המערכה בפיליפינים (1944–1945)

המערכה בפיליפינים (גם: שחרור הפיליפינים) הייתה מערכה של כוחות ארצות הברית והפיליפינים במהלך מלחמת העולם השנייה שמטרתה הייתה להביס ולסלק את כוחות האימפריה היפנית, שכבשו את האיים הפיליפינים בשנת 1942. שחרור הפיליפינים החל עם נחיתות אמפיביות על האי המזרחי לייטה ב-20 באוקטובר 1944, ונמשך עד תום המלחמה באוגוסט 1945.

המערכה בפיליפינים (1945-1944)

גנרל דאגלס מקארתור יורד לחוף עם תחילת הנחיתה בלייטה.
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	20 באוקטובר 1944 – 2 בספטמבר 1945 (318 ימים)
מקום	הפיליפינים
תוצאה	ניצחון לבעלות הברית
שינויים בטריטוריות	בעלות הברית משחררות את הפיליפינים
הצדדים הלוחמים האימפריה היפנית הרפובליקה הפיליפינית השנייה מפקדים טומויוקי ימאשיטה סואמו טויודה טקאו קוריטה ג'יסאבורו אוזאווה דאגלס מקארתור וולטר קרוגר צ'סטר נימיץ ויליאם הלסי תומאס קינקייד כוחות 432,000 חיילים 203,000 חיילים אבדות 304,795 הרוגים 11,745 שבויים 13,973 הרוגים 48,541 פצועים
114,010 חיילים יפנים נכנעו לאחר 15 באוגוסט 1945.

תכנון

עד אמצע שנת 1944 היו האמריקאים מרחק 560 ק"מ דרומית-מזרחית למינדנאו, הגדול שבאיי הפיליפינים, ובטווח הפצצה באמצעות מפציצים ארוכי טווח. הצי האמריקאי, בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ, התקדמו לרוחב האוקיינוס השקט, כשהם כובשים בדרכם את איי גילברט, את איי מרשל ואת איי מריאנה. האמריקאים אף עקפו איים שעליהם שהו חילות מצב יפניים, והותירו אותם ללא מקורות אספקה.

מטוסים שהמריאו מנושאות מטוסים ערכו התקפות אוויריות כנגד היפנים בפיליפינים, ובעיקר פגעו בשדות התעופה שלהם. חיילי צבא ארצות הברית וצבא אוסטרליה, בפיקודו של גנרל דאגלס מקארתור, מפקד זירת דרום מערב האוקיינוס השקט, הכניעו או בודדו את כוחות הצבא היפני הקיסרי בגינאה החדשה, ובכך מנעו תגבורת לכוחות היפנים בפיליפינים. טרם הפלישה, היה האי מורוטאי שבאיי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה) הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיעו בעלות הברית, לאחר שכבשו אותו ב-15-16 בספטמבר 1944. במורוטאי שכן שדה התעופה ממנו המריאו המפציצים בדרכם לתקיפה בדרום הפיליפינים.

הצי האמריקאי, חיל הנחתים האמריקאי, הצבא האמריקאי וכוחות ניו זילנדים תחת פיקודם של נימיץ ושל אדמירל ויליאם הלסי, בודדו את הבסיס הימי היפני הגדול ברבאול שבבריטניה החדשה על ידי כיבוש טבעת איים מסביב לרבאול והקמת בסיסי אוויר עליהם, שסייעו לאמריקאים לרתק את הכוחות היפנים לבסיס ומנעו מהם כל פעולה צבאית.

לאחר ניצחונות במערכה על איי מריאנה ופלאו התקרבו בעלות הברית לאיי הבית היפנים. מפציצי B-29 סופרפורטרס ארוכי-טווח של חיל האוויר האמריקאי המריאו מאיי מריאנה וביצעו הפצצות על יפן עצמה. מלבד הקרבה למטרה, יתרון נוסף של המפציצים היה נגישותם לתחמושת ואספקה באמצעות ספינות משא ומטוסי תובלה. בשנים שקדמו הגיעה האספקה למטוסים בסופה של דרך יבשתית ארוכה שעברה בהודו ובבורמה, אך לאחר כיבושם של איי מריאנה, נשלחו לשם כל מפציצי ה-B-29.

אף על פי שבשלב זה הייתה תבוסת יפן ברורה, לא הראו ממשלת יפן, הצבא והצי הקיסרי היפני סימנים שבכוונתם להיכנע. מעבר לכך, יעפי תקיפה מנושאות מטוסים לא נתקלו בהתנגדות יפנית, למשל מטוסי A6M זירו. על פי המלצתו של הלסי, החליטו המטות המשולבים של בעלות הברית להקדים את מועד הנחיתות הראשונות בפיליפינים ואף להעביר את מיקומן מהאי הדרומי מינדנאו לאי המרכזי לוזון. התאריך החדש לנחיתות באי לייטה היה ה-20 באוקטובר, חודשיים לפני התכנון המקורי של הנחיתה במינדנאו.

העם הפיליפיני ציפה לפלישה. לאחר שהתפנה מקארתור במרץ 1942 נפלו האיים לידי היפנים. תקופת הכיבוש היפני הייתה קשה ולוותה בשעבוד פיליפינים רבים. מאמצע שנת 1942 עד אמצע שנת 1944 סיפקו מקארתור ונימיץ אספקה וציוד לכוחות הגרילה הפיליפינים באמצעות צוללות, על מנת שאלה יוכלו להטריד את היפנים ולהשתלט על האזורים ההרריים ועל הג'ונגל, שהיוו כמחצית משטחו של הארכיפלג. פיליפינים רבים האמינו כי שחרור מעול הכיבוש היפני יניב חופש ועצמאות, אותה הבטיחה להם ארצות הברית (באופן ראוי לציון, עזבו הכוחות האמריקאים את הפיליפינים בתאריך ה-4 ביולי 1946, שהוא התאריך שנקבע עוד לפני פרוץ המלחמה, ולא הושפע ממנה).

הממשלה האוסטרלית העמידה לרשותו של מקארתור את הגיס הראשון של צבא אוסטרליה. מקארתור הציע לשתף שתי דיוויזיות רגלים אוסטרליות, שכל אחת מהן תסופח בנפרד לגיס של צבא ארצות הברית, אך הצעה זו נדחתה על ידי האוסטרלים שרצו שליטה מבצעית מוחלטת על אזור מסוים בפיליפינים, ולא רצו שיחידותיהם "ייבלעו" בתוך הצבא האמריקאי. מכיוון שלא הושגה פשרה בנושא לא מילא הצבא האוסטרלי תפקיד ממשי בשחרור הפיליפינים, בניגוד לחיל האוויר המלכותי ולצי המלכותי.

לייטה

ערך מורחב – קרב לייטה

בחיפוי ארטילרי מהים ומהאוויר נחתה הארמייה השישית של ארצות הברית על חופיו המזרחיים של האי לייטה ב-20 באוקטובר 1944. היפנים שגו בחישוביהם את יחסי הכוחות בין כוחותיהם לבין הכוחות האמריקאים וניסו לעצור את הנחיתה. שגיאה זו היא שהובלה למפלה היפנית בקרב מפרץ לייטה, שנערך ב-23-26 באוקטובר. בקרב זה איבד הצי הקיסרי היפני ארבע נושאות מטוסים, שלוש אוניות מערכה, שמונה סיירות ו-12 משחתות, ולאחריו חדל מלהיות כוח התקפי מאיים באוקיינוס השקט.

הארמייה השישית המשיכה בהתקדמותה ממזרח, בעוד היפנים החישו תגבורות למפרץ אורמוק שבמערב האי. התקדמות הארמייה השישית נמשכה אף צפונה, כשחצו חייליה אל האי סמאר שמצפון ללייטה. ב-7 בדצמבר 1944 נערכה נחיתה נוספת, הפעם במפרץ אורמוק, ולאחר קרב יבשתי ואווירי ניתקו האמריקאים את כוחות ההגנה היפנים מקווי האספקה שלהם מצפון. על אף שהלחימה בלייטה נמשכה עוד מספר חודשים, לא איבד צבא ארצות הברית את יתרונו באזור.

מינדורו

מטרתה הבאה של הארמייה השישית הייתה האי מינדורו השוכן דרומית לאי לוזון ולמפרץ מנילה. הסיבה להיות האי מטרה נעוצה בכך שמקארתור רצה להקים עליו בסיסי אוויר שיאפשרו למפציצים שלו לשלוט במרחב האווירי שמעל לוזון, האי החשוב ביותר בו שכנה הבירה ועיר הנמל החשובה מנילה.

שיירת הפלישה שהתקדמה מלייטה אל מינדורו ספגה התקפות חוזרות ונשנות של קמיקאזה, אך אלה לא עצרו את האמריקאים. רובו של מינדורו נשלט על ידי גרילה פיליפינית ועל כן נכבש במהירות בידי החיילים האמריקאים. זמן קצר לאחר כיבוש האי החלו מהנדסי הצבא בבניית בסיס אווירי גדול בסן פביאן. מלבד קרבתו של ללוזון היה יתרון נוסף בכיבוש מינדורו - באי שרר מזג אוויר נוח בשל מיקומו הגאוגרפי באזור היבש של הפיליפינים, וזאת בניגוד ללייטה, שם יורד גשם במהלך רוב השנה, ובכך לא משבש רק את הטיסות אלא מקשה מאוד על פעילות על הקרקע הבוצית.

בבסיס האווירי בסן פביאן נערכה טיסת הבכורה בזירה הפסיפית של מטוס הקרב P-51 מוסטנג, שעלה בביצועיו על מטוסיהם של הצי והצבא היפנים.

כיבוש מינדורו היווה ניצחון חשוב לארמייה השישית, וסיפק לה בסיס אווירי חשוב שעתיד לסייע בכיבוש מטרתה הבאה: האי לוזון.

לוזון

חיילים אמריקאים תופסים מחסה מאחורי טנקים תוך כדי קרב באי פאנאי.

ב-9 בינואר 1945 החלו יחידות מהארמייה השישית, תחת פיקודו של גנרל וולטר קרוגר, לנחות בחופו הדרומי של מפרץ לינְגָיֶן שבמערב לוזון. כ-175,000 חיילים נחת והקימו תוך מספר ימים ראש חוף שנמתח 32 ק"מ לפנים הארץ. באמצעות סיוע אווירי התקדמו יחידות של הצבא לפנים הארץ, וכבשו את שדה התעופה קלארק, 64 ק"מ צפונית-מערבית למנילה, בשבוע האחרון של ינואר. כמו כן פשט גדוד הסיירים השישי, תחת פיקודו של קולונל הנרי מיוסי על מחנה השבויים בקבנטואן ב-30 בינואר, ושחרר 512 שבויים מחיילי בעלות הברית משבי הצבא היפני.

שתי נחיתות גדולות הגיעו לאחר מכן, אחת נועדה לנתק את חצי האי בטאן, והשנייה, שכללה הצנחת חיילים, מדרום למנילה. דיוויזיית הטנקים השנייה היפנית בפקודת המפקדים לא נכנסה לקרב שריון והחל בנסיגה. למרות זאת היא ספגה אבדות כבדות בהפגזות מהאויר. שתי זרועות הצבת אמריקאיות החלו לסגור על מנילה, וב-3 בפברואר 1945 נכנסו יחידות מדיוויזיית הפרשים הראשונה לפאתיה הצפוניים של הבירה, ודיוויזיית הפרשים השמינית נכנסה לעיר עצמה.

בעוד התקדמות הכוחות אל מנילה נמצאת בעיצומה, נכבש מחדש חצי האי בטאן. ב-16 בפברואר פתחו צנחנים ויחידות אמפיביות במתקפה על האי קורגידור. כיבוש האי המבוצר היה בעל חשיבות שכן שליטה עליו מאפשר שליטה במפרץ מנילה, והאמריקאים התכוונו להקים נמל גדול בבירה, שיתמוך לוגיסטית בפלישה המתוכננת ליפן, שנקבעה ל-1 בנובמבר 1945. כניעת יפן ב-15 באוגוסט 1945 הותירה את תוכנית הפלישה ליפן לא נחוצה. ההתנגדות בקורגידור שככה ב-27 בפברואר.

על אף האופטימיות שהפגינו בעלות הברית הייתה הלחימה במנילה קשה. טיהור העיר נמשך עד ה-3 במרץ, והתנגדות קשה במיוחד העמידו הנחתים היפנים שסירבו להיכנע או לסגת, כפי שעשה הצבא. ההתנגדות היפנית בפורט דראם, אי מבוצר במפרץ מנילה, החזיקה מעמד עד ה-13 באפריל, אז הזרימו האמריקאים 11,000 ליטר של דלק והבעירו את המבצר. אף לא חייל יפני אחד שרד את הפיצוץ והשריפה.

בסופו של דבר, בקרב על לוזון לקחו חלק 10 דיוויזיות אמריקאיות ועוד חמישה רגימנטים עצמאיים, במה שהפך אותו למערכה הגדולה ביותר בזירת אסיה. מספר החיילים האמריקאים שהשתתפו בקרב זה גדול ממספר החיילים האמריקאים שהשתתפו במערכה בצפון אפריקה, בזירה האיטלקית ובדרום צרפת.

סיום המערכה

חיילי הארמייה האמריקנית השמינית נחתו על האי פאלוואן, האי המערבי ביותר בפיליפינים, ב-28 בפברואר. ההתנגדות היפנית אמנם הייתה קלה אך טיהור האי מכל כיסי ההתנגדות שבו ארך עד חודש אפריל, מפני שהיפנים התפצלו לקבוצות קטנות ונסוגו אל ההרים ואל הג'ונגלים. בכל הפיליפינים סייעו לוחמי גרילה מקומיים לאמריקאים למצוא מקומות מחבוא של החיילים היפניים.

הארמייה השמינית נחתה במינדנאו, האחרון מבין האיים הגדולים בפיליפינים שנכבש, ב-17 באפריל. לאחר כיבוש מינדנאו נכבשו גם האיים פאנאי, סבו ונגרוס ומספר איים נוספים. איים אלה שימשו את חיל האוויר האמריקאי לתקיפת מטרות בפיליפינים ובים סין הדרומי.

הארמייה השמינית המשיכה את התקדמותה במינדנאו תוך שהיא נתקלת בהתנגדות עיקשת. עד סוף יוני נדחקו כיסי ההתנגדות במינדנאו ובלוזון למקומות מבודדים, ואלה המשיכו להילחם עד כניעתה של יפן ב-15 באוגוסט 1945.

מספר יחידות יפניות איבדו קשר עם טוקיו ולא קיבלו פקודה מפורשת להיכנע, ולכן המשיכו להילחם, מסרבים להאמין כי האימפריה נוצחה במלחמה. כמו ברבים מאיי האוקיינוס השקט, קצינים יפנים בכירים, כמו גם בני המשפחה הקיסרית, הגיעו לאחר המלחמה באופן אישי אל אזורי הלחימה על מנת לשכנע את החיילים היפנים שעליהם להיכנע, בפקודת הקיסר. האחרון שבהם, היראו אונודה, נכנע רק בשנת 1974.

ראו גם

• המערכה בפיליפינים (1942-1941)
• המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
• היסטוריה של הפיליפינים
• בית הקברות הצבאי והאנדרטה האמריקניים במנילה

לקריאה נוספת

• Morison, Samuel Eliot. The Liberation of the Philippines: Luzon, Mindanao, the Visayas 1944–1945, Castle Books, 2001. ISBN 0785813144.

קישורים חיצוניים

• דייל אנדרייד, תיאור הקרב על לוזון, המרכז להיסטוריה צבאית של צבא ארצות הברית.
• רוברט רוס סמית', Triumph in the Philippines, אתר Hyperwar.
• מוזס המלין קאנון, Leyte: The Return to the Philippines, אתר Hyperwar.
• צ'ארלס אנדרסון, Leyte, אתר Hyperwar.