תומס גבע – הילד שצייר את אושוויץ

תומס גבע (2024-1929) היה ניצול שואה מגרמניה. הוא שרד את אושוויץ, גרוס-רוזן ובוכנוואלד. הוא תיעד את חוויותיו בסדרה של 80 איורים מיד אחרי השחרור ופרסם ספר זיכרונות ב-1958. הוא היה איש עדות ביד ושם ובמקומות נוספים.

אורלי אוחנה, אוצרת משנה לאמנות מאגף המוזיאונים ביד ושם' מספרת בראיון על תומס גבע ויצירתו.

"איש לא קם לספר את סיפורם של אלו שגדלו במחנות הריכוז. ... הזיכרונות שלפניכם אינם של אדם מפורסם, אלא של אחד מבין אלפים. ... רק תיעדתי את האמת."1
תומס גבע, מאי 1958

תוכלי לספר לי מעט על קורותיו של תומס גבע בתקופת השואה?

תומס גבע נולד בז'ולחוב שבגרמניה (כיום ז'לחובה, פרבר של שצ'צ'ין שבפולין) ב-1929 בשם סטפן כהן. עם עליית הנאצים ב-1933 אביו אולץ להתפטר מעבודתו כרופא ומנתח. המשפחה עברה לביטום, עיר הולדתו של אביו.

לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938, הוריו של תומס שלחו אותו לפנימייה בכפר, בעודם מנסים למצוא מפלט לשלושתם. לאחר כחודש הוא נשלח להתגורר עם סבו וסבתו - הורי אימו - בברלין. אביו ואימו הצליחו לקבל אשרת כניסה לאנגליה, אך תומס לא. בקיץ 1939 נמלט אביו לאנגליה עקב סכנת המעצר ואימו עברה להתגורר בברלין עם תומס בתקווה שהאב ישיג אשרה גם עבורו. אך בספטמבר פרצה המלחמה, השערים ננעלו ותומס ואימו נותרו בברלין. תומס השתלב בבתי ספר יהודיים, אך עם סגירתם הסופית ב-1942 החל לעבוד בבית הקברות היהודי. בתחילה עבד בגינון ולאחר מכן, כשנתמעטו המבוגרים שנותרו בעיר, גם סייע בקבורה.  

ביוני 1943, בהיותו בן 13 בלבד, נשלח תומס עם אמו לאושוויץ, שם הופרדו. אמו נותרה בבירקנאו, עבדה בעבודות כפייה וככל הידוע שרדה לפחות כשנה. תומס השתלב בבית הספר לבנאים במחנה הגברים אושוויץ 1 ועבד בכפייה בבנייה. בינואר 1945 שולח למערב בצעדת המוות ולאחר כשבועיים במחנה גרוס-רוזן נשלח לבוכנוולד, משם שוחרר באפריל 1945.

את רגע השחרור תאר תומס בספרו:

"כשהתעוררנו בבוקר לתוך החופש היה זה כאילו נולדנו מחדש. מעולם לא חוויתי לפני כן אותה הרגשה של עצמאות. גם לא ידעתי מעולם מה פירוש הדבר להיות חופשי."2

כשחושבים על זה, תומס מעולם לא חווה חופש. במידה מסוימת הוא נולד אל תוך המלחמה. הוא היה בסך הכל בן שלוש כשהנאצים עלו לשלטון, ואת כל ההתפתחות שלו והילדות שלו עבר בתוך המלחמה. זו הייתה התבגרות קשוחה מאוד.

מתי ומדוע הוא שינה את שמו לתומס גבע?

הוא נולד בשם סטפן כהן ולאורך כל חייו הפרטיים המשיך לשאת את שמו המקורי סטפן כהן. תומס גבע היה שם עט שהעניק לעצמו בגיל 16, לאחר שעיתונאים התעניינו בציוריו ועברו. את ספריו וציוריו פרסם תחת השם תומס גבע ומאוחר יותר בחייו, כשהחל להיות עד פעיל ברחבי העולם, הופיע בשמו הספרותי. זהותו הציבורית כעד שואה, סופר, יוצר ומחנך היתה תחת השם תומס גבע בלבד.

איזה אמנות יצר תומס גבע בהתייחס לחוויותיו בשואה?

לאחר שחרור מחנה בוכנוולד וכניסת החיילים האמריקאים, בעודו עדיין במחנה ובמצב בריאותי קשה, החליט לתעד בציור את כל קורותיו במחנה. הוא יצר סדרה של כשמונים רישומים שתיעדו לפרטי פרטים את חיי היומיום במחנות. הוא יצר את הסדרה בשבועיים בלבד, מ-26 במאי עד 5 ביוני 1945. בסדרה זו תעד את כל קורותיו ואת כל מה שרצה לספר לאביו כשייפגשו.

למה את חושבת שהוא רצה לצייר את חוויותיו בדרך הזו?

נראה שזה נבע מדחף וצורך פנימי לספר ולתעד את מה שחווה, צורך לשתף בחוויותיו כדרך לעבד את מה שחווה ושאירע לו. כמו טיפול פסיכולוגי, הציור היה כלי טיפולי שיכול היה לעזור לו בתהליך הריפוי ולשתף את אביו במה שאירע לו. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא עבר את תהליך ההתבגרות בצל השואה, כאשר חווה את אימת תאי הגזים, הקרמטוריום, רעב, התעללות וכו'.

למשל, הציור חיטוי מתאר את ההגעה למחנה, שלב-שלב, בעקבות החצים. אני יכולה כמעט לראות איך הוא ישב עם אביו ואמר "תראה מה קרה לי."

זו איננה אמנות גבוהה, ותומס גבע לא ראה עצמו כאמן, אבל זו אמנות שבאה ממקום של תרפיה, מרצון לתאר את מה שקרה בצורה משמעותית וחזקה.

הוא מתעד הרבה. ובהמשך כתב את זיכרונותיו בספר.

הוא יצר את הציורים האלה כמעט מיד, וזאת, כפי שהסברת, כי רצה להיות מסוגל לספר לאביו, אבל הוא עדיין לא התכוון לחלוק את ציוריו עם העולם כולו. אבל מה לגבי הספר – האם הוא כתב אותו בערך באותו זמן שבו ניצולים אחרים החלו לדבר על חוויותיהם?

בפעם הראשונה הוא העלה על הכתב את חוויותיו בשנת 1946, אבל הן לא פורסמו עד 1958.

זה ממש מוקדם, לפני משפט אייכמן שהיה ב-1961. האם את יכולה לחשוב מה נתן לו את הדחיפה לכתוב ולפרסם משהו שהיה מיועד לקהל רחב יותר, זמן די רב לפני שניצולים אחרים החלו להיפתח ולדבר על חוויותיהם?

הרעיון הגיע מעיתונאי שהציע שהוא יהפוך את ציוריו לטקסט כתוב, אבל זה בא גם ממקור מאד אישי.

"הכתיבה אפשרה לי להוסיף שכבת ביטוי נוספת לעובדות ולמחזות שציירתי. המילים הביאו בחזרה זיכרונות, חוויות, מחשבות, פחדים, נחמות וניצחונות, שכולם היו חלק מחיי במהלך השנים הקשות האלה של המלחמה."3

הוא גם ראה זאת כדרך להנציח את זכרם של חבריו שלא שרדו:

"מילותיי יתנו חיי נצח לאישיות ולמילים שלהם, שנספו כה מוקדם, באופן כל כך חסר צדק."4

מה נקודת המבט הייחודית של אושוויץ שאנו רואים דרך ספרו ועבודתו?                               

מה שמעניין בסיפור שלו זה הנושא הזה, שלאורך הילדות שלו התמודד עם ה'לא להיות חופשי' כי היה בעבודות כפייה, וכן הפרידה מאמא ואבא שלו, כל אחד בנפרד. הוא מתאר את רגעי הפרידה, ושהוא נשלח לאושוויץ יחד עם אמא שלו, שם הופרדו, ושיצא לו לראות אמא שלו במחנה כ-15 שניות, כמו שתיאר. הוא בקושי זיהה אותה. היא רצתה לתת לו פרוסת לחם והוא סירב. מיד גירשו אותו והוא לא ראה את אמו יותר. הוא חיפש את מי לשתף כדי להתמודד עם כל מה שהוא מתאר בקורות החיים שלו, כדי להירפא ממה שעבר עליו.

אני חושבת שב-1945 התרפיה באמנות הייתה רק בתחילתה, אז הוא עשה את זה עבור עצמו גם כדי להפנים את מה שחווה וגם כדרך לספר לאבא שלו מה עבר.

האם תוכלי לספר לי מעט יותר על סגנון ציוריו? איך הוא מראה תהליכים, או את מעבר הזמן? האם זה משהו שבו הוא הושפע ממקורות חיצוניים, או שזו דרכו הנאיבית לתעד?

הרישומים כוללים סתירה: סגנונו ילדותי, ועם זאת, הוא מתעד מה שעבר, מה שראה וחווה. הציורים הם מבניים ואינפורמטיביים, והם מתעדים עובדות היסטוריות ומצבים מגוונים שחווה והיה עד להם.

האם יש דבר מה – האם יש היבטים של אושוויץ שאנחנו מכירים דרך עבודותיו שאולי לא היינו יכולים להכיר אחרת? מעבר לסיפורו האישי וחוויותיו האישיות מאושוויץ, דברים שמספרים לנו משהו על מה שקרה שם, או על טבעו של המקום הזה, שעליהם אנחנו לומדים דרך יצירתו? שאינם ייחודיים ואישיים לו בלבד?

מעט אנשים יכולים לתת עדות. כמעט אין עוד אנשים שנשארו כדי לספר. בטח הוא, כילד שגדל בסביבה של מבוגרים ושהיו איתו רק עוד כשלושה נערים בגיל שלו. אז יש בזה משהו מיוחד. גם בתמונות שלו, שהן מאוד נאיביות מצד אחד בסגנון, אבל הן מתעדות את הסבל הנורא שעבר במהלך השנים.

הוא תעד די הרבה. הוא תעד מה כל טלאי סימן, את המפקדים, את העבודות שעשה.

האם תיאר את עבודתו-שלו או את העבודה שראה סביבו?

אני חושבת שהוא תיאר גם וגם. ציור בשם יום חול אכן מראה את סדר היום שלו, עם שעונים שמראים את הזמנים שבהם דברים קרו, והדברים שהיה עליו לעשות במהלך היום, משעת בוקר מוקדמת ועד הלילה, כשחזרו לישון.

בציור בית הספר לבנאים הוא מתאר את הכשרתם למלאכות ומיומנויות בנייה שונות.

מעניין איך הוא מתאר חופש. בציור יחי החופש, כשהוא מתאר את רגע השחרור, הוא מתאר אותו כחיים נורמליים. זה לא שהוא מתאר את עצמו על חוף הים. הוא פשוט בפארק או ברחוב. אנשים הולכים, נשים דוחפות עגלות תינוקות, ילדים משחקים ברחובות, ובאופן בסיסי, כל דבר שהוא מעולם לא חווה לפני כן בחייו. הרגע הזה של חירות. כותרת ספרו, "נעורים בכבלים" – זה מה שהכיר. התבגרותו חלפה בצל השואה. הוא היה כלוא. הוא מעולם לא היה חופשי.

הציור חברים אמריקאים מראה היבט נוסף של השחרור. הוא מספר שחיילים אמריקאים היו נותנים להם סיגריות ושוקולד והיו מצלמים אותם, ויש לזה כוח. הוא מתאר את זה הרבה. הוא מתעד את הגעתם  לתעד מה שקרה, את מה שהם שחררו.

את חושבת שאקט התיעוד בידי המשחררים עודד אותו לתעד בעצמו?

אולי. אין דרך לדעת, אבל הוא מתאר בספרו איך החיילים האמריקאים רצו לצלם את ניצולי המחנות, כך שיוכלו לספר לעולם מה קרה.

"הם פלשו למעונות השינה שלנו, אוחזים בשקיקה במצלמות נוצצות. 'אכפת לכם, חברים? רק תצלום קטן בשביל האנשים בבית'".5

יש בזה משהו. אני חושבת שזה נכון. בצילום יש הרבה כוח. הוא מתעד את התיעוד. הוא רואה יצורים שונים שבאו אליהם בטוב פתאום, והם באים עם עניין של ממש. אף אחד לא שם לב אליהם לפני כן.

"מה – רוצים לצלם אותנו? מה הם רוצים? מה קורה פה?" זה השפיע עליו, אחרת הוא לא היה מתעד את הרגע הזה.

תומס היה גאה בכך שלעומת התיעוד המצולם של המבוגרים, שבזמנו היה מוגבל לצילום בשחור-לבן, הוא עסק בתיעוד המציאות בצבעים והעניק רובד אמיתי וחי יותר לדברים מכפי שהמצלמה במגבלותיה יכלה לתעד.

מעבר לפרויקט התיעוד הזה, עם כל הציורים שצייר כדי להראות לאביו והספר שכתב, האם דיבר על חוויותיו בפני אנשים? האם העיד בפני קבוצות?

הוא נתן עדות במהלך חייו, והוא שיתף הרבה. יש הספרים שלו והזמינו אותו ברחבי העולם. היצירות שלו הוצגו ביד ושם וגם מחוץ ליד ושם. כל הזמן היה העניין הזה, של לספר את הסיפור כמה שיותר.

כשהוא נתן עדות בפני קבוצות, איך הוא שילב את הציורים שלו? הוא השתמש בהם תוך כדי דיבור או התייחס אליהם או פשוט דיבר וזה היה בצד?

אני חושבת שזה תמיד היה ביחד. שמעתי אותו בשיח גלריה והוא התייחס ליצירות. גם בספרים שהוא הוציא לאור בכמה שפות, תמיד היה השילוב של הציורים. לא שהוא התייחס לזה בכתיבה ואמר "אנא ראו ציור", אבל אפשר לראות ישר את ההתייחסות בין מה שהוא כותב לבין מה שהוא מצייר.

תומס גבע וציוריו מוצגים בתערוכה להפקה עצמית כוכבים בלי שמיים: ילדוּת בשואה. ניתן להזמין את קבצי התערוכה באיכות תצוגה מוזיאלית גבוהה.

תודה מיוחדת ליפעת אופק-מאיר, בתו של תומס גבע על הערותיה והארותיה המאירות.

• 1. תומס גבע (1958), נעורים בכבלים, הקדמה
• 2. תומס גבע (1958), נעורים בכבלים, ע' 209
• 3. תומס גבע (2023), The Boy Who Drew Auschwitz, ע' 12
• 4. תומס גבע (2023), The Boy Who Drew Auschwitz, ע' 12
• 5. תומס גבע (1958), נעורים בכבלים,  ע' 219-218