אריתריאה
מדינת אֵריתריאה (בתיגרינית: ሃገረ ኤርትራ – Hagärä Ertra, בערבית: إرتريا – Iritriyā אִרִתְרִיָא) היא מדינה בצפון-מזרח אפריקה, לחוף הים האדום. תחת ריבונותה נכללים גם איי דהלכּ ומספר איים קטנים נוספים. היא גובלת באתיופיה מדרום, בג'יבוטי מדרום-מזרח, בסודאן ממערב, ובים האדום ממזרח ומצפון-מזרח. אריתריאה זכתה בעצמאותה הרשמית מממשלת המעבר האתיופית בשנת 1993.[7] אריתריאה משמשת גם כמדינה משקיפה בליגה הערבית.
| |||||||||||||||||
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | |||||||||||||||||
| מוטו לאומי | אין | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| המנון לאומי |
"אריתריאה, אריתריאה, אריתריאה" | ||||||||||||||||
| ממשל | |||||||||||||||||
| משטר | רפובליקה נשיאותית חד מפלגתית טוטליטרית | ||||||||||||||||
| ראש המדינה |
נשיא אריתריאה  | ||||||||||||||||
| ראש הרשות המבצעת |
נשיא אריתריאה | ||||||||||||||||
| נשיא אריתריאה |
איסאייס אפוורקי | ||||||||||||||||
| שפה רשמית |
אין בפועל: תיגרינית, תיגרה, ערבית | ||||||||||||||||
| עיר בירה |
אסמרה 15°20′N 38°55′E / 15.333°N 38.917°E (והעיר הגדולה ביותר) | ||||||||||||||||
| רשות מחוקקת |
האספה הלאומית | ||||||||||||||||
| גאוגרפיה | |||||||||||||||||
| יבשת | אפריקה | ||||||||||||||||
| שטח יבשתי[2] | 117,600 קמ"ר (102 בעולם) | ||||||||||||||||
| אחוז שטח המים | זניח | ||||||||||||||||
| אזור זמן | UTC +3 | ||||||||||||||||
| היסטוריה | |||||||||||||||||
| הקמה | |||||||||||||||||
|
עצמאות מממשלת המעבר האתיופית דה פקטו דה יורה |
24 במאי 1991 24 במאי 1993 | ||||||||||||||||
| ישות קודמת |
 ממשלת המעבר האתיופית | ||||||||||||||||
| דמוגרפיה | |||||||||||||||||
|
אוכלוסייה[3] (הערכה 1 בנובמבר 2024) | 3,559,505 נפש (132 בעולם) | ||||||||||||||||
| צפיפות | 30.27 נפש לקמ"ר (184 בעולם) | ||||||||||||||||
| דת |
נצרות (49%) אסלאם (49%)[1] | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| כלכלה | |||||||||||||||||
| תמ"ג[5] (2011) | 2.07 מיליארד $ (189 בעולם) | ||||||||||||||||
| תמ"ג לנפש | 580$ (207 בעולם) | ||||||||||||||||
|
מדד הפיתוח האנושי[6] (2022) | 0.493 (175 בעולם) | ||||||||||||||||
| מטבע | נאקפה (ERN) | ||||||||||||||||
| בנק מרכזי |
בנק אריתריאה | ||||||||||||||||
| שונות | |||||||||||||||||
| חגים לאומיים |
יום העצמאות האריתראי | ||||||||||||||||
| סיומת אינטרנט | er | ||||||||||||||||
| קידומת בין־לאומית | 291 | ||||||||||||||||
|
www | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
.svg)
כמחצית מאוכלוסיית אריתריאה היא נוצרית וכמחצית היא מוסלמית, בעיקר סונים.[1]
היסטוריה
עריכהכבשאר מדינות קרן אפריקה, ההתיישבות במקום החלה לפני למעלה מ-5,000 שנה. מהמאה הרביעית לספירה היה חבל הארץ המוכר היום כאריתריאה חלק מאתיופיה, עד שנכבש במאה ה-16 בידי האימפריה העות'מאנית.
ב-1885 כבשה איטליה את צפון אתיופיה, שכללה את אריתריאה של היום, והפכה אותה למושבה איטלקית בשם "קולוניה פרימיג'ניה" ("המושבה הבכורה", בתרגום עברי). אריתריאה נשארה בשלטון האימפריה האיטלקית עד 1941 כאשר בעלות הברית השתלטו על הטריטוריות האיטלקיות. בעת ששלטו האיטלקים בארץ, השקיעו רבות בבניה ובתשתיות. פרויקט בולט מהעת ההיא היה הנחת מסילת ברזל מעיר הנמל מאסאווה, השוכנת לחוף הים האדום, ועד לאסמרה, בירת המדינה. זוהי המסילה היחידה הקיימת במדינה עד לימינו אנו. כמו כן, שילבו האיטלקים בעיר אסמרה את הסגנון הארכיטקטוני המודרני.[8] באותה התקופה התיישבו כ-100,000 איטלקים במדינה. בימי השלטון הפשיסטי, הייתה אריתריאה חלק ממזרח אפריקה האיטלקית, שכלל לצידה את אתיופיה הכבושה ואת סומלילנד האיטלקית.
ב-10 ביוני 1940, איטליה, שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, הצטרפה למלחמה, קרבות פרצו בין בריטניה לאיטליה במזרח אפריקה. בינואר 1941 החל הצבא הבריטי להתקדם לתוך אריתריאה, ב-1 באפריל נכבשה אסמרה ועד 9 באפריל השלים הצבא הבריטי את כיבוש אריתריאה.
לאחר ההשתלטות על אריתריאה הוקם בה ממשל צבאי בריטי. בין השאר הבריטים הקימו בסמבל (Sembel) שליד אסמרה מחנה מעצר, אליו הוגלו אנשי המחתרות מארץ ישראל.
בתום מלחמת העולם השנייה, החלו בעלות הברית לדון בגורלן של המושבות האיטלקיות לשעבר, אך לא הצליחו להגיע להסכמה. על כן, ובהתאם להסכם השלום בין המעצמות לאיטליה הועברה ההכרעה, בספטמבר 1948, לידי האומות המאוחדות. אתיופיה דחפה לכך שאריתריאה תסופח אליה כדי לקבל גישה לים. התנועות הפוליטיות באריתריאה נחלקו בדעתם, חלקם רצו בצירופה לאתיופיה – בעיקר התנועות הנוצריות – וחלקם רצו בעצמאות, אבל שררה ביניהם הסכמה שיש לשמור עליה מאוחדת.[9] ב-2 בדצמבר 1950 החליטה אספה הכללית של האומות המאוחדות על הקמת פדרציה בין אריתריאה לאתיופיה. כאשר לממשל באריתריאה תהיה סמכות מלאה בענייני פנים. ענייני יחסי חוץ, ביטחון, מטבע ועניינים פיננסיים יהיו בסמכות הממשל הפדרלי. בנוסף נקבע שהפדרציה תהיה תחת הריבונות של הכתר האתיופי, קביעה שפתחה פתח לקיסר אתיופיה להתערב בענייניה של אריתריאה.[10] באפריל 1952 נערכו בחירות כלליות לאספה הלאומית וספטמבר 1952 בוצעה ההחלטה והממשל הבריטי עזב את אריתריאה. עם כינונה של הפדרציה החלה אתיופיה להתערב בענייניה הפנימיים של אריתריאה, לכרסם בסמכויות הממשל המקומי, ולצמצם את החופש שניתן לאזרחים, עד שב-14 בנובמבר 1962 בוטלה הפדרציה ואתיופיה סיפחה את אריתריאה.
מיעוט של אריתראים ששאפו לעצמאות מאתיופיה במסגרת "אריתריאה ערבית" הקימו את "החזית לשחרור אריתריאה" (ELF) ופעלו בשנות ה-60 המוקדמות כנגד השלטון האתיופי המרכזי, כאשר הם זוכים לתמיכתן של מדינות ערב. המטה הראשי של הארגון היה בסודאן. השלטון האתיופי פעל לדיכוי המרד, אם כי לא פעלו כנגד האוכלוסייה שלא הייתה מעורבת במאבק. לאחר שמאסו בשלטון האתיופי הריכוזי, הצטרפו גם חלק מהנוצרים למרד במסגרת ארגון בשם "החזית העממית לשחרור אריתריאה" (EPLF), שאיגד בתוכו גם מוסלמים מאזור החוף וגם נוצרים. בין הפלגים התנהלו קרבות, עד שלבסוף ארגון EPLF זכה ליתרון וקיבל לשורותיו חלק מאנשי ה-ELF. המאבק כנגד אתיופיה התפתח למלחמת העצמאות של אריתריאה שנמשכה 30 שנה, במהלכן הודח היילה סלאסי, קיסר אתיופיה מתפקידו והוקם משטר החונטה הצבאית האתיופית. ב-1991, הכוחות האריתראיים גברו על הצבא האתיופי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר משאל עם, ותוך כדי תיאום עם ממשלת אתיופיה שבה הופל שלטון החונטה, הוכרזה עצמאות.
ב-1998 פרצה מלחמת גבול עם אתיופיה, שבה נהרגו אלפי חיילים משני הצדדים. המלחמה, שהשאירה את אריתריאה במצוקה חברתית וכלכלית ניכרת, הסתיימה ב-12 בדצמבר 2000 בהסכם שנודע כ"הסכם אלג'יר". אחד התנאים בהסכם היה הקמת כוח שמירת שלום של האו"ם, ולמעלה מ-4,000 שומרי שלום של האו"ם נשארו במדינה. כוחות האו"ם פעלו באזור במשך כשמונה שנים, עד 30 ביולי 2008, אז הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם על סיום המנדט שלהם בעקבות מגבלות קשות שהציבה אריתריאה על פעילותם, בשילוב של ניתוק אספקת הדלק.[11][12] תנאי נוסף בהסכם היה תחימה סופית של הגבול השנוי במחלוקת בין שתי המדינות. ביולי 2018 חתמו ממשלות אתיופיה ואריתריאה על הסכם שלום הנשען על תנאי הסכם אלג'יר ומסיים את מצב המלחמה בין שתי המדינות.
ב-2008 נוצר סכסוך גבולות בין אריתריאה לג'יבוטי על אדמה בגבול ביניהן.[13]. ביוני 2010 נחתם הסכם כוונות לסיום הסכסוך עם ג'יבוטי. בנוסף, בין אריתריאה לתימן קיימים יחסים מתוחים, זאת בעקבות סכסוך גבולות על איים וארכיפלג בגבולות הימיים של ים סוף המפרידים בין שתי המדינות.
בנוסף, אריתריאה נמצאת בסכסוך עם סודאן, איתה היא חולקת גבול בצפון, אותה האשימה אריתריאה בתמיכה בארגוני איסלאמסיטיים ובפרט ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי האריתראי שבשטחה.[14]
ממשל
עריכההמשטר באריתריאה הוא רפובליקה נשיאותית. הנשיא נבחר באספה הלאומית הראשונה, בשנת 1993. איסאייס אפוורקי עדיין מכהן כנשיא והוא ראש המדינה, ראש הממשלה והמפקד העליון של הצבא.
המפלגה היחידה במדינה היא "החזית העממית לדמוקרטיה ולשוויון" (PFDJ). האספה הלאומית מונה מאה וחמישים נציגים. חל איסור על התאגדות פוליטית שאינה מטעם המפלגה, או המעבירה ביקורת על מפלגת השלטון. כלומר, כל אופוזיציה היא לא חוקית. מאז זכתה אריתריאה בעצמאות ב-1993, לא התקיימו בה בחירות כלליות. מועד לבחירות נקבע כמה פעמים, אך הבחירות בוטלו בטרם נערכו.
הממשלה, הרשות המבצעת על משרדיה השונים, ממונה על ידי הנשיא ומאושררת במושב האספה הלאומית. הקבינט מורכב מראשי המשרדים הממשלתיים ומהנשיא, אשר יושב בראשו. שמונה עשר משרדים יש בממשלה, הייחודי שבהם הוא המשרד לדיג ולמשאבים ימיים.
הרשות המחוקקת היא האספה הלאומית. חבריה הם חברי המפלגה או נציגי ציבור פופולריים. סמכויותיה רחבות במיוחד: היא בוחרת את הנשיא, קובעת את סדר העדיפויות בנושאי פנים וחוץ ארציים ומאשרת את התקציב. תחתיה פועלות האסיפות האזוריות, אשר רשאיות לחוקק בנושאים שלא נידונו ברמה הלאומית. כל אספה אזורית מקיימת בחירות סדירות, אך אינה קובעת מי יעמוד בראשה. החלוקה לשישה אזורים התבצעה על סמך כמות הנכסים ההידרולוגיים, זאת משני טעמים עיקריים: מתן אפשרות מלאה לשליטה על החקלאות, והחלשת היריבות הבין-שבטית.
הרשות השופטת מוגדרת כעצמאית, נפרדת ומורכבת משלוש רמות היררכיות: בית משפט קהילתי, בית משפט אזורי, ובית משפט לאומי. מרבית המקרים נפתרים בבתי המשפט הקהילתיים, בהם מכהנים זקני הכפר המכובדים. הפסיקות מתבססות על החוקים המקומיים ועל מנהגים מקובלים.
מבחינה מנהלית, המדינה מחולקת לשישה מחוזות.
כלכלה
עריכה
מאז העצמאות מאתיופיה, אריתריאה מתמודדת עם בעיות של מדינה קטנה וענייה מאוד. בדומה לכלכלתן של מדינות אפריקניות רבות, הכלכלה מבוססת במידה רבה על חקלאות.
אריתריאה היא אחת המדינות העניות בעולם. נכון ל-2014 היא תופסת את המקום השני במדד הרעב העולמי.[15] 61.3% מהאוכלוסייה סובלת מתת תזונה.[16]
80% מכוח העבודה עוסק בחקלאות, היתר במסחר ושירותים.
משאבי הטבע, זהב, שיש וגרניט אינם מנוצלים מספיק, עקב ריבוי שדות המוקשים, שריד למלחמה עם אתיופיה.
ענפי התעשייה העיקריים הם: מלח, מלט ושיפוץ אוניות.
אריתריאה היא אחת מעשר המדינות בעלות מדד הפיתוח האנושי הנמוך בעולם, הדירוג שלה במדד זה נמוך גם ביחס לרוב מדינות אפריקה.[17]
- יצוא
- מוצרי היצוא עוברים שינוי בשנים האחרונות, מיצוא מסורתי למודרני. כלומר, יצוא של משאבים האופייניים לאזור. בעבר היצוא התבסס על צאן, בקר וגומי ערבי המופק משרף, ובימינו הנטייה היא לעבור ליצוא של דגים, פרחים, מלח וטקסטיל. המהפכה באופי המוצרים גרמה להחלפת נמענות היצוא משכנותיה האפריקאיות למדינות אירופה. בעבר נועד היצוא בעיקר לסודאן ולג'יבוטי, ובימינו הוא משנה כיוון לעבר איטליה וגרמניה. ערך היצוא לשנת 2002 היה 52 מיליון דולר.
- יבוא
- ערך היבוא הוא פי עשרה מהיצוא ועומד על 533 מיליון דולר. היבוא כולל בתוכו כמעט כל תחום אפשרי, החל מאוכל, דרך ציוד צבאי וכלה במכונות לשימוש ציבורי ופרטי. הספקיות העיקריות הן איחוד האמירויות, סעודיה, איטליה, גרמניה ובלגיה.
- תוצר מקומי גולמי
- בשנת 2003 התמ"ג צמח ב-2%, שיפור לעומת השנים הקודמות בהן צמיחת התמ"ג עמדה על פחות מחצי אחוז. הרכב התמ"ג הוא 12.4% חקלאות, 25.9% תעשייה ו-61.7% שירותים.
- סיוע חוץ
- היחס לסיוע הוא מורכב, הכספים שמגיעים מעבר לים הם חיוניים ובו בזמן הם מבקשים להשתלט על כלכלתה. אחת הדרכים להתמודדות עם בעיה זו היא הצבת מכשולים רבים בפני סיוע מולטי-לטרלי, תוכניות סיוע רשמיות וחלוקת עזרה בינלאומית כדוגמת הבנק העולמי. הפתרון המקומי הוא נתינת עדיפות להשקעות של המגזר הפרטי או לפחות תרומה במסגרת הסיוע הבי-לטרלי, ממדינות כדוגמת סין, איטליה וארצות הברית. גובה סיוע החוץ נמצא בעלייה מתמדת, מאז 1998 ועד ל-2002 הוא כמעט הוכפל והגיע לסכום שיא של 220 מיליון דולר.
הנזק המשמעותי ביותר לכלכלה היה המלחמה עם אתיופיה שגרמה לירידת התמ"ג, הפסקת כל הסיוע הבי-לטרלי, איבוד יבולים חקלאיים קיימים ועתידיים, הרס מבנים ובמספרים איבוד של 600 מיליון דולר. שווה ערך ל-11.5 שנים של יצוא. התמ"ג ב-1999 ירד באחוז אך מאז החל לעלות בהדרגה.
מאז תחילת המאה ה-21 אריתריאה מתחילה לעמוד על רגליה, הודות לתכנון ארוך טווח ואימוץ דרכי פעולה שקולות, ובראשן מיגור תופעת השחיתות.
גאוגרפיה
עריכההמדינה נמצאת בקרן אפריקה, הצד הצפון-מערבי של מפרץ עדן החודר לים הערבי, ונחצית על ידי השבר הסורי-אפריקאי. משולש עפר, המצוי בדרום אריתריאה, הוא מקום מפגש של שלושה לוחות טקטוניים, הערבי ושני חלקיו של האפריקאי, הנובי והסומלי. מעל פני השטח, החלוקה מתבצעת באמצעות רכסי ההרים. הצד המערבי מרובה באדמות פוריות לחקלאות שלחין, לעומתו הצד המזרחי הוא מדרון מדברי עד מישור החוף.
דמוגרפיה
עריכהאוכלוסיית אריתריאה מונה כ-3.6 מיליון נפש. תוחלת החיים עומדת על כ-67.48 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 3.8 ילדים לאישה. תמותת תינוקות היא 28.9 מיתות על כל אלף לידות. כ-76.57% מהאוכלוסייה הבוגרת יודעים קרוא וכתוב.
הרכב אתני
עריכההאוכלוסייה באריתריאה מגוונת מאוד וכוללת לפחות תשע קבוצות אתניות הדוברות תשע שפות שונות. הגדולה שבהן היא התגרים, המונה כ-50% מכלל האוכלוסייה. שפתם התיגרינית היא שפה מקבוצת השפות השמיות. כ-90% מהתגרים הם נוצרים והשאר מוסלמים. מוסלמים דוברי תיגרינית נקראים ג'ברתים. הקבוצה האתנית השנייה בגודלה היא התגרה – היא מונה כ-32% מהאוכלוסייה ואף שפתם היא שמית ונכתבת בכתב האתיופי. התגרה הם מוסלמים בדתם.
קבוצות אתניות קטנות יותר הן העפרים (כ-4% מהאוכלוסייה), הקונמה (כ-10% מהאוכלוסייה), סוהו (כ-3% מהאוכלוסייה), רשאידה (ערבים), נארה, בילינים, ביאה והדארב. לכל קבוצה אתנית תרבות ושפה משלה. על פי החוקה, אין באריתריאה שפה רשמית, ולתשע השפות מעמד שווה.
מדיניות הממשלה היא ששפת הלימוד במערכת החינוך היא בהתאם לשפת האם והשתייכותם האתנית של התלמידים.[18] בפועל התיגרינית והערבית הן השפות הדומיננטיות וביחד עם האנגלית הן משמשות משמשות כשפת העסקים וכשפת הלימוד בכיתות הגבוהות של בתי הספר. חלק קטן מהתושבים המבוגרים דוברים איטלקית, שריד מהשלטון הקולוניאלי של איטליה.
דתות
עריכהנכון לשנת 2021, אזרחי אריתריאה מונים כ-49% נוצרים, בעיקר בני הכנסייה האריתריאית האורתודוקסית (אנ') שהיא זרם נוצרי-אורתודוקסי-אוריינטלי, לצד כ-49% מאזרחיה שהם מוסלמים בני זרם האסלאם הסוני.[19][1]
באריתריאה הייתה בעבר קהילה יהודית, היהודים הראשונים הגיעו לאריתריאה בסוף המאה ה-19, לאחר כיבוש אתיופיה על ידי האימפריה האיטלקית והקמת אריתריאה האיטלקית (אנ'). רוב היהודים ישבו באסמרה הבירה והגיעו מהקהילה היהודית בעדן.
בשנת 1991, בעת קבלת עצמאות והקמת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, נותר בה רק יהודי אחד מהקהילה המקורית.
זכויות אדם
עריכהלמדיניותה של המפלגה השלטת היחידה באריתריאה (PFDJ) יש השלכות חמורות על זכויות האדם, ובכללן:
- חופש העיתונות: נסגרה כל העיתונות הכתובה, שהייתה בידיים פרטיות עד לשנת 2001. לפי דירוג שנתי של חופש העיתונות במדינות העולם השונות, שעורך ארגון "עיתונאים ללא גבולות", דורגה אריתריאה בין 2005 ל-2010 כאחת משלוש המדינות המגבילות ביותר את חופש העיתונות, מבין כ-170 מדינות שנסקרו, וב-2011 ו-2012 דורגה במקום האחרון מבין מדינות העולם.[20]
- חופש הביטוי: חלים איסורים והגבלות על התקהלות, התאגדות וחופש הביטוי. העברת ביקורת פומבית על המשטר עלולה להסתיים במאסר ללא משפט. אלפי מתנגדי משטר נעדרים, אך הממשלה מכחישה את קיומם של אסירים פוליטיים.[21]
- שירות צבאי: על כלל האזרחים, גברים ונשים, חלה חובת שירות בצבא, שבאופן רשמי מוגבלת ל-18 חודשים, אולם עשויה להיות מוארכת בתקופות משבר. בפועל מאז שנת 1998 תהליך השחרור ארוך ומסובך ותקופת השירות עשויה להיות מוארכת אף לתקופה של עשור ויותר.[22] אולם ביולי 2018 ממשלת אריתראה הודיעה לחיילים החדשים שבעקבות הסכם השלום עם אתיופיה הם יחויבו ב-18 חודשי שירות בלבד.[23] אזרחים המסרבים לשרת בצבא או נמלטים ממנו נעצרים, מעונים ואף נרצחים. המדינה מתנכלת גם למשפחותיהם של עריקים ומטילה עליהן קנסות ועונשי מאסר. השירות הצבאי אינו מוגבל לעיסוקים צבאיים, והוא מתואר על ידי ארגוני זכויות אדם כעבודת כפייה בשכר זעום.[21] הממשלה טוענת שתוכנית השירות מפצה את המחסור בהון במדינה ומפחיתה את התלות בסיוע זר.
- חופש הדת: מותרות ארבע דתות בלבד: הכנסייה האורתודוקסית האריתראית (שפרשה מן הכנסייה האורתודוקסית האתיופית), הנצרות הקתולית, הכנסייה הלותרנית האריתראית, והאסלאם הסוני. מאמיני כל דת אחרת נרדפים ועלולים להיאסר ללא משפט ולהיחשף לעינויים. אלפים מהם נמלטו מן המדינה.[24]
- תנאי מאסר: אסירים מוחזקים בבורות בבטן האדמה או במכולות, שבחשיפה לשמש מגיעות לטמפרטורות מסכנות חיים. עינויים נפוצים בבתי הכלא, ומשמשים לצורך חקירה וענישה ללא פיקוח משפטי. אסירים רבים מדווחים על קשירה באמצעות חבלים בתנוחות בלתי אנושיות למשך זמן רב, במקרים רבים מעל לשבוע. אל העינויים הפיזיים מתווספים עינויים פסיכולוגיים, כגון מניעת שינה והחזקה בתנאים בלתי אנושיים.[25]
יחסי חוץ
עריכהיחסי אריתריאה – אתיופיה
עריכה  |
ראו גם – ממשלת המעבר האתיופית |
בשנת 1998 פתחה אריתריאה במלחמה עם אתיופיה, בטענה כי האחרונה חרגה מהגבולות שנקבעו לה בתקופת השלטון הקולוניאלי האיטלקי (1890–1941). במלחמה נהרגו כ-70 אלף בני אדם והיא הסתיימה לאחר הסכם אלג'יר בשנת 2000.[26]
גם לאחר ההסכם המשיכו שתי המדינות להתעמת מדי פעם, כיוון שאתיופיה סירבה לקבל את תנאי ההסכם שמוסר לאריתריאה יעדים אסטרטגיים, בהם עיירת הגבול באדמה, והמשיכה להחזיק באותם יעדים.
ביוני 2018 הודיעה אתיופיה שהיא מקבלת את תנאי הסכם השלום עם שכנתה במלואם.[27]
יחסי אריתריאה–ישראל
עריכה
ערך מורחב – יחסי אריתריאה–ישראל
ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם אריתריאה. נשמעות טענות כי שתי המדינות מקיימות קשרים ביטחוניים ובדצמבר 2012 דווח בארצות הברית כי ישראל מחזיקה בסיסים צבאיים באריתריאה – תחנת האזנה על הר אמבה סאווארה ומעגנים באיי דהלכּ שבים האדום,[28] אף על פי שמועצת הביטחון של האו"ם הטילה על אריתריאה אמברגו נשק וסנקציות נוספות. בשנים האחרונות הצטננו היחסים בין המדינות, במקביל להרעת הקשרים בין אריתריאה לארצות הברית על רקע תמיכתה של האחרונה באתיופיה.[29] הנשיא אפוורקי טופל בישראל פעמיים נגד מלריה; טיפל בו ד"ר אפרים סנה.
משנת 2006 ועד 2012, הסתננו לישראל דרך סודאן ומצרים כ-35,000 אזרחים אריתראים. עם סיום הקמת הגדר על גבול מצרים בשלהי 2012, תופעה זו נפסקה כמעט לחלוטין. מרבית המסתננים האריתראים נמצאים במדינות השכנות לאריתריאה – בעיקר בסודאן ובאתיופיה.[30] עד תחילת שנת 2013 ישראל לא איפשרה לאזרחי אריתריאה להגיש בקשות מקלט. בתחילת שנת 2013, למסתננים שהיו כלואים תחת החוק למניעת הסתננות ניתנה אפשרות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, מדינת ישראל החלה לאפשר לאריתראים מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט אף הם.[31]
נכון ליוני 2014, מדינת ישראל הכירה רק בשני אריתראים כפליטים והיא דוחה על הסף בקשות מקלט של אריתראים שנסו ממולדתם בשל הימנעות משירות בצבא אריתריאה או בשירות הלאומי.[32] דחיית בקשות זו מנוגדת להנחיות נציבות הפליטים של האו"ם ביחס לעריקים מצבא אריתריאה, ואינה תואמת את מדיניותן של רוב מדינות העולם, למעט שווייץ ובריטניה.[33][34]
נכון ליולי 2022, מדינת ישראל הכירה רק ב-39 אריתראים כפליטים.[35] ב-2 בספטמבר 2023 פרצו אירועים אלימים בתל אביב בין מבקשי מקלט אריתראים לבין אריתראים תומכי ממשלת אריתריאה.[36]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אריתריאה- הכרונולוגיה של אריתריאה (באנגלית)
- ג'פרי גטלמן, הניו יורק טיימס, אריתריאה: פעם הייתה כאן מושבה איטלקית לתפארת, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2008
- ישי הלפר, הכלא הגדול באפריקה – גיוס לכל החיים, עינויים ועבודות כפייה: כך נראים החיים באריתריאה, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2012
- אלדד בק, בוקר טוב אריתריאה, באתר ישראל היום, 15 בנובמבר 2018
תמר ברס, לחיות בפחד ולהניח שכולם מרגלים: ביקור נדיר בצפון קוריאה של אפריקה, באתר הארץ, 28 במרץ 2019- אמיר תיבון, המהומות בת"א מפנות זרקור ליחסים הסודיים של הממשלה עם המשטר באריתריאה, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2023
אריתראה, דף שער בספרייה הלאומית- מידע על אריתריאה בקטלוג הספרייה הלאומית
- אריתריאה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- אריתריאה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 Reports, Office of International Religious Freedom (2021). "Report on: Eritrea". U.S. Department of State - International Religious Freedom. נבדק ב-2022-06-02.
- ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
- ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: UN_PPP2024_Output_PopTot.xlsx, שם החוצץ: Median - מתוך אתר האו"ם
- ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: WPP2024_POP_F01_1_POPULATION _SINGLE_AGE_BOTH_SEXES.xlsx, שם החוצץ: Medium variant - מתוך אתר האו"ם, הערכה 1 ביולי 2024
- ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
- ^ Asmara Africa’s Secret Capital of Modern Architecture
- ^ הזמנה לתערוכה על סגנון האדריכלות של אסמרה (באנגלית)
- ^ Semere Haile, The Origins and Demise of the Ethiopia-Eritrea Federation, Issue: A Journal of Opinion 15, Cambridge University Press, 1987
- ^ Ethiopia/Eritrea: UN General Assembly Resolution 390 A (V) of 2 December 1950
- ^ S/2008/226 - דוח מיוחד של המזכ"ל האו"ם על המשימה באתיופיה ואריתריאה
- ^ החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מספר 1827 משנת 2008
- ^ ניו יורק טיימס, ג'פרי גטלמן, קרב הננסיות של קרן אפריקה: עימות בין ג'יבוטי לאריתריאה, באתר הארץ, 28 במאי 2008
- ^ U.S. Department of State, Background Note: Eritrea
- ^ ידיעה באתר סוכנות הידיעות רויטרס, 13 באוקטובר 2014
- ^ טבלה המבוססת על נתוני 2011–2013
- ^ ראו דירוג מדינות אפריקה לפי מדד הפיתוח האנושי נכון לשנת 2015
- ^ Redie Bereketeab, The Politics of Language In Eritrea: Equality Of Languages Vs. Bilingual Official Language Policy, African and Asian Studies 9
- ^ "United States Commission on International Religious Freedom - Annual Report 2021". United States Commission on International Religious Freedom. 2021. נבדק ב-2021-12-28.
{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ PRESS FREEDOM INDEX 2010, באתר "עיתונאים ללא גבולות"(הקישור אינו פעיל, 7.4.2020)
- ^ 1 2 רקע על אריתראה, באתר "אמנסטי אינטרנשיונל ישראל"
- ^ "Eritrea won't shorten national service despite migration fears". Reuters (באנגלית). 2016-02-25. נבדק ב-2020-04-07.
- ^ שינוי היסטורי: "סוף לשירות הצבאי הבלתי מוגבל באריתריאה", באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 24 ביולי 2018
- ^ ישי הלפר, הכלא הגדול באפריקה - גיוס לכל החיים, עינויים ועבודות כפייה: כך נראים החיים באריתריאה, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2012
- ^ תקציר הדו"ח "אריתריאה: 20 שנות עצמאות, אבל עדיין אין חופש" באתר "אמנסטי אינטרנשיונל ישראל"(הקישור אינו פעיל, 7.4.2020)
- ^ ענבל בן יהודה, מלחמת הסחות דעת בגבול אתיופיה-אריתריאה, הפורום לחשיבה אזורית, 18 באוגוסט 2016
- ^ רוצה שלום: אתיופיה מתפייסת עם אריתריאה, באתר ynet, 6 ביוני 2018
- ^ אנשיל פפר, דיווחים: איראן וישראל מחזיקות בסיסים באריתריאה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2012
- ^ יוסי מלמן, הברחת הנשק הוסיפה להידרדרות היחסים בין ישראל לאריתריאה, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2011
- ^ דיווח באתר משמר זכויות האדם
- ^ אילן ליאור, ישראל בחנה רק 250 בקשות מקלט מתוך 1,800; אף לא אחת מהן אושרה, באתר הארץ, 8 בינואר 2014
- ^ אילן ליאור, אחרי כ-1,000 בקשות מקלט, ישראל הכירה לראשונה בשני פליטים אריתריאים, באתר הארץ, 27 בינואר 2014
- ^ UNHCR Eligibility Guidelines for Assessing the International Protection Needs of Asylum-Seekers from Eritrea, April 2011
- ^ Mary Gearin, Swiss vote for tougher asylum laws amid spike in refugee numbers, ABC News. June 10, 2013
- ^ הדר גיל-עד, 39 בקשות מקלט אושרו - מתוך אלפים: "פליטים בישראל נדחים בזה אחר זה", באתר ynet, 17 ביולי 2022
- ^ בר פלג, בקהילה האריתריאית הזהירו מאלימות והתפרעויות באירוע השגרירות. הם צדקו, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2023