מלחמת רוסיה–יפן

מלחמת רוסיה-יפן (ברוסית: Русско-японская война; ביפנית: 日露戦争) התנהלה בין 8 בפברואר 1904 ל-5 בספטמבר 1905. המלחמה פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון-מזרח האימפריה הסינית המתפוררת, ובעיקר על חבל מנצ'וריה וחצי האי קוריאה.

מלחמת רוסיה–יפן

תאריכים	8 בפברואר 1904 – 5 בספטמבר 1905 (שנה)
קרב אחרי	הסכם פורטסמות'
מקום	מנצ'וריה, הים הצהוב, ים יפן
תוצאה	ניצחון יפני יפן עולה לדרגת מעצמה
הצדדים הלוחמים מפקדים הצאר ניקולאי השני הקיסר מוצוהיטו כוחות כ-1,365,000 (סה"כ) כ-700,000 (בפועל) כ-1,200,000 (סה"כ) כ-650,000 (בפועל) אבדות 34,000–52,623 נהרגו או מתו מפצעיהם 9,300–18,830 מתים ממחלות 146,032 פצועים 74,369 שבויים סך הכול: 43,300–120,000 47,152–47,400 הרוגים 11,424–11,500 מתו מפצעיהם 21,802–27,200 מתים ממחלות סך הכול: 58,000–86,100

הקרב הראשון במלחמה היה התקפה של הצי הקיסרי היפני על בסיס הצי הרוסי הקיסרי בפורט ארתור ב-8 בפברואר 1904. המלחמה הסתיימה בניצחון היפנים לאחר תבוסת הצי הרוסי בקרב צושימה (27–28 במאי 1905) וכניעת המבצר הרוסי פורט ארתור. מפלתה של רוסיה הייתה אחד הגורמים לפרוץ מהפכת 1905.

תבוסתה של רוסיה במלחמה הכתה בהלם את העולם כולו. העובדה שמדינה לא-מערבית הצליחה להביס בשדה הקרב מעצמה גדולה כרוסיה הפיחה רוח חיים בתנועות אנטי-קולוניאליות בעולם כולו.

אף על פי שנציגים ממדינות רבות נשלחו לחזות בקרבות מלחמת רוסיה-יפן, השכילו מעטים בלבד להבין את משמעות השינויים שחלו בשדה הקרב, ולקחי המלחמה לא הופקו עשר שנים לאחר מכן בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה.

הגורמים למלחמה

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים בחשו כמה וכמה מדינות בקלחת המדינית של מזרח אסיה. יפן ניסתה להפוך למעצמה מודרנית ובשל מקומה הגאוגרפי התמקדה בקוריאה ובסין הצפונית, ובשל כך נקלעה להתנגשות עם רוסיה. בגלל ניסיונותיה של יפן לכבוש את קוריאה פרצה מלחמת סין–יפן הראשונה, ובהסכם שימונוסקי (17 באפריל 1895) נמסרה קוריאה ליפן יחד עם טאיוואן ולושונקו (פורט ארתור). מעצמות המערב (רוסיה, גרמניה וצרפת) לחצו על יפן לוותר על פורט ארתור, וב-1898 חכרו הרוסים את המקום ל-25 שנה מן הסינים. בינתיים כבשה רוסיה את רוב שטחה של מנצ'וריה והתחרתה ביפן על השליטה בקוריאה.

יפן נחלה אפוא אכזבה מהישגיה המדיניים ופנתה אל הדרך הצבאית. הצבא היפני הקיסרי רוענן בשיטות לחימה וציוד מודרניים, ולפיכך, למרות שלא היה גדול כמו צבא רוסיה, היה חזק דיו להתמודד איתו במזרח אסיה. ב-4 בפברואר 1904 ניתקה יפן את יחסיה הדיפלומטיים עם רוסיה, וארבעה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה.

הזירה

הזירה היבשתית

מנצ'וריה הגדולה. החלק הימני העליון מסמל את מנצ'וריה (החיצונית) הרוסית

ערך מורחב – ליאונינג

הקרבות העיקריים התנהלו במנצ'וריה, בשטח הרפובליקה העממית של סין, במחוז ליאונינג, אקלימו של ליאונינג קיצוני, קר בחורף וחם בקיץ. תושביו היו בני מנצ'ו ומעט בני האן שהיגרו מאזורים שמדרום לחומה הסינית. בדרומו של מחוז ליאונינג משתרבב חצי האי ליאודונג לתוך הים הצהוב ובקצהו שכנה פורט ארתור, מעגן טבעי מצוין, מוגן בגבעות ומימיו אינם קופאים בחורף. הרוסים חכרו את פורט ארתור מהסינים והפכו אותו לבסיס חזק ולנמל הגדול ביותר של רוסיה במזרח האימפריה שלה.

הזירה הימית

הקרבות הימיים התנהלו בעיקר בים הצהוב שבאוקיינוס השקט. פורט ארתור, נמל הבית של צי האוקיינוס השקט של הרוסים, שכנה על חוף הים הצהוב. הים מתאפיין במזג אוויר קר ויבש בחורף וחם ולח בקיץ. מנובמבר עד מרס יש מונסונים צפוניים חזקים שיכולים להתפתח לסופות הרסניות.

בנמל פורט ארתור עגנו עשרות ספינות קרב של הצי הרוסי. נמל חשוב אחר, ולדיווסטוק, שכן לחופו של ים יפן. נמל וולדיווסטוק היה בסיסה של שייטת חזקה שכללה מספר סיירות משוריינות ועם נפילתה של פורט ארתור נותרה תקוותו האחרונה של הצי הרוסי לנמל מים עמוקים.

הכוחות

רוסיה

צבא היבשה הרוסי

הצבא הרוסי היה הגדול בעולם. בצבא הסדיר שירתו כ-41,000 קצינים ולמעלה ממיליון חיילים, והם אורגנו ב-29 קורפוסים של 16 גדודים ו-6 סוללות של 8 תותחים כל אחת. לצבא הרוסי הייתה גם עתודת כוח אדם עצומה, גדולה פי כמה משל יפן. עם זאת נאלצו הרוסים להשאיר חלק ניכר מצבאם פרוש לאורך גבולותיהם הארוכים במערב ובדרום. עוד בעיה הייתה ציוד מיושן ומפקדים לא ראויים.

חיל הרגלים היה חמוש ברובים מסוג מוסין נגאן בעל מחסנית של חמישה כדורים ובכידון מיושן, שהושאר במצבת הציוד רק בגלל דבקות במסורת. 120 כדורים, מעיל שינל ותרמיל גב השלימו את ציודו של החייל הרגלי הרוסי. לכאורה צורפו ליחידות חיל הרגלים גם פלוגות מקלענים, חמושות במקלעי מקסים, אבל בפועל יצאו יחידות רבות לקרב בלי סיוען של פלוגות המקלענים.

גם חיל הפרשים הרוסי היה חזק מאוד וכלל כ-80,000 איש, רובם קוזאקים, שאורגנו ב-22 יחידות גדולות. הפרשים חומשו ברובה קרבין ובחרב ולעיתים גם ברומח. הפרשים נלחמו לרוב בפלוגות של 100 חיילים כל אחת.

חיל התותחנים הרוסי עבר רפורמות חשובות, ולקראת המלחמה עמד הצבא להשלים את הרפורמות האחרונות. ב-1902 החלו יחידות הארטילריה לקלוט את תותחי השדה מדגם פוטילוב בקוטר של 76 מ"מ שטווחם כ-8.5 ק"מ. התותח היה שיפור של דגם אחר, גם הוא בקוטר של 76 מ"מ שנכנס לשירות שנתיים קודם לכן. שני התותחים היו נפוצים בצבא הרוסי בעת המלחמה.

בזירת הלחימה עצמה עמדו לרשות הרוסים בתחילת המלחמה כ-60,000 רגלים, 3,000 פרשים ו-164 תותחים. רוב הכוח הוצב בשני הנמלים העיקריים של הצבא הרוסי בזירה - פורט ארתור וולדיווסטוק. היתר פוזר לאורך מסילת הברזל שחיברה את פורט ארתור לרוסיה גופא. הרוסים אמנם הצליחו להגדיל את מספר חייליהם לכ-95,000 כבר בתחילת המלחמה, אבל בגלל מגבלות הרכבת הטרנס-סיבירית נותרו בנחיתות מספרית עוד זמן לא מבוטל. בסך-הכל גייסו הרוסים כמה מאות אלפי חיילי מילואים, העבירו מחזית אירופה שישה קורפוסים של 28,000 חיילים כל אחד (שלושה היו בדרך ולא השתתפו במלחמה). בסך הכל הועברו מזרחה למעלה מ-400,000 חיילים, 93,000 סוסים וכ-1,000 תותחים.

חיל הים הרוסי

הצי הרוסי היה השלישי בגודלו בעולם וכלל 25 אוניות מערכה (מחציתן ישנות), 3 אוניות חופים משוריינות, 38 סיירות מדגמים שונים, 63 משחתות, 88 ספינות טורפדו ו-17 ספינות תותחים. הצי הרוסי התחלק לשלושה חלקים בלתי שווים: צי הים השחור, הצי הבלטי וצי האוקיינוס השקט. הצי הבלטי יכול היה ואף שלח את אוניותיו לזירה, אבל צי הים השחור לא הורשה לעבור במצרי הדרדנלים ששלטה בהם האימפריה העות'מאנית.

הצי הרוסי במזרח הרחוק חולק לשתי יחידות עיקריות: פלגת הסיירות שבסיסה בוולדיווסטוק והחלק הגדול יותר שבסיסו בפורט ארתור, שנקרא "שייטת האוקיינוס השקט", ולימים "השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט" (כדי להבדיל בינה לתגבורת ספינות מן הצי הבלטי, שנקראה ה"שייטת השנייה והשלישית של צי האוקיינוס השקט"). למרות הפיצול היה לצי הרוסי יתרון כמותי בזירה: היו ברשותו 7 אוניות מערכה חדשות מסוג פרה-דרדנוט, 6 סיירות (מהן אחת משוריינת), 24 משחתות וספינות קטנות נוספות, סיירת משוריינת אחת יחד עם ספינת תותחים קטנה שהיו בנמל בקוריאה, ועוד שייטת שבסיסה בוולדיווסטוק, ובה 4 סיירות (מהן אחת קלה והיתר משוריינות) ו-10 משחתות.

יפן

צבא היבשה היפני

ערך מורחב – הצבא היפני הקיסרי

ראשיתו של הצבא היפני שהשתתף במלחמה ברפורמות של תקופת מייג'י. תקציב הביטחון של יפן עלה בהתמדה והגיע בסוף המאה ה-19 לכ-31% מתקציבה הלאומי. בערב המלחמה מנה הצבא היפני כ-257,000 רגלים סדירים, 11,000 פרשים וכ-900 תותחים. כל אלה אורגנו ב-13 דיוויזיות, כל אחת של 11,400 רגלים, 430 פרשים ו-36 תותחים. נוסף על הארגון זה היו ליפנים גם שתי חטיבות פרשים ושני אגדי ארטילריה עצמאיים. כמו כן, עמדו לרשותם עוד כמה מאות אלפי חיילי מילואים ששובצו ב-13 חטיבות, אם כי היה קשה לגייסם ועיקר המאמץ נפל על כתפי הצבא הסדיר. במהלך המלחמה הוקמו עוד 4 דיוויזיות סדירות ושתי חטיבות מיל'. בסך הכל מנה צבא היבשה של יפן כ-850,000 איש.

חיל הרגלים היפני היה מצויד ברובה מדגם אריסאקה סוג 30 בקוטר של 6.5 מ"מ ובמלאי תחמושת של 210 כדורים. חוץ מן הרובה קיבל כל חייל גם תרמיל גב, מעיל ואוהל סיירים. בסתיו 1904 קיבלה כל דיוויזיה מחלקת מקלענים ובה 10 מקלעים (בהמשך המלחמה עלה מספר המקלעים במחלקה ל-14). הפרשים היפנים היו מעטים והם נלחמו בדרך כלל על רגליהם ולא על גבי הסוסים, ולמעשה היו חיל רגלים רכוב.

גדוד ארטילריה ממוצע כלל שלוש סוללות של שישה תותחי שדה או תותחי הרים בקוטר 75 מ"מ, אם כי גם הוביצרים בקוטר 120 מ"מ היו נפוצים בחלק מהסוללות. חמש הדיוויזיות הראשונות וגם האגדים העצמאיים חומשו בתותחי שדה מדגם M1898 אריסקה שטווחם קצר יותר משל התותחים הרוסיים - כ-5 ק"מ בלבד - אבל משקלם היה נמוך יותר והם היו ניידים יותר. הדיוויזיה השביעית חומשה גם בתותחי שדה וגם בתותחי הרים ואילו הדיוויזיות האחרות הסתפקו בתותחי הרים, שהיו קלים יותר אבל טווחם קטן מעט יותר. למרות ההבדלים, לא היה הבדל משמעותי באיכות בין שני סוגי התותחים.

חיל הים היפני

ערך מורחב – הצי הקיסרי היפני

לצי היפני היו רק שש אוניות מערכה, אבל לעומת זאת היו לו גם שש סיירות משוריינות. בדומה לצי הרוסי גם לצי היפני היו סיירות קלות רבות, עשרות משחתות וספינות טורפדו.

הפיקוד

הפיקוד הרוסי

בתחילת המלחמה שימש המשנה למלך יבגני אלכסייב המפקד העליון של כל הכוחות הרוסיים בזירה. עם פתיחת המלחמה מונה שר הביטחון של רוסיה, אלכסיי קורופטקין, למפקד צבא היבשה, אבל היה כפוף לאלכסייב. פיצול הפיקוד בין קורופטקין לאלכסייב גרם לבעיות חמורות בניהול המערכה. לאחר התבוסה בקרב נהר שאה קודם קורופטקין למפקד כל כוחות היבשה של רוסיה והוכפף ישירות למטה הצאר.

עם תחילת המלחמה פיקד תת-אדמירל אוסקר סטארק על השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט הרוסי. כחודש לאחר פרוץ המלחמה מונה כמפקד תת-אדמירל סטפאן מקארוב, אשר נהרג כחודש לאחר שהגיע לזירה, ב-13 באפריל. עם מותו מונה תחתיו וילהלם ויטגאפט, גם ויטגפט נהרג בקרב הים הצהוב ב-10 באוגוסט והפיקוד על השייטת עבר לקצין אחר.

הפיקוד היפני

• פילדמרשל אויאמה איוואו פיקד על צבא היבשה במנצ'וריה
• גנרל נוגי מרסוקה פיקד על הארמייה השלישית שכבשה את פורט ארתור
• אדמירל היהאצ'ירו טוגו פיקד על הצי.

טקטיקה ואסטרטגיה

האסטרטגיה של שני הצדדים הייתה שונה מאוד. לעומת היפנים שתכננו התקפה הסתפקו הרוסים במגננה. היפנים נהנו מקווים פנימיים קצרים הרבה יותר מיריביהם וביקשו להגיע להכרעה מהירה לפני שגודלו העצום של הצבא הרוסי יכריע את המערכה. היפנים לא ביקשו להכות את האימפריה הרוסית שוק על ירך, אלא להנחיל לה מפלה קטנה יחסית כדי שלא לגרות אותה למלחמה מתמשכת נגד יפן.

ליפנים היו שני יתרונות חשובים: צבאם היה מגויס ומוכן לקרב ואילו הצבא הרוסי היה מרוחק, אי שם בתוככי רוסיה האירופאית. עוד יתרון חשוב היה המרחק הקצר יחסית בין יפן למנצ'וריה. אבל צבא רוסיה היה גדול הרבה יותר וכך גם הפוטנציאל הכלכלי שלה. רוסיה הייתה מדינה למודת קרבות ובעלת עתודות אדירות של כוח אדם. לכן שאפו היפנים להשיג הכרעה מהירה, לפני שרוסיה תספיק לגייס את כוחה העדיף. הגורם הזה הכתיב את האסטרטגיה של היפנים - התקפות עזות ותנועות מהירות.

לעומתם זלזלו הרוסים ביפנים והיו בטוחים שאלה לא יעזו לתקוף. עם פרוץ המלחמה עדיין לא הושלמו ביצורי פורט ארתור, כוחות היבשה של הצבא הרוסי במזרח הרחוק היו מצומצמים יחסית ותוכניות מלחמה מסודרות לא היו קיימות.

גם המרחק העצום בין ריכוזי הצבא, האוכלוסייה והתעשייה במערבה ובמרכזה של רוסיה ובין זירת הקרבות היה לרועץ לרוסים. המסילה הטראנס סיבירית הייתה מסילת הברזל היחידה שחיברה את רוסיה גופא למנצ'וריה. וחמור מזה, תוואי המסילה עבר דרך ימת באיקל. החלק שעקף את הימה מדרום עדיין לא נסלל כשפרצה המלחמה, והמעבר דרך הימה האט מאוד את מהירות הרכבות. בשל הקשיים הלוגיסטיים האלה נדרשו 267 רכבות כדי להעביר קורפוס אחד מזרחה.

מלבד קשיי התעבורה היבשתית התקשו הרוסים גם לתגבר את צייהם באוקיינוס השקט. היו שתי דרכים להגיע ממערב רוסיה אל האוקיינוס השקט: המעבר הצפון-מזרחי דרך האוקיינוס הארקטי, נתיב קצר יותר אבל חסום בחורף; ומסע דרך האוקיינוס האטלנטי וכף התקווה הטובה (תעלת סואץ כבר הייתה פתוחה, אבל לא הייתה עבירה לאוניות המערכה החדשות של רוסיה.) המסע בדרך הזאת היה ממושך כל כך עד שכמעט כל צי האוקיינוס השקט הושמד לפני שהגיעה התגבורת מן המערב.

מהלך המערכה

המלחמה התנהלה בשתי זירות, יבשתית וימית. הים הצהוב הפריד בין יפן לזירת הקרבות במנצ'וריה והיא הייתה זקוקה לשליטה בו כדי להבטיח את הקשר עם הכוחות הלוחמים בשטח. זו גם סיבת התמרונים היפניים ההתקפיים שנועדו להשיג הכרעה בזירה הזאת. הרוסים לעומתם ראו את הזירה הימית כזירה משנית, ואף על פי שיכלו לשבש את התעבורה היפנית (כמו שהוכיחה השייטת שהוצבה בוולדיווסטוק), לא יזמו מפקדי הצי הרוסי פעולות נמרצות לעשות זאת.

המלחמה נפתחה בהתקפת פתע יפנית על המעגן העיקרי של הצי הרוסי בפורט ארתור. בקרב שהתפתח נפגעו שלוש ספינות רוסיות, אבל לא טבעו. היפנים ניסו לחסום את נמל פורט ארתור על ידי הטבעת ספינות סוחר ישנות עמוסות באבנים, אבל האש הרוסית היעילה סיכלה את כוונתם. ב-13 באפריל מיקשו היפנים את מוצא הנמל בכ-50 מוקשים. המזל האיר להם פנים, ולמחרת עלתה ספינת הדגל של הצי הרוסי, פטרופבלובסק, על מוקש וטבעה. מפקד הצי המקומי, סטפן מקרוב, ו-635 קצינים ומלחים נהרגו. קשה עוד יותר מאובדן הספינה היה אובדנו של מפקד הצי, שהפיח רוח קרב במגני פורט ארתור. ניסיונות נוספים של היפנים לחסום את הנמל על ידי הטבעת ספינות נכשלו אף הם. ב-15 במאי נקלעו שתי אוניות מערכה יפניות למארב ימי והושמדו באמצעות מוקשים.

ב-17 בפברואר החלו יחידות קדמיות של הדיוויזיה ה-12 של צבא יפן לנחות בנמל צ'מולפו, ועד מהרה השתלטו היפנים כמעט בלי קרב על קוריאה, שהנוכחות הרוסית בה הייתה דלה ביותר. כדי להגן על גבול מנצ'וריה הציבו הרוסים את כוח שמנה כ-20,000 איש על נהר יאלו, שמשמש עד היום קו גבול טבעי בין קוריאה למנצ'וריה, מפקד הכוח היה הגנרל-לוטננט מיכאל זסלוביץ, אבל הוא היה קטן מכדי להדוף את הארמייה היפנית הראשונה בפיקודו של טמומו קרוקי, ובה למעלה מ-40,000 חיילים. בסוף אפריל כבר השיגו היפנים את השליטה בים וב-30 באפריל פתחו בקרב נהר יאלו. בעקבות הקרב נסוגו הרוסים לליאויאנג והיפנים לא רדפו אחריהם^{[דרושה הבהרה]}.

ב-24 באפריל נפגשו אוקו יסוקטה, מפקד הארמייה היפנית השנייה והאדמירל טוגו על סיפונה של האונייה מיקאסה ודנו בפלישה לחצי האי גוונדונג. משנודע על ניצחונו של הגנרל קורוקי בקרב על נהר יאלו החלו הכוחות היפניים לנחות בחוף פיצובו, כ-100 ק"מ מפורט ארתור. הנחיתה החלה ב-5 במאי והושלמה בתוך שבוע, ובאותו הזמן החלה הארמייה היפנית הרביעית בפיקודו של גנרל נוזו לנחות בטקושן, באמצע הדרך בין מוצא הנהר יאלו ובין פיצובו. לאחר הנחיתה החלו כוחותיו של נוזי להתקדם צפונה במקביל לארמייה הראשונה.

הצי הרוסי החזק נותר חסר מעש במימי פורט ארתור ולא נקף אצבע כדי להפריע לנחיתות היפנים מן הים. חוץ מפעולת משחתות קטנה, שגרמה לטיבוע שתי אוניות המערכה היפניות (ב-14 במאי), לא יזמה רוסיה מהלכים התקפיים נוספים. נוסף על שתי אוניות המערכה הוטבעו גם המשחתות מיאקו (ב-12 במאי) ואקצוקי (ב-17 במאי), על ידי מוקשים. עוד שתי סירות תותחים יפניות התנגשו זו בזו, וגרוע מכך, אוניית המערכה קאסוגה התנגשה בערפל כבד בסיירת יושינו ונגחה אותה. יושינו טבעה על רבים אנשי צוותה (ב-17 במאי). כך איבדו היפנים אוניות רבות ומאות מלחים בגלל טעויות ניווט ומוקשים.

ב-26 במאי נתקלה הארמייה היפנית השנייה ביחידות הרוסיות באמצע הדרך אל פורט ארתור, בגבעות נאנשן, בחלק הצר ביותר בחצי האי והנוח ביותר להגנה. 38,000 היפנים הצליחו לגבור על כ-17,000 המגנים הרוסים, אבל ספגו אבדות כבדות. הרוסים נסוגו עד פורט ארתור ובתוך כך זנחו את עיר הנמל דלני, והיפנים הצליחו להשתלט על מתקני הנמל כשהם שלמים ומוכנים לפעולה.

חילוקי דעות חריפים התגלעו בין המשנה למלך והמפקד העליון אלכסייב ובין קורופטקין, מפקד צבא היבשה. אלכסייב דרש לתקוף את היפנים בכוחות שעמדו לרשות הרוסים באותו הרגע כדי למנוע מהם להטיל מצור על פורט ארתור, ואילו קורופטקין גרס שיש להמתין לבואן של תגבורות מרוסיה. בסופו של דבר, הכריע הצאר לטובתו של אלכסייב והרוסים יצאו מבסיסיהם בליאוינג בכוח של כ-30,000 רגלים, 2,500 פרשים וכ-100 תותחים כדי לבלום את התקדמותו של אוקו שצבאו מנה כ-36,000 רגלים, כ-2,000 פרשים ולמעלה מ-200 תותחים. הכוחות התנגשו ב-14 ביוני בקרב טליסו, והרוסים ספגו מפלה ונאלצו לסגת לבסיסם. דרכו של אוקו דרומה לעבר פורט ארתור הייתה פתוחה.

משנודעו תוצאות קרב נאנשן היה ברור שסכנת מצור נשקפת לפורט ארתור והמעגן אינו בטוח עוד. לכן, ניסה ויטגאפט לחלץ את הצי מנמל פורט ארתור בראש אוניותיו, אבל הוא נאלץ לחזור על עקבותיו.

יפן הטילה מצור ממושך על פורט ארתור המבוצרת. בחודש אוגוסט ניסה הצי הרוסי לפרוץ שוב מן הנמל ולהגיע לוולדיווסטוק, אבל התגלה ונחל תבוסה בקרב הים הצהוב. הספינות שלא יצאו מן הנמל טובעו גם הן זו אחר זו באש תותחי היפנים שצרו על הנמל. הניסיונות לפרוץ את המצור מן היבשה כשלו גם הם, ולבסוף נסוגו הרוסים לשניאנג וב-2 בינואר 1905 נפלה פורט ארתור בידי היפנים.

לאחר נפילת פורט ארתור היה הצבא היפני חופשי להתקדם צפונה, ובמרס 1905 הנחיל לרוסים מפלה דחוקה בשניאנג. לשם כך נדרשו היפנים להעביר לחזית כל חייל שהיה ברשותם, ובהם גם חיילים לא קרביים וזקנים.

בינתיים הצליחו הרוסים לתגבר את כוחותיהם בחזית הימית. הצי הבלטי בפיקודו של האדמירל זינובי פטרוביץ' רוז'סטבנסקי, הקיף את כף התקוה הטובה והגיע אל האוקיינוס השקט. במהלך המסע אירעה תקרית עם בריטניה: ב־21 באוקטובר 1904 פתחו אוניות הצי הרוסי באש על ספינות דיג בריטיות, שחשבו אותן בטעות לסירות טורפדו כשהשייטת הרוסית עברה בתעלת למאנש, סמוך לשרטון דוגר (בריטניה הייתה בעלת ברית של יפן אבל שמרה על נייטרליות בסכסוך).

בגלל אורכו של המסע ידע האדמירל טוגו היפני על בואה של התגבורת והכין תוכניות קרב לבלימת השייטת קודם שתעגון בוולדיווסטוק. טוגו יירט את הצי הרוסי במצר צושימה, בין קוריאה ליפן.

קרב צושימה התחולל ב־27–28 במאי 1905. הצי היפני היה נחות במספר אוניות המערכה שלו, אבל מהיר יותר ובעל טווח אש עדיף. התבוסה הרוסית הייתה מוחלטת. רוב הצי טובע ושאר ספינות הקרב נשבו או פורקו מנשקן. מתוך 40 אוניות רוסיות שרדו לאחר הקרב שש בלבד.

אירועים מרכזיים

תאריך	אירוע	תיאור	השלכות
9 בפברואר 1904	קרב פורט ארתור	מתקפת הצי היפני על אוניות רוסיות שעגנו בנמל.	מספר אוניות רוסיות נפגעו. היפנים יכלו להתחיל בנחיתת הכוחות בקוריאה
9 בפברואר 1904	קרב צ'מולפו	סיירת רוסית וריאג נלחמת נגד שייטת יפנית בקרבת נמל צ'מולפו בקוריאה	לקרב לא היו השלכות ממשיות על מהלך המלחמה. הקרב נכלל במורשת צבאית של רוסיה כמעשה גבורה של אונייה בודדת נגד הכוחות העודפים.
9 באפריל 1904	טביעת פטרופבלובסק	בקרבת פורט ארתור נפגעה ממוקש ימי וטבע אוניית הדגל של הצי הרוסי.	נהרג אדמירל סטפאן מקארוב פגיעה קשה במורל הצי.
1 במאי 1904	קרב נהר יאלו	קרב יבשתי ראשון במהלך המלחמה	ניצחון יפני. כוחות יפן מתחילים להתקדם לחלקים הפנימיים של היבשת ונכנסים לשטח מנצ'וריה
14 במאי 1904	טביעת אוניות מחופות שריון יפניות	2 אוניות יפניות עלו על מוקשים ימיים בקרבת פורט ארתור וטבעו	הרוסים קיבלו יתרון בכוח הימי אך לא ניצלו אותו בהמשך המלחמה
14 ביוני 1904	קרב וואפאנגוא	ניסיון של הצבא הרוסי להתקדם לכיוון פורט ארתור ולהקטין את הלחץ היפני על העיר והנמל	ניצחון יפני. אפשרות להתקדם ולסגור מצור על פורט ארתור
1 באוגוסט 1904	קרב מצר צושימה	קרב בין הצי רוסי שיצא מוולדיווסטוק לכיוון פורט ארתור והצי היפני	חלק מהאוניות הרוסיות נטבעו היתר חזרו לנמל הבית
10 באוגוסט 1904	קרב הים הצהוב	ניסיון של הצי הרוסי לצאת מפורט ארתור הנצורה ולהגיע לוולדיווסטוק	הניסיון לא צלח. הרוסים החליטו שלצי אין כל סיכוי לצאת מהנמל הנצור. החל פירוק תותחים מהאוניות והעברתם ליבשה. הצי שבנמל הפסיק לתפקד כיחידה ימית
אוגוסט 1904 - 5 בינואר 1905	מצור על פורט ארתור	המצור על העיר והנמל שהיו בסיס חשוב של הרוסים	לנפילת העיר הייתה השלכה גדולה על מורל הכוחות הנלחמים. כוח יפני משמעותי השתחרר ויכול להשתתף בלחימה בחלקים הפנימיים של סין.
24 באוגוסט 1904 - 3 בספטמבר 1904	קרב ליאויאנג	קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-120 אלף חיילים מכל צד	לאחר לחימה קשה הכוחות הרוסים החלו בנסיגה מאורגנת
5 באוקטובר 1904 - 17 באוקטובר 1904	קרב נהר שאה	קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-120 אלף חיילים מכל צד	לאחר לחימה קשה במשך שבועיים בחזית לאורך של 60 ק"מ אף צד לא הצליח בהשגת המטרות
25 בינואר 1905 - 29 בינואר 1905	קרב סנדפו	קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-500 אלף חיילים	למרות עדיפות מספרית הרוסים לא הצליחו להגיע לניצחון בקרב
21 בפברואר 1905 - 10 במרץ 1905	קרב מוקדן	קרב יבשתי גדול אחרון בהשתתפות כ-600 אלף חיילים	למרות הניצחון הצבא היפני היה מותש ומפקדי הצבא החלו לדבר על הצורך בסיום הלחימה
27 במאי 1905 - 28 במאי 1905	קרב צושימה	קרב ימי שהכריע את תוצאות המלחמה	ניצחון מוחץ של הצי היפני.

התוצאות

נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט תיווך בין שתי המדינות ובסופו של דבר נחתם הסכם פורטסמות' בניו המפשייר ב-5 בספטמבר 1905. רוסיה ויתרה על חצי מהאי סחלין ועל פורט ארתור וסביבתה והכירה בשליטת יפן בקוריאה. על תרומתו להסכם הזה זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום לשנת 1906.

לאחר ניצחונה במלחמה שלטה יפן ב-1905 בכל קוריאה ובחלקים מסין ומונגוליה של היום. בשנת 1905 נחתם הסכם יפן–קוריאה. עם סיום המלחמה כבשו היפנים בלי קרב גם חציו הדרומי של האי סחלין מידי האימפריה הרוסית.

מפלתם של הרוסים במלחמה ערערה את מעמדו של הצאר והייתה אחד הגורמים לפרוץ מהפכת 1905, ובסופו של דבר לעליית הקומוניזם ב-1917.

יחס היהודים למלחמה

יהודים רבים אהדו את יפן ושמחו לאידה של רוסיה, שהייתה נתונה אז בגל של פרעות ופוגרומים. יהודי אטלנטה שבארצות הברית, למשל, עשו מגבית לרכישת אוניית מלחמה ליפן. האהדה ליפן היא שהניעה את יעקב שיף, המיליונר היהודי האמריקאי, לתת ערבויות להלוואות ממשלת יפן בארצות הברית. ב-1905 פרסם שלום עליכם סיפור הומוריסטי, "הדוד פיני והדודה רייזי", ובו מתוארת קטטה בין "הדוד פיני", המסמל את יפן ובין הדודה רייזי, המסמלת את רוסיה. פיני הוא ”קטן קומה, שחרחר, חינני, זריז, עירני, בעל עיניים סקרניות-קטנות ורגליים עקמומיות, נלהב, דליק, ערמומי כשועל. דודון קטן זה היה לו ראש ברזל, ידי זהב, ופה - אש וגופרית”, ואילו רייזי ”גבוהה, בריאה, הפנים מפוטמות, הידיים מגושמות-שמנות, הציפורניים שחורות, הקול קול גבר, הלב קשוח, קמצנית, נכלולית...רוגזת על כל העולם, יצור גס מאוד”. נפתלי הרץ אימבר פרסם ספר שירי תהילה ליפן ושלח עותק לקיסר יפן בצירוף מכתב שבו איחל לו ש"צבאות הוד מלכותך יענישו את הרוסים"

הרימו קול ליפן ושריו
הניפו יד לעובדי חמנים
יחד יבוזו פתחי מבצריו
וכדורך בגת ידרכו היוונים

יהודים רבים גויסו לצבא הרוסי ולחמו בקרבות נגד יפן ובהם יוסף טרומפלדור, שהיה קצין בצבא הרוסי והתנדב לשרת במנצ'וריה. טרומפלדור נפצע מרסיסי פגז וזרועו השמאלית נכרתה מעל למרפק, ואף על פי כן חזר להילחם אחרי שהחלים, וזכה לעיטורים רבים על גבורתו. כשנכנעה פורט ארתור נפל טרומפלדור בשבי, ונכלא בערך כשנה במחנות שבויים ביפן. רבים מהמגויסים היהודים ערקו, השתמטו או העדיפו נפילה בשבי היפני. זאב ז'בוטינסקי הגן על החלטת היהודים שלא לקחת חלק במאמץ המלחמתי לטובת משטר הצאר העוין אותם

היהודים עזבו את המדינה בזמן הגיוס בהמוניהם, ערקו מן הצבא מרצונם ובמהירות המירבית, לפעמים אפילו העדיפו את השבי היפני..היהודי בתפקיד חייל רוסי הוא גרוע מאוד..לא רוסיה ולא העם הרוסי ניהלו את המלחמה אלא הממשלה הרוסית בניגוד לאינטרסים של רוסיה ולרצונה..לא היה מוביל מים אחד בתחום המושב שלא הבין כי יציאה למלחמה אין פירושה הגנה על רוסיה אלא על המשטר שזה עתה כתב בהיסטוריה של עם ישראל את הדפים האפלים ביותר בקישינב ובהומל

לקריאה נוספת

• רותם קובנר, המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה-יפן ומורשתה, מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005
• מירון מדזיני, מפורט ארתור עד הירושימה, עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני. תל אביב: משרד הביטחון, 2006

• Shumpei Okomoto, The Japanese Oligarchy and the Russo-Japanese War, New York: Columbia University Press, 1970
• Nish, The Origins of the Russo-Japanese War, London: Longman, 1985

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת רוסיה–יפן בוויקישיתוף

• לקט ידיעות עיתונאיות היסטוריות על הזירה הימית במלחמת רוסיה-יפן, בתוך: שפת הים: ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1856–1918.
• דני אורבך, שבחי התבוסה, מתוך הבלוג "הינשוף", 30 בנובמבר 2012
• אלי שטרן, מלחמת רוסיה-יפן: טרגדיה יהודית באיורים, בבלוג "נוטריקון", 4 בפברואר 2014
• הצבא הרוסי בסין, אוסף תצלומים, 1904, באתר הארכיון הציוני, מרץ 2022
• החברה למחקר מלחמת רוסיה יפן (באנגלית)
• מיומנו של רב-חובל רוסי בקרב צושימה (באנגלית)
• מלחמת רוסיה–יפן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מלחמת רוסיה-יפן, 1905-1904, דף שער בספרייה הלאומית