Location via proxy:   [ UP ]  
[Report a bug]   [Manage cookies]                
לדלג לתוכן

צרפת של וישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המדינה הצרפתית
משטר וישי

État français
Régime de Vichy
דגלסמל
מוטו לאומי ”Travail, famille, patrie”
"עבודה, משפחה, מולדת".
המנון לאומי Maréchal nous voilà
ממשל
משטר רפובליקה אוטוריטרית, פאשיזם
ראש המדינה ראש מדינת צרפת של וישי
ראש מדינת צרפת של וישי אנרי פיליפ פטן
שפה נפוצה צרפתית
עיר בירה וישי 48°52′0″N 2°19′59″E / 48.86667°N 2.33306°E / 48.86667; 2.33306
רשות מחוקקת Vichy National Council עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה ביטול הרפובליקה הצרפתית השלישית כתוצאה מכיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית במלה"ע ה-2, וחלוקתה לשטח כיבוש בצפון, ומשטר וישי בדרום.
תאריך 1940
פירוק שחרור צרפת על ידי בעלות הברית, והקמת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית.
תאריך 1944
ישות קודמת צרפתצרפת הרפובליקה הצרפתית השלישית
ישות יורשת צרפתצרפת הממשלה הזמנית
כלכלה
מטבע פרנק צרפתי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צרפת של וישיצרפתית: Régime de Vichy, "משטר וישי") הוא הכינוי הנפוץ לממשלת צרפת שהייתה למעשה ממשלת בובות של גרמניה הנאצית, בין יולי 1940 לאוגוסט 1944.

ממשלה זו קבעה את מושבה בעיר הצרפתית, וישי, לאחר שירשה את הרפובליקה הצרפתית השלישית ושימשה כגוף השלטוני בצרפת, במקביל לשלטונות הכיבוש הגרמניים והאיטלקיים. כל זאת, במשך כחצי עשור עד להקמת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית בראשותו של שארל דה גול באוגוסט 1944. משטר וישי החליט לקרוא לממשלה מטעמו באופן רשמי המדינה הצרפתית (État français), בניגוד לשם שקרא לעצמו המשטר הקודם "הרפובליקה הצרפתית" (République française).

על כינונו של המשטר הכריז המרשל אנרי פיליפ פטן בעקבות תבוסתה של צרפת במערכה על צרפת, שבה כבשו צבאות גרמניה הנאצית חלקים נרחבים מצרפת, והביסו את צבאה במערכה שנמשכה שישה שבועות, בין מאי ליוני 1940. ב-10 ביולי 1940 הצביעה האספה הלאומית הצרפתית על כינונו של המשטר. הצבעה זו העניקה לפטן כוח פוליטי חזק. פטן, שהיה ראש הממשלה האחרון של הרפובליקה הצרפתית השלישית, כינה עצמו מעתה "ראש המדינה הצרפתית" (Chef de l'État Français). משטרו של פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שהתיימרה להעניק למדינה חיים חדשים.

למשטר וישי היו סמכויות מסוימות גם באזור הכיבוש הגרמני בצפון צרפת, אך החוקים שחוקק יושמו רק אם לא סתרו את החקיקה הגרמנית. עיקר כוחו של המשטר היה ב"אזור החופשי", שבו שכנה גם העיר וישי, ששימשה כמרכזו המנהלי של המשטר. הסדר זה נמשך עד מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, שבעקבותיו הורה היטלר על כיבוש האזור החופשי. לאחר כיבוש זה, שכונה "מבצע אנטון", הוחל הכיבוש הגרמני על כל חלקיה של צרפת, פרט לרצועה צרפתית באזור האלפים שבה שלטה איטליה הפשיסטית עד ספטמבר 1943.

לאחר התבוסה ב-1940, שיתף משטר וישי פעולה עם הגרמנים מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. המשטר שלט ב"אזור החופשי" כמו גם בצי הצרפתי ובמושבות צרפת, נכסים אסטרטגיים רבי ערך במאבק הגלובלי. הצי הצרפתי סירב להיכנע או להשמיד עצמו, וצ'רצ'יל נאלץ להורות על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר ביולי 1940. כן נלחמו צבאות וישי בצבאות בעלות הברית במהלך המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941. שיתוף הפעולה עם הגרמנים הגיע לכך שמנהיגי וישי הורו לאנשי המיליס, המשטרה החשאית שהקים המשטר, לרדוף אחר היהודים, ואחר אלו שסומנו כ"בלתי רצויים" על ידי המשטר, לרבות אנשי הרזיסטאנס, ובכך סייעו לאכוף את מדיניות ההשמדה של הגרמנים באזורים שכבשו. וישי יזמה גם חוקי גזע משלה, בהשראה גרמנית, והמשטר הפעיל מדיניות שהגבילה את חירויות האזרח, ונטלה את הזכויות ממיעוטים ומזרים. למשטר וישי ולפועלים מטעמו ישנה אחריות ישירה בשיתוף פעולה עם הנאצים בשואת יהודי צרפת, שבמהלכה נרצחו 76,000 יהודים, כרבע מהיהודים שחיו בצרפת לפני המלחמה.

הלגיטימציה של המשטר ושל פטן ולאוואל עמדה אל מול אתגר מתמיד שהציבו מולם אנשי צרפת החופשית בראשות הגנרל שארל דה גול, שיצא לגלות, הוביל את ההתנגדות לכיבוש הגרמני ולמשטר וישי, וטען כי תנועתו מייצגת את ההמשכיות של הממשלה הצרפתית הלגיטימית. במהלך הזמן איבד המשטר את הלגיטימציה והאמון הציבורי מהם נהנה באופן מוגבל בתחילתו, ופעולות ההתנגדות למשטר גברו ברחבי צרפת. בעקבות הפלישה לנורמנדי ב-1944, הכריז דה גול על הקמת ממשלה צרפתית זמנית. לאחר שחרור פריז באוגוסט 1944, קבעה הממשלה הזמנית בראשות דה גול את מושבה בפריז, ובאוקטובר 1944 זכתה להכרה מצד בעלות הברית כממשלה החוקית היחידה המושלת בצרפת.

ב-20 באוגוסט 1944 הועברו פקידי ממשל וישי ותומכי המשטר העיקריים לזיגמרינגן שבגרמניה, שם ייסדו ממשלה גולה בראשות פרנאן דה ברינון. ממשלה זו פעלה עד אפריל 1945. לאחר תבוסת הנאצים, נתפסו רוב ראשי משטר וישי, ונשפטו על ידי אנשי הממשלה הצרפתית הזמנית. ראשי משטר וישי, פייר לאוואל, ז'וזף דארנן ופרנאן דה ברינון הוצאו להורג. פטן נדון למוות בשל בגידה, אך עונשו הומתק למאסר עולם.

בניגוד לתפיסה המקובלת, לפיה שלטה ממשלת וישי אך באזור שכונה "האזור החופשי" בדרום צרפת, השתרעו סמכויות הממשלה בתחום האזרחי על מרבית האזור שנכבש על ידי הגרמנים בצפון, פרט לחבל אלזס לוריין שנוהל על ידי הגרמנים, אך לא סופח על ידם באופן רשמי. פקידי ממשל וישי בערי הכיבוש הגרמני, כמוריס פאפון בבורדו, קיבלו את הוראותיהם ישירות מהממשלה בווישי. רנה בוסקה, ראש המשטרה בממשל וישי, פעל בפריז באמצעות סגנו ז'אן לגאי, שתיאם עם הנאצים את הפשיטות בחיפוש אחר יהודים. רק במקרה בו הייתה סתירה בין החוק הגרמני והחוק הצרפתי, חל החוק הגרמני בשטחי הכיבוש.

ב-11 בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים גם את "האזור החופשי" בעקבות נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה ב"מבצע לפיד". "צבא שביתת הנשק" שהותר לממשל וישי להחזיק, פורק, ועצמאותו של הממשל נלקחה ממנו גם להלכה. עם זאת, הדבר אך הקל על פעולת פקידי וישי כאשר הקו המבדיל בין "אזור הכיבוש" ו"האזור החופשי" בוטל במרץ 1943. עד פלישת בעלות הברית לצרפת ביוני 1944, פעלו פקידי וישי כממשלה בעלת סמכויות מסוימות בכל שטחה של צרפת. עד אוגוסט 1944 הוכרה ממשלה זו כממשלה הלגיטימית של צרפת אף בידי ממשלות זרות שהיו במלחמה עם גרמניה, כממשלת ארצות הברית וממשלת קנדה.[1] בתחילת דרכה קיימה ממשלת וישי מגעים אף עם ממשלת בריטניה, אף כי זו אירחה את דה גול, ותמכה באנשי צרפת החופשית, שטענו כי הם המייצגים את המשכיות הממשלה הלגיטימית של צרפת. מגעים אלו פסקו לאחר שהסתבר כי ראשי ממשל וישי מתכוונים לשתף פעולה עם גרמניה באופן מלא.

מפת צרפת לאחר 1940. בניגוד לדעה המקובלת לא שרר ממשל וישי רק ב"אזור החופשי" הדרומי, וסמכויותיו האזרחיות של הממשל השתרעו על מרבית שטחה של צרפת.

מושבות צרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליטת אנשי וישי במושבות צרפת הועמדה בפני אתגר מתמיד מצד אנשי צרפת החופשית. עם הקמת הממשלה, הייתה לה את השליטה להלכה, אם לא למעשה, במושבותיה של צרפת שהשתרעו על שטחים נרחבים באפריקה, במזרח התיכון ובאוקיאניה. בצפון אפריקה הייתה אחיזתם של אנשי וישי חזקה במיוחד. כן נותרו נאמנות לווישי מושבות צרפת בחופה של סומליה, ובהן עיר הנמל החשובה ג'יבוטי. במהלך אוגוסט וספטמבר 1940, הצטרפו אל צרפת החופשית צ'אד, קמרון, קונגו, ואפריקה המשוונית הצרפתית שבירתה ברזוויל (כיום בירת הרפובליקה של קונגו). אליהן הצטרפו מושבות צרפת בפולינזיה הצרפתית, באיי ההברידים החדשים, באיי סן-פייר ומיקלון, ובקלדוניה החדשה. הודו-סין הצרפתית, והאיים גוואדלופ ומרטיניק נותרו תחת שלטון וישי. בשנים שלאחר מכן פעלו אנשי צרפת החופשית ובעלות הברית נגד אנשי וישי, וצירפו שטחים נוספים. ביוני 1941 כבשו בעלות הברית את סוריה ולבנון מידי אנשי וישי, ובנובמבר 1942, במסגרת מבצע לפיד, נכבשו גם מושבות וישי בצפון אפריקה.

תבוסת צרפת במלחמה והקמת ממשלת וישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המערכה על צרפת

עם כניסת צרפת למלחמת העולם השנייה ב-3 בספטמבר 1939, לא הייתה צרפת נחושה כפי שהייתה במלחמת העולם הראשונה. זרם פוליטי חזק הטיף לעמדות פרו גרמניות. על אף שראש הממשלה הצרפתי פול ריינו היה מנהיג תקיף, פעלו מחוץ לממשלה מאחורי הקלעים אנשים כפייר לאוואל, ראש הממשלה לשעבר וממובילי מדיניות הפייסנות, והמרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ששימש כשגריר במדריד, והמתין לעמדת הנהגה.

ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לצרפת ולארצות השפלה. במהרה התבררו ממדי התבוסה הצרפתית, וכי הצבא הצרפתי פועל בדוקטרינות מיושנות ובמורל ירוד. היה ברור שהצבא הצרפתי אינו מהווה יריב של ממש לצבא הגרמני שפעל בטקטיקה של מלחמת בזק. לפיכך הופעל לחץ כבד על ריינו בממשלתו. ב-17 במאי החליף ריינו את מפקד הצבא מוריס גמלאן בגנרל מקסים וייגאן אשר היה מפקד הצבא במזרח התיכון. כן קרא ריינו לשגריר צרפת במדריד, פטן, לשוב ממדריד ולסייע לו בתפקיד שר בממשלה. אהדתו של פטן למשטרו של מארחו במדריד פרנסיסקו פרנקו, ולגרמנים, הייתה ידועה. אין זה מקרה שבאותו יום עצמו, נשא לאוואל נאום בבית הנבחרים הצרפתי וקרא להקמת ממשלה בראשות פטן ווייגאן.

כאשר הובסו הצרפתים בקרב, וצבא המשלוח הבריטי פונה מדנקרק בחזרה לאי הבריטי במבצע דינמו, נאלצה הממשלה הצרפתית לעבור לעיר בורדו. עתה עמדו בפני הממשלה שתי חלופות. האחת, להמשיך ולהילחם מחוץ לצרפת – מהמושבות, והשנייה, לפעול כממשלה גולה באנגליה או אף להכריז על איחוד בין צרפת לאנגליה, כפי שהציע וינסטון צ'רצ'יל. האפשרות השנייה כונתה בפי התבוסתנים בממשלה – וייגאן, פטן ופול בודואן – "שלום נפרד", ושלושתם הטיפו לכך מהיום שבו נכנסו פטן ווייגאן לתפקידם. הייתה זאת כניעה לגרמניה. ריינו לא הצליח להעביר בממשלה החלטות שפירושן המשך המאבק, ולכן הודיע על התפטרותו ב-16 ביוני 1940. נשיא צרפת אלבר לברן זימן אליו את פטן והטיל עליו את הרכבת הממשלה. כל הגורמים שניסו להמשיך במאבק בגרמנים נוטרלו מעמדותיהם בפוליטיקה הצרפתית. שארל דה גול הוברח ב-17 ביוני במטוס בריטי לאנגליה, ריינו נמלט, ולאחר מכן הועמד לדין על ידי פטן באשמת בגידה, והמדינאי ז'ורז' מנדל, שרצה להימלט למושבות בצפון אפריקה ולהקים בהן ממשלה שתאבק בגרמנים, נאסר, ולאחר מכן נרצח. כך הונח הבסיס להקמת ממשלת וישי.

שביתת הנשק ותנאיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגנרל שארל הונציגר חותם על הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, 22 ביוני 1940

ב-22 ביוני 1940 חתם נציג צרפת שארל הונציגר על הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, שהוא מסמך כניעה שנוסח על ידי הגרמנים. מסמך נוסף נחתם בידי הצרפתים אל מול איטליה הפשיסטית, שפלשה אף היא למזרח צרפת ב-10 ביוני 1940. תנאי הגרמנים הובאו לממשלת פטן יום קודם לכן, ונאמר להם שאינם נתונים למשא ומתן. פטן וממשלתו דנו בתנאים והחליטו לאשרם. כדי להשפיל את צרפת, הובאה משלחת הכניעה הצרפתית אל היער בקומפיין, לאותו המקום עצמו שבו חתמו הגרמנים על כניעתם במלחמת העולם הראשונה עשרים ושתיים שנים קודם לכן, ושם חתמה צרפת על המסמך שהניחו בפניה הגרמנים.

על פי תנאי הכניעה חולקה צרפת ל"אזור הכיבוש" ול"אזור החופשי". 60% משטחה של צרפת הפכו לשטח כבוש, שכלל את צפון צרפת (כולל פריז) ואת החוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה נגד אנגליה. ב-40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטן, כשהבירה החדשה הייתה העיר וישי. כחלק מתנאי ההסכם פורק למעשה הצבא הצרפתי (שהוגבל למאה אלף איש כפי שהוגבל הצבא הגרמני בהסכם ורסאי). נקבע כי הצי הצרפתי יפורק מנשקו ויישלח לעגון בנמלים, וצרפת חויבה בתשלום פיצויי מלחמה והוצאות צבא הכיבוש הגרמני. כמו כן התחייבו בהסגרה לידי הגרמנים של כל אדם שידרשו הגרמנים, ונקבע שגרמניה תמשיך להחזיק בשבויי המלחמה הצרפתים. סעיף שבויי המלחמה הביא לכך ששניים וחצי מיליון שבויים צרפתים הוחזקו עד תום המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.[2]

הכוחות המזוינים של ממשלת וישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזקתו של "צבא שביתת הנשק" בדרום צרפת נועדה לשמירה על הסדר הפנימי. ההסכם הותיר בידי צרפת גם את האפשרות לשמור על צבאה במושבות, וזאת במטרה לשמור על נכסים טריטוריאליים יקרי ערך אלו לצידן של מדינות הציר. "צבא שביתת הנשק" היה כפוף לפיקוד העליון של הצבא הגרמני. בנוסף לצבא הותר לממשלת וישי להחזיק בז'נדרמריה בת 60,000 שוטרים, ובכוח להגנה נגד מטוסים בן 10,000 חיילים. כוחות אלו סבלו ממחסור מתמיד בכוח אדם. צבא שביתת הנשק לא צויד בטנקים או בכלי רכב משוריינים. צבא זה לא פעל כנגד כוחות הרזיסטאנס שפעלו בדרום צרפת. תפקיד זה הופקד בידי אנשי המיליס, המשטרה החשאית שהוקמה על ידי ממשלת וישי. חלקים ניכרים מהצבא ערקו לשורות המאקי בנובמבר 1942, כאשר נכבש גם חלקה הדרומי של צרפת על ידי הגרמנים.

הסכם הכניעה צמצם גם את הכוחות שעמדו לרשות וישי במושבות, אך עדיין נותר בידיהם כוח ניכר. רק במזרח התיכון היו לממשל וישי 95,000 חיילים, מתוכם 50,000 חיילים באלג'יריה ו-45,000 חיילים בסוריה ובלבנון, שכונו "צבא הלבאנט" (Armée du Levant). לרשות כוחות אלו עמדו כלי רכב משוריינים וטנקים, אם כי מסוגים מיושנים.

גיבוש ממשל וישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין האופרה בווישי בו התכנסו בתי הפרלמנט הצרפתי לישיבה בה נוסד משטר וישי

ב-1 ביולי 1940 התכנסו לראשונה שני בתי הפרלמנט הצרפתי בעיר וישי במרכז צרפת, באזור החופשי. העיר שימשה עד אז כעיירת נופש לבני המעמד הגבוה, ובשל כך הייתה בה רשת מסילות ברזל יעילה, ומספר ניכר של בתי מלון, שנדרשו על מנת לשכן את צירי הממשל הרבים. מסיבות אלו נבחרה העיר כמרכז הממשלה החדשה.[3]

פייר לאוואל ולצידו רפאל אליבר עשו כל שביכולתם לשכנע את הצירים להעניק לפטן כוחות בלתי מוגבלים. מי שיכול היה לשמש כמשקל נגד, כדוגמת ז'ורז' מנדל או אדואר דאלאדיה, נעדרו מההצבעה. מנהיגים צרפתים כמנדל ודאלאדיה היו בדרכם למושבות בצפון אפריקה, על האונייה "מאסיליה", בניסיון כושל להקים ממשלה גולה, ורבים אחרים נעדרו מסיבות שונות. ב-10 ביולי 1940 התקיימה ההצבעה, וההצעה התקבלה ברוב של 569 צירים כנגד 80 מתנגדים ו-30 נמנעים. ההצעה העניקה לפטן סמכויות נרחבות, לרבות סמכות לכתוב חוקה חדשה, "שתבטיח את זכויות העובד, המשפחה והמולדת".[4]

חוקיותה של הצבעה זו שנויה במחלוקת. תומכי צרפת החופשית, שהתיימרה להיות הגוף השלטוני הצרפתי שממשיך את הרפובליקה הצרפתית השלישית, טענו כי זו התקבלה שלא כחוק, במיוחד בשל מספרם הגדול של הנעדרים שלא מרצון, אך גם מסיבות חוקיות נוספות.[1]

ב-11 וב-12 ביולי הוציא פטן צווים, על פי סמכויותיו החדשות, שבהם קיבל על עצמו את כל רשויות המדינה – הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, וכן את התואר "ראש המדינה הצרפתית" (chef de l'État français). הוא מינה את לאוואל כסגנו ויורשו, ושלח את פרנאן דה ברינון כנציגו לממשל הכיבוש הגרמני בפריז. פטן שמר, להלכה, על תארים וסמכויות אלו עד 20 באוגוסט 1944. את הסיסמה הלאומית: "חירות, שוויון, אחווה" החליף בסיסמה שניסח עבורו אליבר: "עבודה, משפחה, מולדת" ("Travail, Famille, Patrie"). המשטר השעה את חירויות האזרח, אושרו מעצרים מנהליים וצנזורה נרחבת, וגופים נבחרים הוחלפו בגופים ממונים.

בכירי המשטר הקודם כמו פול ריינו וז'ורז' מנדל נאסרו. חלקם הועמדו למשפט ראווה שכונה "משפט ריום" בטענה שהתנהגותם היא שהביאה לתבוסתה של צרפת במלחמה. הם נאסרו במהלך המלחמה בבתי כלא ובמחנות ריכוז גרמנים, וחלקם, כז'ורז' מנדל, נרצחו.

יחסי החוץ של ממשל וישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף מאמציו של דה גול למנוע מהמשטר החדש לגיטימציה בין-לאומית, ולבסס את "צרפת החופשית" כגוף השלטוני הלגיטימי המייצג את המשכיות המדינה הצרפתית, זכה משטר וישי להכרה הן מצד מדינות נייטרליות והן מצד מדינות שעמדו במצב מלחמה עם גרמניה. הן ארצות הברית והן ברית המועצות הכירו במשטר וישי. ארצות הברית שהייתה נייטרלית להלכה, וברית המועצות שהייתה בברית עם גרמניה הנאצית, לא נענו לניסיונותיו של דה גול, מלונדון, לקבל הכרה ב"צרפת החופשית" כישות המהווה את השלטון הצרפתי הלגיטימי. ארצות הברית שלחה אל וישי את האדמירל ויליאם ד. ליהי כשגריר. ברית המועצות ניתקה את קשריה עם משטר וישי רק לאחר שזה תמך בפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. גם קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה הקשורות אל חבר העמים הבריטי שמרו על נציגות דיפלומטית פעילה בווישי. נציג מדינת הוותיקן בווישי, מונסיניור ואלריו ואלרי, קיבץ סביבו סגל דיפלומטי ממדינות שונות. גם מדינות כבריטניה שעמדה במלחמה עם גרמניה, ובשלב מוקדם ביותר ביצעה פעולות מלחמתיות כנגד אנשי וישי, כגון פעולת מארס-אל-כביר ביולי 1940 שבה הושמד חלק ניכר מהצי הצרפתי ונהרגו בה 1,297 מלחים צרפתים, שמרה על מסגרת כלשהי של יחסים עם ממשל וישי, ועל אף שלא היה שגריר למשטר וישי בלונדון, עדיין שהה בה קונסול שייצג את האינטרסים של המשטר.[5]

שלטון וישי בצרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינונו של המשטר, האידאולוגיה שלו ומטרותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטבע פרנק צרפתי מ-1943, ועליו הכיתוב – "עבודה, משפחה, מולדת"

עם כינון משטר וישי, הייתה דמותו של פטן הדמות המרכזית בממשל. פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שעיקרה שמרנות וחזרה ל"ערכי המשפחה", מעורבים בסמכותנות, פולחן אישיות של המרשל, ואנטישמיות. ססמת הרפובליקה הצרפתית השלישית – "חירות, שוויון, אחווה" הוחלפה בסיסמה "עבודה, משפחה, מולדת" (Travail, Famille, Patrie). לצד כל אלו שררה הסתה כנגד משטר הרפובליקה הצרפתית השלישית, ובמיוחד ראשי "החזית הלאומית" כלאון בלום. נטען כי אלו אחראים לתבוסתה של צרפת, ולפתיחת המלחמה. בשלב מסוים הועמדו כמה מראשי משטר הרפובליקה הצרפתית השלישית למשפט ראווה שכונה משפט ריום, אך משפט זה לא הסתיים מעולם.

עם הקמתו זכה משטרו של פטן לתמיכתם של חלקים נרחבים בחברה הצרפתית[6] ונתפס כמשטר שבא להציל את צרפת מתבוסה נוראה במלחמה, שהייתה מביאה להרס המוני ולאבדות כבדות.

משטר וישי זכה לתמיכת יסודות שונים ומגוונים בחברה הצרפתית, שדגלו באידאולוגיות שונות בתכלית. ראשית לכל תמכו במשטר ה"פטניסטים" (Pétainistes) שהאמינו באופן אישי במרשל פטן, וראו בו את איש השעה. זרם נוסף, וקרוב לזרם זה היו משתפי הפעולה, ובראשם פייר לאוואל, שסברו כי תשועתה של צרפת תבוא משיתוף פעולה מרבי עם גרמניה, שנתפסה ככוח העולה באירופה. לאלו חברו פשיסטים צרפתים. האידאולוגיה של "המהפכה הלאומית", כשהיא נפרדת מאישיותו של פטן, היוותה אף היא גורם משיכה. זרמים ראקציונריים ומונרכיסטים בחברה הצרפתית נמשכו לאידאולוגיה זו. זרמים אלו שאפו להשיב את צרפת לתקופה שקדמה להמהפכה הצרפתית ולבסס סדר ישן מונרכיסטי, בו כל אדם לכאורה יודע את מקומו. אחד האידאולוגים של זרמים אלו היה הסופר שארל מורא. במקביל להם נמשכו אל המשטר רפורמיסטים מסוגים שונים, שניסו למצוא במהפכה הלאומית חיזוק לזרמים הקרובים לליבם. רבים מהמצטרפים אל שורות המשטר היו אופורטוניסטים וטכנוקרטים מסוגים שונים, שראו במשטר אפשרות לקידום.

מולם עמדו כוחות אחרים בחברה הצרפתית שהתנגדו לכל שיתוף פעולה עם הצבא הנאצי הכובש, וקראו להתנגדות בכל האמצעים כדי להביא לשחרורה של צרפת.

כהונתו הראשונה של לאוואל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פטן לוחץ את ידו של היטלר, אוקטובר 1940

בחודשים הראשונים לקיום המשטר, העסיקה את ראשיו מידת שיתוף הפעולה עם גרמניה. הכיבוש של חלקים נרחבים של המדינה, שאלת שבויי המלחמה, והסכום אותו היה על צרפת לשלם עבור החזקת הכיבוש, היוו עניינים בוערים שהיה צורך להסדירם עם גרמניה. חודשים אלו התאפיינו בפעילות נמרצת של פייר לאוואל ששימש כסגנו של פטן, ופעל לחיזוק שיתוף הפעולה עם הנאצים. מאמצים אלו הגיעו לשיא בפגישתם של פטן והיטלר במונטואר, שנערכה בין 24 באוקטובר ל-26 באוקטובר 1940. הפגישה לא הביאה לתוצאות המקוות. פטן לא הצליח להביא לוויתורים משמעותיים בשאלות חשובות כשאלת שבויי המלחמה, והיטלר לא הצליח להביא את פטן לכדי הכרזת מלחמה על בריטניה. עם זאת, סימנה הפגישה לעולם כי משטרו של פטן קשור בקשרים הדוקים עם המשטר הנאצי. סיכומה של הפגישה היה כי "למעצמות הציר ולצרפת יש אינטרס זהה להגשים את תבוסת אנגליה בהקדם האפשרי. לפיכך תתמוך הממשלה הצרפתית, בתחומי יכולתה, בצעדים שעלולות מעצמות הציר לנקוט למטרה זו".[7] שני הצדדים ייעדו לצרפת מקום ב"סדר החדש" הנאצי שלאחר סיום המלחמה בניצחונה של גרמניה.

עם זאת, פעילותו הנמרצת של לאוואל שהידקה עוד ועוד את שיתוף הפעולה של ממשל פטן עם הנאצים, הביאה לתגובה נגדית של גורמים מתונים יותר בתוך ממשלת וישי. ב-13 בדצמבר 1940 דרש פטן מכל שרי ממשלתו מכתב התפטרות קולקטיבי. לאוואל, שהיה בטוח כי המדובר בצעד שנועד להסיט מן הדרך את שר העבודה בלין, לא היסס לחתום על המכתב. עם קבלת המכתב הודיע פטן ללאוואל כי הוא מקבל את התפטרותו. לאוואל נאסר באותו הערב. פטן הודיע כי הוא מבטל את משרת "סגן ראש הממשלה", וכי שר החוץ החדש במקומו של לאוואל, שנתפס כ"מספר 2" בממשל, ויורשו המיועד של פטן, יהיה פייר אטיין פלנדן, מדינאי שמרני, ששימש כראש ממשלה ברפובליקה השלישית, ונתפס כבעל קשרים טובים יותר עם בריטניה.

פלנדן ודרלאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלנדן, מדינאי שמרן ששימש כראש ממשלה בתקופת הרפובליקה הצרפתית השלישית, החזיק בתפקידו כ"שר החוץ" ולמעשה סגנו של פטן 56 ימים. הוא הוחלף באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, בפברואר 1941. דרלאן קיבל סמכויות נרחבות משל פלנדן, וכיהן גם כשר הפנים, ושר ההגנה, ושימש, למעשה, כראש המדינה דה פקטו. בינואר 1942 קיבל לידיו דרלאן משרדי ממשלה נוספים וסמכויות נוספות. דרלאן המשיך את מדיניות קודמיו לפיה עתידה של צרפת מבוסס על שיתוף פעולה עם גרמניה. במאי 1941 הגיע דרלאן להבנה עם אוטו אבץ שגרירה הכל-יכול של גרמניה בפריז, ולפיה הוחזרו מקצת משבויי המלחמה, ונטל מימון הכיבוש הופחת, בתמורה למתן אפשרות לגרמניה להשתמש במתקניה הצבאיים של וישי בסוריה, לבנון ותוניסיה. הבנה זו כונתה "הפרוטוקולים של פריז", אך מעולם לא אושררה על ידי הצדדים, ולא נכנסה לתוקף. בתקופה זו איבד המשטר את הפופולריות ממנה נהנה. ההתנגדות מבפנים ומבחוץ גברה. אנשי תנועת ההתנגדות הצרפתית הגבירו את פעילותם וזכו לתמיכה גוברת, וכך גם אנשי צבא צרפת החופשית שהצליחו לסחוף לצידם רבות ממושבות צרפת, ונראו עתה כאיום לגיטימי על הממשלה, ולא כחבורת מורדים. הגרמנים מצידם דרשו מידה גוברת והולכת של שיתוף פעולה. דרלאן לא זכה באמונו של היטלר, ותחת לחץ גובר והולך נאלץ להתפטר מרוב סמכויותיו (פרט לפיקוד על הצבא) ולהעבירם ללאוואל, ששב לתפקיד סגן ראש הממשלה באפריל 1942.

כהונתו השנייה של לאוואל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פייר לאוואל

לאוואל קיבל לידיו את השלטון במקום דרלאן באפריל 1942. מתחילת כהונתו עמד בפני דרישות כלכליות מחמירות והולכות של הגרמנים, שלא הסתפקו בתשלום עבור מימון הכיבוש בשטחי צרפת, אלא גם דרשו משלוחו של כוח עבודה מיומן לגרמניה, שעיקר כוח האדם שלה היה מגויס, ונשלח לחזית הרוסית. הדרישה לתשלומים, לחמרי גלם וכוח אדם, שהייתה למעשה דרישה לעובדי כפייה, נענתה מצידו של לאוואל בהתמקחות, שהתמקדה בשחרורם של שבויי מלחמה תמורת העובדים שיישלחו לגרמניה. היה ברור כי העבודה היא בתנאי עבדות בלתי אנושיים, ורבים שיישלחו אל המפעלים לא ישובו בשלום לביתם. הדבר לא הרתיע את לאוואל, הלהוט לעשות את רצון הגרמנים. הוא עודד את יציאת העובדים לגרמניה. כאשר אמצעי התעמולה כשלו בגיוס העובדים הכריז לאוואל בשנת 1943 על "שירות עבודה" חובה והפעיל את המיליציה הצרפתית – "המיליס" שהייתה המשטרה החשאית של המשטר מינואר 1943, על מנת לצוד עובדי כפייה ולשלחם לגרמניה.

במקביל, החריף לאוול את הצעדים כנגד היהודים. החקיקה האנטי יהודית הקיימת מימי תחילת המשטר החריפה, ומשלוח היהודים למחנות המוות באזור הכבוש הסתייעו בפקידי וישי ובאנשי המשטרה והמיליציה שעמדו לרשות המשטר. פעולות אלו והצהרותיו הפומביות של לאוואל, כגון הצהרתו ביוני 1942 כי הוא מייחל לניצחונה של גרמניה, הביאו לאיבוד הלגיטימיות של המשטר כלפי חוץ, ולאובדן הפופולריות שלו מבפנים. לאוואל עמד מול התנגדות גוברת והולכת מצד תנועת ההתנגדות הצרפתית, כמו גם למול דרישות מחמירות והולכות מצד הגרמנים, ולחץ של גורמים במשטר עצמו להגברת שיתוף הפעולה.

ממבצע לפיד ועד לקיצו של המשטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, במסגרת מבצע לפיד, ב-8 בנובמבר 1942, החליט היטלר לכבוש את שטחי "צרפת החופשית". מושבות צרפת בצפון אפריקה נכנעו לגרמנים, ודרלאן עצמו, ששהה בצפון אפריקה בעת הפלישה, הודיע על תמיכתו בבעלות הברית (דרלאן נרצח בדצמבר 1942 על ידי אזרח צרפתי, לאחר שהוצג על ידי בעלות הברית כאלטרנטיבה למרשל פטן). ב-12 בנובמבר הסתיים כיבושו של האזור החופשי. צבאה של וישי פוזר, אך שלטונה האזרחי של ממשלת וישי נותר בכל שטחי צרפת הכבושה. לאוואל המשיך לתפקד כראש הסמכות האזרחית בצרפת, עד הפלישה לנורמנדי ביוני 1944. עם התקדמות בעלות הברית בשטחה של צרפת, בספטמבר 1944, ברחה ממשלת וישי לגרמניה, וייסדה ממשלת בובות בזיגמרינגן. פטן ולאוואל סירבו להשתתף בממשלה זו, שבראשה עמד פרנאן דה ברינון. ממשלה זו הייתה למעשה חסרת סמכויות וכינתה עצמה "הוועדה הממשלתית של צרפת". כאשר נכבשה זיגמרינגן באפריל 1945 בא הקץ גם על "ממשלה" זו.

משטר וישי ומושבות צרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תבוסת צרפת מול הגרמנים, נותרו בידי צרפת מושבות רבות בכל קצוות כדור הארץ. מושבות אלו שלטו במשאבים רבים, בנקודות אסטרטגיות, בנתיבי תעבורה יבשתיים, ימיים ואוויריים ובמשאבים צבאיים של נשק, תחמושת וכוח אדם מיומן. מיד לאחר הכניעה הצרפתית החל מאבק בין צרפת של וישי לבין אנשי צבא צרפת החופשית על השליטה במושבות. היו שעברו מייד לצדה של צרפת החופשית, היו שנפלו לאחר מאבק, והיו מושבות שתמכו בווישי עד סוף המלחמה.

מושבות צרפת באפריקה בעת מלחמת העולם השנייה

מושבות צרפת בצפון אפריקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבות צרפת בצפון אפריקה, אלג'יריה, תוניס ומרוקו היו המושבות החשובות ביותר. הן כללו מספר רב ביותר של מתיישבים צרפתים, שלטו על נמלים חשובים בים התיכון, וערכן הרגשי והמורלי היה רב. טרם הכניעה דובר אף על הקמת ממשלה צרפתית גולה באלג'יריה. מתחילת המאבק היה ברור כי מושבות אלו תישארנה בידי וישי. אירוע חמור שהתרחש ביולי 1940 תרם להישארות המושבות לצד וישי. הצי הצרפתי, שעמד לפקודתו של האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן שהיה ידוע בתמיכתו בפטן, היה צי חזק ומיומן. אם יחליטו מפקדי הצי להעמידו לרשות הגרמנים, עמדו הבריטים בסכנה חמורה. צ'רצ'יל דרש כי הצרפתים יטביעו את הצי, יפליגו לנמל נייטרלי, או יצטרפו אליו למלחמה נגד גרמניה. משאלו לא נענו לדרישתו, הורה על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר. בפעולה נהרגו 1,297 ימאים צרפתים, והיא הביאה לניתוק הקשרים הדיפלומטיים בין ממשלת וישי לבריטניה. אירוע זה היטה את לב רבים מאנשי הממשל הצרפתי כנגד בעלות הברית, רבים אחרים נטו אחרי האידאולוגיה שייצג המרשל פטן. במושבות אלו נאכפו גם חוקי הגזע האנטישמיים כגון חוק מעמד היהודים. ב-1941 נשלח לצפון אפריקה הגנרל אלפונס ז'ואן ששוחרר מהשבי הגרמני. בהשקפתו נטה ז'ואן לאנשי צרפת החופשית.

בנובמבר 1942 פתחו בעלות הברית במבצע לפיד, נחיתת ענק על חופי צפון אפריקה, בה קיוו להפחית מעט את העומס על ברית המועצות בחזית המזרח, וללכוד את רומל בין הכוחות האמריקאים הנוחתים ממערב, לארמייה השמינית של הצבא הבריטי ממערב. תקוות בעלות הברית הייתה לשכנע את הגנרל ז'ואן ואנשיו שלא להתנגד לנחיתה. במהלך הנחיתה, באופן מקרי, שהה האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן באלג'יר. דרלאן היה האיש השני בחשיבותו במשטר וישי, ובסמוך לאחר הפלישה השתכנע להפסיק את ההתנגדות לפלישה, והודיע על הפסקת אש. התנהגות זו של דרלאן הייתה בין המניעים שהביאו את גרמניה לכבוש גם את "האזור החופשי" בצרפת בנובמבר 1942. דרלאן הוכר בידי אייזנהאואר כנציב עליון ומפקד כוחות צבא צרפת בצפון אפריקה, תוך שהוא מועדף על אישים כאנרי ז'ירו או שארל דה גול, אך בטרם הספיק להתבסס בתפקידו, נרצח בידי פטריוט צרפתי בדצמבר 1942.

לאחר ההישג הראשוני של בעלות הברית בנחיתה, הצליחו כוחות מדינות הציר לבסס את שלטונן בתוניסיה. המערכה בתוניסיה נמשכה עוד כחצי שנה, עד לכניעת כוחות הציר במדינה זו במאי 1943.

מערב אפריקה הצרפתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה גול ונציגו של צ'רצ'יל לאנשי צרפת החופשית, הגנרל אדוארד ספירס על סיפון אניית המשא ההולנדית "ווסטרנלנד" בדרך לדקר, ספטמבר, 1940

מושבות מערב אפריקה הצרפתיתחוף השנהב, בנין, סודאן הצרפתית, גינאה, מאוריטניה, ניז'ר, סנגל, וולטה עילית וטוגו הצרפתית נותרו בעיקרן נאמנות למשטר וישי.

ב-23 בספטמבר 1940, יצאו הבריטים ל"מבצע זדון" (Operation Menace), בו תקפו את דקר בירת סנגל, במטרה להשליט שם את אנשי צרפת החופשית. המבצע נכשל, והעיר נותרה בידי אנשי וישי. כישלון המבצע פגע מאוד באנשי צרפת החופשית. הוא הוכיח כי שלטונה של וישי במושבות הוא שלטון חזק, וכי בכוונת אנשי וישי להאבק כנגד כל ניסיון לפגוע בהם. במהלך המבצע תקפו מפציצים של וישי מבסיסים בצפון אפריקה את המושבה הבריטית בגיברלטר, והוכיחו כי ביכולתם של אנשי וישי לגרום נזק רב לפועלים כנגדם. כישלון המבצע הביא לכך שאנשי וישי החזיקו במושבות מערב אפריקה עד לאחר מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה בנובמבר 1942.

אפריקה המשוונית הצרפתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבות אפריקה המשוונית הצרפתיתצ'אד, אובאנגי שרי, קונגו הצרפתית וקמרון עברו לצד צרפת החופשית בסמוך לאחר נפילת צרפת. גבון נותרה מעוז יחיד של אנשי וישי באזור. בנובמבר 1940 כבשו אנשי צרפת החופשית את גבון, ולאחר מכן נותרו מושבות אלו נאמנות לצרפת החופשית עד לסוף המלחמה.

סומליה הצרפתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת צרפת הכריזו שליטי סומליה הצרפתית (כיום ג'יבוטי) על נאמנותם למשטר וישי. הכרזה זו עמדה בתוקף במהלך הפעולות הצבאיות באזור, במסגרת המערכה במזרח אפריקה בשנת 1940 שכללה לחימה בין כוחות איטליה הפשיסטית וכוחות בריטים, בה לא התערבו כוחות וישי. נאמנות המושבה לווישי נמשכה אף לאחר סיום מערכה זו בכיבוש המושבות האיטלקיות באזור, ועל אף מצור ימי שהוטל על נמל ג'יבוטי. בדצמבר 1942 כבשו כוחות צרפת החופשית את העיר ג'יבוטי, ושמו קץ לנאמנות המושבה לווישי. פלוגה של חיילים מג'יבוטי השתתפה בשחרור צרפת ב-1944.

שליטי האי מדגסקר הכריזו על נאמנותם למשטר וישי בסמוך לאחר נפילת צרפת. בין 5 במאי ל-6 בנובמבר 1942 ביצעה בריטניה מבצע גדול נוסף כנגד אנשי וישי, במדגסקר. מבצע זה נודע בשם "הקרב על מדגסקר" או "מבצע שריון" (Operation Ironclad). הבריטים חששו שהיפנים ישתמשו במדגסקר כבסיס, ויפגעו בנתיבי התחבורה הבריטים אל האוקיינוס ההודי. הלוחמה באי נמשכה בעצימות נמוכה מיום הנחיתה הבריטית על חופי האי, במשך כחצי שנה, עד כניעתם של אחרוני אנשי וישי באי.

האי ראוניון נותר נאמן למשטר וישי. ב-28 בנובמבר 1942 פלש אל האי כוח של צרפת החופשית, מלווה במשחתת, והסתייע במרידה מקומית. האי נפל לידי צרפת החופשית לאחר לחימה סמלית.

המזרח התיכון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשי צרפת החופשית צועדים בדמשק, יוני 1941

מאחזי צרפת במזרח התיכון, סוריה ולבנון הוחזקו על ידי צרפת במנדט של חבר הלאומים ונותרו נאמנות לשלטון וישי. כאשר דוכא מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק על ידי כוחות בריטים, העניק מפקד הכוחות הצרפתים בסוריה ובלבנון, הגנרל אנרי פרנאן דנץ לחילות האוויר של גרמניה ואיטליה, שהעניקו סיוע אווירי למורדים, היתר לתדלק בשטחו. פעולה זו הביאה להחלטה לפעול כנגד כוחות וישי בסוריה לשמירה על האינטרסים של בעלות הברית במזרח התיכון. ב-8 ביוני פלשו כוחות בריטניה ומדינות חבר העמים הבריטי, וכן אנשי צרפת החופשית, לסוריה ולבנון. המערכה בסוריה ובלבנון נמשכה כחודש ימים והסתיימה בכניעת אנשי וישי בשתי המושבות ב-14 ביולי.

נפילת צרפת ביוני 1940 הקשתה על הממשל הצרפתי בהודו-סין. הממשל הקולוניאלי נותק מכל סיוע חיצוני, ומושל הודו-סין, הגנרל ז'ורז' קאטרו חש מבודד. לאחר שניסה לברר את האפשרויות לקבל סיוע מבריטניה או מארצות הברית, החליט לנקוט במדיניות של פיוס כלפי היפנים, והתיר להם להקים בסיסים על אדמת הודו-סין. הסכמות אלו לא היו לרוחם של אנשי וישי בצרפת, וביולי 1940 הוחלף קאטרו באדמירל ז'אן דקו. דקו נקט מדיניות קשוחה יותר כלפי היפנים וכלפי גורמים אחרים שרצו דריסת רגל במושבות צרפת במזרח הרחוק.

באוקטובר 1940 תקפה תאילנד, בעידודם של היפנים, ופתחה במלחמת תאילנד-צרפת. בתחילה הביס הצי הצרפתי את התאילנדים בקרב ימי, אך לבסוף הסכימו הצרפתים לקבל את יפן כמתווכת. התאילנדים השיגו את שרצו, חלקים מלאוס וקמבודיה שנכבשו מתאילנד בתחילת המאה. באמצעות דקו, המשיך משטר וישי, בגלגוליו השונים, לשלוט במושבות הודו סין שנותרו ביד צרפת עד ה-9 במרץ 1945, כאשר עודדו היפנים מרד שגרם להקמת ממשלת בובות בשם "האימפריה של וייטנאם". לאחר כניעתה של יפן, ניסו הצרפתים לשוב ולהשתלט על המושבה, אך נתקלו בהתנגדותו של ארגון הווייט מין, התפתחות שהביאה לפרוץ מלחמת הודו-סין הראשונה.

האוקיינוס האטלנטי, האמריקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גויאנה הצרפתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושבה בגויאנה הצרפתית שמרה על נאמנותה למשטר וישי. בחודש מרץ 1943 הוחלף שלטון וישי במושבה בהפיכה לא אלימה, בידי ועדה שתמכה בצרפת החופשית, שנתמכה על ידי קציני הצבא במושבה.

סן-פייר ומיקלון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן-פייר ומיקלון, מושבה צרפתית המהווה ארכיפלג הממוקם אסטרטגית סמוך לחופי קנדה, נותרה נאמנה למשטר וישי. ב-24 בדצמבר 1941 השתלטו על האיים תומכי צרפת החופשית בראשות האדמירל אמיל מיזלייה בהוראת דה גול, ובניגוד לרצונה של ארצות הברית. במקום נערך משאל עם ובו הודיעו מרבית התושבים כי ברצונם להישאר תחת שלטון צרפת החופשית.[8] תקרית זו היוותה את הבסיס לאי אמון מתמשך בין דה גול לממשל האמריקאי.

מרטיניק וגוואדלופ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי מרטיניק וגוואדלופ נמצאים בשרשרת האיים המכונה האנטילים הצרפתים. איים אלו שמרו על נאמנות לווישי עד ליולי 1943. במרטיניק שלט האדמירל ז'ורז' רובר מטעם וישי. מיקומו האסטרטגי של האי הביא לכך שארצות הברית ובריטניה לא ראו בעין יפה את שלטון וישי באי זה, ואף הטילו לפרקים מצור ימי על האי. בידי האדמירל רובר היו נכסים אסטרטגיים – חלקים מהצי הצרפתי שהגיעו לאי, ועמם חלק מאוצר הזהב של הרפובליקה הצרפתית. בשנת 1941 הגיע האדמירל רובר להבנה לפיה יעגון הצי הנמצא במרטיניק בנמלי האי, ובתמורה לא יפלשו בעלות הברית לאי. עם זאת, העובדה כי המלחמה מנעה מן האי מסחר עם היבשת, הביאה ללחץ גובר על האדמירל רובר, שעזב את האי ביוני 1943. לאחר עזיבתו של רובר השתלטו אנשי צרפת החופשית על האי, וכן על האי גוואדלופ הסמוך, בו תססה זמן רב התנגדות למשטר וישי.

ההברידים החדשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי ההברידים החדשים (כיום ונואטו) התנהלו כקונדומיניום בריטי-צרפתי. הנציב התושב, אנרי סוטו הוביל את הקהילה להצטרף אל שורות צרפת החופשית, ובאסיפה כללית ב-20 ביולי 1940 הוחלט על כך ברוב עם.

פולינזיה הצרפתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפולינזיה הצרפתית התעורר ויכוח ער סביב שאלת הנאמנות לווישי. הוויכוח הביא למשאל עם שנערך ב-2 בספטמבר 1940 באיי טהיטי ומוראה, לו הסכימו שאר האיים במושבה. התוצאה הייתה רוב מכריע של 5,564 מצביעים כנגד 18 בעד הצטרפות לצרפת החופשית. איים אלו קיבלו משמעות אסטרטגית עם כניסת יפן למלחמה בעקבות המתקפה על פרל הארבור שכן שימשו נקודה מצוינת לתדלוק בין הוואי לאוסטרליה. חיילים ממושבה זו ומקלדוניה החדשה יצרו את "בטליון הפסיפיק" (Bataillon du Pacifique) שלחם לצד צבא צרפת החופשית במקומות רבים, ובין היתר הצטיין בקרב ביר חכים, במערכה האיטלקית, ובנחיתות בפרובאנס בשלביה המאוחרים של הלחימה.

איי ואליס ופוטונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיי ואליס ופוטונה תמכו אנשי הממשל המקומי בווישי, אך נתקלו בהתנגדות מצד התושבים. ב-1941 ניסו אנשי הממשל המקומי למנות מלך לאיים, על מנת להפחית את השפעת תומכי צרפת החופשית, אך נתקלו בבעיה כאשר המלך שהציעו סירב להצהיר על נאמנותו לפטן. ספינת מלחמה שנשלחה מנומאה, בירת קלדוניה החדשה כבשה את האיים בשם צרפת החופשית במאי 1942.

קלדוניה החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקלדוניה החדשה הוביל אנרי סוטו לתמיכה בצבא צרפת החופשית החל מדצמבר 1940. מיקומם של האיים בשולי ים האלמוגים ובסמוך לאוסטרליה הוביל להיותם נכס אסטרטגי חשוב כאשר הצטרפה יפן ללחימה. אנשי האיים לחמו ב"בטליון הפסיפיק" לצד אנשי פולינזיה הצרפתית.

וישי והיהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכניסה לתערוכה האנטישמית "היהודי וצרפת", פריז, 1941

ממשלת וישי, כממשלת בובות גרמנית, הייתה אנטישמית במוצהר, וידה הייתה רבה באירועים שהובילו לרציחתם של כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה.[9]

עם פרוץ המלחמה חיו בצרפת כ-350,000 יהודים, כאשר חלק ניכר מהם לא החזיק באזרחות צרפתית. המדובר במהגרים שהגיעו לצרפת ממקומות שונים, וכן בפליטים שנמלטו ממדינות שכבר נכבשו על ידי הנאצים, או מגרמניה עצמה.

מיד עם הקמתה, אימצה ממשלת צרפת מדיניות כנגד כל מי שנחשב כ"בלתי רצוי". יהודים, מטקים (métèques – כינוי למהגרים מארצות המזרח התיכון, רובם ערבים), בונים חופשיים, קומוניסטים, צוענים וכיוצא בזה. עוד ביולי 1940 בחנו אנשי וישי את כל ההתאזרחויות שבוצעו מהרפורמה בחוק האזרחות ב-1927, ושללו אזרחותם של 15,000 איש, רובם יהודים. החלטה זו הייתה שלב בדרך לכליאתם של היהודים במחנות כגון מחנה המעצר גירס, שנפתחו עוד בימי הרפובליקה הצרפתית השלישית, על מנת לכלוא אזרחים זרים בתקופת המלחמה. מחנות אלו הפכו עבור היהודים למחנות מעבר, בדרך לגירושם ולהשמדתם בסופו של דבר.

ב-3 באוקטובר 1940 קיבלה ממשלת וישי חקיקה אנטי יהודית ברוח חוקי נירנברג הנאצים. כתוצאה ממנה רוכזו, כבר למחרת היום, 4 באוקטובר 1940, יהודים שאינם אזרחי צרפת במחנות, ונשלחו לאחר מכן להשמדה. ב-7 באוקטובר בוטלה "פקודת כרמיה" ומיהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה נשללה אזרחותם הצרפתית.[10]

ביוני 1941 שללה ממשלת וישי את זכויות האזרח של יהודי צפון אפריקה. מספרם הכולל של היהודים בצרפת ובמושבות בצפון אפריקה היה כשבע מאות אלף.

ב-21 באוגוסט 1941 החל לפעול המחנה בדראנסי, לשם שולחו יהודי צרפת בטרם הועברו להשמדה. המחנה פעל עד יולי 1943 בשליטה צרפתית מוחלטת (תחת פיקודם של מפקדי משטרה צרפתים), ולאחר מכן נלקח הפיקוח על המחנה על ידי הגסטאפו.

בשנים אלו ננקטו כנגד היהודים צעדים המזכירים את הצעדים שננקטו בגרמניה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה. היהודים בודדו, הוצאו מן החיים הכלכליים והפוליטיים, רכושם הוחרם, והם סומנו ונספרו, וחלקם נעצרו במחנות. עם זאת, טרם הוחל בגירושם להשמדה.

גירוש יהודי צרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גירוש היהודים מפריז (1942)

בעקבות ועידת ואנזה, נערכה ב-11 ביוני 1942 ישיבה מכרעת בברלין, להסדרת הגירוש של יהודי צרפת, בלגיה והולנד. בלחץ גרמני, הסכימה ממשלת וישי לשתף פעולה עם המשלוחים, ולאתר יהודים בדרום צרפת לשם שילוחם להשמדה. ב-16 ביולי 1942 מעל 13,000 מיהודי פריז – מעל 8,000 מתוכם נדחסו לאצטדיון מרוצי האופניים ול דיבר (Vel D`Hiver). לאחר מכן, הם הובלו בקרונות בקר למחנה הריכוז דראנסי. ב-22 ביוני 1942 יצאו אלף היהודים הראשונים מדראנסי למזרח להשמדה. בסך-הכול, בשנת 1942 נשלחו כ-42 אלף מיהודי צרפת למחנות ההשמדה במזרח, מהם שרדו ונותרו בחיים בסוף המלחמה רק 811 איש.[11]

הגירושים נמשכו בקצב גובר והולך עד לשנת 1944. ממשלת וישי שיתפה פעולה ואפשרה את הגירושים, על אף שהיו צעדים בהם נמנעה מלנקוט, כגון שלילה גורפת של אזרחות כל יהודי צרפת. משרד מיוחד, הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים, שהוקם בספטמבר 1941, ריכז את הטיפול בעניין היהודים, קידם את אכיפת החקיקה כנגד היהודים, וסייע בגירושם. בסך הכול אבדה בשואה כחמישית מיהדות צרפת, לא מעט בשל שיתוף הפעולה של אנשי וישי.

אנשי וישי לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רנה בוסקה (במעיל הפרווה) בפגישה עם קצינים נאצים במרסיי, 1943

לאחר שחרור צרפת מידי הגרמנים, השליט הגנרל דה גול את מרותה של הממשלה הצרפתית הזמנית בכל רחבי צרפת במהירות האפשרית, ופעל להעניק לה לגיטימיות, תוך שלילת הלגיטימיות של שלטון וישי, שעדיין התיימר לייצג את הריבונות הצרפתית ממקום מושבו בגרמניה. דה גול טען כי ממשל וישי לא היה חוקתי, ומכיוון שכך היו כל מעשיו בלתי חוקיים. מכיוון שביטול למפרע של כל החוקים, התקנות והצווים של ממשל וישי לא היה מעשי, הוחלט להכריז על מספר חוקים מסוים כבטלים, וביניהם החקיקה האנטישמית כנגד היהודים, החוקים כנגד 'אגודות סתר', חוקים שהקימו בתי דין מיוחדים וכיוצא בזה. אגודות וארגוני המזוהים עם הממשל כגון המיליס פורקו. ננקטו צעדים מיידיים לטיהור כל דרגי הממשל, לרבות הממשל המקומי, מאנשי וישי.

בתחילה סחף את צרפת גל של הוצאות להורג של משתפי פעולה. אלו הובאו לעיתים למקומות שהיו מזוהים עם הגרועים שבפשעי תקופת הכיבוש, כגון אצטדיון ואל ד'היב, או מחנה המעבר בדראנסי, והוצאו שם להורג. נשים שקיימו מערכות יחסים עם הגרמנים הושפלו בפומבי. אך עד מהרה השליטה הממשלה הזמנית סדר, וניסתה להביא את משתפי הפעולה ואנשי וישי לדין באופן חוקי ומסודר.

ניתן להבחין בארבע תקופות שונות ביחס לאנשי וישי ומשתפי הפעולה:

  • "הטיהור הפראי" (épuration sauvage), שכלל הוצאה להורג ללא משפט של משתפי הפעולה. דה גול העריך כי 10,842 איש מצאו את מותם בצורה זו, מהם 6,675 איש במהלך הקרבות בתקופת השחרור ולמעלה מ-4,000 איש לאחר מכן.[12]
  • "הטיהור החוקי" (épuration légale) – משפטם של משתפי הפעולה באמצעות בתי דין מיוחדים. עוד ב-24 ביוני 1944 הוציא דה גול צו המורה על משפטם של משתפי הפעולה. ב-13 בספטמבר 1944 הורה דה גול בצו נוסף על הקמת בתי דין מסוג זה בכל מחוז, ובהם שופט וחבר מושבעים שיורכב מאנשים מהימנים שלא הוכתמו בשיתוף פעולה. בתי דין אלו דנו ב-120,000 מקרים והורו על הוצאתם להורג של 779 איש.[13]
  • השלב השלישי היה משפטם של ראשי וישי, פטן, לאואל ודרנאן. שלב זה נחשב לרחום יותר כלפי משתפי הפעולה. פטן לא הוצא להורג, וכמותו גם אישים כלואי פרדינן סלין.
  • בשלב הרביעי העניקה ממשלת הרפובליקה הרביעית חנינה לרבים מראשי המשטר שנדונו לעונשי מאסר, כגון קסאבייה ולה שנדון לעשר שנות מאסר אך בפועל ישב בכלא כשנתיים, או רנה בוסקה ראש המשטרה החשאית, שזכה לטיהור וללגיטימציה ואף המשיך בפעילות פוליטית.

פטן, דרנאן ולאוואל נדונו למוות ביולי 1945. עונשו של פטן הומתק על ידי דה גול, והוא בילה את שארית ימיו במאסר. לאוואל ודרנאן הוצאו להורג. רבים אחרים נחונו, המשיכו בקריירות שהיו להם בשירות המדינה או במנגנון הפוליטי כלפני המלחמה. דמויות פופולריות כזמרים מוריס שבלייה, טינו רוסי או הזמרת ארלטין נחשדו בשיתוף פעולה. מהם אף שנעצרו, זוכו או נדונו לעונשים סמליים, והמשיכו בקריירת המשחק והזמרה כמקודם.

בשנות השמונים הביאה פעילותם של ציידי נאצים כסרז' קלרספלד וביאטה קלרספלד, לחשיפת מידע שהביא למשפטם של כמה מאנשי וישי ומשתפי הפעולה בפעם השנייה. פול טובייה, מוריס פאפון, רנה בוסקה ועוזרו ז'אן לגיי נשפטו מחדש על פעילותם בתקופת המלחמה. חלק מאישים אלו כפאפון, הגיעו למשרות רמות ברפובליקה הרביעית וברפובליקה החמישית, ואף ביצעו פשעים נוספים, כגון הטבח בפריז ב-1961 לו אחראי פאפון, או פשעים הנוגעים למאבק באלג'יריה. בוסקה נרצח ב-1993 בעודו ממתין לסיום משפטו בעוון פשעים כנגד האנושות. פאפון הורשע ב-1998 אך שוחרר שלוש שנים לאחר מכן בשל בריאותו הרופפת. טובייה נדון למאסר עולם ב-1994 ומת בכלא ב-1996.

הראייה ההיסטוריוגרפית של משטר וישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילת משטר וישי, ועלייתו של דה גול לשלטון, נתפס משטר וישי כמשטר בלתי חוקי, שאינו חלק לגיטימי מהמשכיות השלטון הצרפתי, ואנשיו בוגדים שפעלו בשליחותה של ממשלה זרה. משטר זה לא קרא לעצמו "הרפובליקה הצרפתית" אלא "המדינה הצרפתית", שינה את המוטו של המדינה מ"חירות, שוויון אחווה", ל"עבודה, משפחה, מולדת", ונתפס כנטע זר ולא לגיטימי.

ראייה זו מנעה הכרה בפשעי וישי כפשעים שביצעה המדינה הצרפתית כנגד אזרחיה, ותפסה את המעשים שבוצעו בין 1940 ל-1944 כמעשים חריגים ולא חוקתיים. אישים כדה-גול, שראה עצמו כמי שנמצא מעל לכל חלוקה פוליטית, קידמו את התפיסה של המעשים כאלו שלא נעשו בשמה של המדינה, כאשר הצביעו על הטיעונים המשפטיים לפיהם עצם ייסודו של משטר וישי היה מעשה לא חוקתי שנשען על הצבעה מפוקפקת. הראייה ההיסטורית אותה עודדו ממשלות צרפת בתקופה זו הייתה של צרפת הלוחמת והמתנגדת. מעשיהם של אנשי המיליס ויתר משתפי הפעולה הוצנעו. בשנת 1955 דרש הצנזור הצרפתי מהבמאי אלן רנה לקצץ מספר שניות מסרטו לילה וערפל בהן נראית תמונה של כובע מצחייה של שוטר צרפתי במחנה המעבר פיטיווייה (Pithiviers) שבצרפת, על מנת שהצופים לא יזהו את גירושם של היהודים עם פעולת השלטונות הצרפתיים.

ראייה זו החלה להיסדק בשנות השישים. מחקרים ויצירות אומנות החלו להראות את הדרך בה פעלה וישי בשם המדינה הצרפתית, ואת האחריות של מדינה זו למעשים הנפשעים שנעשו, ובמיוחד לרדיפת היהודים. סרטו של מרסל אופולס "הצער והחמלה" (1969) היווה נקודת מפנה חשובה, ולאחריו באו יצירות כ"מר קליין" של ג'וזף לוסי" (1977)[14] ואף "שואה" של קלוד לנצמן (1985).[15] משפטיהם של פושעי וישי, ובמיוחד של מוריס פאפון שלאחר המלחמה המשיך ומילא תפקידי מפתח בממשל הצרפתי, הביאו אף הם להכרה כי פשעי וישי הם פשעיה של צרפת.

ב-16 ביולי 1995 נשא הנשיא ז'אק שיראק נאום ובו הכיר באחריותה של צרפת, כמדינה, למעשיה הנפשעים של וישי, ובמיוחד לסיוע שנתנה המשטרה הצרפתית להשמדת יהודי צרפת. הצהרה זו נחשבת לקו פרשת המים ביחסה של צרפת לוישי. לאחריה התאפשרו תביעות של ניצולי הרדיפות כנגד המדינה הצרפתית, וועדה ממלכתית שהוקמה בשנת 2000 שילמה לניצולים פיצויים בסכום של כחצי מיליארד אירו. בשנת 2009 הכירה "מועצת המדינה", הגוף המשפטי העליון של צרפת, בכך שצרפת סייעה לגירושים ולרדיפות, ונתנה גושפנקה משפטית להכרזתו של שיראק.[16]

ההיסטוריון אנרי רוסו בספרו "סינדרום וישי" (1987) מתאר את שיתוף הפעולה בזמן וישי כ"עבר שאינו עובר". מהדחקה והעלמה של השאלה היהודית וחלקה של המדינה הצרפתית בהשמדה, עבר הדיון באנטישמיות הצרפתית ובחלקה של וישי בהשמדה אל לב ליבו של הדיון ההיסטוריוגרפי[17] ספרים העוסקים בשואה, ובגורל היהודים, כגון "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל (2006) או יומנה של הלן בר שיצא לאור ב-2007 ויצירתה האוטוביוגרפית של אירן נמירובסקי "סוויטה צרפתית" שיצאה לאור ב-2004, הופכים לרבי מכר ומקדמים דיון בלתי פוסק ב"הגדרה המדויקת של האשם והאחריות שרובצים על צרפת" כדברי רוסו.[18]

בעלי תפקידים בצרפת של וישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש המדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פטן לא כינה עצמו מעולם "נשיא", כי אם "ראש המדינה". סמכותו נבעה בתחילתה ממינויו כראש הממשלה האחרון של הרפובליקה הצרפתית השלישית בידי הנשיא לברן. בחלוקת התפקידים המקובלת של הרפובליקה הצרפתית השלישית מקביל תפקידו לזה של נשיא, ותפקיד סגנו לזה של ראש הממשלה. בכהונתו השנייה של פייר לאוואל בתפקיד כינה עצמו לאוואל ראש הממשלה, ופטן נותר כ"ראש המדינה".

ראש הממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צרפת של וישי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 משטר וישי jewish virtual library
  2. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1961, עמ' 620.
  3. ^ גלעד הלפרן, ביקור בווישי: החיים בצידה של תאונה היסטורית, באתר ynet, 11 באוקטובר 2010
  4. ^ סמכות לפטן ולאואל להכין חוקה חדשה, דבר, 10 ביולי 1940
  5. ^ שארל דה גול, מאבק לחירות, הוצאת עם הספר, תל אביב - תשי"ח, עמ' 85
  6. ^ האנציקלופדיה של השואה, כרך ד' עמ' 1054
  7. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, תשל"ו, עמ' 674
  8. ^ הפצצות בגרמניה, דבר, 23 בינואר 1942
  9. ^ אתר למנויים בלבד אלן מישל, האומנם היתה ממשלת וישי גרועה כל כך ליהודים, באתר הארץ, 2 בפברואר 2021
  10. ^ סקירה היסטורית : צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה וגורל היהודים בה בספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך חוי בן ששון, אביה סולומון-חובב ויעל ריצ'לר-פרידמן, יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה, (ישראל: יד ושם, 2006)
  11. ^ צרפת, מתוך האנציקלופדיה של השואה בעריכת ישראל גוטמן (ישראל: ספרית פועלים, 1990)
  12. ^ שארל דה גול,מאבק לחירות, כרך שלישי - "עם נושע", הוצאת עם הספר, תש"ך, עמ' 43
  13. ^ שארל דה גול,מאבק לחירות, כרך שלישי - "עם נושע", הוצאת עם הספר, תש"ך, עמ' 42 - 43
  14. ^ קולנוע והיסטוריה תולדוט, אתר ההיסטוריה של מט"ח
  15. ^ אורי קליין, 'שואה' היא לא מילה בצרפתית, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2004
  16. ^ משה ריינפלד, הכרה משפטית של צרפת באחריותה לשואה אתר NEWS1,‏ 17 בפברואר 2009
  17. ^ רנה פוזננסקי וישי והיהודים, משולי ההיסטוריה אל לב כתיבתה אתר מט"ח (פורסם ב'שביל הזיכרון' גיליון 34, 1999, בהוצאת יד ושם)
  18. ^ אסתי סגל, ‏"וישי זה העבר שלנו שאיננו עובר", באתר גלובס, 12 באפריל 2010