דה-קולוניזציה

דֵּה־קוֹלוֹנִיזַצְיָה הוא תהליך היסטורי שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה והוביל לעצמאותן המדינית של קולוניות ושטחי חסות של מדינות אירופה באסיה ובאפריקה, כמו גם באזורים אחרים בעולם, למשל הים הקריבי ואיים באוקיינוס השקט. תהליך זה החל בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות במושבות הנשלטות, במקביל להתפתחותה של התנועה האינטלקטואלית פוסט קולוניאליזם. לקידום הנושא הוקמה הוועדה המיוחדת של האו"ם לפוליטיקה ולדה-קולוניזציה.

תהליך הדה-קולוניזציה הגיע להישגו הראשון בשנת 1947 עם חלוקת הודו הבריטית ויצירת שתי המדינות המודרניות של הודו ופקיסטן. התהליך המשיך עם מתן עצמאותן של המושבות ושטחי החסות של בריטניה, צרפת והולנד באסיה ובמזרח התיכון, ולאחר מכן הועתק מוקד הדה-קולוניזציה לאפריקה, בה זכו בעצמאותן גם מושבותיהן של בריטניה, צרפת, בלגיה, ספרד ובשנות השבעים - גם פורטוגל. התהליך זכה לעידוד ארגון האומות המאוחדות אשר הודיע על תמיכתו בתהליך שיביא להגשמת "עקרון ההגדרה העצמית". במקומות מסוימים הושלם ההליך לאחר משא ומתן, ובמקומות אחרים לאחר שפיכות דמים, אם כנגד המעצמה הקולוניאלית, או בין תושבי הטריטוריה לבין עצמם.

תהליך זה, שעיקרו התרחש בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, הגיע כמעט לכדי סיום בתחילת המאה ה-21. בדור האחרון עולה אסכולת מחקר, הטוענת כי יש לקרוא לתהליך 'דה-קולוניאליזם', על בסיס הבחנה בין תופעת הקולוניזציה (שעיקרה שילוב של הגירה והתיישבות) לתופעת הקולוניאליזם (שעיקרה השתלטות בכח של מטרופולין), אשר אינן זהות.

סיבות לתהליך הדה-קולוניזציה

1. המשבר הכלכלי שיצרה מלחמת העולם השנייה במדינות אירופה, לא איפשר להן להמשיך להחזיק בקולוניות. המשך השליטה חייב הוצאות גדולות על צבא, פיתוח תשתיות ועוד. אירופה, שהתאוששה באותה העת מהמלחמה ועוד בעזרת תוכנית מרשל, לא הייתה עומדת בכך.

2. בעקבות מלחמת העולם השנייה ירדה יוקרת המעצמות. צרפת נכבשה על ידי גרמניה, ובריטניה איבדה שטחים נרחבים באסיה ליפן ה"אסייתית". עובדה זו עודדה את התנועות הלאומיות בקולוניות להילחם נגד המעצמות ובד בבד הורידה את הביטחון העצמי של המעצמות בדבר עליונותן הצבאית על ילידי הקולוניות. בנוסף, לאחר שתי מלחמות עולם עקובות מדם, ירדה נכונותן של המעצמות לספוג אבדות ונזקים חומריים במאמץ לשמור על מושבות רחוקות.

3. מעצמות העל החדשות - ארצות הברית וברית המועצות, היו שתיהן בעלות אידאולוגיה אנטי קולוניאלית. ברית המועצות האמינה כי הקולוניאליזם הוא צורה של ניצול כלכלי קפיטליסטי, ושאפה להרחיב את השפעתה על ידי יסוד מדינות קומוניסטיות באפריקה ובאסיה. לעומתה, ארצות הברית האמינה בכלכלת שוק חופשי ולא בהלאמה של המסחר, התעשייה והחקלאות, וחששה שאם בריטניה וצרפת לא תיסוגנה מהקולוניות, תנועות השחרור יעזרו בברית המועצות בשביל לקבל עצמאות, וכך ההשפעה הסובייטית תתעצם. יתר על כן, התפיסה הליברלית שבה דוגלת ארצות הברית, שוללת את הקולוניאליזם.

4. הקולוניות שרוב תושביהן היו לבנים, כבר זכו למעמד עצמאי-למחצה בתחילת המאה ה-20. היה ברור שהקולוניות האחרות לא יסכימו עם אפליה כה בוטה וידרשו את אותן זכויות של הקולוניות הלבנות.

5. התפתחות תנועות לאומיות ושכבה משכילה בקולוניות - בעבר טענו האימפריאליסטים כי אין למי למסור את הקולוניה וכי עם עזיבתם היא תדרדר לחוסר יציבות ואף לאנרכיה מוחלטת. התנועות הלאומיות שהתפתחו במהלך המאה ה-20 הראו כי יש לכאורה גוף אחראי שניתן "למסור לו את המפתחות" (אם כי הנחה זו נתבדתה לעיתים קרובות), וכי קיימת שכבה משכילה העשויה להוות תשתית אנושית לקיום מנגנון מדינתי.

6. הקולוניות הפסיקו להיות רווחיות - תופעת הגלובליזציה התרחבה והיה ברור כי לא ניתן עוד למנוע סחר חופשי של מוצרים. התחרות העולמית לא אפשרה להחזקת הקולוניות להמשיך ולספק רווחים למעצמה המחזיקה אותן.

7. פוסטקולוניאליזם - עלייתה של התפיסה הפוסטקולניאליסטית בדעת הקהל האירופי קבעה כי אין זה מוסרי להמשיך ולהחזיק בקולוניות. לדעה זו נודעה השפעה על נבחרי הציבור במעצמות.