Location via proxy:   [ UP ]  
[Report a bug]   [Manage cookies]                
לדלג לתוכן

היינריך ריקרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היינריך ריקרט
Heinrich Rickert
לידה 25 במאי 1863
גדנסק, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 ביולי 1936 (בגיל 73)
היידלברג, גרמניה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, האוניברסיטה של שטרסבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט וילהלם וינדלבנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
מונחה לדוקטורט מרטין היידגר, ריכרד קרונר
תחומי עניין פילוסופיה, מערכת חינוך עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסוף, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ארנולד ריקרט, היינריך ריקרט, פרנץ ריקרט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היינריך ג'ון ריקרט (Heinrich John Rickert ‏; 25 במאי 186325 ביולי 1936) היה פילוסוף גרמני, אחד ההוגים הנאו-קנטיאנים המובילים באסכולת הדרום-מערב לצד וילהלם וינדלבנד (אנ').

ריקרט נולד בדנציג, פרוסיה (כיום גדנסק, פולין) לעיתונאי ולימים הפוליטיקאי היינריך אדווין ריקרט (אנ') ואנט לבית סטודארט. בתחילה קיבל שיעורים פרטיים בגדנסק ובברלין ולאחר מכן למד בבית הספר התיכון "גראון קלוסטר" בברלין. הוא עזב את בית הספר לפני שסיים את חוק לימודיו בתיכון. בשנים 1884–1885 השתתף בהרצאות באוניברסיטת הומבולדט של ברלין עם הרמן גרים (אנ') (תולדות האמנות), היינריך פון טרייצ'קה (היסטוריה), אמיל דו בואה-ריימונד (אנ') (פיזיולוגיה) ווילהלם שרר (אנ') (פואטיקה) ופרידריך פולסן (אנ') (פילוסופיה). הרצאותיו של פולסן סיפקו את הדחף לריקרט לבחור בפילוסופיה.

מ-1885, לאחר שהשלים את תעודת בגרות, למד פילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג בשטרסבורג, במיוחד אצל וילהלם וינדלבנד, וכן מקצועות משניים בכלכלה פוליטית (אצל גיאורג פרידריך קנאפ ולוז'ו ברנטנו) ופיזיולוגיה (אצל פרידריך גולץ).

ב-1886 פגש את הפילוסוף ריצ'רד אוונריוס (אנ') באופן פרטי בציריך. בשנת 1888 קיבל ריקרט את הדוקטורט שנכתב תחת וינדלבנד Zur Lehre von der Definition ("על דוקטרינת ההגדרה"). הוא חזר לברלין ב-1888. ב-1889 עבר לפרייבורג מסיבות בריאותיות. ב-1891 הוא השלים את הבליטציה שלו תחת אלויס ריל עם העבודה Gegenstand der Erkenntnis ("אובייקט הידע"). לאחר מכן התחיל ללמד באוניברסיטת פרייבורג, תחילה כמרצה פרטי ומ-1894 כפרופסור חבר לפילוסופיה עד 1915.

הוא היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת והיידלברג בשנים 1915–1932, שם ירש את הקתדרה לפילוסופיה של וילהלם וינדלבנד (יורשו ריקרט בפרייבוג היה אדמונד הוסרל). עמיתיו בהיידלברג היו אז האנס דריש (אנ'), קארל יאספרס, היינריך מאייר, הרמן גלוקנר, ארנסט הופמן ואריך רוטהקר. בתקופה זו הביע התנגדות לאסכולות העולות. ריקט התייחס לפילוסופיית החיים שרווחה בתקופתו כאופנה חולפת, וראה באור שלילי וביקורתי את התנגדותה לרציונליזם.[1]

ב-1932 הוא הפך לפרופסור אמריטוס, אך המשיך להורות עד סמסטר הקיץ של 1934. מחליפו היה הנאצי ארנסט קריק.

הוא מת בהיידלברג, גרמניה.

לפי צ'ארלס ר. במבאך (Charles R. Bambach), ריקרט (בדומה לפילוסוף החיים וילהלם דילתיי) התכוון להציע תיאוריה מאחדת של ידע, שקיבלה חלוקה בין מדע והיסטוריה או טבע וגייסט, אך התגברה על חלוקה זו בשיטה פילוסופית חדשה. עבור דילטי השיטה הייתה נידונה להרמנויטיקה ואילו עבור ריקרט היה זה האידיאליזם הטרנסצנדנטלי של קאנט.[2] עם קאנט, סבר ריקט, נקודת המוצא היא מדע אובייקטיבי עם ממצאים אמיתיים הן במדעי הטבע והן במדעי התרבות. ריקרט החליף את הניגוד המוחלט בין שיטות נומותטיות-מדעיות ושיטות אידיוגראפיות-היסטוריות בהבדל יחסי בין שיטות הכללה לאינדיבידואליזציה. באפיסטמולוגיה הוא ייצג אידיאליזם טרנסצנדנטלי שאמור להלום את הריאליזם האמפירי של המדעים האינדיבידואלים ורואה במה שצריך להתרחש מושא ידע טרנצנדנטי: "הלוגי אינו קיים, אלא מיושם" ("Das Logische existiert nicht, sondern es gilt").[3] ההכרה במה שצריך להיות מיושם מעניקה למעשים השיפוטיים את ערך האמת. מושא הפילוסופיה הוא כל העולם במובן של אידיה שאמורה להתממש, אותה כינה "מדע היקום" (Weltallswissenschaft). הפילוסופיה כתיאוריה כוללת של כל חיי התרבות מפתחת באופן אובייקטיבי ב"מערכת ערכים" (System der Werte) המתחשבת במצב ההיסטורי של בני האדם. בכך רצה להתגבר על המוסר הקאנטיאני שערכיו בלתי מותנים, אך רצה לשמור על מובנה הביקורתי של הפילוסופיה הקאנטיאנית, כדי שהפילוסופיה תימנע מליהפך ל"השקפת עולם" (Weltanschauung) המותנית באינטרסים מקריים.[דרוש מקור]

הפילוסופיה של ריקרט הייתה השפעה חשובה על עבודתו של הסוציולוג מקס ובר. ובר שאל חלק ניכר מהמתודולוגיה של ריקט, כולל מושג ה"טיפוס האידיאלי".[4]

מרטין היידגר התחיל את הקריירה האקדמית שלו כעוזרו של ריקרט, סיים איתו את לימודיו ולאחר מכן כתב הביליטציה שלו בהובלת ריקרט.[5]

בין תלמידיו הנוספים של ריקרט היו ריכרד קרונר ותלמידו הקרוב אמיל לאסק (אנ').

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Sämtliche Werke, herausgegeben von Rainer A. Bast. 11 Bde. De Gruyter, Berlin 2018ff.
  • Zur Lehre von der Definition, Tübingen 1888 Heinrich Rickert, Zur Lehre von der Definition (1/5), www.gleichsatz.de
  • Der Gegenstand der Erkenntnis: ein Beitrag zum Problem der philosophischen Transcendenz, Freiburg 1892 Heinrich Rickert, Der Gegenstand der Erkenntnis (1892) [1/3], www.gleichsatz.de; Der Gegenstand der Erkenntnis. Einführung in die Transzendentalphilosophie. 3. völlig umgearb. u. erw. Auflage Tübingen 1915.
  • Die Grenzen der naturwissenschaftlichen Begriffsbildung, Eine logische Einleitung in die historischen Wissenschaften, Freiburg 1896, Online Archive, 5. Auflage Tübingen 1929 (Nachdruck Hildesheim 2007)
  • Kulturwissenschaft und Naturwissenschaft, Freiburg 1899, Online Archive; Neuauflagen: Stuttgart 1986 sowie Celtis Verlag, Berlin 2013, ISBN 978-3-944253-00-8
  • Wilhelm Windelband, Tübingen 1915
  • Die Philosophie des Lebens. Darstellung und Kritik der philosophischen Modeströmungen unserer Zeit, Tübingen 1920; 2. Auflage 1922, Online Archive
  • System der Philosophie, Erster Teil: Allgemeine Grundlegung der Philosophie, Tübingen 1921
  • Die philosophischen Grundlagen von Fichtes Sozialismus, in: Logos XI (1922/23), S. 148–180
  • Die Probleme der Geschichtsphilosophie. Eine Einführung, Heidelberg 1924; Neuauflage: Celtis Verlag, Berlin 2013, ISBN 978-3-944253-01-5.
  • Kant als Philosoph der modernen Kultur. Ein geschichtsphilosophischer Versuch, J.C.B. Mohr (Paul Siebeck), Tübingen 1924.
  • Über die Welt der Erfahrung, München 1927
  • Die Logik des Prädikats und das Problem der Ontologie, Heidelberg 1930
  • Die Heidelberger Tradition in der Deutschen Philosophie, Tübingen 1931
  • Goethes Faust. Die dramatische Einheit der Dichtung, J.C.B. Mohr (Paul Siebeck), Tübingen 1932.
  • Grundprobleme der Philosophie. Methodologie, Ontologie, Anthropologie, J.C.B. Mohr (Paul Siebeck), Tübingen 1934.
  • Unmittelbarkeit und Sinndeutung, Aufsätze zur Ausgestaltung des Systems der Philosophie, Tübingen 1939
  • Philosophische Aufsätze, herausgegeben von Rainer A. Bast, Tübingen 1999 (mit ausführlichem Literaturverzeichnis)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Christian Krijnen. Nachmetaphysischer Sinn. Eine problemgeschichtliche und systematische Studie zu den Prinzipien der Wertphilosophie Heinrich Rickerts. Würzburg 2001. מסת"ב 3-8260-2020-0ISBN 3-8260-2020-0.
  • Dewalque, Arnaud. Être et jugement. La fondation de l’ontologie chez Heinrich Rickert, Hildesheim: Georg Olms, coll. « Europaea Memoria », 2010. מסת"ב 9783487143040ISBN 9783487143040.
  • Kupriyanov V. "Teleology as a method of historical cognition in H. Rickert's philosophy," SGEM2015 Conference Proceedings, 2015 (Vol. 1, Book 3, pp. 697–702). TELEOLOGY AS A METHOD OF HISTORICAL COGNITION IN RICKERT'S PHILOSOPHY - [ON-LINE DATABASE of SCIENTIFIC PAPERS], web.archive.org, ‏2016-08-15
  • Mayeda, Graham. 2008. "Is there a Method to Chance? Contrasting Kuki Shūzō’s Phenomenological Methodology in The Problem of Contingency with that of his Contemporaries Wilhelm Windelband and Heinrich Rickert." In Victor S. Hori and Melissa Anne-Marie Curley (eds.), Frontiers of Japanese Philosophy II: Neglected Themes and Hidden Variations (Nagoya, Japan: Nanzan Institute for Religion and Culture).
  • Zijderveld, Anton C. Rickert's Relevance. The Ontological Nature and Epistemological Functions of Values. Leiden, Brill 2006. מסת"ב 978-90-04-15173-4ISBN 978-90-04-15173-4.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היינריך ריקרט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Heinrich Rickert: Die Philosophie des Lebens. Darstellung und Kritik der philosophischen Modeströmungen unserer Zeit [1920], 2. Aufl. Mohr, Tübingen 1922
  2. ^ Bambach, Charles R. Heidegger, Dilthey and the Crisis of Historicism. Ithaca: Cornell University Press, 1995. 30
  3. ^ Gegenstand der Erkenntnis, 1915, S. IX.
  4. ^ Peter-Ulrich Merz-Benz: Max Weber und Heinrich Rickert. Die erkenntniskritischen Grundlagen der verstehenden Soziologie. Königshausen & Neumann, Würzburg 1990, ISBN 3-88479-326-8.
  5. ^ Sebastian Luft (ed.), The Neo-Kantian Reader, Routledge 2015, p. 461.