בריאת אדם וחוה

בריאת האדם היא חלק מסיפורי הבריאה המקראיים המופיעים בפרשת בראשית. לפי סיפור הבריאה שנכתב בפרק א' של ספר בראשית, האדם נברא כזכר ונקבה בעלי צלם אלוהים בתום היום השישי לבריאה. לפי סיפור הבריאה שנכתב בפרק ב', האל יצר ראשית את האדם מעפר, ולאחר מכן חיפש לו "עזר כנגדו" ולשם כך יצר באותה צורה את בעלי החיים, עד שלבסוף יצר את האישה מצלעו של האדם.

במקרא

השם חוה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ג', פסוק כ"א, שם מוסבר כי הוא מלשון "חי", כיוון שהייתה "אם כל חי". מקור שמו של אדם אינו מפורש במקרא עצמו, אך על פי חז"ל הוא נקרא על שם האדמה ממנה נברא.

על פי הכתוב בפרק א, אדם וחוה נבראו יחדיו ביום השישי, לאחר שברא אלוהים את כל שאר העולם, הטבע ובעלי החיים,והם מיועדים לשלוט על שאר בעלי החיים:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

— ספר בראשית, פרק א', פסוקים כ"ו–ל"א

על פי הכתוב בפרק ב, ה'-אלוהים יצר את האדם ראשון, ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”, כדי שיעבוד את האדמה וישמור על גן העדן. לאחר מכן, כדי להפיג את בדידותו של האדם, יצר מן האדמה את כל בעלי החיים, אך ”וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ”. לבסוף יצר ה'-אלוהים את האישה מצלעו של האדם:

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

— בראשית, ב, פסוקים יח-כד

פרשנויות

בריאתם של אדם וחוה מתוארת פעמיים, פעם אחת בפרק א', לפיה בעלי החיים נבראו לפני האדם והאישה, ובאופן שונה בפרק ב', בו בעלי החיים נוצרים לאחר האדם, אך לפני האישה. חוקרי מקרא גורסים לרוב כי מדובר בשני סיפורים נפרדים, אשר נכתבו בתקופות שונות על ידי גורמים שונים. מאידך, הפרשנים המסורתיים גרסו שמדובר בשני חלקים של סיפור הרמוני. הרד"ק כתב שמה שנכתב בבראשית, ב', י"ט "וַיִּצֶר" באות י' אחת (לעומת ה'וַיִּיצֶר' של האדם בבראשית, ב', ז'), הוא מפני שה-י' של שורש יצ"ר חסרה, והוא בלשון עבר רחוק. בהתאם לגישה זו, מספר פרשנים כתבו שיצירת בעלי החיים נשנתה בפרק ב', הממוקד באדם, בשביל להנגידה ליצירתו (המוזכרת בפסוק ז') בה הוא מוקדם לאדמה, וכן אינו רק 'נפש חיה' כאמור בחיות ובעופות, אלא ה' נפח באפיו 'נִשְׁמַת חַיִּים'. ואילו הרד"צ הופמן ציטט את מדרש בראשית רבה לפיו הכוונה אינה לבריאה אלא לכיבוש, מלשון מצור. ושבדומה לכך הרש"ר הירש ביאר שהכוונה לאיסוף בעלי החיים כדי להביאם אל האדם. האברבנאל השווה זאת גם ל"יוצר" המוזכר בספר זכריה, פרק י"א, פסוק י"ג.

על פי המסופר בפרק א' נברא האדם זכר ונקבה, ”וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם” (בראשית א כז) אולם לא מצוין באיזו צורה, ואם בגוף אחד או בשני גופים. בפרק ב', מתואר בפרוטרוט פיצול הנקבה מהזכר, על בסיס אחת מצלעותיו. חכמי התלמוד פירשו צלע זו כפאה (צד), כמשמעות המילה בשאר הופעותיה במקרא. אולם הם נחלקו בשאלת היחס בין אדם לחוה, וניסו ליישב את התיאורים השונים במקרא. דעה אחת נוקטת שאדם וחוה נבראו "שני פרצופין בגוף אחד", כלומר גוף אחד שמצדו האחד זכר ומצדו השני נקבה, ולאחר מכן הפרידם אלוהים לשני גופים. רעיון בעל מאפיינים מסוימים דומים מופיע בדברי אחד המשתתפים בדיאלוג "המשתה" של הפילוסוף היווני אפלטון.^{[דרוש מקור]} דעה שנייה נוקטת שחוה נבראה מזנבו של האדם.^{[דרוש מקור]}

על פי המדרש פרקי דרבי אליעזר, חוה נוצרה מצלע ממש, והפעם הראשונה בה בוצעה הרדמה לצורך מניעת כאב, הייתה בעת היווצרה של חוה מגופו של אדם הראשון.

חס הקדוש ברוך הוא על האדם שלא להכאיבו, והפיל עליו שנת תרדימה, וישן לו, ולקח עצם מצלעותיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידו כנגדו, והקיצו, וראה אותה שהיא עומדת כנגדיו, ואמר: זהו האשה, עצם מעצמי ובשר מבשרי שנאמר ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וכו'

שני הסיפורים המקבילים של בריאת האדם מהווים בסיס למסה שהפכה לחיבור מרכזי בהגות היהודית האקזיסטנציאלית: "איש האמונה הבודד" של הרב יוסף דב סולובייצ'יק.

יש חוקרים הרואים בדעות השונות מחלוקת ביחס בין הגבר לאישה, האם הגבר הוא העיקר והאישה טפלה לו, או שמא הם שווים וסימטריים.

בריאת אדם וחוה באמנות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סיפור בריאת העולם, ובכלל זה סיפור בריאת אדם וחוה, הוא סיפור ויזואלי, המופיע פעמים רבות בציורי התנ"ך. בדומה ליתר ציורי התנ"ך, במשך מאות שנים עסקו בנושא זה ציירים נוצרים, ויהודים נמנעו מלצייר את התנ"ך. ציור בריאת האדם מעמיד בפני הצייר היהודי אתגר מיוחד, בהתאם לתפיסת היהדות השוללת את הדמיית האל לבעל גוף או צורת גוף. בציורים הנוצריים, לעומת זאת, מופיע בורא עולם בדמות אדם זקן. כך, למשל, בציורו הנודע של מיכלאנג'לו "בריאת האדם" בתקרת הקפלה הסיסטינית. קדם לציור זה תבליט נחושת של אנדראה פיזאנו בדלתות הדרומיות של הבפטיסטריום של פירנצה, משנת 1336, שגם בו מופיע האל בדמות אדם.

• 
  תבליט נחושת מאת אנדראה פיזאנו בדלתות הדרומיות של הבפטיסטריום של פירנצה, 1336
• 
  הכרוניקה של נירנברג, 1493
• 
  ציורו של מיכלאנג'לו "בריאת האדם" בתקרת הקפלה הסיסטינית, המחצית הראשונה של המאה ה-16
• 
  בריאת האדם, ויליאם בלייק, 1795

ראו גם

• נסירה

קישורים חיצוניים

• חן מלול, מה מלמדים איורים עתיקים על אדם וחוה?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אוקטובר 2021