המחתרת הצ'כית
המחתרת הצ'כית (בצ'כית: Československý Protinacistický Odboj) הייתה מחתרת התנגדות שפעלה בצ'כוסלובקיה בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. פעילותה הייתה מצומצמת יחסית, בעיקר עקב התנגדות רשמית קטנה מאוד ומדיניות גרמנית שדיכאה פעולות התנגדות והשמידה קבוצות מחתרתיות.
תולדותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נסיבות הקמתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימיה הראשונים של המלחמה הטילה האוכלוסייה הצ'כית חרם על התחבורה הציבורית, וקראה לארגון פעולות מחאה נרחבות. לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה ב-1939, צ'כים אשר התנגדו לשלטון הגרמני התלכדו ל"מנהיגות המרכזית של התנגדות מבית", הארגון הידוע לרוב בשם ÚVOD. מי שהנהיג את אובו"ד היה הנשיא הצ'כוסלובקי אדווארד בנש, שפיקד על הפעילות המחתרתית בשבתו בממשלה הגולה בלונדון. אובו"ד התמקדה בעיקר ביצירת רשתות ושירותי מודיעין צבאי אשר פעלו בקנה מידה קטן יחסית, וכן בהפצה תקשורתית בבית דפוס מחתרתי. מטרתה הייתה ליצור ממשלת צללים עד אשר תשוחרר צ'כוסלובקיה.
תחת אובו"ד קמו מספר קבוצות שמאליות בהשקפותיהן, שכללו בעיקר חיילים לשעבר בצבא הצ'כוסלובקי. המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה (KSČ) דאגה לקיום היחסים עם ברית המועצות ולסיוע. אף שלא הייתה חלק רשמי מאובו"ד ושמרה על עצמאות ארגונית, קראה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה לכל המפלגות האנטי-פאשיסטיות לאחד את פעולותיהן. למרות זאת, גורלה היה זהה לזה של אובו"ד.
ההתנקשות בהיידריך וסופה של המחתרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיא הפעילות והפרסום של אובו"ד היה עם ההתנקשות בריינהרד היידריך הרייכספרוטקטור (Reichsprotektor, "מגן מטעם המדינה") של הפרוטקטוראט של בוהמיה ומורבייה, כפי שנקראה צ'כיה הכבושה בפי הגרמנים, ב-27 במאי 1942, שבאופן פרדוקסלי היה גם סופה של אובו"ד. מבחינות רבות, סופה של אובו"ד נצפה עוד מתחילת כהונתו של היידריך בסתיו 1941, שכן עד סוף ספטמבר של אותה שנה דאג היידריך למעצרם של כל חברי אובו"ד כמעט, ואף עלה בידיו לנתק את הקשר בין אובו"ד ללונדון.
בדצמבר 1941 אומנו שני לוחמי המחתרת - יוזף גבצ'יק ויאן קוביש - בבריטניה כחלק ממבצע אנתרופואיד, ולאחר מכן הוצנחו בצ'כיה. הם ארבו למכוניתו של היידריך והשליכו רימון יד. היידריך נפצע, ומת מפצעיו ב-4 ביוני. בתגובה למבצע אנתרופואיד פעלו הנאצים להשמדת תנועת המחתרת הצ'כית לאחר 1942. הנאצים ביצעו פעולת נקם זוועתית, ומחקו כליל מעל פני האדמה את הכפרים לידיצה ולז'אקי, ואף רצחו באופן שיטתי את התושבים. מעט מאוד מהנשים אשר נשלחו למחנות העבודה שרדו, וחלק מן הילדים נשלחו לתוכנית טיהור הגזע, שנועדה להפוך אותם לגרמנים ארים.
באוקטובר 1942 נגזר דין מוות על 1,331 איש בבתי-הדין הנאציים בפרוטקטוראט, וכאלף יהודים נשלחו היישר מפראג למחנה ריכוז מאוטהאוזן. 252 אנשים נוספים נשלחו אף הם למאוטהאוזן, כחשודים במעורבות בהתנקשות. בסופו של דבר נאסרו כל חברי אובו"ד הנותרים.
הערכת המחתרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריונים רבים טוענים כי מדובר בכישלון המחתרת, משום שבמסמכים נאציים שונים נאמר כי "התנהגותם של האנשים לא מצדיקה הגברה משמעותית בכמות החיילים החמושים." מכאן שהמחתרת הושמדה בעיקר בגלל כישלונה שלה ולא עקב עוצמת האויב.
לאחר פירוק המחתרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1944 פרצה התנגדות פופולרית לנאצים ברחבי מזרח אירופה ומרכזה, בין היתר גם בצ'כיה. התנגדות זו הייתה רחבה יותר, ושאבה את השראתה מצבאות בעלות הברית המתקרבים ממזרח וממערב.
ב-8 במאי 1944 חתם בנש על הסכם עם המנהיגים הסובייטים, שבו נקבע כי האדמות הצ'כוסלובקיות אשר ישוחררו יהיו תחת שליטה אזרחית צ'כוסלובקית. ב-21 בספטמבר 1944 שחררו החיילים הסובייטים את הכפר קאלינוב. ברטיסלאבה שוחררה ב-4 באפריל 1945 ופראג ב-9 במאי. בכך הסתיים באופן רשמי השלטון הנאצי על צ'כיה.
