הארה

הארה היא מושג רוחני-דתי המתאר הבנה פתאומית החורגת מן היומיום.

ההארה היא מושג מרכזי בבודהיזם, שם היא נקרא לרוב נירוואנה (חופש), שהשגתו היא שחרור מסבל (דוקהה) ושבירת מעגל גלגול הנשמות המכונה סמסרה. שבירת המעגל הנצחי של גלגול הנשמות מתרחשת בזכות צבירת תובנות עמוקות אודות הקיום, המובילות לשינוי מהותי בתפיסת העולם של האדם, וגורמות לשכתוב עמוק של דפוסי התנהגותו, אפיו ואישיותו. ההגעה להארה היא מושא השאיפה המרכזי בבודהיזם, ומושגת על פי רוב בזכות תרגול מדיטטיבי ממושך, המעביר את האדם ממצב הכרה שגרתי למצב תודעתי עליון ונשגב. תהליך ההארה מתרחש על פי רוב בהדרגה ובשלבים, אך לעיתים נדירות עשוי להיות מיידי ופתאומי. אדם שעבר הארה מכונה "אדם מואר". מושג ההארה קיים בדתות מזרחיות אחרות, דוגמת ההינדואיזם והג'ייניזם, והוא מופיע תכופות בספרות העידן החדש.

הגדרת מצב ההארה

על פי התפישה הבודהיסטית המקורית, מוגדרת ההארה כשחרור האדם מבורות, מהשתוקקות ומדחייה, ובזכות כך גם מהמידות הרעות ומהסבל הנובעים מתוכן. בשלב מאוחר יותר התווספו להגדרת ההארה גם התרחבות התודעה אל האינסוף, ואימוץ פרספקטיבה אוניברסלית אודות הקיום עצמו ^{[דרוש מקור]}.

שמות שונים להארה במזרח אסיה

מושגים נוספים המתכתבים עם מצב ההארה נקראים (בוואריציות קלות) "נירוואנה" בפילוסופיה הבודהיסטית, "מוקשה" בפילוסופיה הקוונדישדית, "סאטורי" בזן ופילוסופיה יפנית, ו"סמדהי" בטרמינולוגיות נוספות של יוגה.

הארה כמונח תאולוגי

אחת התובנות שיש לרכוש בדרך להארה היא "היעדר העצמי" (אנאטה; אנאטמן), המסמנת את התעוררות האדם מהאשליה שהוא ברייה נפרדת ואינדיבידואלית, והכרה במציאות קיומו כחלק מכלל היקום. בעוד שהבודהיזם איננו טוען טענות מטא-פיזיות או תאולוגיות כלשהן (ואף נושא קווים אתאיסטיים ברורים), דתות מזרחיות מסוימות ^{[דרוש מקור]} אוחזות בתפישה פאנתאיסטית, הרואה את כלל הבריאה (והאדם בתוכה) כחלק מהאל. כאשר קיימת קשירה רעיונית בין המצוי לבין האלוהי, נוצרת סתירה ביחס לתאולוגיה המערבית ההמונותיאיסטית, זו המקובלת בעיקר בדתות האברהמיות. במטרה להבטיח שאמונה דתית לא תהווה מכשול בדרך לשחרור האדם מסבלו, נמנע הבודהה מעיסוק בהגדרות קונספטואליות ופילוסופיות, והטיף לפיתוח חוכמה דרך חוויה ישירה, ולא דרך האינטלקט.

ההגעה להארה

חלק מהדתות והפילוסופיות המזרחיות מחזיקות בתפישה לפיה ההגעה להארה אינה אפשרית לכל אדם, כגון בדת הג'יינית, ובכתות בודהיסטיות מסוימות ^{[דרוש מקור]}. רוב הדתות והכתות המזרחיות שעסקו בהארה ובמוארים כללו בתוכן הוראות למאמינים, אשר תארו את הדרכים ואת שיטות התרגול הנדרשות לשם הגשמת ההארה.

סוטרת הלב (הנקראת כך משום שהיא מתארת את "לב" החכמה הבודהיסטית) מצביעה על כך שהארה אינה אובייקט ממשי הניתן "להשגה" ("אין השגה ואין מה להשיג"), אלא פרי הבשלת שלמות-החוכמה (בסנסקריט: "פראז'נה פארמיטה"); נקודה אליה מגיעים באופן טבעי בזכות השקעת מאמץ נכון לאורך זמן. יתרה מזאת, ההשתוקקות "להשגת" הארה היא עצמה מקור לסבל, ומהווה מכשול בדרך לשחרור.

בודהיזם

בבודהיזם המוקדם, ההכרה בקיומה של האיכות המוארת (אשר זמינה לכל היצורים החיים ומגולמת בבודהה) היא הצעד הראשון בדרך להארה, ואחת משלושת הגורמים בהם לוקח המתרגל "מחסה" (שלוש אבני החן). ההדרכה המעשית להגשמת ההארה מתוארת בדרך המתומנת הנאצלת. מסורות מסוימות מחלקות את תהליך ההתעוררות לארבעה שלבים, המכונים ארבעת שלבי ההארה.

זן בודהיזם

בזן בודהיזם ההארה מתוארת כאירוע קצר ופתאומי המכונה סאטורי. בגרסאות מפותחות יותר של הזן-בודהיזם מדובר ביותר מסאטורי אחד, כאשר כל סאטורי מהווה שלב נוסף בדרך אל ההארה השלמה. לצד מדיטציה ותרגולים שונים לפיתוח המודעות, הזן בודהיזם עושה שימוש ייחודי בקואנים: שאלות פרדוקסליות באמצעותן אמור המתרגל להכריע את המיינד החושב, להתעלות מעל להכרתו הנורמלית, ולהגיע לתובנות חדשות ברמה האינטואיטיבית. תהליך פתירת הקואנים איננו לוגי, ולרוב מתקיים בסדרה של ראיונות או דיאלוגים, המתנהלים במתכונת טקסית עם מורה מוסמך (זן-מאסטר). תפקיד המורה הוא לאתגר את המתרגל, לנטר את התקדמותו, ולאשר את הגעתו להארה בבוא העת.

אושו

אושו פיתח את התאוריה הזן בודהיסטית וחיבר אותה עם תורת הצ'אקרות ברפואה ההודית האיורוודית. ע"פ אושו ישנם שלושה מצבי סאטורי, המתרחשים בזה אחר זה כאשר שתיים מתוך ששת הצ'אקרות מתאחדות זו עם זו. הסאטורי הראשון מתרחש בעת איחוד הצ'אקרה הראשונה עם השנייה, הסאטורי השני מתרחש עם איחוד הצ'אקרה השלישית עם הרביעית, וכן הלאה.

הינדואיזם

בהינדואיזם מתרחשת ההארה עם התמזגותו של האטמה (או האטמן, או אטמן) עם הברהמן; האטמה הוא הגוף הנפשי של האדם, והברהמן - כלל מציאות היקום. האלים ההינדואיסטיים מייצגים התגלמויות שונות של אותו ברהמן. התמזגות זו מתרחשת במשך מאות גלגולי חיים, שבמהלכם האדם מתעלה ומזדכך בכל מחזור של לידה ומוות.

ג'ייניזם

בג'ייניזם ההארה מתרחשת רק לאחר המוות, והיא מותנית בהימנעות ממנעמי החיים ומתענוגות חושיים. עם זאת, מדי כמה מאות שנים נולדים מוארים מטבעם המכונים טירת'נקרות, שתפקידם לחנך את ההמונים בדרכי הדת הנאותות.

יוגה

בתורות היוגה ההארה היא התרוממות ספונטנית של אנרגיית הקונדליני מהצ'אקרה התחתונה ועד העליונה. תרגולי היוגה השונים מכינים ומכשירים את הגוף האנרגטי של האדם לצורך התהליך, אך אינם יכולים ליצור הארה באופן יזום.

הארה בהיסטוריה

בבודהיזם

המואר המפורסם ביותר בהיסטוריה הוא סידהרתא גאוטמה, המכונה הבודהה (מילולית: "המואר"). על פי המסורת ההודית זכה להארה בגיל 35, בעת שישב תחת עץ החוכמה ("עץ הבודהי"). הוא זכה בהארה לצד התעוררות - מצב פרטי הנקרא בודהי. מאותו היום ועד למותו כעבור 45 שנה, הדריך את תלמידיו כיצד ניתן להגיע למצב זה. אחרי ימי הבודהה, ממשיכה ומספרת המסורת על נזירים בודהיסטיים רבים שזכו בהארה, וביניהם תלמידיו של גאוטמה סובהוטי, אננדה ומהא קשפא. חלק מהם מהווים את שושלת האבות הקדמונים, שמתחילה בבודהא עצמו ומסתיימת באב התשיעי.

כיתות בודהיסטיות מסוימות מאמינות בהארה לאחר המוות, כמו כת הארץ הטהורה, אשר חסידיה מאמינים כי לאחר מותם יעברו אל גן עדן בודהיסטי בו יוכלו לשקוע במדיטציה ללא הפרעות, ויגיעו אל ההארה בקלות.

בזן בודהיזם

הזן בודהיזם עוסק בעיקר בהארה ובדרכים המובילות אליה, ומציג רשימה ארוכה של מוארים מבין ראשיה. הראשון מביניהם הוא בודהידהרמה, נזיר הודי שהביא את הדת הבודהיסטית מהודו לסין, על פי המסורת. בנוסף, הזן בודהיזם מונה נזירים וראשי מנזרים שהגיעו להארה, כגון ג'ושו, נאנסן, היקאג'יו.

בג'ייניזם

ההארה בג'ייניזם מתרחשת בעיקר לאחר המוות. לאורך ההיסטוריה נולדו מספר אנשים קדושים שנקראו טיתנקראווה, אשר היו מוארים מלידה ונועדו להדריך את העם. המפורסם מביניהם היה מהווירה.

הארה ב"עידן החדש"

ההארה ודרכי ההגעה אליה הם נושאים פופולריים בזרמים שונים הקשורים לעידן החדש ולספרות הנוגעת להם.
כבר בסוף המאה ה-19, האגודה התיאוסופית תכננה וניבאה את לידתו של קרישנמורטי, שנועד להפוך למורה המואר של המאה העשרים. מאז שנות השלושים של המאה העשרים חדרו השפעות הינדואיסטיות ובודהיסטיות אל הספרות והפילוסופיה המערבית, ובעקבותיהן החל גל של התעניינות ועיסוק במושג ההארה. מגמה זו התחזקה מאוד לאחר תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה. בתקופה זו הפכו אזרחים אמריקאים רבים למעורבים מאוד בכלכלת יפן, ובמסגרת קשריהם עם המדינה נחשפו לגישה הזן בודהיסטית. במערב, המורה פטר דנוב זכה להארה בשנת 1897 בבולגריה בגיל 33, לאחר ששהה כשש שנים בארצות הברית.

החל משנות ה-70 של המאה העשרים, זכו מספר מוארים מודרניים לפרסום (בעיקר בהודו). הם קידמו תורות בעלות צביון בודהיסטי או הינדואיסטי, אשר נוסחו והותאמו לתרבות המערב. בין המוארים המודרניים הללו ניתן למנות את פאפאג'י, את הגורו מהרישי, את ראמאנה מהרישי, את יו.ג'י קרישנמורטי ואת אושו. "מוארים" ממדינות המערב החלו להופיע באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אשר חלקם היו תלמידים של המוארים ההודיים. ביניהם ניתן למנות את אנדרו כהן, עזיז כרישטוף ואת הישראלים שלמה קאלו וטיוהאר.
לתורות השונות המופצות בשמם של המוארים המודרניים יש קווי דמיון לעקרונות בודהיסטיים וזן-בודהיסטיים, אך הן אינן כוללות את היסוד החברתי-כלכלי של הבודהיזם, המעודד פרישות וחיים במסגרת נזירית.

בתרבות המערבית לא מקובלת האמונה בגלגול נשמות, ועל כן היבט זה של ההארה (הפסקת גלגולי החיים) תופס בה מקום זניח למדי. בעוד שישנם הסברים ופילוסופיות המצליחים ליישב את עקרון גלגול הנשמות עם תפישות לוגיות ורציונליות, אין להם חשיבות רבה, וזאת מכיוון שהם נושאים אופי אינטלקטואלי, בעוד ההארה מבוססת על התנסות חווייתית. הבודהה עצמו היה נוהג להשיב על שאלות היפותטיות מסוג זה בשתיקה או בביטול, והמליץ להפנות את המרץ לטובת השגת שחרור כבר בגלגול החיים הנוכחי.

ההארה ופסיכולוגיה

חלק מתופעת ההארה הומשגה במונחים פסיכולוגיים על ידי פרויד וממשיכיו. מזווית הראייה הפסיכואנליטית, האדם המואר הוא אדם שזיכך את השמור בלא-מודע, ואיננו הולך עוד שולל אחרי ארכיטיפים (מושג מרכזי בהגותו של קארל יונג). בזכות כך הוא חי בערנות מלאה לרצונותיו, לצרכיו ולמתרחש סביבו, כאשר הוא חפשי מתגובות אוטומטיות, מסערות נפש ומהתניות עבר.

הארה ביהדות

מושג ההארה כפי שהוא מופיע בפילוסופיות המזרח ובדתות המזרח הוא חלק מהתפישה הפאנתיאסטית (או האתאיסטית, לחלופין), ולפיכך שונה מהותית מהמודל התאולוגי המונתיאיסטי עליו נשענת היהדות המסורתית. לפיכך ביהדות שאיפתה של החוויה הרוחנית אינה בתחום ההארה והראיה, אלא בתחום השמיעה וההקשבה.

החל מראשית המאה ה-19 חדרו השפעות פאנתיאיסטיות ליהדות, שאיפשרו את קיומו של מודל ההארה כחלק מהמיסטיקה היהודית. דוגמה מובהקת למופע הארתי כזה ניתן למצוא בכתבי רבי נחמן מברסלב, ובעיקר בקטעים המתייחסים להתבטלות האדם ולהיכללותו ב"אָיִן".

לקריאה נוספת

• ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה (מחקר בטבע האדם), ירושלים תשכ"ט, הוצאת מוסד ביאליק
• אושו, טנטרה החוויה העילאית, הוצאת מסדה 1981.
• בודהא, דהמפדה - דרך האמת , בתרגום שלמה קאלו, הוצאת Y.
• אדמיאל קוסמן, על שלושה מצבים של ה"חתירה-לקראת" בחיינו ועל ההצעה היהודית הדיאלוגית, רבעון לפסיכולוגיה ממזרח וממערב, גיליון מס' 2, יולי 27, 2012