דן בן אמוץ
 | |
| דן בן אמוץ, 1961 | |
| לידה |
13 באפריל 1924 ט' בניסן ה'תרפ"ד  רובנו, פולין  |
|---|---|
| פטירה |
20 באוקטובר 1989 (בגיל 65) כ"א בתשרי ה'תש"ן  יפו, ישראל |
| שם לידה |
Mojsze Tilemzejgier |
| מדינה |
ישראל |
| עיסוק | סאטיריקן וסופר |
| שפות היצירה |
עברית |
| תקופת הפעילות | 1944–1989 (כ־45 שנים) |
  | |
דן בן אמוץ (נקרא בקיצור דב"א; 13 באפריל 1924 – 20 באוקטובר 1989) היה סופר, עיתונאי, סאטיריקן, מתרגם, מחזאי, תסריטאי, שדרן רדיו, שחקן קולנוע, מנחה ואיש בוהמה ישראלי. מיוצרי הווי הפלמ"ח ופעיל במוסד לעלייה ב'.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
דן בן אמוץ נולד בשנת 1924 בעיר רובנו בפולין (כיום באוקראינה), כ"מוּסיה (משה) תהילימזאָגער" ("אומר תהילים"). הוא נשלח על ידי משפחתו ב-1938 במסגרת עליית הנוער לכפר הנוער בן שמן ובזכות זאת ניצל מהשואה. בהגיעו לבן שמן, ירמיהו שפירא עיברת את שמו ל"משה שעוני" (הצליל "זאגער" בשם משפחתו הובן לאנשי כפר הנוער כזייגער - שעון, חלף משמעותו המקורית "אומר"). ב-1941 נרצחו כל בני משפחתו בשואה ובן אמוץ נותר לבדו. לאחר סיום לימודיו בבן שמן, שהה בהכשרה בקיבוץ דגניה א' ועבד תקופה מסוימת בנהלל.
בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התגייס לצי הבריטי, במסגרת השתתפות היישוב העברי במאמץ המלחמתי. לאחר חודש שירות בבסיס HMS Morreta שבחיפה, לאחר בעיות משמעת קשות ערק מן הצי הבריטי, הצטרף לקיבוץ בית קשת, הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי חיילי הפלמ"ח. הפלמ"ח ארגן לו מסמכי זיהוי מזויפים, והשם החדש שבחר לעצמו היה דן בן-אמוץ[1]. משם הצטרף בן אמוץ לפלי"ם שבפלמ"ח (שבסיסו הקבוע היה בקיסריה). לימים נקבר בן אמוץ, לבקשתו, בקיבוץ שדות ים הסמוך לבסיס הפלי"ם. שירותו בפלי"ם היה בעיניו אחת מפסגות חייו.
בפלי"ם פגש בן אמוץ את המדורה הפלמ"חית, שהפכה, לא מעט בעזרתו, למיתוס. מעבר לפעילות המבצעית של ארגון העלייה הבלתי-לגאלית, במסגרת המוסד לעלייה ב', התגבש בפלי"ם סביב דן בן אמוץ גרעין של פעילות תרבותית עשירה. יחד עם חבר אחר בפלוגה, שייקה גולדשטיין, לימים שייקה אופיר, ובסיועו של חבר נוסף, חיים פיינר, לימים חיים חפר, כתב בן אמוץ שירים ומערכונים וארגן מופעים וערבי הווי. מכל רחבי ישראל נהרו אל "לילות השלושה עשר" המפורסמים בקיסריה[2], בהם היה בן אמוץ הרוח החיה. כיוון שאחד מוותיקי הפלי"ם ניצל שנתיים קודם לכן מטביעה כשהיה על אניית סוחר בריטית ששקעה פתאום בליל 13 בחודש, נקבע כי מדי חודש יהיה זה יום שמחה לאנשי הפלי"ם, ויחגג ברוב עם. הדבר אף הונצח בפזמון "שושנה", מאת חיים חפר, בשורה הבאה: "ב-13 דן (בן אמוץ) הרים עוד כוסית, לפתע הגיחו ספינות המשחית". לימים נקראה כך שייטת 13.
ב-1947, נשלח בן-אמוץ לאירופה, מטעם המוסד לעלייה ב'. לאחר מעבר בפראג ובפריז, שם רכש ידידים רבים בצמרת עולם הספרות והאמנות, שירת בן-אמוץ במטה המוסד לעלייה ב' במרסיי, ופיקד על מחנה המעפילים בבנדול (אנ').
קולנוע ומחזאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי המלחמה תרגם בן אמוץ לראשונה מחזה, עבור התיאטרון הקאמרי. בשנת 1950 נסע לארצות הברית, שם למד קולנוע לתקופת מה, יצר קשרי ידידות עם קולנוענים שונים, בהם מרלון ברנדו והופיע בתפקיד קטנטן בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" (1951), בכיכובו של ברנדו. לאחר מכן השתלב בן אמוץ בתחום הקולנוע בישראל. בשנת 1960 לקח חלק בהפקת הסרט הקצר "תיקון קטן", בכיכובו של יהורם גאון[3]. הוא הופיע בתפקיד עוזי, בסרט "אקסודוס" בשנת 1960, לצדו של פול ניומן, השתתף בכתיבת התסריט ל"שלושה ימים וילד" (1967) על פי סיפורו של אברהם ב. יהושע, הופיע בתפקיד אורח, בתור המומחה לפסיכואנליזה, בסרטו של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1965), והופיע בתפקיד ראשי בסרט "מצור" עם גילה אלמגור, משנת 1969 (לסרט זה אף כתב את התסריט).
בשנת 1979 הגיח שוב למסך הגדול, כשגילם את הארכיטקט בסרטה של מיכל בת-אדם, "רגעים".
ספרו של בן אמוץ "לא שם זין" (1973), עובד לסרט, שיצא בסוף שנות השמונים והפך ללהיט קולנועי. ספרו "סיפורי אבו נימר" עובד להצגת יחיד של בסאם זועמוט בתיאטרון החאן. המחזה "תל אביב הקטנה" מאת חיים חפר ודן בן אמוץ הועלה לראשונה ב-1959, וכן בהפקות שונות בעשורים הבאים.
פרוזה, הומור ומאמרי דעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום המלחמה, תרגם את "רקע טראגי", מאת ארסקין קולדוול (1949), פרסם מספר סיפורים קצרים, שחלקם אוגדו בספרו הראשון; "ארבעה וארבעה: סיפורים" (ספריית פועלים, 1950), שכלל את הסיפור הקצר "סיפור על הגמל והניצחון"[4], ונסע, כאמור, לארצות הברית. עם חזרתו, התבלט בכתיבת פיליטונים, מערכונים, מדורים עיתונאיים וקטעי הומור והווי, בהם חשף את אוזנו הקשובה לאופני התבטאות ודקויות שפה, את חיבתו לדמויות בעלות אופן התבטאות עילג אך מקורי, וחוש הומור הנוטה להתחכמויות בעלות אופי מיני. יכולת זו באה לידי ביטוי במדורים כמו "היה וראה" שפרסם בתחילת שנות החמישים, ובלקט הסיפורים, האנקדוטות וה'צ'יזבטים' "ילקוט הכזבים" (1957), שכתב יחד עם חיים חפר. לבן אמוץ היה במהלך שנות החמישים טור סאטירי קבוע בדבר השבוע בשם "מה נשמע"[5], אשר לקט מן הכתבות בו ראה אור בספר "מה נשמע" שראה אור בשנת 1959[6]. בן אמוץ התפרסם כאשר השתתף בתוכנית הרדיו הסטירית "שלושה בסירה אחת" ששודרה משנת 1955 ואילך. בתוכנית זו היה בן אמוץ הכוכב הראשי, בזכות שורת פיליטונים כמו "אוכל לציפורים" ("ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו"), "ההספד" ("אח, יא דן, יא דן"), "קללות בעלי מקצוע", "יומנו של ילד בן תשע", "מיומנה של נערה מתבגרת" ("היום פגשתי את תירס"), ועוד. הפיליטונים המובחרים מן התוכנית לוקטו בספר "איך לעשות מה" (1963), שהיה לרב מכר.
בן אמוץ המשיך בעיסוק בהומור, ובמיוחד בזה הקשור בשפה ובאופני ביטוי, גם בשנים הבאות. הוא כתב עם חיים חפר את "תל אביב הקטנה", מופע נוסטלגי שחגג וביכה את נעוריה של העיר העברית הראשונה, "ארץ ציון ירושלים" שליקט סיפורים, מודעות וכרוניקה מראשית המאה (יחד עם שלמה שבא), ו"סיפורי אבו נימר", שהיו ליקוט של מעשיות המסופרות, כביכול, מפיו של ערבי.
פעולתו החשובה ביותר בתחום זה הייתה כתיבתו (יחד עם נתיבה בן-יהודה) של "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), מילון סלנג של השפה העברית (כרך שני יצא בשנת 1982). המילון, ובמיוחד הדוגמאות העסיסיות והאיורים המלווים בכיתובים שנונים שלהם היה אחראי בן אמוץ, היו שילוב חינני של מילון רציני עם הומור.
בשנים 1961–1966 ניהל ביחד עם חיים חפר את מועדון החמאם ביפו.
בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, עשה בן אמוץ מספר ניסיונות לכתוב רומנים בעלי משקל ספרותי. במיוחד זכורים מאותה תקופה הספר "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה באופן מקורי ונועז (והוכנס לתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך[7]), ו"לא שם זין" העוסק בפצועי מלחמה (בהמשך נעשה סרט המתבסס על הספר). באותה תקופה, יצר בן אמוץ קשר עם הפילוסוף הצעיר, ד"ר משה קרוי, והפך למו"ל של ספרו "החיים על פי השכל". בן אמוץ נשבה בקסמה של הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד, שבה דגל קרוי, ואחת מתוצאות המפגש עם פילוסופיה זו הייתה הכיתוב "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים", שהודפס בספריו, כמחאה על כך שספריות ההשאלה רוכשות עותקים מספריו, ומשאילות אותם לכל דורש בלא רשות המחבר.
בשנת 1979 הוציא בן אמוץ את הספר "זיונים זה לא הכל", שהיה לרב מכר, למטבע לשון וכמו כן לספר פולחן. הספר, ששילב אנקדוטות אוטוביוגרפיות, סיפורים בדויים (כך לפי בן אמוץ) ושלל משגלים והגיגים, היה לאקורד פרידה של בן אמוץ מניסיונות כתיבת רומנים רציניים יותר. בשנת 1980 פרסם מבחר מצומצם מתוך שפע המכתבים שהגיעו אליו כתגובה לספרו "זיונים זה לא הכל" תחת הכותרת "נשים כותבות לדן בן אמוץ". ספר ההמשך משנת 1981, "זיוניוני הדרך", היה הרומן האחרון שכתב.
ב-1981 הוצב במקום ה-117 ברשימת רצ בבחירות לכנסת העשירית.
החל בתחילת שנות השמונים, התמקד בן אמוץ בלקטים של סיפורי פולקלור מקוריים ומתורגמים ובמיוחד בכתיבה עיתונאית במדורו האישי בעיתון "חדשות", שבו פרסם החל מיומו הראשון בשנת 1984[8]. בן אמוץ תבע ואף קיבל חופש יצירתי מוחלט, אותו ניצל לפרקים לצורך עימותים, הטפות או לקסיקונים לתהילת איבר הזכרות, אך גם לעירוב מקורי של רצינות והומור. בן אמוץ נהנה ב"חדשות" מעמדה ייחודית שאפשרה לו לייסר את עורכי העיתון על כך שפרסמו מאמר מערכת לא חתום (כפי שהיה נהוג באותה עת), או על הסתרת האמת על תפוצת העיתון מקוראיו. בעקבות זאת, פורסמו מאמרי המערכת ב"חדשות" בחתימת כותביהם[9], וכן הוצגו בעמודו הראשי מספרי התפוצה של העיתון[10], נוהג חריג שלא אומץ אחר כך בשום מקום. לבן אמוץ היה גם במשך מספר שנים טור קבוע בשם "זה לא הכל" בשבועון "כותרת ראשית", שהופיע בשני העמודים האחרונים של כל גיליון[11]. בחודשים האחרונים לחייו, דבק בכתיבה ופרסם כמעט מדי יום קטעים קצרים ומאמרונים ב"חדשות"[12].
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בן אמוץ ראה עומקים ומשמעויות רבות ביחסי מין, ונהג להלל אותם ולדון בהם ביצירתו.
בשנת 1951 התחתן בארצות הברית עם אלן סיינט שור, בת הדת הנוצרית, ושב עמה לישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים, דור, נועה ופיקו. בשנת 1965 התגרשו בן אמוץ ושור. עקב אלימותו של דן בן אמוץ כלפי אשתו, חבריו עזרו לה להימלט עם ילדיה לארצות הברית.
זמן קצר לאחר מכן עבר בן אמוץ לחיות עם הציירת בתיה אפולו אשר ילדה את בתו נעמי. בשנת 1971 נפרדו השניים ובתיה עברה להתגורר בדירה שקנה עבורה בן אמוץ אך השניים נשארו חברים קרובים.
מופע הפרידה טרם מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1989 גילה בן אמוץ כי חלה בסרטן הכבד ומצבו סופני. כדי לציין את מותו המתקרב החליט לביים את מופע הפרידה שלו מן העולם באמצעות ערב חגיגי שנערך במועדון הלילה "החמאם" באפריל 1989. הוא קיבץ למקום את חבריו, מכריו ו"מוקירי זכרו", כלשונו, והנחה את מסיבת הפרידה כפי שעשה בעבר באירועים אחרים בחמאם. במופע נכחו 300 מוזמנים, בהם אפרים קישון, רינו צרור, עמוס עוז, מאיר שלו, אמנון דנקנר, חוה אלברשטיין, אורי אבנרי, גילה אלמגור, יעקב אגמון, יוסי בנאי, מוטי קירשנבאום, יהודית רביץ, נורית גלרון, חיים טופול, נתן זהבי, שולמית אלוני, יוסי שריד, רבקה מיכאלי, שרי אנסקי, שלמה ארצי, יהונתן גפן, גברי בנאי, שייקה לוי, יוסף "טומי" לפיד, שאול ביבר, חיים חפר, נתיבה בן-יהודה, תיקי דיין, עמוס קינן, יאיר גרבוז, ריטה ורמי קלינשטיין. האירוע נחשב כבעל מעמד סמלי ומיוחד בהוויה הישראלית של התקופה כאשר רינו צרור כינה אותו "אירוע קוסמי" ואמנון דנקנר הגדיר אותו כחלק מתקופה של חילופי משמרות בחברה הישראלית, כאשר משתתפי המסיבה של בן אמוץ הם חברי המשמרת היוצאת.
במסיבה עצמה היה הד להיותו של בן אמוץ עבריין מין שפגע בקטינה כאשר מאיר שלו כינה אותו "חובב מבכירות" ובשיר שהקריא לו יהונתן גפן על הבמה אמר כי "המארגנים ביקשו שאני אכתוב שיר קינה, מה שיצא לי זה שיר קנאה. אתה שומע על כיבושיו ונהיה צהוב, תגידו, מתי יש לו זמן לכתוב? אחרי כל הקטינות והגרושות, עוד לרוץ להכניס לפרות הקדושות..."[13]
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המופע טס לארצות הברית לניתוח שנועד לשפר את הטיפול במחלתו. בעקבות שיבוש בניתוח שב לישראל כשהוא משותק חלקית. חודש וחצי לפני פטירתו, חבר משותף הביא את יצחק פוקס לנגן לו על מיטת חוליו. בתיה אפולו סיפרה כי למרות חוסר חיבתו של בן אמוץ לדת ולדתיים הוא התרגש מאוד מהנגינה והמילים המושפעות מהיהדות וכי הוא אף התייפח מהתרגשות. יתר על כן, לדעתה פוקס החזיר את בן אמוץ בתשובה מכיוון שאירוע זה חל בסמיכות ליום כיפור וכי בן אמוץ צם בו, לראשונה בחייו הבוגרים[14].
בן אמוץ נפטר ב-20 באוקטובר 1989 בגיל 65. נקבר בקיבוץ שדות ים.
פגיעה מינית בילדות ונערות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוני 1984 הורשע בעשיית מעשה מגונה בילדה בת 12 ונידון לארבעה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 50,000 שקלים[15]. סיפור פגיעה נוסף, של הסופרת יהודית קציר הובא בסרט התיעודי של לוי זיני[16]: קציר בת ה-16 ועוד חברה בת גילה שהתארחו בדירת האירוח של דן והתעוררו באמצע הלילה כאשר הוא הזדחל ביניהן למיטה. בנוסף, בשנת 1979 תועד בן אמוץ בכתבתו של אורי גולדשטיין מהערוץ הראשון בביתו כאשר לצידו נערה בת 16.5 אשר משמשת בת זוגו[13]. התנהגות זו גרמה להוקעה של בן אמוץ לאחר מותו[17].
השפעתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחייו נחשב בן אמוץ לאחד הכותבים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל, והגיגיו, תפישותיו, רעיונותיו ומריבותיו מילאו את החלל הציבורי בישראל. בעיני רבים היה בן אמוץ אחת הדמויות המייצגות של הצבר הישראלי השורשי ו"האמיתי". בראיון רדיו עמה לפני שנים, סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין כיצד הייתה מאזינה בדבקות לבן אמוץ בתוכנית "שלושה בסירה אחת", כייצוג הישראליות המושלמת, שהייתה מנוגדת בתכלית להוויה הגלותית, הפולנית, שבתוכה חיה.
ספי רכלבסקי כותב בספרו "אין גבול"[18] כי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו שתי הדמויות המשפיעות על הישראלים, משה דיין ולצדו דן בן אמוץ. השפעתם הייתה רבה בהעלמת ה"אנחנו" של ימי ראשית המדינה, ובהעלאת קרנו של "האני". רכלבסקי כותב כי הטפתו של בן אמוץ למין חופשי, ובשורת האגואיזם מבית מדרשו של קרוי, הם שעמדו מאחורי הרס המרקם התרבותי הנורמטיבי של הציונות של שנות החמישים והשישים, ומאחורי ניסוח בשורת הזמן - פריצת הגבולות המוסריים, הפוליטיים, הגאוגרפיים. רכלבסקי כותב:
קשה להאמין היום, רק דור מאוחר יותר, כשאפילו דמותו המשפיעה כל-כך של דיין התפוגגה, וזו של בן אמוץ כמו לא הייתה כלל, עד כמה חזקות היו לישראלים ולישראליות רבים. אך הן בפירוש היו גם היו.
עם זאת, היו שלא ראו בעין יפה את הסגנון החדש והישיר שהכניס בן אמוץ לרדיו ולעיתונות. ב-1958 פורסם מאמר בדבר שיצא נגד סגנון זה במילים חריפות[19].
על השפעתו כתב דן בן אמוץ:
החלטתי להתעלם מהערכות השוואתיות, לוותר על המירוץ המטורף לאולימפוס ולעסוק לי בשקט בשלי למען עצמי ולא אכפת לי אם יום אחר מותי איש לא יזכור את תרומתי בתחום הגסטרונומיה, הנגרות או הספרות. עלא-זובי!
— זיונים זה לא הכול עמ' 196, סוף פסקה ראשונה.
ספר הביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו התפרסמה, בשנת 1992, הביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי ידידו ושותפו לכתיבה, אמנון דנקנר. בביוגרפיה זו, הוצג בן אמוץ כאדם נצלני, כילי[20], אכזרי ולא ישר. סערה התעוררה בעקבות טענתו של דנקנר כי בן אמוץ התוודה בפניו כי קיים יחסי מין עם אמו כאשר היה בן שלוש עשרה. סערה גדולה אף יותר עוררו טענות לפיהן קיים בן אמוץ יחסי מין עם קטינה בת שלוש עשרה[21], הסתייע בבחורות שסרסרו בנערות צעירות עבורו (בהקשר זה הוזכרו, בין השאר, שמותיהן של נריה בר ושרי אנסקי) ואף הציע לחבריו לחלוק את יצועם עם אותן נערות. טענות אלו הובילו לפתיחת חקירה משטרתית נגד כמה מחבריו של בן אמוץ.
יש הרואים בביוגרפיה של דנקנר את הסיבה לכך שהועם זכרו[22]. ספריו נעלמו מן המדפים, כמעט ואין מאזכרים את שמו, לחיוב או לשלילה, בכתיבה או בעל-פה; הרומנים שלו אינם נקראים, אינם נחקרים ואינם זוכים להערכה; ואפילו התרומה המרכזית שלו, לכאורה, להומור ולשפה העברית כמעט ונשכחה.
עם מותו של הביוגרף דנקנר עלה שוב למוקד הוויכוח הציבורי על דמותו של דב"א - חשיבותה, השכחתה - ונתפרסמו מאמרים רבים. אחדים מהם (למשל יגאל סרנה, רון מייברג, אריה קרישק ועוד) תבעו את עלבונו של בן-אמוץ, קורבנו של דנקנר לשיטתם.
סרט תיעודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2012 שודר בערוץ 8 הסרט התיעודי "דב"א - סיפורו של גיבור מקומי" בבימויו של לוי זיני, החוקר את דמותו.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בנובמבר 2010 נקבע ביוזמת עיריית תל אביב לוח הנצחה על הבית 24–28 ברחוב נתיב המזלות ביפו, שבו התגורר דן בן אמוץ.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ארבעה וארבעה: סיפורים (1950)
- ילקוט הכזבים (יחד עם חיים חפר) (1956)
- מה נשמע (1959)
- איך לעשות מה (1963)
- לזכור ולשכוח (1968)
- מילון עולמי לעברית מדוברת (יחד עם נתיבה בן-יהודה) (1972)
- לא שם זין (1973)
- ארץ ציון ירושלים (יחד עם שלמה שבא) (1973): לקט מהעיתונות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
- יופי של מלחמה (1974)
- קריעה תמה (1974)
- תפוש כמה שאתה יכול - סרט מתח מפורש, (1975)
- ילקוט הכזבים השלם (יחד עם חיים חפר) (1979)
- זיונים זה לא הכל (1979)
- תל אביב הקטנה: חזיון (1980) עם חיים חפר
- נשים כותבות לד.ב.א (1980) עריכה והקדמה: ורדה רזיאל ויזלטיר
- זיוניוני הדרך (1981)
- סיפורי אבו נימר: לאנשים שלא מפינים ערבית ולא מכירים טוף אל-ערבים (1982): אוסף אגדות ומשלים של ערביי ארץ ישראל. פורסם תחילה כטור ב"מעריב".
- עוד איך לעשות מה (1982)
- סיפורים פה סיפורים שם (1982)
- משחק ילדים (1982), מהדורה מחודשת של 'תפוס כמה שאתה יכול'
- תוספות ל-המילון העולמי לעברית מדוברת חלק ב' של נתיבה בן-יהודה (1982)
- כליל תפארת המליצה (1985): על תחיית השפה העברית
- מה נשמע: שנות החמישים, שנות השישים (תל אביב: ספרי מציאות ליד זמורה-ביתן, תשמ"ט 1989)
תרגומיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רקע טראגי, מאת ארסקין קולדוול (1949)
- האיש שבא לארוחת ערב, מאת ג'ורג' קאופמן ומוס הארט (1954)
- רקטה לירח: מחזה בשלוש מערכות, מאת קליפורד אודטס (1960)
- לבלוב האהבה, מאת מוריי שיסגאל (1984)
- עדיף מלפפון על הגבר מפני ש..., מאת מ. ל. ברוקס ואחרים (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים, נוסח עברי: דנקנר את בן אמוץ בע"מ
- ספר הפלוץ והשכחה, מאת דונלד וורצל (1985). נוסח עברי: דנקנר את בן אמוץ בע"מ
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תסריטאי
- אבן על כל מיל (1955)
- התיקון הקטן (1959)
- שלושה ימים וילד (1967)
- מצור (1969)
- לא הכל עובר (1971)
- לא שם זין (1987)
שחקן
- חשמלית ושמה תשוקה (1951)
- אקסודוס (1960)
- חור בלבנה (1965)
- מצור (1969)
- רגעים (1979)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אמנון דנקנר, דן בן אמוץ, הוצאת כתר 1992.
- ספר הפלמ"ח בעריכת זרובבל גלעד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1957.
- מוטי זעירא, הנני כאן: חיים חפר, סיפור חיים, בן-שמן, הוצאת כתר, 2021 (בעיקר הפרקים: ילקוט הכזבים, תל אביב הקטנה, היה היו זמנים, החמאם, דן בן-אמוץ).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דן בן אמוץ, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- רשימת הפרסומים של דן בן אמוץ, בקטלוג הספרייה הלאומית
- מידע על דן בן אמוץ בקטלוג הספרייה הלאומית
- דן בן אמוץ, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- דן בן אמוץ, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- הספרים של דן בן אמוץ, באתר "סימניה"
- פרטים על דן בן אמוץ בארכיון אברהם דשא (פשנל), בספרייה הלאומית
- מידע על דן בן אמוץ בקטלוג הספרייה הלאומית
- דן בן-אמוץ, מה עשה אביה של אהובתי במלחמה ההיא?, באתר ynet, 13 באפריל 2007- קטע מהספר "לזכור ולשכוח"
- דן בן-אמוץ, לא הייתי מחזיק מעמד בטירונות בלעדיה, באתר ynet, 22 באפריל 2007, באתר ynet - קטע מהספר "לא שם זין"
- יפעת גדות, היום לפני - הביוגרפיה של דן בן אמוץ [1992], באתר News1 מחלקה ראשונה, 11 בינואר 2008
- תהל פרוש, עכבר העיר אונליין, דן ואני, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2008
- אמנון דנקנר, עכבר העיר אונליין, אמנון דנקנר עונה לאלמנת דן בן אמוץ: כתיבת האמת היא אקט מוסרי, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2008
- אריאנה מלמד, ההיפי הראשון שלנו, באתר ynet, 8 במרץ 2009
- תומר לוי, איך הלך מאיתנו: הספד לדן בן אמוץ, באתר nrg, 21 באוקטובר 2010
- אורי קציר, לאן נעלם דן?, באתר "האייל הקורא"
- עפרי אילני, היום לפני 35 שנה: דן בן אמוץ יוצר סערה - אינו פוסל ירידה מהארץ, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2009
- נחום מוכיח, ריאיון: האיש שהפשיט לעברית את המחוך, באתר הבמה, 4 ביולי 2012
- דן בן אמוץ, איך לכתוב יומן נעורים מתוך ספרו "איך לעשות מה", באתר בננות, 3 במרץ 2004
- בני ציפר, לסדום ובחזרה עם דן בן אמוץ, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2012
- מיה סלע, למה נשכח דן בן אמוץ, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2012
- יצחק לאור, חידת בן אמוץ אינה גדולה מדי, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2012
אריה קרישק, לזכור את דן בן אמוץ, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2014- חן מלול, האיש שלא שם זין חוגג את המוות של עצמו, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 18 באוקטובר 2017
- רן יגיל, לא שם זין על החברה הפטריוטית־בגרוש והמנוולת, באתר הארץ, 12 בפברואר 2018
"איזה פנים, איזה תום": הצד האפל של הסופר דן בן אמוץ, סרטון באתר יוטיוב, בערוץ ה-YouTube הרשמי של תאגיד השידור הישראלי- קלמן ליבסקינד, מה חשבו לעצמם חבריו של דן בן אמוץ, כשעצמו את עיניהם מול מעשיו האיומים?, באתר מעריב אונליין, 12 באוקטובר 2018
דן בן אמוץ, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- דן בן אמוץ, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
דן בן אמוץ, באתר MusicBrainz (באנגלית)- דן בן אמוץ, דף שער בספרייה הלאומית
- דן בן אמוץ, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- דן בן אמוץ, בארכיון הבימה
- דן בן אמוץ, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי הסדרה הדוקומנטרית "במדינת היהודים", פרק 2, כאן, תאגיד השידור
- ^ שהתקיימו אחת לחודש, ב-13 בחודש
- ^
תיקון קטן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1960
- ^ רן יגיל, סיפור על הגמל והניצחון, באתר "יקוד", 10 באוקטובר 2015
- ^ מספר טורים לדוגמה: דן בן אמוץ, מה נשמע באירופה, דבר, 30 באוקטובר 1953
דן בן אמוץ, מה נשמע, דבר, 24 בספטמבר 1954
דן בן אמוץ, מה נשמע, דבר, 25 במרץ 1955 - ^ שלמה שבא, מה נשמע, דבר, 30 באוקטובר 1959
- ^ ספרות בעקבות השואה
- ^ דן בן אמוץ, דן בן אמוץ היה שם, חדשות, 4 במרץ 1984
- ^ לדוגמה: אילן כפיר, עכשיו הם לוחצים, חדשות, 27 באוקטובר 1989
- ^ כותרת העיתון, חדשות, 12 באפריל 1988
- ^ דן בן אמוץ, זה לא הכל, כותרת ראשית, 22 בפברואר 1984
דן בן אמוץ, זה לא הכל, כותרת ראשית, 5 בינואר 1983 - ^ דן בן אמוץ, אבטלה, חדשות, 30 באוגוסט 1989
דן בן אמוץ, קטע קצר ללא כותרת, חדשות, 2 באוקטובר 1989 - ^ 1 2 קלמן ליבסקינד, מה חשבו לעצמם חבריו של דן בן אמוץ, כשעצמו את עיניהם מול מעשיו האיומים?, באתר מעריב אונליין, 12 באוקטובר 2018
- ^ אריאל וולף, גיטרה מחשמלת, באתר ערוץ 7, 13 בנובמבר 2007
- ^ איה אורנשטיין, "דן בן אמוץ לא הסתפק בעיסוי", מעריב, 11 ביוני 1984
- ^ דן בן אמוץ – סיפורו של גיבור מקומי, באתר "הבמה"
- ^ "איזה פנים, איזה תום": הצד האפל של הסופר דן בן אמוץ, באתר כאן-תאגיד השידור הישראלי
קובי אריאלי, מרחמים על בן אמוץ? אתם גם בעד מין עם ילדות?, באתר mako, 2013-06-09
קלמן ליבסקינד, מה חשבו לעצמם חבריו של דן בן אמוץ, כשעצמו את עיניהם מול מעשיו האיומים?, באתר מעריב אונליין, 12 באוקטובר 2018 - ^ ספי רכלבסקי, אין גבול, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2008, עמ' 83 ואילך.
- ^ יואב, אלופי הדגדוג, דבר, 15 באוגוסט 1958, מתגובת בן אמוץ נראה שהכותב הוא ישעיהו אברך, ראו: דן בן אמוץ, אברכינו החמודים והעוקצנים, מעריב, 22 באוגוסט 1958; המשך
- ^ טענות ששותפתו לחיים שללה - תהל פרוש, דן ואני, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2008
- ^ ראו גם הבוהמה הישראלית תמיד הייתה בהמית, מתוך הבלוג של יודית שחר, שהתגוררה במשך תקופה מסוימת בביתו של בן אמוץ.
- ^ למה אין רחוב דן בן אמוץ?, מסגרת בתוך הכתבה של שירי לב ארי על אמנון דנקנר, "הארץ", 12/9/2008; דנקנר מצוטט שם כאומר: "אמר לי פעם חיים באר שהחברה הישראלית חייבת לי המון, כי אלמלא אני היו קוראים על שמו של דן בן אמוץ רחובות וכיכרות."
- דן בן אמוץ
- אנשי בוהמה ישראלים
- סאטיריקנים ישראלים
- מילונאים ישראלים
- ישראלים ילידי פולין
- יהודים מווהלין
- בעלי טור ישראלים
- סופרי דור הפלמ"ח
- סופרים ישראלים
- תסריטאי קולנוע ישראלים
- שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
- אנשי העלייה החמישית
- עולים בעליית הנוער
- פעילי ההעפלה
- סגל מוניטין
- סגל חדשות
- סגל כותרת ראשית
- בוגרי כפר הנוער בן שמן
- מורשעים בעבירות מין בישראל
- אישים הקבורים בשדות ים
- ישראלים שנולדו ב-1924
- ישראלים שנפטרו ב-1989