תותח
תותח הוא כלי נשק חם הנועד להמטיר פגזים על אויב הנמצא במרחק ממנו. פגז התותח מונע מכוח הפיצוץ של אבק השרפה בעת הירי. מקובל להגדיר כתותח כל כלי ירייה חם שהקליבר שלו הוא 20 מ"מ ומעלה. לצד התותחים הכבדים קיימים גם תותחים אוטומטיים, קטנים יחסית (כגון M61 וולקן), היורים מאות ואף אלפי פגזים קטנים לדקה.
עקרון פעולה
עריכהעקרון הפעולה של התותח דומה לזה של נשק קני חם אחר. הצתת אבק השרפה יוצרת תגובה אקסותרמית מהירה המשחררת כמות גדולה של גזים בתחתית הקנה. לחץ הגז הפתאומי שנוצר דוחף את הפגז במעלה הקנה (הכיוון הפנוי היחיד) ומעביר אליו אנרגיה קינטית רבה עד לשחרורו של הפגז מלוע התותח. בחלק מהתותחים מוכנס אבק השריפה במארז נפרד מהפגז (בשק או באמצעי קיבול רך אחר) וזאת בשונה מכלי נשק קניים קטנים שבהם מוחדר תרמיל מתכת ביחד עם הקליע המורכב בקצהו (תחמושת אחודה). הדיפתו של הפגז יוצרת רתע בעוצמה שקולה לאנרגיה הקינטית שהוענקה לפגז (מכפלת מסת הפגז במהירותו החדשה).
היסטוריה
עריכה
בתקופה העתיקה
עריכההקרב המתועד הראשון בו נעשה שימוש בכלי ירי עם אבק שרפה, אירע בסין, כאשר ב-28 בינואר 1132. בחיבור רשומות על הגנת ערים (Shǒuchéng lù, 1172 守城錄,), נכתב על מצור על העיר דֶה-אָן (德安,Dé'ān), במחוז הֶבֵּיי של ימינו. מחבר הספר צֶ'ן גוּי (陳規, Chén Guī 1072-1141) היה מפקד הכוחות המגנים. בעת הלחימה נעשה שימוש בעשרים כלי ירי שהמחבר כינה בשם רומח-אש (火槍, huǒqiāng). צֶ'ן גוּי ציין כי זהו מוט עץ או מתכת שבקצהו גליל חזרן, הפולט אש, עשן רעיל ושבבי חרס או ברזל. אשר נישא על ידי שני חיילים. מטרת השימוש בכלי הייתה לשרוף את כלי המצור, או כל מטרה במרחק עשרה צעדים.
התותח העתיק ביותר ששרד עד היום, נמצא במנצ'וריה בפרובינציית הֵילוֹנְג ג'יָאנְג (Hēilóngjiāng) ומתוארך לשנת 1289.זהו תותח יד מארד יצוק. הוא נתגלה במטמון שהכיל כלי ארד נוספים, כגון: כלי בישול וכלי נוי. אורך הקנה 34 ס"מ, קוטר קדח-הקנה 26 מ"מ ומשקלו הוא 3.5 ק"ג.
באנציקלופדיה הצבאית הסינית "דרקון האש" (火龍經, huǒlóng jīng) מראשית המאה ה-15 נכתב על נשק-חם קטן הנקרא שׂוּן לֵיי (פין-יין: xùnléi pào; סינית מסורתית: 迅雷砲) מילולית פירושו – 'סופת רעמים'. היה זה נשק אשר נועד להרוס עמדות ממוקשות ולהגן בפני ירי ארטילרי של האויב. השׂוּן לֵיי דמה יותר לתותח מאשר לרובה מבחינת צורתו ואופן השימוש בו. אמנם משקלו היה כשבעה ק"ג בלבד, אך הירי יצר רֶתע חזק. כדי למנוע את היווצרותו נקשר הכלי לקרקע בשלשלות ברזל.[1]
הגעת תותחים למזרח התיכון ולאירופה
עריכהההיסטוריון הערבי אחמד אל-חסן מצביע על קרב עין ג'אלות שנערך ב-1260 כשימוש הראשון של הממלוכים בתותחים. הידע הכרוך בשימוש באבק השריפה הגיע ככל הנראה מאסיה דרך המונגולים.
בני אל-אנדלוס השתמשו בתותח במצור על סביליה ב-1248, ובמצור נאיבלה ב-1262.
אבק השריפה החל להגיע לאירופה, בראשית המאה ה-13, והתותחים הראשונים יוצרו בה בתחילת המאה ה-14. התיעוד העתיק ביותר לשימוש בתותח באנגליה נמצא בציור משנת 1326. בציור של וולטר מילימט נראה חייל היורה פגז דמוי חץ.
בקטלוג אנגלי מן המחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה, צוינו ארבע קטגוריות משקל: קטן, בינוני, גדול וענק. משקל הנשק-החם בקטגוריית המשקל המרבית (gunnae maximae) היה בין 45 ל-136 ק"ג. משקל הנשק-החם בקטגוריה הקטנה ביותר (gunnae parvae) היה בין 6.8–11.4 ק"ג. יש לציין כי באותן שנים, המונח 'רובה' (gunnae) לא רמז בהכרח על גודל הנשק, ועד המצאת רובה הארקבוז נהוג היה לצרף את המילה 'יד' (hand), על מנת שיובן לקורא שמדובר בנשק-חם אישי.[2]
התותחים הראשונים היו מכונות לא מדויקות שנועדו בעיקר להפיל חומות של ערים בצורות, מבצרים וטירות. במקביל ליכולות ההגנה של הערים, הקליבר של התותחים הלך ועלה בהדרגה כדי לירות כדורי תותח גדולים יותר מטווח רחוק יותר, עד ליצירת תותחי-על בעלי קליבר של למעלה מ-50 סנטימטרים (20 אינץ') ועד 80 סנטימטרים (31 אינץ'). במקביל התפתחה הטכנולוגיה העדיפה של סוללות תותחים בעלי קליבר קטן יותר, היורים כדורי ברזל.
המאה ה-16 וה-17
עריכהבמאה ה-16 החלה ההתפתחות המשמעותית בתותחים. התחילו להשתמש בהם בשדות קרב והרכיבו אותם על ספינות.
התפתחה טקטיקה ללוחמה נגד התותחים (בעיקר בערים בצורות) שהתבססה על ביצורי "באסטיון" (מגננים) נמוכים ועבים. התותח עדיין לא שימש כנשק הכרעה בשדה הקרב.
לקראת סוף המאה ה-17 הומצאו בהולנד תותחי ההוביצר המסוגלים לירי גם בכינון ישיר וגם במסלול תלול, שהיו פחות יציבים בזמן הירי מתותחי שדה, מה שהקטין את כמות אבק השריפה שהיה ניתן להשתמש בה. בהמשך, מספר צבאות אירופאים החלו להמציא הוביצרים שהיו ניידים מספיק כדי ללוות צבאות בשדה-הקרב.
המאה ה-18 וה-19
עריכהמאמצע המאה ה-18 ובראשית מאה ה-19 חלה התקדמות עצומה בהתפתחות התותחים שהפכו לכלי נשק מכריע מערכות. זאת בשל שיפור משמעותי בטווח ודיוק של התותחים, וכן ברמת הרסניות הפגזים. נפוליאון ריכז את התותחים בסוללות ענק בנות עשרות ולעיתים אף מאות תותחים.
באמצע המאה ה-19, ניסו לפשט חלק מהצבאות את הארטילריה שלהם על ידי המצאת תותחים בעלי קנה חלק קדח, שעוצבו לירות גם פגז מתפוצץ וגם פגז ברזל, ובכך החליפו גם את הוביצרי-השדה וגם את תותחי-השדה. המפורסם מבין התותחים האלה היה הנפוליאון 12-פאונדר, נשק צרפתי שנעשה בו שימוש רב במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.
הלמוט פון מולטקה הזקן הגרמני החזיר את התותחים לגדודים כמו שהיה לפני נפוליאון בשל החידושים הטכנולוגיים הרבים שחלו בכלי נשק זה (בעיקר הקנה הקדוח ואבק השריפה הלא מעשן).
המאה ה-20
עריכהתחילת פיתוח תותחי טנק: תותחים קטנים (בקטרים של 20-75 מ"מ) שהותקנו על גבי טנקים וכלי-רכב שונים.
הייצור ההמוני יצר תותחים כבדים אך ניידים יותר, שחוברו למכוניות וג'יפים ונגררו לשדה הקרב.
במקביל היו ניסיונות להשתמש בארטילריה למטרת הפצצה מרחוק של מטרות וביצורים. פותחו תותחי על בקליבר גדול מ-40 ס"מ כגון "ברטה השמנה" ו"תותח פריז", שטיווח את פריז ממרחק 130 ק"מ. חלק מתותחי הענק הורכבו על גבי רכבות ואוניות. כמו כן, פותח פרויקט HARP שמטרתו הייתה לשגר לוויין לחלל.
אחרי שנות ה-60 נכנס לשירות התומ"ת (תותח מתנייע) - תותח הוביצר המותקן על תובה זחלית ויכול להתנייד בכוחות עצמו. הקוטר הנפוץ עבור תומ"ת הוא 155 מ"מ.
המאה ה-21
עריכהבתחילת המאה ה-21 נכנסו לשירות תומ"תים משופרים: Panzerhaubitze 2000 הגרמני ו-M109A6 פלאדין האמריקאי. השיפורים העיקריים בתומ"תים אלו היו הוספה של טען אוטומטי, הוספת מערכות איכון המאפשרות לתקן את הירי והוספת מערכות תומכות של שליטה ובקרה, ניווט ותקשורת עם מרכז ניהול האש.
בצה"ל
עריכהבחיל התותחנים של צבא ההגנה לישראל משתמשים כיום בעיקר בתומ"ת M-109 האמריקאי, כיום בעיקר בדגם "דוהר" המשופר. ב-2023 החלה קליטת ה"רועם" - תותח סיגמא 155 של אלביט מערכות המותקן על גבי משאית.
סוגי תותחים
עריכה- תותח מצור - תותח גדול ומסורבל שנועד להבקיע ביצורים כגון חומות עיר
- תותח שדה - תותח קטן ונייד יותר, נועד לשימוש בשדה הקרב ולירי על חיילי האויב
- הוביצר - תותח המסוגל לירות בזוויות הגבהה שונות, כולל ובעיקר ירי תלול-מסלול
- תותח נ"ט - תותח שייעודו הוא פגיעה בטנקים ורכב קרבי משוריין, ומבצע ירי בכינון ישיר
- תותח נ"מ - תותח מהיר-ירי נגד כלי טיס
- תותח מתנייע - תותח המותקן על גבי כלי רכב המאפשר לו להתנייד
- תותח טנק - תותח המותקן על גבי טנק ויורה כדורי טנק (פגזים אחודים בתצורת "כדורים") בכינון ישיר
- תותח אוטומטי - תותח בו טעינת הפגז מתבצעת באופן אוטומטי, לרוב בעל קצב אש גבוה
- תותח גאטלינג - תותח אוטומטי מהיר-ירי בעל שושנת קנים מסתובבת
גודל התותח
עריכהבעבר היה נהוג לציין את גודל התותח לפי משקל הפגז שהוא ירה. בבריטניה נשקל הפגז בליברה (ליברה אחת היא כ-0.45 ק"ג) שמכונה "פאונד" באנגלית ו"ליטרה" בעברית. כך למשל תותח 18 ליטראות ירה פגזים שמשקלם כ-18 ליברות (8.2 קילוגרם) אך מאחר שהמספר בשם התותח הוא עיגול ספרות בשביל נוחות השם, משקל הפגז אינו זהה בדיוק למספר העגול.
כיום מקובל לציין את גודל התותח לפי הקליבר - הקוטר הפנימי של הקנה כאשר לעיתים מציינים גם את אורך הקנה, לרוב בכפולות של קוטרו.
דגמים ידועים
עריכה- גאריוואל 8 ליטראות (תותח שדה בצבא נפוליאון)
- ברטה השמנה - תותח כבד לטווחים ארוכים במיוחד ("תותח-על") שהיה בשימוש במלחמת העולם הראשונה
- V-3 תותח על גרמני
- תותח בופורס 40 מ"מ - תותח אוטומטי רב-תכליתי
- תותח 6 ליטראות - תותח שדה בריטי נגד טנקים
- M61 וולקן - תותח גאטלינג אוטומטי נגד מטוסים
- תותח מתנייע M-109 - תותח מתנייע מודרני
ראו גם
עריכה- ארטילריה
- חיל תותחנים
- HARP - פרויקט ליצירת התותח החזק בהיסטוריה
קישורים חיצוניים
עריכה
- מקום התותחים בשדה הקרב המודרני, מערכות 450, 2013
אילון גלעד, כך קיבלנו את המילה הנהדרת "תותח", באתר הארץ, 6 באוגוסט 2014- תותח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)