Location via proxy:   [ UP ]  
[Report a bug]   [Manage cookies]                
לדלג לתוכן

אל-מיר

אל מיר (יישוב לשעבר)
المرّ
שרידי טחנת הקמח
שרידי טחנת הקמח
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי המנדט הבריטי
מחוז מחוז לוד
נפה נפת יפו
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד תחילת המאה ה-19
שטח 51 דונם עות'מאני (1945)
תאריך נטישה פברואר-מרץ 1948
יישובים יורשים הגן הלאומי ירקון
דת מוסלמים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 190 (1948)
קואורדינטות 32°06′43″N 34°54′57″E / 32.11194444°N 34.91583333°E / 32.11194444; 34.91583333 
אזור זמן UTC +2
מפת אזור הכפר בשנת 1941, לרבות שלוחת מסילת הרכבת

אל מירערבית: المرّ) היה כפר ערבי[1] קטן מדרום לנחל הירקון ובסמוך למקורות הנחל. הוקם בתחילת המאה ה-19 ויושב על ידי מהגרים מצריים וסודאניים[דרוש מקור] שהובאו לאזור. חרב במהלך מלחמת העצמאות.

פירוש שם הכפר בעברית הוא "המעבר", בשל המעבר המרוצף מעל הירקון שהיה בשטח הכפר. הכפר כונה גם בשם "אל-מחמודיה", על-שם הסולטאן מחמוד השני שבמהלך תקופת שלטונו הוקם הכפר מחדש בידי מתיישבים מצריים, ביחד עם כפרים סמוכים כגון אומלבס, פג'ה ואבו כישכ.[2] לאחר הקמת המושבה פתח תקווה בסוף המאה ה-19, הוקפו אדמות הכפר באדמות המושבה. תושבי אל מיר היו מוסלמים ופרנסתם הייתה חקלאות. בשטח הכפר פעלה עד סוף המאה ה-19 "טחונת אל-פוקא" (הטחנה העליונה) – טחנת הקמח הראשונה לאורך הירקון; הטחנה הייתה עתיקה וגדולה, וכללה 13 זוגות רחיים. את הכפר חיברה שלוחת מסילת רכבת קצרה לקו פתח תקווה-ראש העין ובסמוך לו גשר הרכבת הבריטי על הירקון כיום בתחום גן לאומי ירקון ולצידו גשר רכבת משנות ה-90 של המאה ה-20 על מסילת הירקון. ב-1945 היה שטח הכפר 51 דונם בלבד, והוא מנה 170 נפש.

ככל הנראה נמלטו תושבי הכפר מבתיהם בפברואר ומרץ 1948 בשל מלחמת העצמאות.

ב-1956 הוקם כפר הבפטיסטים בקרבת חורבות הכפר, אך ככל הנראה לא על אדמותיו. כיום מצוי שטח הכפר בתחומי הגן הלאומי ירקון. מבתי הכפר לא נותר שריד, אך חלקים ממבנה הטחנה שרדו עד היום.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אל-מיר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מפת האזור 1918, עם סימון הכפר. בהוצאת צבא בריטניה, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  2. ^ רועי מרום, מלבס: הכפר ותושביו לפני הקמת פתח-תקוה, קתדרה 176, 2020, עמ' 59