פיליס שלאפלי
פיליס שלאפלי (באנגלית: Phyllis Schlafly; לבית סטיוארט; 15 באוגוסט 1924 – 5 בספטמבר 2016) הייתה עורכת דין אמריקאית שמרנית שעסקה בענייני חקיקה. היא ידועה בהשקפתה החברתית והפוליטית השמרנית, אנטי-קומוניסטית, בהתנגדותה לפמיניזם ולזכות להפלה. שלאפלי הובילה קמפיין מוצלח נגד אשרור הצעת התיקון לחוקת ארצות הברית לשוויון ללא קשר למין (Equal Rights Amendment) וב-1964 הוציאה לאור ספר, A Choice Not an Echo, שקרא למנהיגי המפלגה הרפובליקנית לתמוך בקו שמרני ונוקשה יותר מזה שהוביל נלסון רוקפלר. הספר נמכר בכשלושה מיליון עותקים[1]. שלאפלי ייסדה קבוצת אינטרנס שמרנית בשם "פורום העיט" (אנ') ב-1972, ושימשה כיושבת ראש ומנכ"לית שלו עד יום מותה[2].
 | |
| שלאפלי ב-2011 בוועידה של פעילים שמרנים (Conservative Political Action Conference) | |
| לידה |
15 באוגוסט 1924 סנט לואיס, מיזורי |
|---|---|
| פטירה |
5 בספטמבר 2016 (בגיל 92) Ladue, ארצות הברית  |
| שם לידה |
Phyllis McAlpin Stewart |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות קאלווארי |
| ידועה בשל | פעילותה לביטול אשרור התיקון לשוויון זכויות |
| השכלה |
|
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית, ארצות הברית |
| השקפה דתית |
הכנסייה הרומית-קתולית, נצרות קתולית |
|
www | |
  | |
רקע
עריכהפיליס שלאפלי נולדה וגדלה בסנט לואיס ולמדה בבית ספר קתולי לבנות. אביה של שלאפלי, ברוס ג'ון סטיוארט, היה מכונאי ואיש מכירות של ציוד תעשייתי, בעיקר של חברת וסטינגהאוס. הוא איבד את מקום עבודתו בזמן השפל הגדול, ב-1932 ולא הצליח למצוא עבודה קבועה עד מלחמת העולם השנייה[3]. בתקופה זו אמה של שלאפלי יצאה לעבוד. האם, אודיל סטיוארט (לבית דודג')[4], הייתה בתו של עורך הדין ארנסט סי דודג'. לזוג היו שתי בנות – פיליס ואודיל סטיוארט. שלאפלי למדה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס וסיימה את לימודה ב-1944. היא עבדה במפעל משמרות לילה לממן את לימודיה. שנה לאחר מכן, היא סיימה לימודים לתואר שני בממשל במכללת רדקליף[5] וב-1978 קבלה תואר דוקטור במשפטים מ- Washington University School of Law.
ב-1949 התחתנה סטיוארט עם ג'ון פרד שלאפלי, עורך דין אמיד. לזוג נולדו שישה ילדים[5].
פעילות פוליטית
עריכהבשנת 1946 עבדה שלאפלי כתחקירנית ב-AEI, מכון מחקר שמרני ובמקביל השתתפה בקמפיין של חבר הקונגרס ממיזורי קלוד א. בקוול (Claude I. Bakewell)[6]. מספר שנים מאוחר יותר, ב-1952, התמודדה שלאפלי, בעצמה, לקונגרס מטעם הרפובליקנים במחוז מספר 24 של אילינוי והפסידה למועמד הדמוקרטי צ'ארלס מלווין פריס (Charles Melvin Price)[7].
בתקופת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1964 התפרסמה שלאפלי כאשר הדפיסה בהוצאה עצמית ספר קצר (בחירה לא הד; A Choice Not an Echo) שתמך במועמד הרפובליקני בבחירות בארי גולדווטר[8][9]. בספר היא תוקפת את הרפובליקנים הליברלים (מהחוף המזרחי של ארצות הברית) ומאשימה אותם שהם מדכאים כל יוזמת שטח לקדם מועמדים רפובליקנים לנשיאות. המבקרים טענו שהספר מייצר תאוריית קונספירציה כאילו ישנם ממליכי מלכים השולטים במפלגה הרפובליקנית[10][5]. החל מ-1965 היא פרסמה את The Phyllis Schlafly Report, מידעון חודשי בו עדכנה על פעילותם של מועמדים שתמכה בהם[5]. בשנת 1970, היא ניסתה בשנית להתמודד מטעם אילינוי על מושב בבית הנבחרים אך הפסידה בשנית לדמוקרט המכהן ג'ורג' שיפלי (George E. Shipley).
התנגדות תיקון החוקה לשוויון זכויות
עריכה
שלאפלי הובילה בהצלחה את ההתנגדות למהלך הפמיניסטי לתיקון שוויון זכויות בחוקה האמריקאית. התיקון נועד להבטיח הגנה על זכויות בחוקה שיחולו באופן שווה על כל האנשים ללא קשר למין וביקש לשים קץ להבדלים המשפטיים בין גברים לנשים בתחומי הגירושין, רכוש, תעסוקה ועוד. ארגון הלאומי לנשים NOW וארגונים פמיניסטיים אחרים הובילו את הקמפיין לשינוי החוקה[11].
לטענתה, אשרור התיקון עשוי היה להוביל לנישואים חד מיניים, הפלות, גיוס חובה לנשים לצבא ארצות הברית, חדרי שירותים משותפים לגברים ונשים וביטול חוקי העבודה שמונעים מנשים לעבוד במקומות מסוכנים. מתוך החשש שהתיקון יוביל ל"התדרדרות ערכית" שלאפלי פעלה לביטול התיקון[12][13][14].
שלאפלי ארגנה אופוזיציה תחת הכותרת "עצרו את השינוי בחוקה" (Stop ERA). התנועה חיברה פונדמנטליסטים, אוונגליסטים, קתולים, מורמונים ויהודים אורתודוקסים. ניסיונה של שלאפלי בארגון פעילות פוליטית סייע לה לארגן את התנועה בזמן קצר[12][6]. "הפסיקו לקחת לנו את הזכויות" הייתה סיסמת הקמפיין שלה.
התיקון לשוויון זכויות לא עבר, גם אם בתחילה אושרר ב-35 מדינות, אך חמש מדינות, ביטלו את תמיכתן. לשלאפלי היה מקום מרכזי במהלכים שהביאו למניעת אשרור התיקון. חוקרת מדע המדינה ג'יין ג'יי מנסברידג' טוענת: "אנשים רבים שעקבו אחרי המאבק לאשרור התיקון האמינו, בצדק לדעתי, שהתיקון היה מאושרר ב-1975 או 1976, אלמלא המאמץ המוקדם והיעיל של פיליס שלאפלי לארגן את היריבים הפוטנציאליים"[15] ב-1982 לא אושררה ההצעה לתיקון החוקה.
הצלחת המאבק שהובילה לביטול התיקון חיזק את התנועה לאיסור הפלות מלאכותיות ולחיזוק ערכי המשפחה המסורתיים. היא התנגדה להסדרת מעמדם של מהגרים לא חוקיים, אקטיביזם שיפוטי ושימוש בפתקי הצבעה בבחירות בשפות נוספות[12].
שלאפלי כתבה יותר מ-20 ספרים ופרסמה את העלון שנשא את שמה במשך ארבעה עשורים. היא הייתה אורחת קבועה בתוכניות רדיו וטלוויזיה. שלאפלי נפטרה מסרטן בגיל 92[12].
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של פיליס שלאפלי (באנגלית)
צח יוקד, האֵם היתה אויבת הפמיניזם, הבן מסביר למה היא צדקה, באתר הארץ, 14 במאי 2020- פיליס שלאפלי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פיליס שלאפלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פיליס שלאפלי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פיליס שלאפלי, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Lee Edwards, Goldwater: The Man Who Made a Revolution, Regnery History, 2015, עמ' 221
- ^ Lynne E Ford, Encyclopedia of Women and American Politics, Facts on File, 2007, עמ' 158
- ^ Donald Critchlow, Founding Mother-Phyllis Schlafly and Grassroots Conservatism: A Woman's Crusade, p. 422
- ^ "Phyllis Schlafly profile". National Women's History Museum.
- ^ 1 2 3 4 "Phyllis Schlafly | American writer and political activist". Encyclopedia Britannica (באנגלית).
- ^ 1 2 Martin, Douglas (2016-09-05). "Phyllis Schlafly, 'First Lady' of a Political March to the Right, Dies at 92". The New York Times. ISSN 0362-4331.
- ^ Critchlow 2005, pp. 47–59.
- ^ Critchlow, Phyllis Schlafly and Grassroots Conservatism (2005), p 109
- ^ "A Choice Not an Echo, Fifty Years Later" (באנגלית).
- ^ Berlet and Lyons. 2000.
- ^ ERA: History, www.equalrightsamendment.org (ארכיון)
- ^ 1 2 3 4 Phyllis Schlafly, a conservative activist, has died at age 92, Washington Post
- ^ Kolbert, Elizabeth (7 בנובמבר 2005), "Firebrand: Phyllis Schlafly and the Conservative Revolution", The New Yorker, vol. 81, no. 34, p. 134
{{citation}}: (עזרה) - ^ Eilperin, Juliet. "New Drive Afoot to Pass Equal Rights Amendment". The Washington Post.
- ^ Jane J. Mansbridge, Why We Lost the ERA, University Of Chicago Press, 1986, עמ' 110