לשמחה", ושילב את המילה "חירות" (Freiheit) במקום "שמחה" (Freude). "אני בטוח שבטהובן היה נותן לנו את ברכתו", אמר ברנשטיין.
כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם ולהוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי הפילהרמונית של וינה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של גוסטב מאהלר, אהרן קופלנד, יוהנס ברהמס, דמיטרי שוסטקוביץ' ויצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, כדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדויקת שלא החמיצה דבר. ברנשטיין ניצח בכל רמ"ח אבריו. הוא פיסל את המוזיקה בגופו ובפניו ושינה את אופי ניצוחו בהתאם לאופי היצירה - התאבל בניצוח על סימפוניית "ירמיהו" שלו, היה רך ועדין כשניצח מן הפסנתר אגב נגינת מוצרט ורקד בעת הניצוח על "הואלס" של מוריס ראוול.[9]
ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של בנג'מין בריטן ואת הסימפוניה השביעית של בטהובן.
ביום תהלוכת הלווייתו ברחובות מנהטן הסירו עובדי בניין את כובעיהם, נופפו וצעקו "היה שלום, לני". ליאונרד ברנשטיין קבור בבית העלמין גרינווד שבברוקלין, ניו יורק.
ברנשטיין והיהדות
עריכה
ברנשטיין היה מודע ליהדותו, והתייחס לנושא זה ברבות מיצירותיו: הוא שילב בהן מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדומה) ואף כתב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפוניית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). ביצירתו הביא לידי ביטוי את התמודדותו האמונית ואת יחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בין השאר חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של ידין טננבוים, נגן חליל צעיר ומבטיח שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 19.
עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, לימד בעבר בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", וכיום הוא מתגורר בניו יורק ומתעסק במוזיקה חסידית.
הנצחה
עריכה
לאחר מותו החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא לכיכר התזמורת על שמו. כמו כן, נקרא רחוב על שמו בבאר שבע.
בשנת 2023 יצא הסרט ״המאסטרו״ המבוסס על חייו של ברנשטיין, בבימויו וכיכובו של בראדלי קופר.
האסטרואיד 4476 ברנשטיין קרוי על שמו.
יצירות
עריכהיצירות נבחרות
עריכה- סימפוניה מס' 1, ירמיהו (1944)
- סימפוניה מס' 2, עידן החרדה (1949, גרסה נוספת ב-1965, על פי פואמה הנושאת שם זה מאת ויסטן יו אודן)
- מהומה בטהיטי (1951) - מחזמר
- קנדיד (1956) - מחזמר
- "סיפור הפרברים" (1957) - מחזמר
- סלאבה - בדיחה פוליטית
- סימפוניה מס' 3, קדיש (1963, גרסה נוספת ב-1977). ברנשטיין סיים את היצירה ביום 22 בנובמבר 1963 והקדיש את הפרק השלישי והאחרון "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי". ביצוע הבכורה העולמי היה בישראל ב-10 בדצמבר 1963, בניצוח המלחין, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית והפסנתרנית רות מנזה, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים ע"ש צדיקוב, עם חנה רובינא כקריינית וג'ני טוראל כסולנית. הטקסט המדובר תורגם לעברית על ידי דן מירון. ב-23 במרץ 2015 בוצע הקדיש בירושלים, בקונצרט מיוחד לזכר דוד עזריאלי בניצוחו של סטיבן מרקוריו, עם הקריין ריצ'רד דרייפוס והסופרן שרון עזריאלי-פרץ, בתו של הפילנתרופ המנוח, התזמורת הסימפונית ירושלים, מקהלת אורטוריו ירושלים, מקהלת אנקור והמקהלה הפילהרמונית תל אביב.
- מיסה (1971) - מוזיקה לתיאטרון
ספריו שתורגמו לעברית
עריכה- חדוות המוזיקה (תרגום: יהואש הירשברג), הוצאת רשפים, 1960.
- רבגוניותה של המוזיקה (תרגום: יצחק הירשברג ושלומית הירשברג), הוצאת רשפים, 1973.
היצירות היהודיות של ברנשטיין כוללות את: סימפוניה מס' 1: ירמיה. (בפרק האחרון יש ציטוט ממגילת איכה)
הסימפוניה השלישית, "קדיש". היצירה היא דווקא אנטי-דתית. היצירה מבטאת קונפליקט בין רוח האדם לאל, קונפליקט עז וסוער שסופו פיוס והשלמה, במפלס שונה מזה שהחל את היצירה הסבוכה הזאת.
מזמורי צ'יצ'סטר. היצירה נכתבה במקור עבור כנסיית צ'יצ'סטר באנגליה. הטקסט הוא כולו בעברית. מדובר בחלקים מתהילים שהולחנו. מוזיקלית היצירה מחולקת לשלושה פרקים ומזכירה בצורתה סימפוניה. לסולן בביצוע היצירה בישראל בחר ברנשטיין בדניאל סיקסיק, בן 13, לאחר ששמע אותו שר.
לקריאה נוספת
עריכה- ג'ואן פייזר, ברנשטיין: הביוגרפיה, מאנגלית: עמשי לוין, הוצאת כנרת, 1988. (הספר בקטלוג ULI)
- נתן דונביץ, מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006, הפרק "לנרד ברנשטיין - תיאטרון החיים של איש הרנסאנס האמריקני", עמ' 251–277.
- Nigel Simeone, The Leonard Bernstein Letters, Yale University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
- Jamie Bernstein, Famous Father Girl: a Memoir of Growing Up Bernstein, Harper, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של ליאונרד ברנשטיין (באנגלית)
ליאונרד ברנשטיין, ברשת החברתית פייסבוק
ליאונרד ברנשטיין, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ליאונרד ברנשטיין, ברשת החברתית אינסטגרם
ליאונרד ברנשטיין, סרטונים בערוץ היוטיוב
ליאונרד ברנשטיין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ליאונרד ברנשטיין, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ליאונרד ברנשטיין, באתר ספוטיפיי
ליאונרד ברנשטיין, באתר Last.fm (באנגלית)- ליאונרד ברנשטיין, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
ליאונרד ברנשטיין, באתר AllMusic (באנגלית)
ליאונרד ברנשטיין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ליאונרד ברנשטיין, באתר Discogs (באנגלית)
ליאונרד ברנשטיין, באתר Songkick (באנגלית)- ליאונרד ברנשטיין, באתר Genius
- ליאונרד ברנשטיין, דף שער בספרייה הלאומית
- ליאונרד ברנשטיין, באתר SecondHandSongs
- ליאונרד ברנשטיין, באתר DNCI
ליאונרד ברנשטיין, באתר בילבורד (באנגלית)- ליאונרד ברנשטיין, בארכיון הבימה
- ליאונרד ברנשטיין, באתר האופרה הישראלית תל אביב-יפו
- ארכיון ברנשטיין בספריית הקונגרס האמריקאי (באנגלית)
- מאמר ביוגרפי על ברנשטיין וחייו האישיים (באנגלית)
- מוזיקה של ברנשטיין
- מנשה רבינא, ליאונרד ברנשטיין, דבר, 6 במאי 1947
- המוסיקה אינה נושכת, דבר, 25 במרץ 1960
- ביצוע בכורה עולמי, "קדיש" של ליאונרד ברנשטיין, דבר, 8 בדצמבר 1963
- נעם בן זאב, סיפור הפרוורים מגיע לישראל: לנארד ברנסטיין, נושא השרביט, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2009
אמיר מנדל, ליאונרד ברנשטיין: האיש שהשיג הכל, חוץ ממה שהיה הכי חשוב לו, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2018- יוסי שיפמן, "אני מעשן, אני שותה, אני מזיין": סיפורו של ליאונרד ברנשטיין, באתר ynet, 2 בדצמבר 2018
- יוטיוב, לאונרד ברנשטיין מדבר על התזמורות בחייו ]
- ליאונרד ברנשטיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ליאונרד ברנשטיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ Humphrey Burton, Leonard Bernstein, Doubleday, 1994
- ^ Larry Warren, Anna Sokolow: The Rebellious Spirit (London and New York: Routledge, 1998), 212. ISBN 90-5702-184-6.
- ^ יוטיוב, "אהבה לשלוש תזמורות", לאונרד ברנשטיין מדבר על התזמורות בחייו (מן הדקה החמישית)
- ^ מחלקה העליה וההגירה - ממשלת פלשתינה (א"י), BERNSTEIN LEONARD, SAMUEL J., SHIRLEY, ארכיון המדינה, 2017
- ^ "אהבה לשלוש תזמורות", ליאונרד ברנשטיין ביוטיוב
- ^ ג'ק גוטליב, תוכניית התזמורת הפילהרמונית הישראלית, "100 שנה להולדת ליאונרד ברנשטיין", דצמבר 2018
- ^ גוטליב, תוכניית היובל לליאונרד ברנשטיין
- ^ Leonard Bernstein - Young People’s Concerts (All Episodes) - YouTube, www.youtube.com
- ^ מיכאל אוהד, "הפילהרמונית", עמ' 48