סטרוגה

סטרוגה
**Струга**
סמל סטרוגה סמל סטרוגה	דגל סטרוגה דגל סטרוגה
	נהר הדרין השחור והטיילת שלאורכו
	נהר הדרין השחור והטיילת שלאורכו
מדינה	מקדוניה הצפונית
ראש העיר	Ramiz Merko
שטח	2.5 קמ"ר
גובה	675 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	15,009 (2021)
קואורדינטות	41°10′39″N 20°40′44″E / 41.1775°N 20.678888888889°E
אזור זמן	CET
	http://www.struga.gov.mk
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת מקדוניה הצפונית רגילה) סקופיה ביטולה קומאנובו פרילפ טטובו ולס שטיפ אוחריד גוסטיבר סטרומיצה יוון א; ל; ב; נ; י; ה; קוסובו סרביה בולגריה סטרוגה

סטרוגה (במקדונית: Струга, באלבנית: Strugë) היא עיר במערב מקדוניה הצפונית, כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לאוחריד. העיר שוכנת לחופו הצפוני של אגם אוחריד ולגדות נהר הדרין השחור, שאליו מתנקזים מימי האגם. יש שתי סברות למקור שמה של העיר. לפי הסברה המקובלת, מקור השם הוא במילה סטראגה (cтрага) שפירושה "צלב", אך יש הסבורים שמקור שמה במילה סטרוז'ה (струже), שפירושה "רוח"^[1].

היסטוריה

ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בסביבתה של סטרוגה מעידים על התיישבות באזור כבר בתקופת האבן החדשה. היוונים הקימו במקום את העיר אֶנכַלוֹן (מילה שפירושה ביוונית "צלופח"). הממצאים מתקופה זו מעטים, אך הם כוללים קבר וכד זכוכית שהובא ממצרים. בשנת 148 נכבש האזור בידי האימפריה הרומית. מיקומה על ויה אגנטיה, הדרך הרומית שהובילה מדורס לסלוניקי ולקונסטנטינופול, תרם להתפתחותה ולשגשוגה.

לאחר נפילת האימפריה הרומית במאה החמישית החלו להגיע לאזור עמים סלאבים. עמים אלה הם שהקימו את סטרוגה, בסמוך לשפך נהר הדרין השחור. אזור זה היה מכוסה בביצה, עשירה בדגה. באמצע המאה התשיעית נכבש האזור בידי בוריס הראשון, מלך בולגריה. בשנת 990 העביר סמואל מלך בולגריה את בירת האימפריה הבולגריד לאוחריד הסמוכה, אך ב-1015 היא נפלה לידי האימפריה הביזנטית. שלוש שנים אחר כך קרסה האימפריה הבולגרית הראשונה לגמרי. בתקופה הביזנטית הידרדר מעמדה של העיר. הביזנטים הנהיגו משטר פיאודלי, ותושבי סטרוגה סרו למרותם. מכה נוספת ספגה העיר ב-1083, כשנבזזה בידי חייליו הנורמנים של רובר גיסקאר במהלך מסעות הכיבושים שניהל באימפריה הביזנטית.

במהלך המאה ה-14, בתקופה בה שלטה באזור האימפריה הסרבית שבירתה הייתה אז סקופיה, שבה העיר להיות מרכז מסחרי חשוב. סוחרים שעשו את דרכם מדוברובניק לסקופיה ולאוחריד עברו דרכה. לאחר התפרקות האימפריה הסרבית הייתה סטרוגה ב-1371 לחלק מממלכת פרילפ קצרת הימים, בהנהגתו של הנסיך מרקו. העות'מאנים תקפו את הממלכה כולה ואת סטרוגה בפרט במהלך השנים הבאות, עד שב-1395 נפלה הממלכה בידי הסולטאן באיזיט הראשון. תחת השלטון העות'מאני הייתה העיר לחלק מסנג'ק אוחריד.

במהלך השלטון העות'מאני המשיכו תושבי העיר להיות נאמנים לכנסייה הסרבית, אך במהלך המאה ה-17 הקימו גם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית והכנסייה הקתולית כנסיות בעיר, חרף התנגדות התושבים לכך. ב-1651 מינה האפיפיור אינוקנטיוס העשירי ארכיבישוף לעיר, אך הוא מעולם לא הגיע אליה, מחשש לחייו. בתקופה זו התפתחה העיר ושגשגה. הנוסע העות'מאני אווליה צ'לבי, שהתגורר בה לזמן מה במחצית השנייה של המאה ה-17, ציין כי לירידים שנערכו בה פעמיים בשנה הגיעו למעלה מ-50 אלף מבקרים.

תהליך נוסף שהתרחש במהלך השלטון העות'מאני הוא הגעתה לעיר של אוכלוסייה אלבנית-מוסלמית לעיר, שעם הזמן הפכה לרוב. אף על פי כן, לאחר הסכם לונדון (1913), שבו הוכרה עצמאותה של אלבניה, נותרה סטרוגה מחוץ לגבולותיה, וסופחה לסרביה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה התנהלו באזור קרבות בין צבאות סרביה ובולגריה, וב-26 בנובמבר 1915 נפלה העיר בידי הבולגרים. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופח האזור כולו לממלכת יוגוסלביה. עם התפרקותה של יוגוסלביה ב-1991, נותרה העיר בריבונות מקדונית. עד לשנת 1996 היישוב ובצ'אני היה חלק מהעירייה.

דמוגרפיה

לפי מפקד האוכלוסין שנערך ב-2002, התגוררו בסטרוגה כ-63 אלף תושבים. 56% מהתושבים אלבנים, 32% מקדונים, 6% טורקים, 1% ולאכים, והיתר בני לאומים אחרים, בעיקר צוענים, סרבים ובוסנים.

ערבי השירה של סטרוגה

סטרוגה היא מקום לידתם של האחים מילאדינוב, שנחשבים לאבות הספרות המקדונית. ב-1962 נערך בעיר לראשונה פסטיבל שירה בהשתתפות משוררים מקדונים בשם ערבי השירה של סטרוגה (Струшки Вечери на Поезијата). ב-1963 הוא הורחב וכלל משוררים מכל חלקי יוגוסלביה. החל מ-1966 היה הפסטיבל לאירוע בינלאומי, בהשתתפות משוררים מרחבי העולם.

בפסטיבל מוענקים פרס האחים מילאדינוב לספר השירה הטוב ביותר שיצא מאז הפסטיבל הקודם, פרס "זר הזהב" שניתן למשוררים על מפעל חיים, פרס "גשרי סטרוגה" למשוררים שהוציאו ספרי ביכורים ופרס למשוררים מהתפוצה המקדונית. עם הזוכים בפרס "זר הזהב" נמנים פבלו נרודה (1972), אאוג'ניו מונטאלה (1973), לאופולד סדאר סנגור (1975), אנדריי ווזנסנסקי (1984), אלן גינסברג (1986), יוסף ברודסקי (1991), יהודה עמיחי (1995), אדוניס (1997), שיימוס היני (2001) ומחמוד דרוויש (2007).