רב הונא
רב הוּנא (216 – 297) היה מגדולי אמוראי בבל מהדור השני. נחשב לגדול תלמידיו של רב, ולאחר פטירתו של רב ירש את מקומו כראש ישיבת סורא, הישיבה הגדולה והדומיננטית בבבל, שבה למדו אלפי תלמידים ובאופן קבוע קרוב לאלף תלמידים, ובראשה עמד במשך כ-40 שנה. לרב הונא היו מאות תלמידים, רבים מהם היו אמוראי הדור השלישי. כונה בתואר "מחסידי בבל"[1]. שמו של רב הונא מוזכר מאות פעמים בתלמוד הבבלי והירושלמי.
| לידה |
216  |
|---|---|
| פטירה |
297 (בגיל 81 בערך) |
| מקום קבורה | מערת הקבורה של רבי חייא ובניו |
| תקופת הפעילות | דור שני לאמוראי בבל |
| השתייכות |
ישיבת סורא, אמורא בבלי |
| רבותיו | רב ושמואל |
| תלמידיו | רבה, רב יוסף, רב אחא בר יעקב, רב סחורה, רב ששת, רב חנא בר חנילאי |
| בני דורו | רב יהודה, רב נחמן, רב חסדא, רב חלקיה בר טובי |
| צאצאים |
רבה בר רב הונא |
  | |
רב הונא נודע בזכות ידיעותיו המקיפות במשפט העברי ובהלכה, ובזכות בית הדין שעמד בראשו, שהוסמך על ידי ראש הגולה. הוא היה צאצא למשפחת ראש הגולה, ובזכות זאת אף היה מקורב לבית ראש הגולה בדורו.
השפעתו של רב הונא ניכרת גם בדור השלישי של אמוראי בבל, באמצעות תלמידיו המובהקים רב חִסְדָא ורב שַׁשֶת ובנו המפורסם רבה בר רב הונא.
רב הונא לא רצה להתפרנס מהתורה, ולמחייתו עסק במסחר ביין, שאיבת מים[2] וחקלאות[3].
תולדות חייו
עריכהרב הונא נולד בעיר דרוקרת שבבבל במחצית הראשונה של המאה ה-3, כצאצא למשפחת ראש הגולה[4]. ייתכן והיה נכדו של רב הונא הראשון, ששימש ראש הגולה, ומוזכר בתלמוד הירושלמי[5][6]. שנת לידתו המשוערת היא ג'תתקע"ו (תקכ"ח לשטרות, 215-214) או מעט לפניה, אך יש המקדימים מאוד שנת לידתו[8].
בצעירותו למד תורה אצל רב ואצל שמואל. בתקופה זו היה עני מרוד, ומסופר כי פעם אחת אף לא היה לו יין להבדלה, ולכן מישכן את חגורתו, חגר במקומה חבל, וכך הלך ללמוד אצל רב. למחייתו עסק בתחילה בחקלאות[9], אך מעבודה זו התפרנס אך בדוחק. גם בתקופה שבה כבר שימש דיין פרנסתו הייתה משאיבת מים, מסופר בגמרא[3] כאשר באו לפניו בעלי דין שידון בסכסוך ביניהם לא היה רוצה להתפרנס מהדיינות אלא היה מבקש מבעלי הדין שכר בטלה והיה אומר להם: "הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא" פירוש: הביאו לי אדם שידלה מים מהנהר במקומי (להשקות את שדותי) ואדון ביניכם.
בהמשך החל רב הונא לעסוק גם במסחר ביין, שבו נחל הצלחה והתעשר, אך לא תמיד ראה ברכה בעמלו. מסופר בתלמוד כי ארבע מאות חביות של יין שהיו ברשותו החמיצו, והחכמים תלו זאת בכך שרב הונא שילם לאריסו שכר מופחת, על רקע העובדה שהאריס גנב מחלקו של רב הונא. חכמים סברו לעומתו כי אף על פי כן היה על רב הונא לשלם שכר מלא, ונימקו זאת בכך ש"גם אדם הרודף אחר הגנב לגנוב ממנו טועם טעם גניבה", כלומר, שגם אם המעשה מוצדק, עדיין יש בו טעם של גניבה[10].
בתקופה שבה כיהן כראש ישיבת סורא, התגורר, לפי סברה הרווחת בין הראשונים, סמוך לישיבת סורא[11]. בתלמוד נזכר שהתגורר בעיר דרוקרת הסמוכה לסורא[12], אך לא ידוע אם מדובר על התקופה שבה כיהן כראש ישיבת סורא. רש"י כתב כי הוא גר בפומבדיתא[13], ויש שקבעו שהכתוב ברש"י הוא טעות או טעות דפוס[14].
בזקנתו, כאשר כבר היה עשיר, עסק גם בצדקה ובצורכי ציבור. בימות החורף היו נושאים אותו ב"גוהרקא דדהבא", מושב מפואר מזהב שבו היו נושאים את שרי וחשובי העיר, וכאשר היה נתקל בדרכו בבניין רעוע ציווה להרוס אותו. אם בעל הבית היה עני ולא יכול היה לבנותו מחדש, מימן רב הונא בעצמו את בניית הבית. כמו כן דאג לכלכלת עירו, ודאג לקנות מסוחרים בשוק את הסחורה העודפת שלהם, מחשש שאם תיוותר סחורה ללא קונה יפסיקו לסחור בעיר. ביתו היה פתוח תדיר לארח נזקקים לארוחה, ולפני כל ארוחה היה מכריז "כל מי שרעב יבוא ויסעד"[15]. רב הונא עצמו התבטא על אדם העוסק בתורה בלבד ולא בחסדים כי "כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה"[16].
רב הונא היה גם בעל ידע במאגיה, ומובא בשמו מתכון להכנת תרופה לשחפת, המכילה, בין השאר, שבעה קמצי אפר משבעה תנורים ושבע שערות מזקנו של כלב זקן[17].
משפחתו
עריכהאשת רב הונא, חובּה, ילדה לו כמה בנים ובנות. כל בניו נפטרו, לפי הסבר התלמוד, בעקבות אמירה של רב אדא בר אהבה (ראו להלן בפרק חבריו), ובמשך כל שנות חייו של רב אדא בר אהבה לא נולדו לרב הונא בנים נוספים. לאחר מות רב אדא בר אהבה נולד לרב הונא בן שהיה לאמורא מפורסם - רבה בר רב הונא, שלימים (בשנת 309, לאחר פטירת רב חסדא) עמד גם הוא בראש ישיבת סורא. נאמר על רב הונא כי חינך את בנו, רבה בר רב הונא, למידות טובות, ופעם אחת אף קרע בפניו בגד יקר שרב הונא הוריש לבנו כדי לנסות האם יכעס על אביו ויחרפו.
אשתו של רב הונא האריכה ימים לאחר פטירתו, ובתלמוד מסופר על הכבוד הגדול שנהג בה רב נחמן לאחר פטירתו של רב הונא, לפי הכלל "אשת חבר כחבר", כאשר באה לפניו בדין תורה.
שני אמוראים מפורסמים פחות מוזכרים בתלמוד בשם "בן רב הונא", אך לא ידוע אם אכן היו בניו - רב אחא בר רב הונא, אמורא מתלמידי רב חסדא, שגם נעזר בו כדי להעביר הלכות מפורשות לרבה, ורב חייא בריה דרב הונא.
חבריו
עריכהרב יהודה, ראש ישיבת פומבדיתא, היה מחבריו הקרובים של רב הונא. ממקורות שונים בתלמוד הבבלי משתמע שרב יהודה היה תלמיד חבר של רב הונא, ואף נהג להתייעץ עמו. מספר פעמים בתלמוד מוזכרות מחלוקות בין רב הונא ורב יהודה, לעיתים על מה ששמעו מרבותיהם. רב שרירא גאון סבר כי רב יהודה היה גדול בחכמה יותר מאשר רב הונא, אך מכיוון שרב הונא היה מקורב לבית הנשיא, הייתה השפעתו והשפעתה של ישיבת סורא, שבראשה עמד, גדולה יותר; היא הייתה הישיבה המרכזית והגדולה בבבל, ואליה התאספו כל החכמים לעיתים מזומנות בשנה, ואף רב יהודה עצמו נהג לבקר בה.
רב נחמן, הצעיר ממנו, היה חברו וקרא לו בשם "הונא" ללא תואר כבוד[18]. רב שרירא גאון הסיק מכך שרב נחמן לא היה תלמידו של רב הונא[19]. אף רב הונא ביטל את דברי עצמו מפני דעת רב נחמן מפני שרב נחמן היה מומחה בדיני ממונות, מכיוון ששהה באופן תדיר בבית הדין של ראש הגולה, שבו התבררו תביעות משפטיות בענייני ממונות[20].
על חבריו נמנה גם רב אדא בר אהבה. יחסי ההערכה שרחש רב הונא לרב אדא בר אהבה היו מיוחדים במינם. מסופר כי רב הונא אמר שזכויותיו של רב אדא מגינות עליו מכל רע, וכאשר רב אדא הזדמן למקום מגוריו של רב הונא, הוא משך את רב אדא מבלי משים – תוך כדי שיחה לימודית – לבית רעוע, כדי שזכותו של רב אדא בר אהבה תגן על הבית עד שיסיימו לפנותו מחביות היין של רב הונא שהיו בו. רב אדא, שראה את הבית נופל לאחר יציאתו, הבין כי רב הונא משך אותו לבית הרעוע מתוך מטרה זו, והביע תרעומת על כך, בהסבירו שכאשר עושים לאדם נס בא הדבר על חשבון זכויותיו. למרות יחסי ההערכה ביניהם כעס רב אדא בר אהבה על חובּה אשתו של רב הונא, שנהגה להקיף את פאות הראש של ילדיו של רב הונא ("הקפת הראש" היא תספורת היוצרת כעין עיגול המקיף את הראש. באופן טבעי השיער הצומח בצדעיים "שובר" את המעגל, והסרת השיער מן הצדעיים נקראת "הקפה"), ולא השאירה להם פאות. חובּה טענה, שהיא עצמה פטורה ממצווה זו בשל היותה אישה, וכך גם ילדיה נחשבים לפטורים ממנה. זאת בניגוד לדעתו של אדא בר אהבה, שסבר שמדובר באיסור מהתורה. על פי התלמוד נפטרו בשל כך בניו של רב הונא בקטנותם, ולא נולדו לו אחרים מחובה כל עוד חי רב אדא.
פטירתו והלווייתו
עריכהרב הונא האריך ימים. הוא חי למעלה משמונים שנה[21] ונפטר בשנת ד'נ"ז (297 לספירה)[22]. פטירתו הייתה פתאומית, והחכמים חששו שעל מיתה כזו נאמרה הברייתא "מת פתאום זו היא מיתה חטופה" המתייחסת למוות כזה באופן שלילי וכסימן לחטא, עד שבאו לפניהם שני חכמים מהעיר מהדייב והסבירו להם כי כלל זה נאמר רק על אדם שלא הגיע לגבורות (שמונים שנה), אך מיתה פתאומית לאחר גיל שמונים היא מיתה חשובה - מיתת נשיקה, שכמוה מתו משה רבנו ואהרון הכהן[23].
רב חסדא היה מעורב בכל שלבי הטיפול ברב הונא לאחר מותו ובמסע הלווייתו, יחד עם בני משפחתו ותלמידיו. הוא הנחה את הנוכחים שטיפלו ברב הונא, והם הוציאוהו מן הבית למסע הלוויה וההספד על פי פסקי הלכה ששמע רב חסדא מרב הונא עצמו[24]. על פי צוואתו של רב הונא, העלו את עצמותיו לארץ ישראל[25], שם עסק בקבורתו תלמידו רב חגא, והוא נקבר במערת הקבורה של רבי חייא ובניו[26].
הערכה
עריכהבתלמוד מובא כי בדרוקרת, העיר שבה התגורר רב הונא בצעירותו, הייתה שרפה, אך זו לא התפשטה לעבר שכונתו של רב הונא. החכמים חשבו כי זכותו של רב הונא היא שהגנה על השכונה, אך התגלה להם בחלום כי זכותו של רב הונא גדולה אמנם, אך משמים לא רצו שינכו לו מזכויותיו, וזכות אחרת היא שהגנה על השכונה (אישה שהייתה מחממת את תנורה ומשאילה אותו לשכנותיה).
רבי אסי קבע כי רב הונא נחשב ל"ראש לראשי המטות", כלומר גדול הדור, שעל פי ההלכה נחשב ל"יחיד מומחה" שמתיר נדרים לבדו[27]. גם לאחר מותו היווה רב הונא מודל לחיקוי, והתלמוד מספר כי האמורא רבא התפלל שיזכה לחוכמתו של רב הונא.
סמכותו התורנית
עריכה
רב הונא התגורר בסורא שבבבל, ולמרות מצבו הכלכלי הקשה בצעירותו, הייתה לו השפעה ניכרת על הנהגת העיר ועל פסקי ההלכה שיצאו ממנה. כבר מגיל צעיר שימש רב הונא כדיין בבית הדין של סורא, והשכר היחיד שביקש לקבל עבור משרתו זו היה אותו תשלום מועט שאותו היה מרוויח באותו זמן לולא שימש דיין. סמכותו של רב הונא קיבלה גיבוי רשמי מראש הגולה, והוא השתמש בה לעיתים תכופות לטיפול בעבריינים, ולצורך הריסת מבנים רעועים שעלולים היו לגרום נזק ליושביהם.
ראשות ישיבת סורא
עריכהלאחר מותו של רב הוחלט למנות את רב הונא במקומו כראש ישיבת סורא, אבל מכיוון שעמיתו של רב, האמורא שמואל, עוד היה בין החיים, הוחלט להשהות את מינויו מחמת כבודו של שמואל. כעבור שבע שנים, לאחר פטירת שמואל, נבחר רב הונא לעמוד בראש הישיבה.
רב הונא היה ראש ישיבה נודע ואהוד, "בימיו פרחה הישיבה בסורא ומספר תלמידיה הקבועים הגיע ל-800"[28]. התלמוד מספר כי בשל הכמות העצומה של התלמידים שנכחו בדרשותיו, עמדו סביבו שלושה-עשר אמוראים מתלמידיו שהעבירו את דבריו להמוני שומעיו. כדי להמחיש את כמות הקהל שנכח בדרשותיו, התלמוד מספר כי כאשר קמו השומעים בסיום הדרשה וניערו את בגדיהם מהאבק, עלתה כמות כזו של אבק שהחשיכה את אור היום, ואפלה זו שכיסתה את השמש הגיעה עד ארץ ישראל בה אמרו: "נסתיים שיעורו של רב הונא בבבל"[29]. בשיעוריו הוא האריך ביותר, ושישים מגדולי תלמידיו שהיו צריכים לצאת לצרכיהם התאפקו, והפכו לעקרים. עליהם נמנו רב אבא בר זבדא, רב גידל, רב חלבו ורב ששת. על רב אחא בר יעקב מסופר, כי כמעט הגיע לידי עקרות, אלא שברגע האחרון לפני שהגיע לידי עקרות, הוא ביצע פעולות מסוימות שהצילוהו מעקרות, וקרא על עצמו ”הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ”[30][31]. רב הונא היה הראשון שנקרא בתואר "ראש ישיבה"[25].
מעמדו של רב הונא היה כגדול הדור, ולכן עלה לתורה ראשון מבין הקרואים, במקומם של הכהנים. בתלמוד הוסבר כי אף על פי שאדם אינו רשאי לכבד רב או אדם שגדול ממנו בחכמה לעלות בתורה לפניו, מחשש למחלוקת מי חכם וגדול ממי, הרי שלרב הונא הותר לעלות בתורה ראשון במקום הכהנים אף שלא היה כהן[32]. אפילו רבי אמי ורבי אסי, הכהנים החשובים ביותר בארץ ישראל, היו כפופים למרותו, וכך גם שאר הכהנים שכיבדו אותו כגדול הדור.
למרות היותו תלמיד חכם וראש ישיבה פופולרי ותלמידיו רצו לשמשו, הקפיד רב הונא שלא להשתמש בתלמידיו לעבודות שאינם רגילים לעשות בעירם, בטענה שאינו מסכים להתכבד על ידי מעשה הגורם להם ביזיון[33]. פעמים רבות היו מגיעים אליו לדון בדיני ממונות והוא טיפל לא פעם, גם בעבריינים, כדוגמת חנן בישא. רב הונא אף הורה לקצץ את ידו של אדם אלים שהיה מכה אדם אחר באופן קבוע ומתמשך[34]. פרופסור חנינה בן מנחם[35] קובע כי בפסיקה זו ובפסיקות דומות אחרות ניתן להבחין בשיטתם של חכמי בבל הקובעת את הפסיקה לפי המצב הנדון, בניגוד לשיטת חכמי ארץ ישראל שאינם משנים מהכללים הכתובים. לדבריו, ניתן לתלות דבר זה ברקע ההיסטורי של שתי התקופות: בתקופת חכמי ארץ ישראל שהו החכמים בעת ובמקום אחד עם הנוצרים שהגדירו את עצמם כיהודים חדשים ושינו מצוות והלכות רבות, והחכמים חששו ממתן לגיטימציה לכיתות אלו ולהעניק למשפט העברי פרשנויות שלא נקבעו לפי הכללים הרגילים. לפי יובל סיני[36] ניתן גם לתלות זאת בכלל שלפיו בארץ ישראל נענשים על כל סטייה קלה מדין תורה, דבר שגרם לחכמים לחשוש מכל פסק שאינו נכון לחלוטין, וכתוצאה מכך התנהגו בזהירות יתרה ונמנעו מפסיקות שאינן ברורות לחלוטין, בניגוד לתפיסה הבבלית.
בית הדין
עריכהרב הונא עמד בראש בית דין מפורסם. הוא היה זהיר ומתון בפסיקת הלכה; הוא חשש מעונש משמים שעלול לבוא עליו כתוצאה מפסק דין מעוות. מסיבה זו, הוא היה נוהג לכנס עשרה תלמידי חכמים שישהו בבית הדין ויצטרפו לכל אחד מפסקי הדין שלו, כדי שאם חלילה יפסקו פסק דין מעוות - יתחלקו כולם בעונש במידה שווה, ואף אחד מהם לא ייענש בצורה משמעותית[37].
אודות הנהגתו של רב הונא בבית דינו מובא בתלמוד הירושלמי[38]:
- כאשר באו לפניו עדים להעיד והיה רואה שהם מעידים במטבע לשון שווה הוא היה חושד שהם עדי שקר, שתיאמו ביניהם את לשון העדות כדי שלא ייווצרו סתירות בין העדות, (בניגוד לעדי אמת שאינם מתאמים את העדות ביניהם מכיוון שעדותם תתאים בכל מקרה בהתאם למחזה אותו ראו ועליו באים להעיד). לפי עדות חכמי התלמוד, בכל פעם התברר שחשדו היה מוצדק והעדים היו עדי שקר.
- על פי ההלכה יכולים בעלי הדין להסכים ביניהם כי הם מקבלים עליהם עדות של עד יחיד שיכריע ביניהם, ומה שיאמר יהיה חשוב כעדות גמורה של שני עדים. כאשר דיין היה מייעץ לבעלי הדין שיקבלו עליהם את עדותו של עד מסוים היה רב הונא מבקר את הדיין, וקורא לו "עורכי הדיינים", כינוי שתיאר קרוב של בעל הדין הבא לסייע לעומד בדין לנצח במשפט. רב הונא סבר שעל בעלי הדין עצמם להציע מה לעשות והדיין אינו צריך ל"עזור" להם.
- כאשר היה יודע על טענה נכונה שיכול היה אחד מבעלי הדין לטעון במשפט, טענה שלא עלתה בדעתו, הוא היה מסייע לו ושואל אותו: אולי היה המעשה כך וכך? אולי מתכוון אתה לטעון טענה כזו וכזו? רב הונא הסביר שאין כאן עיוות דין אלא כפי שנאמר בפסוק[39] "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם", מצווה לסייע לאדם שאינו יכול לסדר כראוי את טענותיו.
תלמידיו
עריכהרב ענן, אמורא שחי בדורו היה צעיר ממנו ונחשב לתלמידו. בתלמוד מובא כי הוא שלח לרב הונא מכתב (בבקשה לתת ליתומה שעמדה להינשא, נדוניה מעשירית הנכסים שהותיר אביה) שבו קרא לרב הונא בתואר "הונא חברי". רב הונא, שהיה גדול הדור סבר שמדובר בפגיעה בכבוד התורה, ושלח את רב ששת שישב לפניו לומר לרב ענן בלשון זה: ענן ענן, מי יושב בבית הקרואים בבית האבל? הוא הזהיר את רב ששת שאם לא יאמר לו כך, הוא יהא בשמתא. רב ששת הוכרח ללכת לרב ענן ולמסור לו את הדברים, אך הקדים לפניו: מר (אתה) רבי, אך רב הונא הוא רבו של רבי (רבו של רב ענן) והוא ציווה עלי לומר כך - ואם לא אהיה בשמתא, ואז מסר לו את דבר השליחות. פנה רב ענן למר עוקבא בבקשה להסביר לו את פשר הדברים. מר עוקבא הסביר לו כי רב הונא רמז לו, שאין ראוי לרב שאינו יודע את ההלכה מי יושב בראש הקרואים בבית האבל לקרוא לרב הונא, הגדול ממנו בתורה, בשם "הונא חברי", וזו הייתה כוונת רב הונא[40].
אודות קשריו עם רב המנונא, מסופר, כי רב הונא שמע מתלמידו רב חסדא, שהיה חברו הקרוב של רב המנונא, על גדולתו, וביקש מרב חסדא שישלח אותו אליו. כאשר רב המנונא הגיע לרב הונא, ראה רב הונא שאין לרב המנונא כיסוי ראש. שאל אותו רב הונא: מדוע אינך הולך עם כיסוי ראש? השיב לו רב המנונא שאינו נשוי (רק הנשואים הלכו עם כיסוי על ראשם). אמר לו רב הונא: אל תבוא לראות את פני יותר עד שתינשא. רב הונא סבר שאדם שלא נשא אישה עד שמלאו לו עשרים שנה, יהיה כל ימיו בהרהור עבירה[41].
על תלמידיו נמנו גם רב יוסף, רב סחורה (מוזכר בתלמוד עשרות פעמים ותמיד במסירת אגדות ופסקים משמו), רבה שלמד אצלו בישיבת סורא, רב גידל, רב חלבו, רב ששת, רב אחא בר יעקב, רב הונא (השני), רב נחמן בר יצחק, רבי זירא, רב המנונא, רמי בר שמואל, רב יצחק בריה דרב יהודה, רב חגא ורב אויא סבא.
רב חסדא
עריכהגדול תלמידיו והמפורסם מביניהם היה רב חסדא. היחסים ביניהם היו כרב ותלמיד, אך שיטתם התלמודית והשקפתם הייתה שונה בנושאים רבים. פרשני התלמוד והמחקר עוסקים רבות ביחסים שבין שני החכמים, ובהשפעה ההלכתית של השניים. על פי החוקר ג'פרי הרמן הייתה ביניהם מערכת יחסים מורכבת, שכללה ביטויים של הערכה רבה ובצידה מחלוקות רבות וביקורת הדדית[42].
רב הונא היה ראש ישיבת סורא אחרי פטירת רב ושמואל, וכיהן בתפקיד זה 40 שנה. רב חסדא היה תלמידו, וברבות הימים גדל והיה תלמיד-חבר וגם בר פלוגתא[43], ואף הקים בית מדרש עצמאי ארבע שנים לפני פטירתו של רב הונא. הם נקראו בכינויים "זקני סורא" ו"חסידי בבל" המתייחסים תמיד אל זוג זה, ובסוגיות רבות מוזכר משא ומתן הלכתי ביניהם, הן בקושיות והן במחלוקות[44].
לפעמים סייע רב חסדא לפסיקותיו של רב הונא בעזרת הידע התורני הרחב שרכש, ולפעמים היו ביניהם מחלוקות.
הערכה הדדית
עריכהרב חסדא שימש דוגמה לתלמיד שכיבד את רבו וסירב להורות הלכה במקומו, שלא לפגוע בסמכותו. לפי דברי רב יוסף לאביי, בדיון על האיסור להורות הלכה במקום רבו, "אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי". כלומר, רב חסדא סירב לענות בימיו של רב הונא אפילו על השאלה האם מותרת אכילת ביצה בכותח (מאכל חלבי) - דבר שברור שמותר הלכתית. אם כי איסור זה (לענות לשאלות הלכתיות מפני כבודו של רבו) שהטיל רב חסדא על עצמו היה מוגבל לסורא, עירו של רב הונא, אבל בעירו שלו, כפרי, נחשב רב חסדא למורה ההלכה[45]. רב הונא אמר על רב חסדא: חסדא שמך וחסדאין מילך (=חסודים ונאים דבריך)[46].
מובא כי רב הונא שאל את בנו, רבה בר רב הונא (בצעירותו): מדוע אינך מצוי אצל רב חסדא, המוסר הלכות ופסקים ומסביר אותם בצורה ברורה? הבן ענה לו שרב חסדא עוסק ב"ענייני העולם" ונותן לו הדרכות בענייני בריאות, במקום ללמדו תורה. ענה לו רב הונא הוא עוסק בחיי הבריוֹת, ואתה אומר שעוסק ב"ענייני העולם"? כל שכן, לך אליו![47]
במסכת בבא מציעא, בהלכות השבת אבדה, הוזכר במשנה דינו של אדם שמצא אבדה של אביו ואבדה של רבו, ויכול להשיב רק אחת מהן לבעליה: "אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו[48], שאל רב חסדא את רב הונא: "תלמיד וצריך לו רבו מאי?" - תלמיד שלומד גם אצל רב אחר ומשמיע לרבו שמועות הלכתיות ששמע מפי אחרים (ונמצא שגם הוא "לימד" מעט את רבו מתורתם של אחרים), האם אבדתו של הרב - שכאן אינו רבו הבלעדי - קודמת לאבדת אביו? את השאלה הבין רב הונא כרמז אליו וכהתרסה כלפיו, ולכן ענה: חסדא, חסדא, איני צריך לך, אתה צריך לי עד ארבעין שנין (כלומר,עד שתגיע לגיל ארבעים). היה מקובל שרק במלאת לו ארבעים שנה עומד התלמיד על דעת רבו[49]. ההמשך מסופר בתלמוד. בשל מקרה מצער זה, חל ריחוק בין שני החכמים ותקופה מסוימת הם לא נפגשו. באותה תקופה ישב רב חסדא וצם ארבעים תעניות משום שנפגע רב הונא מדבריו, ורב הונא ישב וצם ארבעים תעניות משום שחשד בכוונתו של רב חסדא.
היחס לראש הגולה
עריכהההיסטוריון ג'פרי הרמן קובע, כי רב הונא ורב חסדא היו חלוקים בשאלת היחס לראש הגולה ולמעמדו.
- היחס של רב הונא לראש הגולה
הרמן הסיק כי בין רב הונא ראש הגולה היו יחסי הערכה הדדיים, וכי משפחת ראש הגולה נהגה להתייעץ בקביעות עם רב הונא בעניינים הלכתיים, ומביא את הדוגמאות הבאות:
- בתלמוד הירושלמי[50] נכתב כי רב הונא התיר לאשת ראש הגולה לצאת עם תכשיט עיר של זהב על ראשה בשבת לרשות הרבים, למרות האיסור שגזרו חז"ל על נשים שלא להוציא לרשות הרבים תכשיטים יקרים שעלולים להביא את האישה לידי חילול שבת - בכך שהיא תראה אותה לחברתה ברשות הרבים ותבוא לטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים. היתרו של רב הונא, התבסס על דעתו שאשת הראש הגולה היא "אישה חשובה" שעליה מובא[51] שאין חשש שתוציא את התכשיט מראשה.
- בתלמוד הירושלמי נכתב כי הנשיא פנה להתייעץ עם רב הונא בעניין מס שהוטל עליו[52].
- מסופר כי כאשר רב יהודה בא לפני רב הונא כדי להתייעץ האם ללכת לדין תורה לפני רב נחמן חברו שהזמינו לדין, ייעץ לו רב הונא שילך לפני רב נחמן, אף על פי שכגדול הדור אינו חייב על פי ההלכה ללכת לפני בית דין שבראשו עומד דיין שאינו גדול כמותו, וזאת - מפני כבוד הראש הגולה[53]
- לאחר דיון הלכתי, אומר רב הונא לרב נחמן: 'הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני' - ההלכה נפסקת כמותך מפני קשריך עם ראש הגולה ושהותך הקבועה בבית מדרשו ששם מצויים דיינים[54].
מכל המקורות האלו ניתן להסיק, כי רב הונא העניק מעמד נכבד במיוחד לראש הגולה[55]. לכך יש לצרף את העובדה שרב הונא עצמו היה ממשפחת ראש הגולה[56], ובפרט להשערתו של החוקר אהרון היימן שהיה נכדו של רב הונא הראשון שהיה ראש הגולה.
- היחס של רב חסדא לראש הגולה
לעומת רב הונא היה יחסו של רב חסדא לראש הגולה שלילי ביותר. דוגמה ליחס של רב חסדא לראש הגולה מובאת בתלמוד הבבלי[57] ובה ממשיל רב חסדא את ההנהגה הפסולה של ראש הגולה לרועה, שכאשר הוא כועס על צאנו הוא מעוור את עיני הכבשה הצועדת בראש העדר (המשכוכית), כדי להכשיל את העדר ולהוביל את כולם לעברי פי פחת. באותו האופן הקב"ה העמיד לעם ישראל מנהיג פסול כמו ראש הגולה ומקורביו המוליכים את העם שולל.
- המחלוקות בין רב הונא לרב חסדא ביחס לראש הגולה
הרמן מונה כמה דוגמאות למחלוקות בין רב הונא לרב חסדא ביחס לראש הגולה:
- המחלוקת המובאת בתלמוד הירושלמי[58] האם האיסור להרים אדם זקן או חולה על כיסא בחגי ישראל ממקום למקום (תחליף לכיסא גלגלים), משום שפעולה זו נחשבת כדין עובדין דחול ולכן פגיעה בכבוד החג. חל גם על ראש הגולה. רב הונא סבר שלראש הגולה יש יחס מועדף כרב ש"רבים צריכים לו" (שאותו מותר לשאת על כיסא ממקום למקום), ואילו רב חסדא סבר שמעמדו של ראש הגולה, שאינו מתבסס על ידיעותיו הרחבות, אלא על הנהגת הציבור המסורה בידו, אינו נחשב ל"רבים צריכים לו", ואף סבר שחמור הדבר שרב הונא סובר שהדבר מותר.
- מסופר כי רב הונא ורב חסדא ישבו לפני ראש הגולה, ודנו בסוגייא הלכתית; האם מותר ללבוש כלילא (עטרה לראש מזהב או כסף שנהגו לענוד לראש חתנים בתקופת בית המקדש השני) לאחר חורבן בית המקדש. לדעת רב חסדא יש לאסור את לבישת הכלילא, שכאשר אין מצנפת על ראש הכהן גדול, אין מקום לעטרה ולכבוד לשום אדם. בסמוך לפסוקים שציטט רב חסדא כראייה לדבריו, ישנו פסוק ובו ההוראה לנשיא להמתין עד ביאת המשיח: "גַּם זֹאת לֹא הָיָה עַד בֹּא אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו". בדבריו אלו רמז רב חסדא לדעתו כי אין מקום למלכות בית דוד הנמשכת על ידי הראש הגולה בזמן שבית המקדש חרב, לעומת רב הונא, החלוק עליו בנושא זה. זו ככל הנראה הסיבה מדוע המתין רב חסדא לצאתו של רב הונא רבו, שהיה מקורב לראש הגולה (ראו בהמשך) בטרם שהשמיע את דעתו[59]. על אף שרב הונא היה חלוק על רב חסדא בנושא זה, הוא התבטא על דבריו, "חסדא שמך ו"חסדאין" (חסודים ונאים) הם דבריך"[60]
משנתו
עריכהבמשפט העברי
עריכההתלמוד מלא וגדוש בדבריו של רב הונא - בעיקר בדברי הלכה. ידועה במיוחד דעתו כי "ברי ושמא - ברי עדיף"[61]. מחידושיו היא גם סוגיית גדול עומד על גביו, האומר כי גם אדם שעושה מעשה ללא כוונה, מעשיו ייחשבו כאילו נעשו בכוונה, אם נעשו בנוכחות אדם אחר.
דוגמאות לפתרונות הלכתיים של רב הונא:
- בעיית קיום השטרות - כאשר יש רק שלושה אנשים, שמתוכם רק שניים מכירים את חתימת העדים. היו שהסתפקו, האם יכולים העדים המעידים על החתימות לשמש בעצמם גם כבית דין המקבל את העדים ("עד נעשה דיין")? האם צריכים כל שלושת הדיינים לדעת שהחתימות אמת, או שמא די בכך ששניים יודעים? רב הונא פסק (יש אומרים שאמר זאת בשם רבו רב), כי די בכך שהדיינים עצמם יודעים שהחתימות אמת, ובכך הם משמשים גם כעדים וגם כדיינים, ואין בכך כל פסול בדרבנן. הבעיה היא רק, שכל שלושת הדיינים צריכים לדעת כי אכן החתימות נכונות כדי לקיים את השטר, ולכך יש פתרון: יעידו שני הדיינים שמכירים את החתימות, בפני השלישי שאינו מכיר את החתימות, ולאחר מכן יכתבו את ה"אשרתא דדייני" בה יכתבו (מתורגם מארמית:) "קיימנו את השטר במעמד שלושה אנשים ואכן וידאנו כי אכן חתימת ידי העדים היא, ולא זיוף"[62].
- בעיית "ההדסים הגזולים" - באותה עת היו קונים את ההדסים לארבעת המינים משדותיהם של גויים. מכיוון שגויים חשודים על גזל קיים היה חשש שהקרקע גזולה. לפיכך, סוחר שחתך את ההדסים בעצמו עבר עבירה, ומכשיל את הקונים שאינם יוצאים ידי חובת מצוות ארבעת המינים משום שבמצב זה היא מצווה הבאה בעבירה. על כן הורה רב הונא לסוחרים, שכאשר הם קונים את ההדסים יניחו לגוי עצמו לחתוך את ההדסים משדותיו, וכך נמצא שהגוי שחתך את ההדסים מהקרקע השייכים לנגזל - הוא הגזלן (ולא הסוחר)תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל', עמוד ב'.
- פסק דין ידוע של רב הונא מתייחס למצב בעייתי, כאשר יש דיון משפטי בין שני אנשים על בעלות על חפץ, כשלאף אחד משני הצדדים אין ראיות לבעלותו על החפץ. על פי המשפט העברי מתקיים במצב זה דין של כל דאלים גבר, כלומר: במצב זה בית הדין לא יתערב במחלוקת בשל חוסר הראיות. יתר על כן, בית הדין אף לא ירצה לקיים פשרה, מחמת האפשרות שפסק הדין עתיד להתבטל כאשר יובאו לבית הדין ראיות אמינות. רב הונא פסק (בניגוד לרב יהודה) שמכיוון ש"כל דאלים גבר" הוא כלל שאינו מביא לפסיקה אמיתית בדין, ונגרם רק מחוסר ברירה, אזי אם אחד מבעלי הדינים טוען שהוא עומד להביא ראיה שתוכיח את בעלותו ומבקש שבית הדין יתפוס בינתיים את החפץ יש להיענות לבקשתו[63].
דיני משפחה ואישות
עריכהרב הונא קבע כי תקנת חז"ל לפיה האישה מוסרת לבעלה את כספי מעשי ידיה והבעל מפרנס אותה, היא לצורך האישה כדי שמזונותיה יהיו מובטחים לה בכל מקרה, ולכן יכולה האישה לוותר על התקנה ולומר לבעלה: איני ניזונת ואיני עושה מלאכה[64]. הוא גם הסביר את תקנת חז"ל לפיה מעמדה הכלכלי של האישה תלוי בבעלה רק בכיוון אחד - שאם מצבו הכלכלי של הבעל שפיר יותר הוא חייב לפרנס אותה בהתאם למעמדו, אך לא בכיוון ההפוך - אם מצבה הכלכלי של האישה בבית אביה היה מבוסס יותר מאשר זה של בעלה, הוא לא יכול לתבוע ממנה להוריד את רמת החיים בהתאם למנהגיו ומעמדו[65].
לעומת זאת, החמיר רב הונא בחובות המוטלות על האישה כתקנות שמטרתן להגביר את האהבה שבין בני הזוג, ואף על פי שהמשנה[66] קובעת כי אישה שמכניסה לבית בעלה - מכספה הפרטי שהרוויחה לפני נישואיה - שפחות, ממלאה היא בכך את חובת שבע המלאכות המוטלת עליה, הרי שאינה פטורה מהפעולות המביאות לידי קירוב דעת בין בני הזוג: מזיגת כוס לשתייה, הצעת המיטה בחדר השינה והכנת המים לרחיצה[65].
באגדה
עריכהמרובים גם דברי האגדה והמוסר המיוחסים לרב הונא. כך למשל הוא אומר: "כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום - יקדים לו שלום. ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן"[67]. אמרה ידועה נוספת שלו היא: ”כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה (וחזר עליה), נעשית לו כהיתר.”[68] ואמרה נוספת שהפכה לפתגם נפוץ: ”בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.”[69].
באיסורים
עריכה- הלכות ריבית
לפי מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה, ניתן למצוא בשיטתו של רב הונא את האומץ לחדש הלכות, גם כאלו המקילות יותר מפסיקות אחרות של רבותיו רב ושמואל[70]. מחקר זה מביא כדוגמה שתי פסיקות של רב הונא בהלכות ריבית; שתיהן עוסקות באיסור סאה בסאה, כלומר אסור להלוות סחורה מסוימת - שאינה כסף מזומן - בשער שהוא זול יותר, ולהשיבה בזמן אחר כאשר הוא יקר יותר, אף על פי שהוא מחזיר בסופו של דבר את האובייקט בגודלו או בכמותו המקורית, נחשב הדבר לריבית מכיוון ששויה גבוה יותר.
- הפסיקה הראשונה היא במסכת בבא מציעא (פ"ה מ"ה) בה נאמר: ”לא יאמר אדם לחבירו הלויני כּוֹר חטין ואני אתן לך לגורן, אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח”. המשנה קובעת, שאף על פי שאסור לאדם ללוות מאדם אחר חיטין (וכל דבר שאינו כסף) ולהחזיר לו אותו בפעם אחרת, מותר לאדם ללוות כסף כאשר הוא אינו לווה כדי להשתמש בכסף שאינו בידו באותה שעה, אלא כדי לפתור סיבה טכנית - מפתח של המחסן שבו אצורים החיטים אינו בידיו, אלא ביד בנו או שנאבד ואינו יכול לפתוח זמנית את המחסן. מהמשנה אכן ניתן להסיק, כי יש לאדם באוצרו את כמות החיטים הנדרשת לו כעת ושאותה הוא לווה, אלא שמנוע הוא מלהשתמש בו מהסיבה הנזכרת. רב הונא קובע את גבולות ההיתר: ”יש לו סאה לוה סאה, סאתים לוה סאתים”, כלומר - מותר לאדם ללוות חיטים בכמות של סאה אם יש לו באוצרו סאה, ויותר - בהתאם לכמות שבאוצרו. פסיקה זו מנוגדת לשיטתו של הלל הזקן החלוק על משנה זו כמוזכר בהמשך המשנה ”והלל אוסר”, ושכמותה פוסק שמואל רבו.
- פסיקה אחרת היא: (בבא מציעא ע"ב ב) ”אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, ואף על פי שאין לזה יש לזה”. "פוסקין" הוא כינוי לקביעה משותפת בין מוכר ולוקח אודות עסקה המשותפת בין שניהם. כלומר: המשנה קובעת כי אסור למוכר ולוקח לקבוע ביניהם את מחיר הסחורה לפני שנקבע המחיר בשוק החופשי, שכן קיים חשש שהמחיר שיקבע לבסוף יהיה זול יותר מהמחיר האמיתי שעתיד להקבע בשוק החופשי, והרווח שיזקף ללוקח בזכות הכסף ששילם לפני שקנה את הסחורה (שנקנית על פי ההלכה רק במשיכה ולא בשום מעשה אחר), עלול להיות כרוך באיסור ריבית מדרבנן. לפי כתבי יד, נוסח התלמוד ירושלמי והרמב"ם, ולפי המופיע בראשונים (תוספות וריטב"א), המשפט ”ואף על פי שאין לזה יש לזה” אינו מופיע בנוסח המשנה האמיתי.
אודות משנה זו קובע רב ששת בשם רב הונא: ”אין לווין על שער בשוק”. ברש"י מופיעים שני פירושים, לפי אחד מהם האיסור הוא ללוות מעות כאשר ההסכם הוא שאם ההלוואה לא תשולם עד זמן פלוני ישלם הלווה פירות בשער העכשווי. אף על פי שכבר הוזכר שמותר לעשות מעשה זה כאשר מדובר במכירה, ובתנאי שהשער היציב בשוק נקבע, חמורים הכללים כאשר מדובר בהלוואה.
לפי פירוש אחר של ההלכות גדולות המופיע ברש"י, אמרתו של רב הונא קשורה למשנה המתרת הלוואת סאה בסאה במקרה שמטרתה היא "עד שיבוא בני", ואודות משנה זו מחדש רב הונא כי אסור ללוות פירות בכמות קצובה כדי לשלם כמות שווה בזמן מאוחר יותר, ואף על פי שניתן לקנות כעת סחורה זו בכמות כזו במחיר זה בשוק, לא ניתן להחשיב מקרה זה בו האדם עדיין לא קנה את הסחורה, למקרה שעליו מתואר במשנה שללווה יש את הסחורה המבוקשת לו בביתו אלא שהגישה אליה מנועה ממנו זמנית.
אמרה זו של רב ששת גרמה לפליאה אצל תלמידיו של רב ששת, כתוצאה מפסק סותר של רב הונא, שלפיו נראה שרב הונא פסק כי כאשר נקבע המחיר היציב בשוק, נחשב הדבר כאילו יש ללווה את הפירות והוא יכול להשיבם בכל רגע, ואין מדובר בפעולת הלוואה במובנה הרגיל, בדומה להיתר של "עד שיבוא בני". פסק זה ניתן על ידי רב הונא כמענה לשאלה שנשאל אודות בני ישיבות שרגילים היו ללוות בחודש תשרי כמות מסוימת של פירות, ולשלם את שוויים בחודש טבת - אף על פי שאז מחירם התייקר - כמות שווה של פירות, האם מותר לעשות כך, והשיב: הנה חיטים בעיר היני, והנה חיטים בעיר שילי, הרי אם היו רוצים אותם תלמידי חכמים לפרוע את כמות הפירות באופן מיידי וודאי היו יכולים ללוות כסף מחבריהם ולהשיב את דמי הפירות באותו מחיר שבו קיבלו אותם, ומכיוון שכך נמצא שגם אם ישלמו לבסוף פירות במחיר גבוה יותר עבור הפירות שלוו, אין ההפרש עבור זמן ההלוואה וטרחת ההמתנה לתשלום, שהרי זו לא הייתה נגבית בהכרח וניתן היה להתחמק ממנה בקלות. לפי גודבלאט, מסיפור הדברים נראה כי הלוואה זו שנעשתה כל הנראה עם חכמים בוגרים ששילבו תלמוד תורה עם מסחר, הייתה מעשה נפוץ מאוד. כאשר שמע רב ששת את פסקו הסותר של רב הונא, הוא נזכר שרב הונא אכן חזר בו מפסקו הראשון המחמיר, ובעקבות פסק של רבי אלעזר הוא חזר בו.
לפי בן ציון אלעש[71], בני ישיבות אלו הם ככל הנראה סוחרים ששילבו לימוד תורה באחת הישיבות לצד מסחר לפרנסה, להנחה זו סימוכין מפרק הזמן שהם קצבו להלוואה - שלושה חודשים הם פרק זמן מקובל עבור טיפול ובדיקת טיב סחורה חקלאית, בפרק זמן זה ניתן לבחון את התנאים הדרושים לצמיחת הפירות ואת טיבם. למרות הפסיקה הקודמת של רב הונא, נראה שרב הונא מקיל בהלוואות אלו ואף קובע שדי בכך שניתן להשיג פירות בכמות שווה בהיני ושילי, עיירות במרחק כ-50 ק"מ מסורא מקום מושבו של רב הונא, ולמרות זאת נחשבת אפשרות זו כאדם ש"יש לו" פירות, כדוגמת האדם המלווה עד שיבוא בנו.
- בכייה והספד על נפטר
רב הונא אסר לבכות על מת שנפטר יותר מהכתוב בהלכה ”שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת”. הוא אף קבע כי ”המתקשה על מתו יותר מדי על מת אחר הוא בוכה”. לפיכך הזהיר גם אשה שהתגוררה בשכנותו ושאחד מבניה מת שתפסיק להרבות בבכיה על בנה, וכשלא נענתה לאזהרה הוא הוסיף והזהיר אותה כי אם תמשיך בבכייתה עליה להכין תכריכים לבא בתור. עקשנותה של האשה לא ידעה גבולות, וגם כאשר בצורה זו מתו שבעת בניה היא המשיכה בבכייה, ולאחר שרב הונא הזהיר אותה כי היא עצמה הבאה בתור ולא התייחסה לאזהרה, היא מתה[72].
- מעמד האשה ביהדות
לרב הונא השפעה מכריעה על מעמד האשה ביהדות, ובניגוד לדעתו של ריש לקיש הוא קבע שאשה יכולה להפטר מחיוב מעשי ידיה על ידי וויתור על חיוב מזונות המוטל על הבעל, ובכך למעשה העלה לעניין זה את מעמד האשה, שיכולה להפטר מחיוב מעשי ידיה, לעומת הבעל שאינו יכול להפטר מתשלומי חיוב המזונות[25]. רב הונא מסר בשם רבו רב שהאב נאמן לאסור את בתו ולהעיד שהיא מקודשת, בתקופה שהיא קטנה או נערה שבידו נתונה הסמכות ההלכתית לקדשה, וזאת על פי עדותו היחידה מהתורה אף על פי שאין עמו עד אחד המצטרף עמו, ואף על פי שהוא קרוב שעל פי כללי עדות אינו כשר להעיד, כנלמד מהפסוק ”את בתי נתתי לאיש הזה”, שבו האב מעיד לפני בית הדין כי מסר את בתו לנישואין, ובית הדין מקבל את דבריו[73].
בפסיקה
עריכהפסיקה כ"אחרים"
עריכהב7 מקומות בתלמוד פוסק רב הונא "הלכה כאחרים"[74] ("אחרים" הוא כינויו של רבי מאיר[75]). רב הונא הוא היחיד שפוסק כך.
לקריאה נוספת
עריכה- ג’פרי הרמן, היחסים בין רב הונא לרב חסדא, ציון, ס"א, ג, תשנ"ו-1996, עמ' 263–279
- יואל פלורסהיים, עוד על היחסים בין רב הונא לרב חסדא, ציון, ס"ג, א, תשנ"ח-1998, עמ' 75–80
- מירון ביאליק לרנר, מחקרי תלמוד (בעא מיניה רב חסדא מרב הונא, ב"מ לג ע"א), סיני, נ"ט, תשכ"ו-1966, עמ' 15–22
קישורים חיצוניים
עריכה
- הרב אהרן הימן, "רב הונא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר ויקיטקסט
- רב הונא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- "רב הונא", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
היחסים בין רב הונא ורב חסדא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
עריכה- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ג, עמוד ב'.
- ^ ומ"ש מהם חוטבי עצים הוא הלל ושואבי מים רב הונא. בית יוסף יורה דעה סי' רמ"ו
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ה, עמוד א'
- ^ אגרת רב שרירא גאון, ח"ג סוף פ"ב.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ט', הלכה ג'
- ^ להערכת הרב אהרן היימן
- ^ על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ה', עמוד ב'.
- ^ לפי השערת היימן, רב הונא נולד כנראה הרבה קודם לכן. ראיותיו: לפי ההנחה שנולד בשנת תקכ"ח נמצא:
1. שהיה בן גילו של רב חסדא תלמידו שגם הוא נולד בשנה זו (שהרי נפטר בגיל 92 כמובא במועד קטן כח א ונפטר בשנת ד'ס"ח (תר"ך לשטרות, 307-306) לפי עדות רש"ג).
2. שנולד רק שנתיים לפני בוא רבו רב לבבל בשנת ג'תתקע"ח (תק"ל לשטרות 217-216)
3. שבפטירתו של רב בשנת ד'ו' (תקנ"ח לשטרות, 245-244) היה רק בן שלושים, אף על פי שכידוע נחשב לאחד מגדולי תלמידיו.
4. שהיה הרבה יותר צעיר מחבריו תלמידי רב, רב יהודה (שנולד בפטירת רבי יהודה הנשיא) ורב נחמן. הנחות אלו עומדות בניגוד למה שידוע לנו, שהוא חיתן את בנו רבה עוד בחיי רב, והיו לו בנות בוגרות בחייו (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ז, עמוד א'), ולהנחה הרווחת כי רב הונא היה בן גילם של חבריו רב יהודה ורב נחמן, ולהנחה שהיה זקן יותר מרב חסדא, שלה ניתן למצוא סימוכין באמירה שרב חסדא לא יכול לעמוד על דעת רבו רב הונא עד ארבעים שנה (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ג, עמוד א'.), שהכוונה היא לפי כמה פירושים[7] - משנולד) - ^ מגילה כז עמ' ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד ב'.
- ^ ר' אברהם זכות, ספר יוחסין, מהדורת פיליפאווסקי, עמ' 125 קבע שהתגורר בסורא, וכך קבע גם רב שרירא גאון באגרתו. בנוסף, בסנהדרין יז ע"ב כונו רב הונא ורב חסדא "סבי דסורא" ("זקני סורא").
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"א, עמוד ב'
- ^ רש"י בעירובין סב ב.
- ^ יעקב אוברמאייר, (J. Obermeyer, Die Landschaft Babylonien im Zeitalter des Talmuds und des Gaonats, Frankfurt 1929, p. 317, n. 1). אהרון היימן קובע שמדובר ב'טעות סופר'. ברק שלמה כהן (מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן) אינו מקבל אפשרות זו, בשל העובדה שנוסח רש"י מופיע בכל כתבי היד לפירוש רש"י על הסוגיה, ואף מצוטט בפירוש התוספות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ', עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ו-ס"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ח, עמוד ב'.
- ^ ראו במאמרו של יואל פלורסהיים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס"ה, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א'.
- ^ אגרת רב שרירא גאון שם
- ^ בבלי, מו"ק כח' ע"א
- ^ ראו בהרחבה: ג’פרי הרמן, היחסים בין רב הונא לרב חסדא, ציון, ס"א, ג, תשנ"ו-1996, עמ' 276-279.
- ^ 1 2 3 ד"ר נ. ש. פיינברג, מסילה לתלמוד ניו יורק תרפ"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ה, עמוד א'.
- ^ אברהם אורנשטיין, אנציקלופדיה לתוארי כבוד בישראל כרך רביעי תשכ"ד, על פי ירושלמי פרק א' הלכה ח' ו-ירושלמי פרק עשירי של מסכת נדרים. יצחק אייזיק הלוי מפרש שמדובר ברבי אסי, וראה בר"ן תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ע"ח, עמוד ב' שהכוונה לאמורא בשם רבי יוסי, רבו של רבי זעירא.
- ^ מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 99.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ו, עמוד א'.
- ^ מגילת קהלת, פרק ז', פסוק י"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ט, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ח, א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ח, עמוד ב'.
- ^ פרופסור חנינה בן מנחם, "סטייה מן הדין במשפט העברי" ובמאמר בשנתון במשפט העברי על סטיית הדיין בבבלי וירושלמי.
- ^ ד"ר יובל סיני, השופט וההליך השיפוטי במשפט העברי מסכם: משה וילינגר
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז', עמוד ב'.
- ^ סנהדרין יז, ב.
- ^ ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ח'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ט, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ', עמוד ב'.
- ^ ג'פרי הרמן, היחסים בין רב הונא לרב חסדא, ציון, עמ' 279-263.
- ^ ראו: אגרת רב שרירא גאון; תוספות על יבמות פג ע"ב, ד"ה אמרי, הראב"ד.
- ^ "סבי דסורא" - תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ז, עמוד ב'. "חסידי דבבל" -מסכת תענית, דף כ"ג, עמוד ב'. מסר בשמו: מסכת ביצה, דף י"ז, עמוד א'. משא ומתן תלמודי: מסכת פסחים, דף ע"ג, עמוד א',מסכת בבא קמא, דף ע"ד, עמוד ב', צז ע"א, ירושלמי שבת פרק א הלכה א, ועוד. מחלוקות ביניהם:תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט"ז, עמוד א', מסכת ברכות, דף ל', עמוד ב', מסכת שבת, דף קט"ו, עמוד ב', מסכת בבא קמא, דף קי"ט, עמוד א',מסכת תמיד, דף ל"א, עמוד ב', ועוד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ב, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ז', עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ב, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ג, עמוד א'.
- ^ פירוש רבנו חננאל שם; וכוונתו למאמרו של רבה בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ה', עמוד ב' "אמר רבה, שמע מינה: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין", ובלשון רש"י שם: "לא קאי איניש אדעתיה דרביה - לדעת סוף דעתו ותבונתו, עד ארבעים שנה".
- ^ שבת פ"ו, ז ע"ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס', עמוד ב'.
- ^ ירושלמי, סוטה פ"ה, כ סע"ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס"ה, עמוד א'.
- ^ ג'פרי הרמן, יחסים בין רב הונא לרב חסדא: ג. בין רב הונא לרב חסדא
- ^ אגרת רש"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ב, עמוד ב'.
- ^ ביצה פ"א, ס ע"ג
- ^ ראו: ג'פרי הרמן, היחסים בין רב הונא לרב חסדא: א. הסיפור בבבלי, גיטין ז ע"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ז', עמוד א'
- ^ ראו ערך.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"א, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ח, עמוד ב'.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"א, עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', ב'.
- ^ תלמוד בלי, מסכת יומא, דף פ"ו, ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י', ב'.
- ^ שרה רז, רב הונא – עמדתו בעסקות שנוגעות לריבית המנחה: פרופ' שולמית ולר, אוניברסיטת חיפה, החוג לתולדות ישראל.
- ^ בן ציון אליאש, כל שיש לו גורן, עמ' 185.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב, עמוד א'.
- ^ להלן: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט', עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ט, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ז, עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ט, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק', עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"ז, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ה, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ג, עמוד ב'.