הליך הדחה בארצות הברית
הליך הדחה בארצות הברית[1] הוא הליך המאפשר לקונגרס של ארצות הברית להדיח פקידים בממשל הפדרלי ובכללם את נשיא ארצות הברית בעקבות פשעים או התנהגות פסולה שביצעו לכאורה (לרוב במהלך כהונתם). ההליך ידוע בתור אימפיצ'מנט (באנגלית: Impeachment), למרות שזה שמו של החלק הראשון של ההליך בלבד.
ההליך מקביל להליך הפלילי בארצות הברית ומורכב משני שלבים:
השלב הראשון, שהוא ההחלטה על "אימפיצ'מנט", מתנהל בבית הנבחרים, והוא מקביל לשלב של ההחלטה על הגשת האשמות (indictment) שבהליך הפלילי נעשה על ידי חבר מושבעים גדול. אם בית הנבחרים מקבל החלטה על אימפיצ'מנט, ההאשמות עולות למשפט בפני סנאט. בשלב זה הסנאט מתפקד במקביל לחבר מושבעים. על מנת להרשיע, נדרש רוב של שני שלישים מחברי הסנאט הנוכחים. על פי כללי הסנאט, גזר דין הדחה מתפקיד הוא אוטומטי במקרה של הרשעה. לאחר ההרשעה יכול הסנאט להצביע על עונש פסילה מכהונה במשרות ציבוריות בעתיד, ולשם כך דרוש רוב רגיל בהצבעה נפרדת.[2]
מנגנון ההדחה הוקם בהתאם להמלצתו של בנג'מין פרנקלין, שבדיוני ועידת החוקה ציין כי היסטורית, הדחת מנהיג "מתועב" הושגה באמצעות התנקשות, ולכן המליץ להקים מנגנון חוקתי להדחה. הליך ההדחה בקונגרס והתפקיד של כל אחד מבתי המחוקקים מפורט בפרק הראשון לחוקת ארצות הברית. העילות שבגינן ניתן להדיח מפורטות בפרק השני של החוקה, בו נקבע כי "הנשיא, סגן הנשיא, וכל נושאי המשרות האזרחיות של ארצות הברית, יודחו מכהונתם אם יורשעו בבגידה, שוחד או פשעים ועוונות חמורים אחרים".
הליכי הדחה התנהלו נגד מספר נשיאים של ארצות הברית, אך רק שלושה מהם, אנדרו ג'ונסון, ביל קלינטון ודונלד טראמפ, הועמדו לדין על ידי בית הנבחרים, ושלושתם זוכו מאוחר יותר על ידי הסנאט. נגד ריצ'רד ניקסון נוהל בעקבות פרשת ווטרגייט הליך הדחה, שהופסק לאחר שהביא להתפטרותו של ניקסון. מאז הקונגרס הראשון החל בית הנבחרים ביותר מ-60 הליכי הדחה.[3] רק ב-21 מהמקרים האשים בית הנבחרים את בעל התפקיד ורק ב-8 מקרים (כולם שופטים פדרליים) הרשיע הסנאט את הנאשם.[4]
הליך הדחה יכול להתנהל גם ברמת המדינות. בתי המחוקקים בכל מדינה רשאים להדיח נושאי משרות ציבוריות ובכללם מושלים, בהתאם לחוקת המדינה.
הדחה בממשל הפדרלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבית הנבחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הליכי הדחה עשויים להיפתח ביוזמת חבר בית הנבחרים עצמו, המאשים את נושא המשרה תחת שבועה, או בפנייה לוועדה המתאימה בקונגרס.
ההחלטה על פתיחת הליך הדחה תוגש לפתחה של אחת מוועדות המשנה של בית הנבחרים. ככלל, הדחת נושא משרה ציבורית תידון בוועדת המשפטים של הקונגרס.
הוועדה תדון בהאשמות, ובתום הדיון תתקיים הצבעה. במקרה שיש רוב לקיום הליך הדחה, יתקיים דיון והצבעה בבית הנבחרים. בית הנבחרים יהיה רשאי לאמץ חלק מהאשמות ולדחות אחרות.
ההחלטה על הליך הדחה דורשת רוב רגיל בבית הנבחרים.
לאחר השלמת ההצבעה בבית הנבחרים, נבחרים מנהלי המשפט מטעם בית הנבחרים ("House managers") שמציגים את הממצאים בפני הסנאט. מנהלים ממונים אלו משמשים כמקבילה של התביעה במשפט פלילי רגיל.
בסנאט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסנאט לובשים הליכי ההדחה צורה של משפט. לכל צד הזכות לזמן עדים ולבצע חקירות נגדיות. "מנהלי המשפט" מטעם בית הנבחרים, מציגים את טיעוני התביעה, ולנאשם ישנה זכות להתגונן גם באמצעות עורכי דין. הסנטורים מחויבים להישבע או להצהיר כי יבצעו את תפקידם ביושר ובהגינות, ולאחר שמיעת ההאשמות דן הסנאט בפרטיות בטיעונים ומקיים הצבעה. על פי חוקת ארצות הברית הרשעה דורשת רוב מיוחס של שני שלישים.
במקרה של הרשעה מודח נושא המשרה באופן מיידי ובמקרים מסוימים אף נאסר עליו לכהן בתפקיד בעתיד. המורשע עשוי לעמוד בהמשך למשפט פלילי. בניגוד למורשע במשפט פלילי, אין באפשרות הנשיא לחון את המורשע בהליך ההדחה.
החל משנות השמונים של המאה העשרים הוקמו בסנאט "ועדות משפטי הדחה" המלקטות את הראיות לקראת המשפט, מופקדות על שמיעת הראיות, מפקחות על הבדיקה והחקירה הנגדית של העדים ומציגות את הראיות בפני הסנאט כשלכל סנטור ישנה אפשרות לבחון את הראיות לפני ההצבעה. מטרת הוועדות הייתה לייעל את משפטי ההדחה שעשויים לארוך זמן רב. נאשמים אחדים עִרערו על השימוש בוועדות בטענה כי הן מהוות הפרה של זכותם למשפט הוגן וכי אין להן מנדט חוקי, אך בתי המשפט שדנו בעתירות בחרו שלא לפסול את השימוש בוועדות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בממלכה המאוחדת של בריטניה, נהוג היה הליך הדחה לפיו חבר בית הנבחרים היה יכול להאשים אדם בפשע, ובמקרה של הרשעה בבית הנבחרים, ההליך היה עובר לבית הלורדים. בניגוד להרשעה פלילית רגילה, להרשעה בבית הלורדים לא נדרש אישור מלכותי ולמעשה הליך זה נועד לאפשר הדחת פקידי ממשל בניגוד לדעתו של המלך.
המלך עצמו, לעומת זאת, היה מעל החוק ולא היה ניתן לשפטו או להדיחו. כאשר המלך צ'ארלס הראשון הועמד לדין בפני הפרלמנט בשנת 1649, הוא שלל את סמכותו המשפטית של הפרלמנט לשפטו וטען שכמלך כוחו ניתן לו מאלוהים: "שום כוח ארצי אינו יכול להתייחס אליי (בתור מלך) כעבריין ... שום מלומד במשפטים לא יאשר הפניית הליך הדחה כנגד המלך".
בעוד בית הנבחרים הבריטי התעלם מדבריו, הרשיעו והורה להוציאו להורג, השאלה המשפטית הכתימה את ההליכים.
כלקח מאירוע זה, בחרו חברי ועידת החוקה של ארצות הברית לכלול את הליך ההדחה במפורש בחוקה, כשהם מתייחסים במפורש להדחת נשיא, על מנת למנוע עמימות. עם זאת, הדעות חלוקות באשר לנסיבות בהן רשאי הקונגרס ליזום הליך הדחה. בטיוטה הראשונית של החוקה צוינו עבירות בגידה ושוחד בלבד, אך חבר הוועידה ג'ורג' מייסון העדיף להשתמש בביטוי "maladministration" שמובנו הוא ניהול כושל. לעומתו טען חבר הוועידה ג'יימס מדיסון שיש לאפשר הדחה רק על רקע פלילי, שאם לא כן יהיה הנשיא נתון תמיד ללחץ הסנאט. כפשרה התקבל בסופו של דבר הנוסח שכלל את הביטוי "treason, bribery and other high crimes and misdemeanors", ובתרגום חופשי: "בגידה, שוחד ופשעים ועוונות חמורים אחרים". ביטוי זה נתון לפרשנויות שונות. חוקרים אחדים, כגון קווין גוצמן, טוענים כי ביטוי זה יכול להתפרש גם כניצול לרעה של כוח שאינו פלילי, אך עם זאת, השתמש הקונגרס בהליך ההדחה רק במקרים קיצוניים.
מאז 1789 יזם בית הנבחרים הליכי הדחה רק 62 פעמים, כשבשניים מן המקרים הליכי ההדחה לא הושלמו מכיוון שהנאשמים התפטרו ממשרתם.
הליכי הדחה נפתחו מול תשעה עשר פקידי הממשל הפדרלי, בהם 15 שופטים פדרליים, שני נשיאים, שר בקבינט וסנטור. בנוסף אליהם התקיימו הליכי הדחה כנגד 13 שופטים מחוזיים, שופט אחד בבית המשפט לערעורים, ושופט אחד בבית המשפט העליון.
השופט אלסי הייסטינגס, שהודח מתפקידו, נבחר מאוחר יותר לבית הנבחרים של ארצות הברית.
הדחתו של הסנטור ויליאם בלאנט מטנסי, בשנת 1797, נעצרה לאחר שנטען[דרוש מקור] כי אין בסמכות הסנאט לדון אותו מאחר שבלאנט כבר לא היה סנטור ומאחר שסנטורים אינם מוגדרים כפקידי הממשל הפדרלי.
חוקת ארצות הברית מאפשרת לשני בתי הקונגרס להדיח את אחד מחבריהם, אך למרות זאת מעולם לא השתמשו בתי הקונגרס בסמכות זו.
הדחת נשיא ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לנובמבר 2019 החלו הליכי הדחה נגד חמישה מנשיאי ארצות הברית: ג'יימס ביוקנן ב-1860, אנדרו ג'ונסון ב-1868, ריצ'רד ניקסון ב-1974, ביל קלינטון ב-1998 ודונלד טראמפ ב-2019 וב-2021. ג'ונסון, קלינטון וטראמפ זוכו במשפט שנערך בפני הסנאט, אחרי שלא היה בסנאט רוב מספיק (שני שלישים) להדחתם (בעד הרשעת ג'ונסון תמכו 35 סנאטורים ו-19 בלבד תמכו בזיכוי, במקרה של קלינטון 45 תמכו בהרשעה ו-55 בזיכוי, ובמקרה של טראמפ 47-48 תמכו בהרשעה ו-52-53 תמכו בזיכוי). נגד הנשיא ריצ'רד ניקסון נפתח הליך הדחה על רקע פרשת ווטרגייט, אך במהלך הדיונים בוועדת המשפט של בית הנבחרים הוא התפטר מתפקידו. הוועדה שהקים בית הנבחרים לבחון את ההדחה של ביוקנן, החליטה שאין מספיק ראיות, והנושא לא עלה להצבעה במליאת בית הנבחרים. טראמפ היה הנשיא היחיד בהיסטוריה האמריקנית שהועמד פעמיים להדחה, וניסיון ההדחה השני שלו נעשה לאחר שסיים את נשיאותו בהיותו אזרח, דבר שהיווה תקדים משפטי.
כאשר מתנהל הליך הדחה נגד נשיא, המשפט בסנאט מנוהל על ידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. בהליכי הדחה אחרים מופקד על ניהול המשפט סגן הנשיא, מתוקף תפקידו כנשיא הסנאט. יש טענה כי פרצה בחוקה, מאפשרת לסגן הנשיא לפקח על הליך הדחה המתנהל נגדו.
הליכי הדחה בממשל הפדרלי לאורך ההיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| תאריך פתיחת ההליך | תמונה | הנאשם | משרה | פרטי ההאשמה | החלטה |
|---|---|---|---|---|---|
| 1 ביולי 1797 |  |
ויליאם בלאונט (אנ') | סנטור (טנסי) | קשירת קשר לסיוע להשתלטות בריטניה על שטחי חסות ספרדיים. | הסנאט פסל עצמו מדיון בעניינו. |
| 2 במרץ 1803 | ג'ון פיקרינג (אנ') | שופט מחוזי (ניו המפשייר) | שתיינות ופסקי דין לא חוקיים. | הורשע והודח ב-12 במרץ 1804. | |
| 12 במרץ 1804 |  |
סמואל צ'ייס (אנ') | שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית | הטיה פוליטית, פסקים שרירותיים וקידום אג'נדה פוליטית אישית. | זוכה ב-1 במרץ 1805. |
| 24 באפריל 1830 |  |
ג'יימס פק (אנ') | שופט מחוזי (מיזורי) | ניצול כח לרעה. | זוכה ב-31 בינואר 1831. |
| מרץ 1860 |  |
ג'יימס ביוקנן | נשיא ארצות הברית | שחיתות. | נמצא כי אין עילה להדחה בדו"ח שפורסם ב-16 ביוני 1860. |
| 6 במאי 1862 |  |
ווסט האגס המפרייס (אנ') | שופט מחוזי בטנסי | תמיכה בקונפדרציית המדינות של אמריקה. | הורשע והודח ב-26 ביוני 1862. |
| 24 בפברואר 1868 |  |
אנדרו ג'ונסון | נשיא ארצות הברית | הפרת חוק המשרה. | זוכה ב-26 במאי 1868.
|
| 28 בפברואר 1873 |  |
מארק דלאיי (אנ') | שופט מחוזי (קנזס) | שתיינות. | התפטר לפני תום ההליכים. |
| 2 במרץ 1876 |  |
ויליאם בלקנאפ | מזכיר המלחמה של ארצות הברית (תפקיד המקביל למזכיר הצבא של ארצות הברית כיום) | שוחד ושחיתות. | זוכה לאחר התפטרותו ב-1 באוגוסט 1876. |
| 13 בדצמבר 1904 | צ'ארלס סוויין (אנ') | שופט מחוזי (צפון פלורידה) | מגורים מחוץ למחוז השפיטה, ניצול כח לרעה. | זוכה ב-27 בפברואר 1905. | |
| 11 ביולי 1912 |  |
רוברט וודרו ארכבלד (אנ') | שופט בבית המשפט לערעורים | קבלת טובות הנאה מנאשמים ועורכי דין. | הורשע והודח ב-13 בינואר 1913. |
| 1 באפריל 1926 |  |
ג'ורג' אנגליש (אנ') | שופט מחוזי (מזרח אילינוי) | ניצול כח לרעה. | ההליך בוטל לאחר התפטרותו. |
| 24 בפברואר 1933 | הרולד לאודרבק (אנ') | שופט מחוזי (צפון קליפורניה) | שחיתות. | זוכה ב-24 במאי 1933. | |
| 2 במרץ 1936 | .jpg) |
הלסטד ריטר (אנ') | שופט מחוזי (צפון פלורידה) | שחיתות, העלמת מס, ניגוד עניינים. | הורשע והודח ב-17 באפריל 1936. |
| 1953 |  |
ויליאם אורוויל דאגלס | שופט בית המשפט העליון | עיכוב הוצאתם להורג של יוליוס ואתל רוזנברג. | הועבר לוועדת השופטים ב-18 ביוני 1953, שהחליטה להפסיק את החקירה (7 ביולי 1953). |
| 1970 | |
ויליאם אורוויל דאגלס | שופט בית המשפט העליון | ניגוד עניינים. | הועבר לוועדת מיוחדת מטעם ועדת השופטים של בית המחוקקים ב-21 באפריל 1970, שהחליטה להפסיק את החקירה (3 בדצמבר 1970). |
| 30 באוקטובר 1973 |  |
ריצ'רד ניקסון | נשיא ארצות הברית | שיבוש הליכי משפט, ניצול כוח לרעה, ביזוי בית הנבחרים. | ההליך בוטל לאחר התפטרותו של ניקסון ב-8 באוגוסט 1974. |
| 22 ביולי 1986 |  |
הארי קלייבורן (אנ') | שופט מחוזי (צפון נבדה) | העלמת מס. | הורשע והודח ב-9 באוקטובר 1986. |
| 3 באוגוסט 1988 |  |
אלסי הסטינגס (אנ') | שופט מחוזי (צפון פלורידה) | שוחד ועדות שקר. | הורשע והודח ב-20 באוקטובר 1989. |
| 19 בדצמבר 1998 |  |
ביל קלינטון | נשיא ארצות הברית | עדות שקר ושיבוש הליכי חקירה. | זוכה ב-12 בפברואר 1999.
|
| 19 ביוני 2009 |  |
סמואל בי. קנט (אנ') | שופט מחוזי (דרום טקסס) | תקיפה מינית ושיבוש הליכי חקירה. | ההליך בוטל לאחר התפטרותו. |
| 11 במרץ 2010 |  |
תומאס פורטאוס (אנ') | שופט מחוזי (מזרח לואיזיאנה) | הצהרת הון כוזבת. | הורשע והודח ב-8 בדצמבר 2010. |
| 24 בספטמבר 2019 |  |
דונלד טראמפ | נשיא ארצות הברית | ניצול כוח לרעה ושיבוש עבודת הקונגרס | זוכה בהצבעה בסנאט
|
| 13 בינואר 2021 | |
נשיא ארצות הברית | הדחה למרד | זוכה בהצבעה בסנאט
|
הדחה ברמת המדינות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתי המחוקקים בכל מדינה רשאים אף הם להדיח פקידי מדינה ובכללם מושלים, אך הליך ההדחה והמשפט עשויים להיות שונים מן ההליך הפדרלי. לדוגמה, במדינת ניו יורק פותח הבית התחתון בהליך הדחה ואת המשפט מנהל הסנאט, אך שבעת שופטי בית המשפט לערעורים יושבים אף הם עם הסנאט כמושבעים.
הדחת מושלים התרחשה מספר פעמים, בעיקר בעקבות האשמות בשחיתות. לפחות אחד עשר מושלי מדינות התמודדו עם הליכי הדחה; מושל אוקלהומה לי קרוס ניצל מהדחה בשנת 1912 על חודו של קול. מספר מושלים התפטרו מיד כשנפתח נגדם הליך הדחה.
ההדחה האחרונה של מושל אירעה ב-14 בינואר 2009, כשבית הנבחרים של אילינוי הדיח את המושל רוד בלאגוייביץ' ברוב של 117-1 בעקבות האשמות בשחיתות. ההליך הושלם ב-29 בינואר באותה שנה, כשהסנאט של אילינוי הדיחו ואסר עליו לכהן בתפקיד בעתיד. בסך הכל הוא המושל המודח השמיני בהיסטוריה של ארצות הברית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ למונח המקורי באנגלית 'Impeachment' אין תרגום מקובל בעברית. בערך כאן נעשה שימוש בהגדרת ההליך שהתקבלה בתקשורת הישראלית כ"הליך הדחה".
- ^ Elizabeth Rybicki and Michael Greene, "
The Impeachment Process in the Senate", updated January 21, 2020, pp. 20
- ^ United States House of Representatives, "Impeachment"
- ^ United States House of Representatives, "List of Individuals Impeached by the House of Representatives"