זבל"א

זבל"א
(מקורות עיקריים)

משנה	מסכת סנהדרין, פרק ג', משניות א'–ג'
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף כ"ג, עמוד א' - דף כ"ד, עמוד א'

זבל"א או זבל"א וזבל"א (ראשי תיבות של זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד) הוא מונח במשפט העברי המתאר אפשרות לפתרון משפטי וליצירת הרכב דיינים מוסכם שידון בתביעה ממונית.

לפי פתרון זה, כל צד בוחר לו דיין אחד, ושניהם יחד בוחרים את הדיין השלישי. במקרה שאחד הצדדים מסרב לבחור בדיין, על הצד השני לתבוע אותו בבית דין רגיל. הראשונים והאחרונים עסקו בשאלות שונות העולות לגבי הסדר זה.

מקור

דין זבל"א מוזכר בשתי המשניות הראשונות של הפרק השלישי במסכת סנהדרין, שם מובא הדין ושתי מחלוקות בעניינו בין רבי מאיר לבין חכמים:

דיני ממונות, בשלשה.
זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שני הדיינים בוררין להן עוד אחד.
זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אימתי? בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחין, אינו יכול לפסלן.

תלמוד בבלי

בתלמוד הבבלי, למסקנה, כוונת המשנה אינה שכל אחד בוחר בית דין, אלא שכל אחד מבעלי הדין בוחר דיין ושניהם בוחרים את הדיין השלישי. בסוף הדברים מובא ציטוט מדברי רבי זירא המנמק את התועלת באופן הזה של בחירת הדיינים: ”מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד יצא הדין לאמיתו”.

הסוגיה השנייה עוסקת בטעם מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בשאלת מיהם בוחרי הדיין השלישי: בתחילתה, הגמרא מעלה הווה אמינא שהם חלוקים בעניין האמירה של רב יהודה בשם רב: ”אין העדים חותמים על השטר אלא א"כ יודעין מי חותם עמהן”. כלומר, על מנת למנוע קנוניה שבה ישבו בטעות דיינים כשרים לצד פושעים שיטו את הדין, הדיין חייב להכיר את שותפיו להרכב ולאשר את ישיבתו המשותפת איתם. להווה אמינא, חכמים דורשים שהדיינים יבחרו את הדיין השלישי על מנת להימנע ממצב כזה ואילו רבי מאיר לא חושש לכך. למסקנה, לדעת רבי מאיר הן הצדדים והן הדיינים צריכים להסכים למינוי הדיין השלישי, ואילו לשיטת חכמים די בכך ששני הדיינים הנבחרים על ידי הצדדים יסכימו ביניהם על זהות הדיין השלישי.

בהמשך הסוגיה מובאת דעת רבי יוחנן שדברי רבי מאיר שניתן לפסול את בחירת הדיין של בעל הדין שכנגדו זאת הוא רק ”בערכאות שבסוריא שנו אבל מומחים לא”. כלומר, ההיתר לפסילת דיינים הוא כאשר בוחרים לדיינים אנשים שאינם מומחים.

בהמשך דנה הגמרא בדברי רבי מאיר שבעל הדין יכול לפסול את העדים של בעל הדין שכנגדו:

• ריש לקיש מעמיד שמדובר במקרה שהיה עד אחד שבעלי הדין קיבלו אותו כנאמן כמו שני עדים. אך במקרה שהיו שני עדים, לדעת כולם לא ניתן לפוסלם.

• רבי אלעזר מסביר שמדובר במצב שבו בעלי הדין פוסלים את משפחתם העד, שרבי מאיר סובר שבעלי הדין יכולים להעיד על משפחתם של העדים ואילו חכמים סוברים שהם אינם יכולים לעשות זאת כי הם נוגעים בדבר.

• רב דימי, שהגיע מארץ ישראל לבבל, אמר שרבי יוחנן העמיד זאת במצב שבו בעל הדין טען שיש לו שני זוגות של עדים שיעידו לטובתו: רבי מאיר סבר שבמצב כזה ניתן לפסול זוג אחד כי בעלי הדין אינם נוגעים בדבר, כי בעל הדין אמר שיש לו שני זוגות של עדים והוא חייב לפי הדין לדייק בדבריו, ואילו חכמים סברו שבעל הדין אינו חייב לדקדק בדבריו ולכן גם אם בעל הדין אמר שיש לו שני זוגות של עדים אין בכך כלום. ואכן, במקרה שהיה רק זוג אחד של עדים, לפי רב דימי גם רבי מאיר מסכים שלא ניתן לפסול את העדים.

• רבין, שהגיע אף הוא מארץ ישראל לבבל, אמר שרבי יוחנן העמיד דברי רבי מאיר שניתן לפסול דיינים, במקרה שבו היו עדים פסולים ודיינים כשרים ומתוך שנפסלו העדים פסלו גם את הדיינים. ודברי רבי מאיר שניתן לפסול עדים, מדובר על מצב שבו היו דיינים פסולים ועדים כשרים ומתוך שנפסלו הדיינים פסלו גם את העדים. בעקבות קושייתו של רבא על דבריו, הגמרא מסבירה את דברי רבין במצב שבו יש עוד עדים. לפי הסבר זה, ההבדל בין שיטת רב דימי לשיטת רבין הוא האם ניתן לפסול את הדיינים/עדים בעקבות הפסילה של העדים/דיינים בהתאמה: רב דימי סובר שלא ורבין סובר שכן.

תלמוד ירושלמי

הנושא נידון בתלמוד הירושלמי בפרק השלישי, "זה בורר", מהלכה א' עד וכולל הלכה ג'. על משמעות המשפטים המועטים שנכתבו על הנושא נחלקו פרשני הירושלמי:

בביאור מחלוקת רבי מאיר ורבנן האם הדיין השלישי נבחר על ידי בעלי הדין או על ידי הדיינים, נאמר בירושלמי שטעמו של רבי מאיר הוא ”כדי שיתבררו שלשתן מדעה אחת” - כלומר, כדי שכל הדיינים יהיו מוסכמים על כל בעלי הדין. ובדעת רבנן אמרו: ”לאו כולא מינך מיבחר ומיסב מה דאת בעי אלא אנא ואת מבחרין ומסבין מה דנן בעיין” - כלומר, שאם אחד מבעלי הדין יציע את זהות הדיין השלישי, הבעל דין שכנגדו יתנגד לכך, וכן להפך, ולכך עדיף שהדיין השלישי יבחר על ידי הדיינים. הירושלמי מקשה על שיטת חכמים, מה ניתן לעשות במקרה שימות אחד מהדיינים שנבחרו על ידי בעלי הדין, שהרי במקרה כזה נמצא שהדיין השלישי לא נבחר על ידו, ולמעשה לא התבררו שלשת הדיינים מדעה אחת.

בהלכה ב' נידון בירושלמי עניין פסילת הדיינים. ונחלקו האמוראים בכוונת דבריו של רבי מאיר שכל אחד מבעלי הדין יכול לפסול את הדיין שבחר בעל הדין שכנגדו: לדעת ריש לקיש פסילת הדיינים אפשרית רק בדיינים שדנים בערכאות של גויים. לעומתו, סובר רבי יוחנן, שגם דין שדן על פי דין תורה ניתן לפסול.

ההבדלים בין התלמודים

מסיכום דברי הבבלי והירושלמי עולים מסקנות שונות בביאור דברי המשנה:

נושא	תלמוד ירושלמי	תלמוד בבלי	הערות
פסילת דיינים לפי רבי יוחנן וריש לקיש	רבי יוחנן: גם בערכאות וגם בדין תורה ריש לקיש: רק בערכאות	רבי יוחנן: רק בערכאות ריש לקיש: גם בערכאות וגם בדין תורה	שימו לב להיפוך בדעות
הנימוק לשיטת רבי מאיר	כדי שיתבררו שלשתן מדעה אחת	אין
הנימוק לשיטת חכמים	לאו כולא מינך מיבחר ומיסב מה דאת בעי אלא אנא ואת מבחרין ומסבין מה דנן בעיין	אין	לפי הירושלמי, חכמים מסכימים באופן עקרוני עם רבי מאיר אך חולקים עליו מבחינה מעשית
פסילת עדים לפי ריש לקיש	רק עד יחיד	רק עד יחיד שנאמן כמו שניים, לא ניתן לפסול זוג עדים
פסילת עדים לפי רבי יוחנן	רק עד יחיד ובתנאי שיש עוד עדים	רב דימי: בתנאי שיש עוד עדים. רבין: כמו רב דימי, אלא שהסיבה לפסילה היא שפסלו את הדיינים ומתוך זה פסלו גם את העדים

ראשונים

אחד מהעניינים המרכזיים שנידונים בראשונים בנושא דברי הגמרא שעל ידי כך ”יצא הדין לאמיתו”:

רש"י הסביר כי בדין כזה שני בעלי הדין נכונים יותר לקבל את הפסק: ”דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך, והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהן מפני ששניהם ביררום”. כלומר, הסיבה לדין זבל"א היא שגם המפסיד מאמין שהצדק נעשה מכיוון שהוא בחר את אחד מהדיינים ושניהם יחד בחרו את הדיין השלישי.

בפירוש התוספות צורף הסבר נוסף: ”פירש הריב"ן שאפילו החייב יפרע ברצון ויאמר קושטא דייני שאני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך לפום ריהטא משמע כך הפירוש שמתוך שבירר זה שלו וזה שלו השלישי יצא הדין לאמיתו בלא עוות שיהא הענין שקול ולא ירבו מהפכין לחובה על מהפכין לזכות ולא להפך:”. כלומר, נוסף על הסברו של רש"י הטענה שאכן יצא דין אמת.

רבנו אשר פירש את הסברו של רש"י כך: ”מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדים ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי. כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חברו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט אבל מתוך זה שביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכך עושה הדיין האחר לשני ונמצא לא נשאר זכות (לא) נסתר ונעלם לשניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו”.

הרמב"ם בפירושו למשנה פירש את הדין כך: ”טעם דברי חכמים ששני הדיינים הם שבוררין שלישי, לפי שהדיין שרצה אותו אחד מבעלי הדין מהפך בזכותו, וכן הדיין השני מהפך בזכות בעל הדין השני שבררו, והשלישי יכריע ביניהם ולא תהא לו נטייה לאחד מבעלי הדין לפי שאף אחד לא בררו.”.

רבי יהודה אלמדארי פירש את דברי התלמוד כך: ”למה לי למעבד הכי... כלומר מה אמרו זה בורר לו אחד ואע"פ שחבירו לא רצה בו וזה בורר לו אחד אע"פ שחבירו לא רצה בו שנמצא שאין משלושת דיינים אלו מי שהוא רוצה ברצון שניהן אלא הדיין השלישי ולמה לא חייבנו שיהו השלשה כולן ברורין משניהם ונכפה את בעלי הדין עד שיתרצו בשלשה, ומהדרי' מתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררים להם עוד אחד יצא הדין לאמיתו כלומ' שיהא כל דיין מהן מהדר אזכואתא דההוא בעל דין שביררו וחוקר כל אחד מהן לדקדק וסותר זה דברי זה וזה דברי זה והשלישי מכריע ביניהן שכיון שהוא רצוי משני בעלי הדין אין דעתו נוטה אצל אחד מהן כדי שיהפך בזכויותיו ותטה דעתו לזכותו ולחייב חברו אלא דעתו שקולה היא ביניהן הולכך שומע דקדוק דיין זה בזכות ראובן ודקדוק דיין זה בזכו' שמעון ועומד על סוף עומק הדין ועל סוף דקדוקו כמה ששומע מדקדוקי שני הדיינים ומכריע הוא ביניהן ונמצא הדין יוצא לאמתו ואלו הן שלשתן רצויין משני בעלי הדין לא היתה דעת אחד מהן נוטה לזכות אחד מהן ולא היו מדקדקין כל כך”.

הגבלות האחרונים

באחרונים העירו על מקרים שונים של 'זבל"א' שנעשים שלא כהוגן. כך למשל כותב בשו"ת פנים מאירות על מקרים בהם שילמו לדיין הנברר אם יזכה את מי שבחר בו, כשהוא סבור שהדבר נכלל באיסור שוחד:

האומר: אני נותן כך וכך אם תוכל לזכני בדין, אין לך שוחד גדול מזה. וכל טצדקי דאית ליה למעביד עביד ומעוור דברי חכמים ומסלף דברי צדיקים אוי לאזנים שכך שומעות ואוי לענים שכך רואות. וגדולה מזו נראה דאסור על פי הדין להקדים טענותיו לפני הבורר תחילה. והוא הדין לבורר לאוהב או שונא נמי שכנגדו יכול לפוסלו.

הרב שמואל הלוי ווזנר התנגד להסכם 'זבל"א', במקרה שהדיינים מחפשים זכות לבעל הדין שבחר בו, אף שהדבר אינו נכון על פי דין:

ובעוונותינו הרבים הרבה מאד מענייני זבל"א ובוררים שנעשו היום הם היפך דעת תורה והיפך יסוד כוונת חז"ל בתקנת זבל"א, על פי המתבאר ברש"י וברא"ש ריש פרק זה בורר שכתב הרא"ש: "הדיין עצמו חלילא לו למצא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אף על פי שהוא מסופק בה, הרי זה בכלל מטה משפט...". וכבר ראיתי מה שמובא בזה בשם הגאון כנסת יחזקאל בתשובת אור נעלם ס' מג, "ובעוונותינו הרבים מאד ירד הדור עוד פלאים, והרבה מאד מדיוני הזבל"א מיוסדים על דברי שוא ושקר, ומהפכים דברי אלהים חיים על ידי נגיעות ובצע כסף.

קישורים חיצוניים

• זבל"א, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הערך זבל"א, באתר ויקישיבה
• זבל"א - המקור במשנה והסברים, באתר דעת