F-111 ארדוורק

F-111 ארדוורק
F-111 Aardvark

מטוס F-111 בצבעי הסוואה
מטוס F-111 בצבעי הסוואה
מאפיינים כלליים
סוג	מפציץ חדירה אסטרטגי ותקיפה טקטית
ארץ ייצור
יצרן	ג'נרל דיינמיקס
טיסת בכורה	21 בדצמבר 1964
תקופת שירות	18 ביולי 1967 – 2010 (כ־42 שנים)
צוות	2
יחידות שיוצרו	יותר מ-563
משתמש ראשי	חיל האוויר האמריקאי חיל האוויר המלכותי האוסטרלי
מחיר	10 מיליון דולר אמריקאי לדגם F
ממדים  אורך 22.4 מטר גובה 5.22 מטר מוטת כנפיים 19.2 (פרוס) - 9.75 (מכונס) מטר משקל ריק 21,938 ק"ג משקל המראה מרבי 45,359 ק"ג
ביצועים  מהירות מרבית מאך 2.5 בגובה רב (1,470 קמ"ש / 2,655 קמ"ש) קצב נסיקה 131.5 מטר/שנייה סייג רום 18,290 מטר
חימוש  תותחים תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פצצות ש"כ, מצרר, פצצה מונחית לייזר, GBU-15 ו-AGM-130
הנעה  TF30
תרשים

ג'נרל דיינמיקס F-111 ארדוורק הוא מפציץ חדירה אסטרטגי לטווח בינוני, מטוס סיור וכן, מטוס תקיפה טקטי שפותח בשנות ה-60 בארצות הברית בתאגיד ג'נרל דיינמיקס. לאורך שנים כינויו הלא-רשמי בחיל האוויר האמריקאי היה "ארדוורק" (Aardvark, שנבוב). הכינוי הוענק באופן רשמי למטוס בעת התחלת תהליך הוצאתו מהשירות ב-1996.

ה-F-111 כלל בשעתו מספר פיתוחים טכנולוגיים חדשניים כגון: כנף בעלת משיכה משתנה, מנוע טורבו-מניפה בעל מבער אחורי ומכ"ם עקיבת תוואי קרקע המסייע בטיסה בגובה נמוך במהירות גבוהה ובתנאי מזג אוויר קשים. לעיצוב המטוס הייתה השפעה רבה על עיצוב מטוסי קרב עתידיים, בעיקר מטוסי קרב סובייטים, וכמה ממאפייניו המתקדמים הפכו לתקניים במטוסי קרב מאוחרים יותר. חדשנות זו הייתה במידת מה בעוכרי המטוס, כיוון שבתחילת דרכו סבל ה-F-111 ממספר קשיים טכניים והנדסיים וכמה מהתפקידים שיועדו לו, כגון תקיפת ספינות, לא מומשו. למרות כל זאת המטוס הצטיין בבטיחות טיסה, יחסית לכל מטוסי הקרב בני דורו.

ה-F-15 איגל החליף את המטוס בחיל האוויר האמריקאי למשימות יירוט והפצצה מדויקות בטווח בינוני, בעוד שתפקיד המפציץ העל-קולי ניתן ל-B-1B לנסר. חיל האוויר האוסטרלי המלכותי החליף את ה-F-111 במטוסי F/A-18 סופר הורנט בשנת 2010.

פיתוח

דוגמה לאופן הפעולה של הכנפיים בעלי גאומטריה משתנה של מטוס F-11A.

תחילת פיתוחו של המטוס הוא בתוכנית TFX, תוכנית שאפתנית שהונהגה על ידי שר ההגנה רוברט מקנמארה בשנות ה-60 ומטרתה הייתה לשלב את דרישת חיל האוויר האמריקאי למטוס תקיפה מהיר, יחד עם דרישת הצי האמריקאי למטוס יירוט ארוך טווח שיגן על נושאות המטוסים ממפציצים וטילים נגד ספינות ויהווה תחליף הולם למטוסי ה-F-4 פנטום ו-F-8 קרוסיידר המתיישנים. פילוסופית תכנון מטוסי הקרב באותה התקופה, התרכזה בהשגת מהירות גבוהה ביותר, שימוש בהנעה חזקה, והתמקדות בטילי אוויר-אוויר כנשק עיקרי.

דרישות חיל האוויר

המפקדה הטקטית של חיל האוויר (TAC) הייתה מעוניינת במטוס מהיר ומנמיך טוס בעל יכולות תקיפה גרעינית בעומק עורפו של האויב. תקיפה מגובה נמוך הציעה מספר יתרונות, בהם קושי של מתקני המכ"ם לזהות מטרות, מה שתרם ליכולת ההפתעה, וכן יתרונם המצומצם של מטוסי היירוט במהירות בגובה פני הקרקע יחסית ליתרונו בגובה רב (בשל התנאים האטמוספיריים). המטוס היה צריך להוות תחליף הולם ל-F-105 ת'נדרצ'יף, שסיפק יכולות אלו לפני כן, אך הצריך מסלול המראה ארוך. עד להיתקלות המבצעית של האמריקאים במטוסי המיג במלחמת וייטנאם, תכונות החיוניות לקרבות אוויר היו בעדיפות שנייה. ביוני 1960 פרסם חיל האוויר מפרט דרישות עבור מטוס קרב-הפצצה ארוך טווח שיהיה מסוגל לחדור את מסך הנ"מ הסובייטי בגובה נמוך ומהירות גבוהה ולשגר חימוש גרעיני, וכן יכולת המראה ונחיתה במסלולים ארעיים וקצרים. בין דרישות המפרט היו: טיסה בגובה נמוך במהירות 1.2 מאך, טיסה בגובה רב במהירות 2.5 מאך, רדיוס תקיפה של 1,430 ק"מ, וטווח טרנס-אטלנטי מאמריקה עד לאירופה בלא תדלוק מחדש.

דרישות הצי

כבר משנת 1957, חיפש הצי האמריקאי מיירט לטווח רחוק, שיוכל להגן על נושאות המטוסים כנגד הדור חדש של מפציצי סילון סובייטים, שבאותה התקופה חומשו בטילים כנגד ספינות בעל ראשי נפץ גרעיניים. הצי זקוק היה למטוס קרב בעל יכולת סיור ויכולת נשיאת חימוש טובים יותר מאלה של אב-הטיפוס של מטוס ה-F-4 פנטום, וכן שיהיה מצויד במכ"ם חזק ובטילים רבים ארוכי טווח שיוכלו לעצור את המפציצים על טיליהם.

הצי בחן, ודחה, את ה-F-6D מיסיליר. בדצמבר 1960 שקל הצי שימוש במטוס בעל כנף גאומטריה משתנה, לצורך הגנה על נושאות המטוסים. המגמה להשגת מטוסי קרב גדולים וחזקים יותר היוותה בעיה לצי: מהירויות הנחיתה של מטוסי הצי מהדור הישן היו גבוהות למדי והקשו בנחיתות על נושאות מטוסים, ומטוס קרב גדול וכבד יותר בעל מהירות גישה גבוהה אף יותר, היה הופך את הנחיתה לבלתי-אפשרית. כנף משוכה לאחור בזווית חדה יעילה למהירות גבוהות מאלה המשוכות לאחור בזווית קהה – אך יעילה פחות במהירויות שיוט נמוכות, דבר המפחית את טווח הטיסה ויכולת נשיאת המטען, וכן בעל התנהגות בעייתית במהירויות נמוכות, מה שמצריך הגדלת מהירות נחיתה. מצד שני, קל יותר לשלוט במטוס בעל כנף ישרה או המשוכה מעט לאחור, ומטוס זה מסוגל לרוב לשאת מטען כבד למרחקים ארוכים יותר תוך ניצול מרבי של הדלק, אך במהירות נמוכה יותר. גאומטריה משתנה, שאותה זנח הצי במטוס XF-10F יגואר בשנת 1953, שילבה היתרונות של הכנף המשוכה והישרה בשלדה אחת.

המכרז והשפעתו של רוברט מקנמארה

רוברט מקנמארה החל את תוכנית ה-TFX עם דרישות למטוס תקיפה לחיל האוויר שיוכל להוות גם מטוס קרב לטובת הצי. תוכניתו הייתה לחסוך מיליארדי דולרים על ידי פיתוח מטוס המסוגל לבצע את כל המשימות ולענות על כל הדרישות. מאוחר יותר נסוג מקנמארה מעיקרון זה, אך המשיך להתעקש על פיתוח מטוסים בעלי איכויות המתאימות לכמה שיותר זרועות ומשימות, ומדיניות זו השפיעה על פיתוחו של ה-F-111 וכן עוד מספר מטוסים דוגמת ה-A-7. במכרז עצמו השתתפו לוקהיד, נורת' אמריקן, בואינג, ג'נרל דיינמיקס/גראמן, מקדונל דאגלס ורפבליק/ווט. מתוך כל ההצעות שהוגשו רק הצעותיהם של חברת בואינג והצעתם המשותפת של ג'נרל דיינמיקס וגראמן התקבלו להמשך המכרז. אף על פי שהתערבות מקנמארה במכרז שהעדיף את הצעת ג'נרל דיינמיקס/גראמן התקבלה בביקורת נוקבת גם מהצד הפוליטי, שהולידה וועדה לחקירת המכרז לחשד לניגוד עניינים ושחיתות, החלטתו גובתה בשיקולים רציניים. בעוד שהדגם שהציגה בואינג תוכנן סביב מנוע ה-MF-295 שהיה באותו זמן בשלב התכנון המוקדם, מה שהבטיח כי המטוס לא יטוס טרם 1967, וכן ההבדל הגדול בין הדגמים המיועדים לחיל האוויר לבין אלה של הצי (כ-50 אחוז רכיבים משותפים בין הדגמים) הדגם של ג'נרל דיינמיקס הסתמך על מנוע ה-TF-30 הקיים והמוכח, בשילוב עם כ-80 אחוז רכיבים משותפים בין הדגמים המיועדים לצי לאלה המיועדים לחיל האוויר, מה שהטה את הכף לטובת הדגם. לבסוף ב-24 בנובמבר 1962 מקנמארה הכריז על ג'נרל דיינמיקס כזוכים במכרז.

מטוסים דומים בעלי גאומטריה משתנה

ה-F-111 היה מטוס הקרב בעל גאומטריה משתנה המבצעי הראשון. הדגם התת-קולי הישן יותר של הצי XF-10F יגואר בוטל בשנת 1953. המטוס נתן השראה למספר מטוסים במהלך שנות ה-80, אך כנפי גאומטריה משתנה כבר כמעט ולא משולבות בדגמי מטוסים מודרניים, בשל מחירן היקר ומשקלו העודף של מנגנון משיכת הכנף. אף-על-פי כן, פותחו מספר מטוסים דומים, ביניהם הסוחוי Su-17 "פיטר" (1966), מיג-23 "פלוגר" (1967), טופולב Tu-22M "בקפייר" (1969) והטופולב Tu-160 "בלאקג'ק" (1981), מטוס הקרב של צי ארצות הברית F-14 טומקט (1970), המפציץ B-1B לנסר (1974), והמטוס האירופי פאנאויה טורנדו (1974).

שירות מבצעי של דגמי המטוס השונים

פיקוד האוויר האסטרטגי של חיל האוויר האמריקאי עשתה שימוש ב-FB-111 משנת 1969 עד לשנת 1990.

ה-F-111 היה בשירות חיל האוויר האמריקאי משנת 1967 עד לשנת 1998. הוא נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר האוסטרלי בשנת 1973, ויצא משירות בשנת 2010. חששות על כך שחיל האוויר האוסטרלי לא מצא מחליף לדגם החל מפרישתו בחיל האמריקאי ועד להצגתו של המטוס F-35, פגו כאשר מחלקת ההגנה האוסטרלית הודיעה ב-7 במרץ 2007, שהחיל ירכוש 24 מטוסי F/A-18F סופר הורנט, כשהראשון שבהם אמור להימסר בשנת 2010 והאחרון ב-2011.

F-111A

F-111A מטיל 24 פצצות סימן 82 מעל אזור הפצצה

ה-F-111A היה דגם הייצור הראשון. היו לו מנועי TF30-P-3 בעלי דחף יבש 53 קילו-ניוטון, ועם מבערים אחוריים 82 קילו-ניוטון, וכונס אוויר בעל גאומטריה משתנה, כולם תרמו למהירותו ואפשרו לו להגיע למהירות מרבית של 2.2 מאך (2,300 קמ"ש) בסייג הרום שלו. אף על פי שמנועים אלו סבלו מהזדקרויות מדחס תכופות שבעקבותם בוצעו שינויים במנועים ששילשו את מחירם, בעוד מחיר השלדה של המטוס ירד.

מערכות האוויוניקה של הדגם כללו מכ"ם תקיפה של חברת ג'נרל אלקטריק מדגם AN/APQ-113, ששולב יחד עם מכ"ם עקיבת תוואי קרקע של חברת טקסס אינסטרומנטס מדגם AN/APQ-110 מתחת לאף המטוס, ומערכת הנחיה ותקיפה מדגם AJQ-20.

יוצרו בסך הכלל 158 מטוסים מדגם זה, ביניהם 17 גרסאות טרום-ייצור שלאחר מכן שודרגו והעלו לרמת מטוסי הייצור.

הדגמים הראשונים של המטוס נקלטו ב-18 ביולי 1967 לטייסות 428, 429 ו-430 של מפקדת הכנף 474 בחיל האוויר האמריקאי בניו מקסיקו, שהועברו בשנת 1968 לבסיס נליס.

לאחר בחינה מוקדמת, שישה מטוסים נשלחו במרץ 1968 לדרום-מזרח אסיה, לצורך בחינתם בתנאי קרב אמיתיים בווייטנאם. לאחר מעט יותר מחודש, שלושה מטוסים אבדו ובחינות הקרב הופסקו. התברר שכל שלושת המטוסים התרסקו כתוצאה מכשל במנגנון משיכת הכנף, ולא מפעולות האויב. הדבר הוביל לסערה של האשמות פוליטיות, כאשר סנאטורים אמריקאים גינו את החלטת מזכיר ההגנה דאז, רוברט מקנמארה, לרכוש את המטוסים.

מאחורי הקלעים, בוצעו תחקירים, הלקחים נלמדו ונעשו תיקונים והתאמות במערכת, אך מפקדת כנף 474 שבה לפעילות מבצעית רק ביולי 1971. בחינות חוזרות שנערכו בשנת 1969 גילו שקבלן משנה הצליח לשחד מפקחים כדי שיאשרו עבודה לקויה על מרכיבי הכנף, והיה צורך להחליף את כנפי המטוסים בעלות גבוהה (מאחר שלרוב מטוסי ה-F-111A כבר הורכבו הכנפיים הלא-תקניות). כמו כן התגלו תקלות נוספות והן תוקנו על ידי ריתוך נקודתי בכנפיים.

בספטמבר 1972 שבו מטוסי ה-F-111 לדרום-מזרח אסיה, כדי להשתתף במבצעים ליינבייקר וליינבייקר 2 כנגד כוחות הצפון. משימותיהם לא הצריכו תדלוק אווירי או שימוש בלוחמה אלקטרונית, והם יכלו לתפקד במזג אוויר שקירקע את רוב המטוסים האחרים. מטוס F-111 יחיד יכל לשאת מטען פצצות של ארבעה מטוסי F-4 פנטום. ערכו המבצעי של המטוס עלה, ולאחר מעל 4,000 משימות תקיפה בשמי וייטנאם, אבדו רק שישה מהמטוסים.

בשנת 1977 הועברו דגמי המטוס שנותרו למפקדת הכנף 366 לבסיס מאונטיין הום, אל טייסות 389 ו-391.

בשנת 1982 ארבעה מטוסי F-111A ששרדו שודרגו לרמת דגם F-111C, וניתנו לאוסטרליה כתחליף למטוסים ישנים. למטוסים הותקנו כנפיים ארוכות יותר וכן נסע משופר של ה-F-111C, וכתוצאה לא היה הבדל בינם לבין דגמי ה-F-111C החדשים יותר. כמה מדגמי ה-A שנמסרו לחיל האוויר האוסטרלי השתתפו במלחמת וייטנאם, ולכאורה עדיין נשאו את הצלקות של אש הנ"מ.

42 מטוסי F-111A הושבחו לדגם EF-111A "רייבן" (עורב), שנועד ללוחמה אלקטרונית. ניתן להבחין ביניהם לבין הדגמים הרגילים על ידי הציוד הבולט מעל לזנבות המטוסים, מאפיין שהעניק למטוסים האלה את הכינוי "זנב שמן" (Fat Tail).

שלושה דגמי טרום-ייצור נמסרו לנאס"א לצורכי מחקר שונים. לדגם אחד הותאמה כנף בשיפוע משתנה כחלק מתוכנית שבאה ליצור מטוס קרב מתקדם יותר בשנות השמונים; הדגם הועבר למוזיאון חיל האוויר האמריקאי בשנת 1989.

רוב המטוסים מדגם F-111A שלא הושבחו לרמה של דגמים מתקדמים יותר הוצאו משירות בשנת 1991, והועברו למרכז AMARC, שנמצא בסיס חיל האוויר דייוויס מונט'אן.

F-111B

דגם B יועד להיות מטוס קרב של הצי האמריקאי, שימלא את הדרישה עבור מטוס קרב שיוכל לשאת טילים כבדים לטווח רחוק ויגן על נושאות המטוסים מהטילים הסובייטים נגד אוניות. הצי רק ביטל את דגם המטוס F6D "מיסילר", דגם מטוס סילון איטי בעל כנף קבועה ומכ"ם מתקדם יוז AN/AWG-9, שאמור היה להיות מסוגל לאתר מטרות ברום טיסה נמוך, וכן לשאת שמונה טילי אוויר-אוויר חדשים ארוכי טווח מדגם AIM-54 "פניקס", ולתקוף מספר מטוסי קרב בו זמנית החל מטווח 160 ק"מ. פיתוח הדגם בוטל, אך ה-F-111 היה יעיל יותר בשל טווח טיסתו, יכולת נשיאת כלי הנשק ויכולתו להגיע למהירות 2 מאך וכך ליירט מטרות במהירות, אבל עם כנפיים משוכות ומנועי טורבו-מניפה, הוא יכל לשהות באוויר לפרקי זמן ארוכים יותר. דגם F-111B נשא שישה טילי פניקס, אך לא הותאם לו תותח או כל חימוש לטווחים קצרים. מאחר שלחברת ג'נרל דיינמיקס לא היה ניסיון בייצור מטוסי נושאות מטוסים, היא נכנסה לשותפות עם חברת גראמן ליצירת הדגם.

דגם F-111B היווה פשרה שניסתה ליישב את דרישות הצי השונות מאוד מאלה של חיל האוויר, שתכנונו הבסיסי היה להיות מטוס תקיפה על-קולי, וההתפשרויות האלה יכלו לפגוע בשני הצדדים. הצי העדיף שיהיו במטוס שני מושבי טייסים זה לצד זה, כבדגם המיסילר. דגם B היה קצר יותר מדגם A, כדי לאפשר את התאמתו למעליות של נושאות המטוסים, אך היו לו מוטת כנף ארוכות יותר (21.3 מטר בהשוואה ל-19.2 מטר) כדי להגדיל את טווח הטיסה ונתוני השיוט. אף כי הצי דרש צלחת מכ"ם של 122 ס"מ לטווח רחוק, הוא נאלץ להתפשר בצלחת של 91.4 ס"מ לצורך תאימות עם דגם חיל האוויר. הצי ביקש משקל המראה מרבי של 22,686 ק"ג (50,000 ליברות), אך מזכיר ההגנה של ארצות הברית הכריח אותם להתפשר על 24,955 ק"ג (55,000 ליברות). היעד של הפחתת משקל המטוס הוכח כאופטימי מדי, אם כי ה-F-14 "טומקאט" וה-F/A-18E/F "סופר הורנט" עברו את יעדי משקלם.

בעיית משקל היתר הקשה על פיתוח דגם B לאורך כל התוכנית. לא רק שאבות-הטיפוס שקלו הרבה מעל הדרישה המרבית של 24,955 ק"ג, אלא גם ניסיונות לתכנן מחדש את שלדת המטוס החמירו את המצב. משקלו העודף של המטוס הפך אותו לבלתי-כשיר. למעשה, נאמר שבעת נחיתה על נושאת מטוסים הדגם לא יוכל לשמור על טיסה מאוזנת בעזרת מנוע אחד, דבר שיהווה בעיה גדולה במצבי חירום. גרוע מכך, הראות מתא הטייס לא התאימה לנחיתות אלו.

הדרישות בעבור דגם F-111B שנוסחו לפני הלחימה האווירית בווייטנאם בשנת 1965, הראו שהצי היה זקוק למטוס קרב שיוכל ליירט את מטוסי המיג מטווח קרוב. הצי חשק במטוס קרב שביצועיו יעלו על אלו של ה-F-4 "פנטום" אך במהלך הניסויים, כושר התמרון וביצועי המטוס ברום טיסה בינוני היו בבירור נחותים לעומת אלה של הפנטום. במהלך הדיון בקונגרס על המטוס, סגן אדמירל תומאס "טום קאט" קונולי מחיל האוויר, הגיב לשאלת אחד הסנאטורים אם מנוע חזק יותר יפתור את בעיות המטוס באומרו "אין מספיק כוח בעולם כולו כדי להפוך את המטוס הזה למה שאנחנו רוצים".

באוקטובר 1967, הצי ארצות הברית השתכנע לבסוף שתוכנית F-111B הייתה לא מעשית והמליץ על ביטולה בשנת 1968, לאחר ששמונה מטוסים כבר נקלטו ושניים מהם התרסקו בתאונות. תצורת הכנף המשוכה לאחור, המנועים מדגם TF-30, טילי הפניקס והמכ"ם שתוכננו עבור המטוס (וגם הדגם הקודם שבוטל, F6D מיסילר) נוצלו בפיתוח ה-F-14 טומקאט שאף הוא תוכנן על ידי חברת גראמן. הטומקאט היה עתיד להיות גדול דיו כדי לשאת את המכ"ם AWG-9 ואת מערכות הנשק של טילי הפניקס ובעל יכולת תמרון שלו תהיה טובה יותר משל ה-F-4.

F-111C

מטוס F-111C אוסטרלי, צולם בשנת 2006

דגם F-111C היה גרסת ייצוא לאוסטרליה, המשלבת מערכות אוויוניקה של הדגמים F-111A/E, אורך מוטת כנפיים מוגדל, וכן נסע כבד יותר שיועד במקור לדגם F-111B. בשנת 1963 הוזמנו 24 דגמים, אבל עיכובים בפיתוח ובעיות מבנה מנעו מהם להיכנס לשירות עד לשנת 1973.

ארבעה מטוסים הוסבו לדגם מטוס הביון RF-111C, תוך כדי שמירה על יכולות התקיפה שלהם. המטוס מדגם RF-111C נשא מערכת סיור בעלת 4 מצלמות ומערכת מבוססת אור תת-אדום.

דגם F-111C צויד כך שיוכל לשאת פודי לייזר/פליר של חברת Pave Tack, והדגמים הבאים עברו שדרוג של מערכות האוויוניקה, שכללו מכ"ם תקיפה מדגם AN/APQ-169 שהחליף את הדגם המיושן AN/APQ-113, מכ"ם עקיבת תוואי קרקע מדגם AN/APQ-171, גירוסקופ המיועד למערכת ההנחיה האינרציאלית, מקלט GPS, אפיק נתונים (החיבור בין המעבד הראשי לזיכרון) דיגיטלי מודרני, מחשב מתקדם, מערכת בקרת ירי וצגים רב-תכליתיים בתא הטייס. הותקנו מנועי TF30-P-108/109RA בעלי דחף 93 קילו-ניוטון. ארבעה מטוסים מהדגם F-111A של חיל האוויר האמריקאי הוסבו לדגם F-111C, ונשלחו לאוסטרליה כתחליפים.

בסוף שנת 2001 התגלו בעיות עייפות החומר בכנף אחד מהמטוסים מדגם F-111C. כתוצאה, בחודש מאי 2002 הוחלט להחליף את הכנפיים בתחליפיים שנלקחו ממטוסים מהדגם F-111F של חיל האוויר האמריקאי. הכנפיים הקצרות עברו תהליך של שיפוץ והתאמה באוסטרליה, שכלל את הארכתם כדי להתאימם למטוסי ה-F-111C וה-F-111G.

הדגם F-111 שימש את חיל האוויר האוסטרלי עד לשנת 2010. בשנת 2010, צי מטוסי ה-F-111 ויצא משירות והוחלף על ידי 24 מטוסי F/A-18F "סופר הורנט". המשלוחים האחרונים של המטוסים החדשים יגיעו בסוף שנת 2011.

F-111D

דגם F-111D היה שדרוג של דגם F-111A שכלל מערכות אוויוניקה "סימן 2", מנועים חזקים יותר, מבנה כונס אוויר משופר, ותצוגות רב תכליתיות. המטוס הוזמן לראשונה בשנת 1967, בעיות נרחבות בפיתוח עיכבו את כניסתו לשירות עד לשנת 1974, ורק 96 מטוסים מדגם זה יוצרו.

המטוס דגם D השתמש בפתחי אוויר חדישים "Triple Plow", שהורחקו כ-10 ס"מ משלדת המטוס כדי למנוע חדירה של שכבת אוויר "כבדה" למנוע, שגרמה להשתנקויות והזדקרויות מדחס במנועי הטורבו-מניפה מדגם TF30. לדגם היו מנועים חזקים יותר מדגם TF30-P-3 בעל דחף יבש של 53 קילו-ניוטון, ודחף של 82 קילו-ניוטון עם מבערים אחוריים.

שיפור משמעותי יותר היוותה חליפת מערכות האוויוניקה סימן 2. מערכות אלו היו מערכות משולבות דיגיטליות, מהראשונות בשימוש חיל האוויר האמריקאי. את היכולות החדשות שאפשרו המערכות, ליוו קשיים טכניים משמעותיים. המכ"ם הראשי מדגם AN/APQ-114 מתוצרת חברת ג'נרל אלקטריק, כלל ניתוח דופלר לשיפור האבחנה ויכל לזהות מטרות נעות, ומצב שידור רציף להנחיית טילים עם ביות חצי אקטיבי (יכולת שנעדרה מהדגם הישן יותר - AN/APQ-113). בנוסף כללה החליפה מכ"ם תקיפה ומערכת ניווט אינרציאלית מתוצרת חברת Autonetics, מכ"ם ניווט דופלר של חברת מרקוני, צגים רב תכליתיים (MFD) מתוצרת חברת נורדן ומעבד מרכזי של חברת יבמ. מערכות התצוגה גרמו לבעיות שהתווספו לתקלות הטכניות של כל יחידה בנפרד והחמירו אותן. מצב זה הוביל לסכסוכים חריפים בין היצרנים השונים, ותהליך תיקון הכשלים נמשך מספר שנים. בעיני צוותי האוויר נחשב דגם ה-D, כשהוא במצב שמיש, לידידותי ביותר למשתמש מבין כל גרסאות המטוס, אולם מצב זה היה נדיר לפני תחילת שנות השמונים.

במקרה, המטוס מהדגם F-111D מעולם לא נשא את מערכת החיישנים היעילה ביותר של הארדוורק, הפוד AN/AVQ-26 של חברת Pave-Tack.

בשנת 1992 חדלו להשתמש במטוס מהדגם F-111D והוא יצא משירות.

F-111E

הדגם F-111E היה דגם זמני ופשוט יותר, שהוזמן לאחר שהתגלו הבעיות המתמשכות של דגם D. בדגם זה הותקנו כונסי "Triple Plow 2" של דגם D וכן מנועים חזקים יותר מדגם TF30-P-3, אך הדגם צויד במערכות אוויוניקה של דגם A בתוספת מכ"ם עקיבת תוואי קרקע מתקדם ומצלמת הפצצה.

על אף שתוכנן לאחר דגם D, דגם F-111E נשלח למעשה לשירות מבצעי לפניו. הטיסה הראשונה של דגם E נערכה ב-20 באוגוסט שנת 1969. בסך הכול יוצרו 94 מטוסים מדגם זה.

מספר מטוסים מדגם E הופעלו בבסיסי חיל האוויר המלכותי באוקספורדשייר (אנגליה) עד לשנת 1993 ובמבצע "סופה במדבר". כל המטוסים מדגם זה הועברו לאחסנה בין השנים 1993 ו-1994.

F-111F

אנשי צוות קרקע מכינים מטוס F-111F למשימת התקפה בלוב.

דגם F-111F היה הדגם האחרון של המטוס שיוצר עבור חיל האוויר האמריקאי, ונשא מערכות אוויוניקה "סימן 2 B" שהיו בעלות יכולות טובות מאשר אלו של דגם E, וכן אמינות גבוה בהרבה יותר מאשר אלו של דגם D. בסך הכול יוצרו 106 מטוסים מדגם זה בין השנים 1971 עד 1976. המטוס הוקצה מלכתחילה לבסיס חיל האוויר 366 שבאיידהו. בשנת 1978 המטוסים הועברו לטייסת 48 של חיל האוויר המלכותי באנגליה, וחלק מהם הוקצו לבסיס האמריקאי נליס.

מערכת האוויוניקה של המטוס מהדגם F-111F השתמשה בגרסה מפושטת של מכ"ם הדגם FB-111A, ה-AN/APQ-144, ללא מספר מודי תקיפה, אבל בעלת טווח ארוך יותר במעט. המערכת השתמשה במכ"ם תוואי קרקע מדגם AN/APQ-146 של חברת Texas Instruments, מערכת ניווט של חברת ליטון, ומערכת בקרת ירי של דגם F-111E. בתא החימוש הפנימי הותקן פוד פליר AVQ-26 Pave Tack ובמערכת לייזר לצורך ציון מטרות לחימוש מונחה לייזר. לאחר מכן, המכ"ם שודרג לדגם AN/APQ-161, יחד עם מכ"ם עקיבת תוואי קרקע מדגם AN/APQ-171. יותר מאוחר שידרגו את מערכת האוויוניקה עם רכיבים של חברת Pacer Strike שהוסיפו רכיבי אלקטרוניקה ובסיס נתונים חדשים ודיגיטליים.

מטוסים מדגם זה השתמשו בפתחי אוויר "Triple Plow 2", יחד עם מנועי טורבו-מניפה חזקים בהרבה מדגם TF30-100 שיכלו להפיק דחף של 112 קילו ניוטון. כל אלה תרמו לשיפור ביצועיו של הדגם, ואיפשרו לו להגיע למהירות מקסימלית של 2.5 מאך ברום, הקנו לו יכולת לשייט במהירות על קולית (supercruise, טיסה במהירויות על-קוליות ללא שימוש במבער אחורי). בין השנים 1985–1986, המנועים שודרגו למנועי טורבו-מניפה TF-30-P-111.

מטוסים מדגם זה השתתפו לראשונה במבצע "קניון אל דוראדו" כנגד לוב בשנת 1986, ותיפקדו בהתאם למצופה במבצע "סופת מדבר" נגד עיראק, בו תקפו המטוסים מטרות משוריינות.

תוכניות שונות לשדרג את הדגם, כולל התקנת מנוע F110 של חברת ג'נרל אלקטריק (מותקן במטוס F-14D טומקאט), הועלו, אבל לא יצאו אל הפועל כי הן יכלו להפריע למאמצים הפוליטיים של חיל האוויר האמריקאי לייצר את המטוס F-22 "ראפטור". כתוצאה, מטוסי ה-F-111 האחרונים של החיל הוצאו משירות ב-27 ביולי 1996, והוחלפו על ידי מטוסי F-15E "סטרייק איגל".

FB-111A/F-111G

שני מטוסי FB-111 טסים ב"מבנה"

דגם FB-111A היה דגם המפציץ האסטרטגי, והוא פותח כדי להוות מחליף זמני לB-58 האסלר וכן לדגמים הראשונים של המטוס B-52. תוכנית החלפת המטוסים התנהלה באיטיות, וחיל האוויר האמריקאי היה מודאג שמא כשלי עייפות החומר בצי מטוסי ה-B-52 יגרמו לצי המפציצים האסטרטגיים להחלש במידה ניכרת. במקור תוכנן לייצר 263 מטוסים, בפועל המספר הסופי היה 76 יחידות בלבד. המטוס הוכיח את עצמו כמפציץ יעיל ביותר וזכה בתחרות חיילית של ה-SAC חודשיים בלבד לאחר כניסתו לשירות פעיל. המטוס הראשון מדגם זה יצא מפס הייצור בשנת 1968. הדגם מעולם לא קיבל שם רשמי, אבל לרוב קראו לו Switchblade ("אולר קפיצי").

דגם FB-111A היה ארוך ב-6.5 ס"מ מדגם F-111A, דבר שאיפשר לשאת עוד 2,214 ליטרים של דלק, והוא צויד בכנפיים הארוכות יותר של המטוסים הכושלים F-111B ו-F-111K להגדלת טווח הטיסה ויכולת נשיאת החימוש. כן נסע מחוזק שנועד להתמודד עם המשקל ומהירות ההמראה הגבוהים יותר. לכל המטוסים, מלבד הדגם הראשון שיוצר, היו פתחי יניקת אוויר “Triple Plow 2” ומנוע מדגם TF30-P-7 שיכל לספק דחף יבש של 56 קילו-ניוטון ודחף של 90 קילו-ניוטון עם מבער אחורי.

למטוס מדגם FB-111A היו מערכות אוויוניקה חדישות, ניתן להן הכינוי SAC Mk IIB. חליפת אוויוניקה זו כללה את המכשירים של דגם A, כמו המכ"ם עקיבת תוואי קרקע של חברת טקסס אינסטרומנטס AN/ANPQ-134, ומד גובה מכ"מי של חברת הניוול AN/APN-167. המכ"ם הראשי היה מדגם AN/APQ-114 של חברת ג'נרל אלקטריק, בעל תצוגה הפונה צפונה, מצב "אור עוקב", ומצב צילום תמונות. בנוסף לרכיבים אלה, לדגם FB-111A הוספה מערכת ניווט פנימית של חברת רוקוול מדגם AN/AJN-16, מכ"ם דופלר מדגם AN/APN-185 של חברת סינגר-קיארפוט, ומצפן אסטרונומי של חברת ליטון מדגם AN/ASQ-119, שאיפשר לבצע ניווט בהסתמך על מיקום הכוכבים. תצוגה אופקית הוספה לצד תצוגת הטייס מדגם AN/AYK-6. מאפיין ייחודי נוסף של הדגם FB-111A אחסנת המידע על אזור טיסה מוגבל במערכת בקרת הטיסה האוטומטית, דבר שאיפשר טיסה "ללא-ידיים" (בעזרת טייס אוטומטי) במהירויות גבוהות ובגבהים נמוכים (עד לגובה של 200 רגל), אפילו במזג-אוויר קשה.

החימוש שהותאם למטוס כך שיתפקד כמפציץ אסטרטגי היה הטיל AGM-69 SRAM (טיל תקיפה לטווח קצר) של חברת בואינג, שהיה מסוגל להגיע למהירות של מאך 3 ולטווח של 176 ק"מ. שני טילים כאלו יכלו להינשא בתא הנשק הפנימי ועוד ארבעה נוספים על מנשאים בכנפיים. פצצות גרעיניות גם הן היוו חלק מהתחמושת הבסיסית של הדגם FB. תאי דלק נוספים בדרך כלל נישאו על המנשאים הלא-מסתובבים שעל כל כנף. תצלומי הדמיה הראו מטען תחמושת שיכל להגיע תאורטית למשקל של 50 פצצות M117 (כל אחת שוקלת 340 ק"ג) הנשאים על 8 מנשאים ובתא נשק, אבל הדגם הזה מעולם לא השתמש בפצצות קונבנציונליות. עד לשנת 1990, פצצות שהכילו חומר גרעיני שוחררו על ידי לחיצה על כפתור חשמלי. בחיל האוויר הביעו דאגה שמא זרמי חשמל חלשים שייווצרו עקב קצר כלשהו, יפעילו את הפצצות ויגרמו לנזק לא מכוון. לכן, החליפו את מערכת שחרור הפצצות האלה במערכת מכנית ולא חשמלית.

המטוס הפך למיותר עם קליטתו של הB-1B לאנסר. והמטוסים הנותרים הוסבו למפציצים לטווח קצר בציון F-111G. נעשה בהם שימוש בעיקר לצורכי אימון.

דגם F-111G עבר מספר השבחות של מערכות האוויוניקה, בהן הוסף מחשב דיגיטלי, גירוסקופ למערכת הניווט האינרציאלית, מכ"ם ניווט דופלר מדגם AN/APN, וכן מכ"ם עקיבת תוואי קרקע משודרג. מערכת המצפן האסטרונומי הוסרה.

דגם G לא נשאר בשירות חיל האוויר האמריקאי לאורך זמן רב, והוא הוצא משירות בשנת 1993, 15 יחידות מתוכם יוצאו לאוסטרליה כתוספת לדגם F-111C.

מספר גרסאות "מוארכות" של דגם FB-111 (דגם FB-111B, יחד עם מנוע F101 וגופו הארוך יותר, וכן הדגם הגדול עוד יותר FB-111H, הוצעו כתחליף לדגם B-1A לאחר ביטול הפרויקט) הוצעו לייצור בשנות השבעים המאוחרות, אך לא נכנסו לבסוף לתהליך ייצור.

EF-111A Raven "עורב"

על מנת להחליף את ה-EB-66 המיושן, בשנת 1972 חתם חיל האוויר האמריקאי חוזה עם חברת גראמן לביצוע הסבה של מספר מטוסי F-111A למטוסי לחימה אלקטרונית. בחודש מאי שנת 1998, חיל האוויר הוציא משורותיו את מטוסי ה-EF-111A האחרונים. בטווח הקצר, ה-EA-6B פראולר ("משוטט") ממלא תפקיד זה הן בחיל האוויר והן בצי האמריקאי. הדבר גרם לדאגה בקרב טייסי הקרב האמריקאיים, מפני שלמטוס חסרה היכולת להתמודד עם מטוסי קרב במהירות גבוהות. הפראולר נראה אם כן כתחליף נחות.

ייצוא

אוסטרליה

ארבעה מטוסי F-111 של אוסטרליה, צולם ב-2006

הממשל האוסטרלי הזמין 24 מטוסי F-111 בשנת 1963 לטובת חיל האוויר האוסטרלי המלכותי במטרה להחליף את מטוס הקנברה במשימות הפצצה ותקיפה. המטוס הראשון נמסר לאוסטרליה באופן רשמי בשנת 1968 אך באותה עת התגלו בעיות מבניות במטוסי חיל האוויר האמריקאי ולכן כניסתו לשירות ה־F-111C הושהתה עד שנת 1973. ארבעה מטוסים הסבו לדגם הביון RF-111C, תוך כדי שמירה על יכולת התקיפה שלהם.

מספר מטוסים אשר השתייכו בעבר לחיל האוויר האמריקאי נשלחו לאוסטרליה כעודפים. ארבעה מטוסים שהוסבו לדגם F-111C נשלחו בשנת 1982, בעוד ש-18 מטוסי F-111G נרכשו בשנת 1992 נמסרו בשנת 1994. מטוסי ה-F-111 הופעלו על ידי טייסת מספר 1 של חיל האוויר האוסטרלי המלכותי בתפקיד מטוסי קרב, ובטייסת מספר 6 כמפציצים. בטיסה שנערכה בשנת 1973 על ידי היחידה המוטסת של וושינגטון, הועברו 12 המטוסים הראשונים מדגם זה לידי אוסטרליה, ומשם ליחידה למחקר ופיתוח של חיל האוויר האוסטרלי. הדגם יצא משירות בשנת 2010 והוחלף במטוסי F/A-18F "סופר הורנט".

בעוד שהמטוס לא השתתף בקרבות בשורות חיל האוויר האוסטרלי, פורסם בתקשורת כי המטוסים הוצבו בכוננות גבוהה במהלך ההתערבות האוסטרלית במזרח טימור בשנת 1999. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991, ממשלת ארצות הברית ביקשה מאוסטרליה לפרוס מטוסי RF-111 במפרץ הפרסי. בקשה זו נדחתה כאשר הממשלה האוסטרלית טענה שהמטוס חשוב מדי לביטחונה הלאומי של אוסטרליה מכדי לסכנו במלחמה מרוחקת.

צי מטוסי ה-F-111 של חיל האוויר האוסטרלי המלכותי היה נתון לפעמים במחלוקת. מחלוקות סביב הדגם F-111 כוללות:

• העיכוב הארוך עד לקבלת המטוסים היווה סוגיה פוליטית משמעותית בשנות השישים המוקדמות ובסוף שנות השבעים. הדבר אירע במהלך עיכובים גדולים ובעיות בהקמת בית האופרה של סידני, וכתוצאה פרשנים העניקו לדגם F-111 את הכינוי "בית האופרה המעופף".
• השימוש במטוסים על ידי הממשלה הפדרלית של בוב האוק צילום ומעקב אחר פרויקט סכר פרנקלין בטזמניה.
• תנאי עבודה קשים של צוות הקרקע שטיפלו באיטום/איטום-מחדש של מכלי הדלק, אלה גרמו לנזק בריאותי בלתי הפיך למספר טכנאים.

בצבא האוסטרלי ובחוגי תעופה שונים המטוס F-111 ארדוורק נודע בחיבה בכינוי "פיג" (חזיר), בשל יכולתו לאתר מטרות כמו חזיר העוקב אחר מזונו בין העשבים, ובמילים אחרות, הכוונה ליכולת המטוס לעקוב אחרי פני השטח, יכולת שהייתה יחידה במינה בזמן כניסתו לחיל. הסבר נוסף למקור הכינוי מתייחס לביטוי "חזירים יכולים לעוף". הסבר נוסף שלישי בא מהשם ארדוורק (Aardvark, שנבוב), שמתורגם באנגלית ל"חזיר-ארץ".

בריטניה

הממשלה הבריטית ביטלה את הזמנת המטוס TSR-2 בשנת 1965 בשל מחירו היקר והזמינה 50 מטוסי F-111K בשנת 1967. דגם K היה דגם F-111A שעבר שדרוג לצורך ותאמה למערכות אוויוניקה בריטיות והגדלת יכולת נשיאת חימוש. אבות הטיפוס של מטוס הקרב ומטוס האימון היו בשלבי הייצור האחרונים, כאשר התוכנית בוטלה. הערכות מעודכנות של ביצועי המטוס הצביעו על כך שטווח הטיסה ומהירותה יהיו נמוכים יותר מהמצופה ודגם זה לא יעמוד בדרישות המבצעיות. בנוסף מחיר המטוס הדולרי עלה עם ירידת ערכו של לירה שטרלינג ונע סביב 3 מיליון ליש"ט, דבר שהוביל לביטול רכישתו. כתחליף, נרכשו דגמי המטוסים בלאקברן בוקאניר לצורך הפצצות בגבוה נמוך, ומטוסי F-4 פנטום לחיל האוויר המלכותי ולצי הבריטי.

חימוש

תא טייס של מטוס F-111 לפני טיסה לילית

אף על פי שהמטוס נועד להיות מטוס קרב רב-תכליתי, הפך ה-F-111 בעיקרו למפציץ ארוך טווח החמוש בעיקר בטילי אוויר-קרקע ופצצות.

תא החימוש

ה-F-111 הוא בעל תא נשק פנימי הנמצא מתחת לגוף המטוס ומיועד לנשיאת כלי נשק שונים.

• תותח: כל דגמי היירוט (כלומר, מלבד EF-111A ו-FB-111A/F-111G) הם בעלי יכולת נשיאת M61 וולקן עם תוף פגזים גדול במיוחד (2,084 פגזים), פתח התותח מתכסה בתריס כאשר אינו בשימוש. אף על פי שהתותח נישא על ידי המטוסים של חיל האוויר האמריקאי, מעולם לא השתמשו בו בקרב, והוא הוסר בשנות השמונים המוקדמות; התותח הוסר גם מדגם F-111C של חיל האוויר האוסטרלי.
• פצצות: התא יכול להכיל שתי פצצות קונבנציונליות, על פי רוב שתי פצצות סימן 117 השוקלות 340 ק"ג כל אחת, אם כי לפעמים הותקנו בו שתי פצצות סימן 118 השוקלות 1,400 ק"ג.
• נשק גרעיני: כל דגמי המטוס F-111, למעט ה-EF-111A והדגם האוסטרלי F-111C, הותאמו לשאת נשק גרעיני: הדגמים הטקטיים נשאו לרוב את הפצצות B43, B57, או B61, וה-FB-111A את אותן הפצצות או B83. ה-FB-111A היה יכול לשאת אחד או שני טילי קרקע-אוויר גרעיני מסוג AGM-69 SRAM בתא הנשק שלו.
• מערכות סימון מטרות: הדגמים F-111C ו-F-111F הותאמו לשאת פוד AN/AVQ-26 של חברת Pave Tack לרכישת מטרות, שמוקם במחסנית מסתובבת שמטרתה לשמור על הפוד בתוך תא הנשק כאשר אינו בשימוש. מערכת זו משמשת כ-FLIR וכמערכת לייזר לציון מטרות ומאפשרת למטוס F-111 לאתר ולהטיל פצצות מונחות לייזר.
• עזרי ביון: הדגם האוסטרלי RF-111C נשא ערכה של חיישני ביון ומצלמות לצורך פעולות מודיעיניות. הערכה כללה שתי מצלמות וידאו, מצלמת תת-אדום Honeywell AN/AAD-5 (שהסריטה על וידאו או על סרט צילום), מצלמות פנורמיות, האחת מדגם Fairchild KA-56E לגבוה נמוך, והשנייה מדגם KA-93A4 לגובה רב, וזוג מצלמות מפוצלות מדגם CAI KS-87C. המערכת יכלה להקליט תמונות מתצוגת מכ"ם התקיפה.
• טילים: הדגם F-111B נועד לשאת שני טילי אוויר-אוויר מדגם AIM-54 פניקס בתא חימוש. חברת ג'נרל דיינמיקס הציעה הסדר שיאפשר נשיאת שני טילי AIM-9 סיידווינדר בטרפז שימוקם בתוך התא (על חשבונו של התותח M61, יחד עם פצצה בודדת (בדרך כלל גרעינית)). הרעיון לא אומץ, כאשר חיל האוויר האמריקאי והאוסטרלי בחרו להשתמש בתותח במקומו. ה-AIM-7 ספארו וה-AIM-4 פלקון, שהיו בשימוש קבוע ב-F-4 פנטום, מעולם לא הותקנו על המטוס, אם כי לדגמים מאוחרים של ה-F-111 היו מערכות מכ"ם שיכלו להנחות טילים אלו.
• ציוד נוסף: לעיתים נוספו מכלי דלק נוספים ותאים לציוד תעופתי.

חימוש חיצוני

F-111 משחרר את מטען פצצות סימן 82 שלו

עיצוב גוף ה-F-111 לא מאפשר נשיאה של חימוש חיצוני בגחון המטוס (אם כי ישנן שתי עמדות תלייה קטנות, האחת נמצאת בתא החימוש, והשנייה מאחור בין המנועים, אך הם נועדו להתקנת ציוד לוחמה אלקטרונית ולמערכות תקשורת לנשק מונחה). בכל מטוס יש מקום לארבעה מתלי נשיאה (פיילונים) מתחת לכל כנף, שכל אחד מהם מסוגל לשאת 2,700 ק"ג. המנשאים הפנימיים (3,4,5 ו-6) מסתובבים יחד עם הכנף, אבל רק מנשא אחד בכל צד יכול לשאת חימוש כאשר הכנף משוכה לאחור. המנשאים החיצוניים (1,2,7 ו-8) קבועים במקומם, וניתן להעמיס עליהם תחמושת רק אם הכנפיים משוכות לאחור בזווית הקטנה מ-26 מעלות, הגורמת לגרר בזווית ההמראה. המנשאים החיצוניים ביותר (1 ו-8) מעולם לא נוצלו באופן מבצעי, ובצמד השני של מנשאים קבועים (2 ו-7) השתמשו רק לעיתים נדירות, כדי לשאת מכלי דלק. הדגמים FB-111/F-111G יכולים להשליך את המנשאים הריקים שלהם בעת טיסה, כדי להפחית את הגרר בעת הצורך.

המספר המוגבל של המנשאים המסתובבים במלואם מצמצם את יכולת נשיאת החימוש המרבית של המטוס, מפני שהמטוס לא יכול להשתמש בכל המנשאים כאשר הכנפיים משוכות לאחור עד הסוף. מנגד, מטוסי קרב כמו ה-F-14 וה-"טורנדו" יכולים לשאת את מירב מטען החימוש שלהם במצב זה.

החימוש החיצוני העיקרי של מטוסי F-111 של חיל האוויר האמריקאי מפורט להלן:

מטוס F-111 נושא פצצות נגד מסלולים, מסוג BLU-107 דורנדנל

• פצצות לשימוש כללי בנפילה חופשית
  • פצצת סימן 82 (227 ק"ג)
  • פצצת סימן 83 (454 ק"ג)
  • פצצת סימן 84 (907 ק"ג)
  • פצצת סימן 117 (340 ק"ג)
• פצצות מצרר
• פצצת BLU-109 (שוקלת 907 ק"ג)
• פצצות מונחות לייזר, ביניהן:
  • GBU-10 (שוקלת 907 ק"ג)
  • GBU-12 (שוקלת 227 ק"ג)
  • GBU-28 פצצה "מפצחת בונקרים" מיוחדת שפותחה לצורך מלחמת המפרץ (2,200 ק"ג)
• BLU-107 לצורך הפצצת מסלולי המראה
• GBU-15 (בשימוש עם פצצת רגילה מדגם סימן 84 או BLU-109 יחד עם חיישן טלוויזיה או חיישן אור תת-אדום מטיל AGM-65 "מאווריק", ההנחיה מתקבלת דרך מערכות קשר מדגם AXQ14 או ZWS-1
• AGM-130 (הכוללת מדחף רקטי, שמעניק לפצצה טווח של 64 ק"מ)

אף על פי שכל דגמי ה-F-111 יכולים לשאת חימוש מונחה לייזר, רק אלו המצוידים בפודים מתוצרת פייב טאק (למשל ה-F-111F והדגם האוסטרלי F-111C) מסוגלים לסמן את המטרות בעצמם. הדגמים האחרים יכולים לשחרר נשק מונחה לייזר רק בעזרתם של אמצעי הנחיה אחרים הנמצאים על הקרקע או באוויר והמסמנים את המטרות בשבילם.

החל מתחילת שנות השמונים של המאה ה-20, צוידו דגמי תקיפה של ה-F-111 בהתקנים מיוחדים (נושאי טילים - נט"לים) על המנשאים המסתובבים (להם ניתן הכינוי 3A ו-6A), המאפשרים נשיאת שני טילי אוויר-אוויר AIM-9 סיידווינדר לצורך הגנה עצמית. על הנט"לים הורכב הטיל AIM-9P, במקום הדגמים המודרניים יותר - AIM-9L או הדגם AIM-9M, שמשטחי ההיגוי הקדמיים שלהם היו גדולים מדי, ולא אפשרו את תלייתם על הנט"ל. חיל האוויר האוסטרלי שקל להחליף את טילי הסיידווינדר בטיל AIM-132 אסראם.

ה-FB-111A יכל לשאת את אותו הנשק הקונבנציונלי כמו הדגמים הטקטיים שקדמו לו, אבל מנשאי הכנף שלו נוצלו לנשיאת מכלי דלק נתיקים או פצצות גרעיניות. עד שהשימוש בנשק הופסק בשנת 1990, הדגם יכל לשאת עד ארבעה טילים גרעינים מדגם AGM-69 SRAM על מנשאי הכנפיים, אם כי לרוב הוא צויד בשני טילים בלבד.

הדגם האוסטרלי F-111C צויד כך שיכל לשגר טיל נגד ספינות מדגם AGM-84 Harpoon, טיל נגד קרינה מדגם AGM-78 סטנדרד ארם, וטיל מונחה נוסף מדגם AGM-142 פופאי.

מפרט טכני של ה-F-111F

מאפיינים כלליים

• צוות: 2 (טייס ומפעיל מערכות נשק)
• אורך: 22.4 מטר
• גובה: 5.22 מטר
• מוטת כנפיים:
  • כשהכנפיים פרושות: 19.2 מטר
  • כשהכנפיים משוכות לאחור: 9.74 מטר
• משטח אוויר: NACA 64-210.68 root, NACA 64-209.80 tip
• משקל ריק: 21,398 ק"ג
• משקל המראה מרבי: 45,359 ק"ג
• הנעה: 2 מנועי טורבו-מניפה מדגם TF30-P100 של חברת פראט אנד וויטני
• דחף עם מבער אחורי: 2x 111.7 קילו ניוטון
• מחיר יחידה: 18 מיליון דולר אמריקאי.

ביצועים

• מהירות מרבית בגובה 18,200 מטר: 2.5 מאך (2,655 קמ"ש)
• מהירות מרבית בגובה פני הים: 1.2 מאך (1,432 קמ"ש)
• טווח טיסה מבצעי: 2,140 ק"מ
• טווח טיסה מרבי: 5,190 ק"מ
• סייג רום: 18,290 מטר
• עומס כנף:
  • כנפיים פרושות: 615.2 ק"ג/מ"ר
  • כנפיים משוכות לאחור: 771 ק"ג/מ"ר

חימוש

• תותח: M61 וולקן 20 מ"מ (הותקן לעיתים רחוקות)
• פצצות: 11,250 ק"ג

לקריאה נוספת

• Squadron Signal Series, In Action No.35,General Dinamics F-111, By Lou Drendel.
• F-111 Aardrvak, by Anthony M. Thornbrough.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא F-111 ארדוורק בוויקישיתוף