האסכולה האוסטרית
האסכולה האוסטרית הוא כינוי לאסכולה בכלכלה. עקרונותיה המרכזיים של האסכולה האוסטרית הם העדפת גישה מונחת הגות ושימוש בהגיון (המכונה פרקסאולוגיה) על פני מחקר אמפירי ומתמטי ככלי להסבר תופעות כלכליות. על פי רוב האסכולה האוסטרית מאמצת את עקרונות הליברליזם הקלאסי ומתנגדת בתקיפות לתאוריה הקיינסיאנית ולסוציאליזם. כלכלנים בולטים באסכולה זו הם קרל מנגר, אויגן פון בהם-באוורק, לודוויג פון מיזס, פרידריך האייק, מארי רות'בארד וישראל קירזנר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסכולה קיבלה את שמה בזכות וויכוח שערכו חבריה בסוף המאה ה-19 כנגד האסכולה ההיסטורית הגרמנית בכלכלה. הוויכוח שזכה לתשומת לב רבה, כונה "Methodenstreit", העימות המתודולוגי. עמדתם של האוסטרים הגנה על מקומה של התאוריה בכלכלה. לשיטתם התאוריה נפרדת מלימוד או איסוף של נסיבות היסטוריות. לאחר שמנגר פרסם את ספרו בשנת 1883 בו חלק בחריפות על המתודולוגיה של האסכולה ההיסטורית, מנהיג האסכולה, גוסטב פון שמולר, טבע את המונח "האסכולה האוסטרית". הוא עשה זאת כניסיון לאפיין את אותה אסכולה כפרובינציאלית ומנוגדת. כינוי זה התקבל על ידי חברי הקבוצה, וכך הגדירו את עצמם.
כלכלנים בתקופה שלפני כינון האסכולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש הטוענים כי אפשר לראות ניצנים לעיקרי רעיונותיה של האסכולה האוסטרית כשיטת חשיבה כלכלית כבר במאה החמש עשרה, עם ההוגים הסכולסטים שבאו בעקבות תומאס מאקווינס, מאחר שאלו הבחינו בקיומו של "חוק כלכלי" - כוחות של סיבה ומסובב הפועלים כחוקים טבעיים אחרים - וניסו להסביר את אופן פעולתם.[דרוש מקור] תרומה מוקדמת נוספת הייתה לכתבים הכלכליים של הוגים מאסכולת סלמנקה כמו חואן דה מריאנה.
את המסה הכללית הראשונה על כלכלה "מאמר על טבע המסחר" כתב רישאר קנטיון, בן למורשת הסכולסטית, בשנת 1730. קנטיון היה יליד אירלנד שהיגר לצרפת. הוא ראה בכלכלה תחום חקר נפרד, והסביר את התעצבות המחירים באמצעות "ניסוי חשיבה". הוא הבין את השוק כהליך יזמי ואימץ את התאוריה האוסטרית בנוגע ליצירת הכסף: שהוא חודר לכלכלה בהדרגה, תוך יצירת שיבוש מחירים אגב חדירתו.
בעקבות קנטיון בא אן רובר ז'ק טורגו (1727–1781), אריסטוקרט צרפתי ושר האוצר במשטר הישן בצרפת (לפני המהפכה הצרפתית). מאמרו "ערך וכסף" עמד על מקורות הכסף וטבע הבחירה הכלכלית כמשקפת דירוג סובייקטיבי של העדפות הפרט. טורגו ניסח את חוק ההחזר הפוחת וביקר את חוקי הריבית. בין השאר, פתר טורגו גם את פרדוקס היהלום והמים, שאדם סמית תהה על פתרונו. התרה סופית של הפרדוקס באה בעבודתו של קרל מנגר. טורגו העדיף גישה ליברלית קלאסית על פני מדיניות כלכלית, והמליץ על ביטול זכויות היתר המיוחדות לתעשיות בעלות קשרים ממשלתיים.
טורגו היה אביהם האינטלקטואלי של כמה וכמה כלכלנים צרפתיים במאה השמונה עשרה והתשע עשרה.
ז'אן-בטיסט סה (1767–1832) היה הכלכלן הראשון שהתעמק במתודה הכלכלית. הוא טען שכלכלה אינה קשורה בצבירת נתונים אלא בניסוח מילולי בהיר של עובדות כלליות, וההשלכות ההגיוניות שלהן. סה גילה את תאוריית היצרניות של תמחור משאבים, תפקיד ההון בחלוקת העבודה ואת "חוק סה": לא ייתכן מצב מתמשך של ייצור-יתר או צריכת-יתר בשוק חופשי אם מתירים התאמת מחירים. סה נמנה עם תומכיהן של מדיניות לסה-פר והמהפכה התעשייתית.
קלוד פרדריק בסטייה (1801–1850) היה כלכלן, מחוקק ותומך בשוק החופשי, שלתפישתו היה מכשיר המקדם הרמוניה בין בני אדם, כל עוד תפקידה של הממשלה מוגבל. בסטייה טען כי שירותים לא-חומריים כפופים גם הם לאותם כללים כלכליים כמו טובין חומריים.
דמויות מרכזיות באסכולה האוסטרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת האסכולה האוסטרית הייתה עם קרל מנגר (1840–1921) הווינאי. בספרו "עקרונות הכלכלה" משנת 1871 החיה מנגר את הגישה הצרפתית-סכולסטית לכלכלה, וניסח את בסיסה התאורטי.
מנגר התעמת עם האסכולה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה שהתבססה על תיאורית הערך של עלות אובייקטיבית ותפוקת עבודה. תאוריה ששימשה מאוחר יותר כבסיס לרעיונותיו של קרל מרקס. כמו לאון ואלרה השווייצרי וויליאם סטנלי ג'בונס הבריטי מנגר היה שותף למה שכונה ל"מהפכת הערך השולי". לשיטתו לערך הכלכלי יש בסיס סובייקטיבי ועל הנחה זו נשענת תאוריית התועלת השולית. נושא נוסף בו עסק הוא יצירת כסף בשוק חופשי, כאשר המוצר הניתן ביותר לשיווק נדרש לסחר תמורת טובין אחרים ולא לצריכה.
מנגר היה ליברל קלאסי ואינדיבידואליסט מתודולוגי, וראה בכלכלה מדע של בחירת הפרט, בניגוד לגישתה של האסכולה ההיסטורית הגרמנית שראתה בכלכלה הליך של צבירת נתונים בשירות המדינה.
מעריצו וממשיכו של מנגר היה אויגן פון בהם-באוורק (1851–1914), מרצה באוניברסיטת אינסברוק ומאוחר יותר גם שר האוצר בממלכה האוסטרו-הונגרית. בוהם-באוורק המשיך בפיתוח עבודתו של מנגר והחיל אותה על בעיות חדשות הקשורות בערך, במחיר, בהון ובריבית. עבודתו "היסטוריה וביקורת של תאוריות ריבית", שהופיעה בשנת 1884, עוקבת אחרי מה שהיא רואה כשגגות הרבות בהיסטוריה של החשיבה. גישתו מבקשת לתמוך ברעיון לפיו שיעור הריבית אינו תוצר מלאכותי אלא חלק מובנה בשוק המשקף את מה שהוא סבור שהיא עובדה אוניברסלית של מה שהוא כינה "העדפת זמן", דהיינו נטייה של אנשים להעדיף סיפוק צרכים במועד מוקדם יותר מאשר מאוחר יותר (את התאוריה הזו הרחיב פרנק פטר).
בוהם-באוורק ביקש להראות ב"תאוריה פוזיטיבית של ההון" כי השיעור הרגיל של הרווח העסקי הוא שיעור הריבית. לשיטתו - בעלי הון חוסכים כסף, משלמים לעובדים וממתינים עד למכירת המוצר הסופי כדי לזכות ברווחים. בנוסף טען כי ההון אינו הומגני אלא בעל מבנה מורכב ומגוון עם ממד זמן, ואמר כי כלכלה צומחת אינה רק תוצאה של השקעת הון רבה יותר אלא גם של הליכי ייצור מתארכים.
בוהם-באוורק היה בין הראשונים שמתחו ביקורת על רעיונותיו של מרקס, ובמיוחד עם תאוריית הניצול שלו ותורת ערך העבודה שביסודה. בוהם-באוורק טען כי הריבית אינה נובעת מניצול פועלים. עובדים יקבלו את כל מה שסייעו לייצר רק אם הייצור הוא מיידי. ואולם משום שמדובר בתהליך מקיף, על חלק מהתוצר שמרקס מייחס לעובדים להיות מוקדש למימון התהליך, כלומר, לעבור להון. טיעון זה מקובל עד היום על רבים מבין הכלכלנים, ועל פיו ריבית צריכה להיות משולמת בלי קשר לבעלות על ההון.
בשנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה שימש בוהם-באוורק שלוש פעמים כשר האוצר במונרכיה ההבסבורגית, הוא הכתיב מדיניות של תקציבים מאוזנים, היצמדות לתקן הזהב, סחר חופשי ודחייה של סובסידיות לייצוא ופריבילגיות מונופול אחרות. מחקריו של בוהם-באוורק הפכו אותו לסמל האסכולה האוסטרית בעיני המרקסיסטים ובמקביל, סייעו בעיצוב דרך חשיבה והתייחסות אחידה של האסכולה לבעיות כלכליות.
עבודתם של מנגר ובוהם-באוורק כוננה את היסודות ואבני הבניין העיקריות לאסכולה האוסטרית. לודוויג פון מיזס (1881–1973) היה זה שניגש לבניין התאוריה בפועל. בספרו "תאוריה של כסף ואשראי" משנת 1912 הרחיב מיזס את תיאורית התועלת השולית גם ביחס לכסף ופרט את "תאוריית הרגרסיה" שלו, שביקשה להראות כי כסף לא רק נוצר בשוק, אלא חייב תמיד להיווצר שם. על בסיס תאוריית שיעורי הריבית של קנוט וויקסל ותיאורית מבנה הייצור של בוהם-באוורק פרש מיזס מתווה של התאוריה האוסטרית ביחס למחזור העסקים וטען כי הגורם לו הוא הרחבה לא מבוקרת של אשראי בנקאי. ספרו של מיזס נחשב כספר לימוד תקני בנושאי כסף ובנקאות בעשורים שאחרי כתיבתו.
אחרי מלחמת העולם הראשונה פרסם מיזס מאמר הנחשב לפורץ דרך בשם "חישוב כלכלי במדינות סוציאליסטיות" בו טען כי ממשלה סוציאליסטית אינה מסוגלת לבצע את החישובים הכלכליים הנדרשים לארגון יעיל של כלכלה מורכבת, מה שגוזר מראש כישלון כלכלי של הסוציאליזם. מיזס המשיך ופיתח את התאוריה שלו בספרו "סוציאליזם" משנת 1922 בו טען כי בהיעדר רכוש פרטי או חליפין בטובין המבוססים על הון אין דרך לשימוש מיטבי במשאבים. התוצאה תהיה בהכרח "כאוס מתוכנן". תאוריה זו הייתה נתונה במחלוקת חריפה באותן שנים. כיום נוטים רוב הכלכלנים לקבל את תפישתו של מיזס או וריאציה מעט מרוככת שלה שהציע האייק.
טיעוניו של מיזס עוררו התנגדות, במיוחד החל מסוף שנות העשרים, עם עליית משטרי מדינת הרווחה ומשטרים סוציאליסטיים. מיזס נדחק לשוליים ולא הצליח אפילו לקבל משרת מרצה בתשלום משך רוב חייו, עובדה שייחס לעוינות כלפיו מצד האנטי-קפיטליסטים בממסד האקדמי. לצד ההסתייגות, הצליח מיזס לצבור לו גם מחנה אוהדים שנטשו את החשיבה הסוציאליסטית, ורובם השתתפו בסמינר הפרטי שלו (Privatseminar) באוניברסיטת וינה. בין המשתתפים נמנו האייק, וילהלם רפקה, פריץ מאכלופ, אוסקר מורגנשטרן, גוטפריד פון הארבלר, ריכארד פון שטריגל, פאול רוזנשטיין-רודן, קרל מנגר הבן ומבקרים חיצוניים כמו ליונל רובינס והווארד ס. אליס.
מיזס המשיך ופיתח בסוף שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים תאוריה מקיפה של פעולה אנושית בשדה הכלכלי אותה כינה פרקסאולוגיה - הגיון הפעולה. נוסף על כך, השתתף מיזס (וכמוהו האייק) בוויכוח המרכזי של שנות השלושים על מחזור העסקים, הגורם שחולל את השפל הכלכלי הגדול והשיטות שיאפשרו להחלץ ממנו ולהימנע ממשברים תקופתיים.
מיזס המשיך להרצות באוניברסיטת ניו יורק עד שנה לפני מותו, בשנת 1973, וקנה לו תלמידים חדשים, וביניהם הנרי הזליט ומארי רות'בארד, שעבודתו הבולטת ביותר "אדם, כלכלה ומדינה" משנת 1963 המשיכה ופיתחה את רעיונותיו של מיזס ב"פעולה אנושית".
בשנותיו האחרונות ראה מיזס, בין השאר בהשפעת רותבארד, תחייה מחודשת מסוימת לרעיונותיו ורעיונות האסכולה האוסטרית. שנה אחרי מותו, בשנת 1974, כאשר פרידריך האייק קיבל את פרס נובל לכלכלה קיבלה האסכולה תשומת לב רבה יותר.
האייק (1899–1992) היה דוקטורנט וחניכו של לודוויג פון מיזס, כאשר קרא את "סוציאליזם" של מיזס. "עבור כל הצעירים שקראו את הספר כאשר הופיע", נזכר האייק מאוחר יותר, "העולם השתנה". האייק, לצד רופקה, רובינס וברטיל אוהלין, נסוג מהרעיונות הסוציאליסטיים שבהם דבק קודם לכן ועבר לתמיכה ברעיונות השוק החופשי.
מחקריו הכלכליים העיקריים של האייק בשנות העשרים והשלושים עסקו במחזור העסקים. כמו מיזס, טען גם האייק כי הסיבה העיקרית ליצירת עליות בלתי סבירות ונפילות בעקבותיהן בכלכלה היא הזרמת אשראי לשוק, המחוללת "אות שגוי" ועיוות במבנה ההשקעה. החל מאמצע שנות השלושים, נדחו הסברים אלו, כמו הסברי האסכולה האוסטרית בכללה, מפני ההסברים הקיינסיאניים.
בשנת 1944 כתב האייק את הספר "הדרך לשעבוד", שטען כי לפתחה של בריטניה ניצבת סכנה חריפה הנובעת מכך שסוציאליסטים בריטיים רבים מנסים לקדם מדיניות של שליטה ממשלתית בחיי האנשים הדומה מאוד לזו שהטיפו לה בשנות העשרים בגרמניה. שליטה ממשלתית בחיים הכלכליים, טען, היא הדרך לשלטון טוטליטרי בכלל.
בתקופה זו חלה שקיעה משמעותית ביותר בכוחה של האסכולה האוסטרית, שאיבדה את בסיס האם הוינאי שלה וחבריה המובילים נפוצו ברחבי העולם. מיזס גיבש סביבו בארצות הברית חבורה נוספת של חוקרים והוגים, ונחשב לאחד מ"אבות" התנועה הליברטריאנית בארצות הברית.
האייק, באותן שנים, חדל מלעסוק בתאוריה כלכלית והתמקד בעיקר בפסיכולוגיה ופילוסופיה. עיקר התרומות במסורת האוסטרית באותה תקופה, שנים שפעילותו של מיזס כבר החלה דועכת בהן, היו של רותברד, קירזנר ולודוויג לאכמן. האייק עצמו נחשב לאחד הכלכלנים הליברטריאנים המובילים בעולם, אך האסכולה האוסטרית עצמה הפסיקה להתפתח וחשיבותה בעיני קהל הכלכלנים ירדה במידה ניכרת.
קבלת פרס נובל בשנת 1974 עוררה מחדש את העניין בהאייק והחייתה שוב את האסכולה האוסטרית, שהפכה לכוח חשוב יותר בעולם הכלכלה. האייק עצמו שאב חיים חדשים מן הפרס והחל מפרסם במרץ מחודש. ספרו האחרון, "התרמית הפטלית" יצא בשנת 1988, כאשר היה בן 89, וכלל ביקורת מעמיקה על משיכתם של אינטלקטואלים לסוציאליזם וניסיון להפרכה של בסיס אמונתם. האייק נפטר בשנת 1992 בפרייבורג שבגרמניה.
התאוריה האוסטרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסכולה האוסטרית, בניגוד לאסכולות אחרות המסתמכות על מודלים מתמטיים או גישה 'מדעית'-פוזיטיביסטית דבקה בשימוש בחשיבה ובהגיון מילולי ככלי המתודולוגי העיקרי.
על פי התפישה האוסטרית, כלכלה היא כלי המאפשר להבין איך אנשים משתפים פעולה ומתחרים ביניהם בשדה הפעולה הכלכלי, כשהיא רואה ביזמות כוח עיקרי בפיתוח הכללי, מקדשת את הקניין הפרטי כחיוני לשימוש יעיל במשאבים, ורואה בהתערבות ממשלתית בהליך השוק פעולה הרסנית, בכל מקום ובכל אופן בו היא קיימת.
האסכולה טוענת כי הבחירות הסובייקטיביות של פרטים - להלן ידע אישי, זמן, ציפייה וגורמים סובייקטיביים אחרים הם האחראיים לכל התופעות הכלכליות. האוסטריים מבקשים להבין את הכלכלה על ידי בחינת ההשלכות החברתיות של כל בחירה אינדיבידואלית מבין בפרטים במשק; גישה זו נקראת אינדיבידואליזם מתודולוגי. גישה זו שונה מאסכולות אחרות, שכן הן מתמקדות בקבוצות חברתיות (ולא יחידים), משתנים מצטברים ("אגרגטיביים") וניתוח שיווי משקל.
מחסור ובחירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בליבה הרעיוני של התאוריה האוסטרית טמונים המושגים של מחסור ובחירה. על פי התאוריה אדם ניצב תמיד בפני מגוון רחב של בחירות, כשלכל מסלול פעולה שלו יש חלופות ועלויות. כל פעולה של הפרט מכוונת לשפר את מצבו, מנקודת מבטו, כשלכל פרט ישנה מערכת שונה של ערכים והעדפות, צרכים ורצונות וגם לוח זמנים שונה להשגת כל מטרה.
את הצרכים, הטעמים, הרצונות ולוחות הזמנים של אנשים שונים לא ניתן לחבר או לחסר מאלו של אחרים ולא ניתן לכמתם לעקומה בודדת שניתן לכנותה העדפת הצרכן, משום שערך כלכלי כפוף לאמות המידה הסובייקטיביות של הפרט.
בדומה לכך, לא ניתן לכמת את כל ההסדרים המורכבים הקיימים במשק לסך מצטבר אחד גדול שניתן למקמו במשוואה שתניב מידע בעל ערך. לדוגמה, הון צבור בידי פרטים הוא "הטרוגני", כלומר, בעל ערך משתנה בהתאם לשימושים הייעודיים שלו. הוא יכול לשמש ליצירת טובין למכירה מחר או בעוד עשר שנים. לוח הזמנים לשימוש בהון מגוון גם הוא. התחרות, לפי התפישה האוסטרית, היא תהליך הגילוי של דרכים חדשות ומשופרות לארגן משאבים. ההליך כמובן נגוע בשגיאות רבות, אך עובר הליך מתמיד של שיפור.
התנגדות למודלים מתמטיים פשטניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התייחסות זו של האוסטרים לשוק שונה באופן מהותי מזו של אסכולת חשיבה אחרות. האסכולה האוסטרית תופשת את הזירה הכלכלית כהתרחשות דינמית, המחריבה ובוראת את עצמה מחדש באופן מתמיד, בלי נקודות ציון מוחלטות או חתירה לשיווי משקל, אלא כמערכת מורכבת של קביעות ערך יחסיות בין הפרטים המשתתפים במשחק הכלכלי. גישה זו מנוגדת באופן חריף למגמה הבולטת אצל כלכלנים המתייחסים לכלכלה דרך מודלים מתמטיים מפושטים שבהם ההתרחשות סטטית הרבה יותר, ההון הומוגני, התחרות היא בין מספר נכון של מוכרים וקונים, המחירים משקפים את עלויות הייצור, אין רווחים עודפים וההליך התחרותי מגיע לסוף סטטי מוגדר (שיווי משקל).
כלכלנים אינם סבורים כי המודלים המתמטיים אינם "מציאותיים" במובן זה שהם משקפים התרחשות ממשית כלשהי, אך למרות זאת הם משמשים כלכלנים באופן שיטתי כדרך לניתוח המציאות על מנת ליצור המלצות מדיניות. לדוגמה, גופים רגולטוריים כמו רשות ההגבלים העסקיים פועלים תחת ההנחה לפיה לבירוקרטים היושבים ברשות הרגולטורית יש ידיעה ברורה מהו המבנה הנכון של תעשייה, אילו מיזוגים ורכישות יזיקו לה, למי יש נתח שוק גדול או קטן מדי ומהו השוק הרלוונטי. בצורה זו, תטען התאוריה האוסטרית, נגרמים עיוותים חריפים יותר ולכן, טוען רותבארד, הממשלה היא האחראית ליצירת כל המונופולים האמיתיים.
"היומרה לידע"
[עריכת קוד מקור | עריכה]"היומרה לידע," כלשונו של האייק, היא הרעיון השגוי והנפוץ בעיקר בתפישות הקיינסיאניות והסוציאליסטיות שלרשות הממשלה עומד הידע והכוח 'לייצר' צמיחה כלכלית באמצעות מניפולציה בעקומות הביקוש המצטבר דרך הוצאה ממשלתית מהירה יותר. הוצאה זו הנחשבת למגבירת ביקוש ולא למפחיתת היצע או מה שהוא מכנה "בריונות ממשלתית", לדוגמה.
לפי תפישת האסכולה האוסטרית המדריך העיקרי לחשיבה כלכלית הוא בחינה מעמיקה של מערכת המחירים, משום שזו מספקת לכל אדם את המידע החיוני הדרוש להבנת מידת המחסור היחסית במוצרים השונים. לדוגמה, אין לצרכן צורך לדעת כי מגפת הפה והטלפיים פגעה בפרות במדינתו. מחיר בשר הבקר והחלב המאמיר יספר לו על כך ויאותת לו מהי ההתנהגות המתאימה במצב זה.
על פי הגישה האוסטרית הדרך היחידה ליצירת מחירים היא שוק חופשי. מחירים לא ניתן לברוא באמצעות צו ממשלתי ולא ניתן לבססם על עלות הייצור. נוהל כזה יוצר עיוותים ואי יעילות. המחירים חייבים לצמוח מתוך הפעולות החופשיות (כלומר, הוולונטריות) של הפרטים בתוך סביבה משפטית המכבדת את זכויות הקניין הפרטי. לא ניתן ליצור הפרדה בין הקניין הפרטי ומנגנון המחירים, משום שהמנגנון תלוי בפעולה החופשית המבוססת על קניין פרטי והחירות לעשות בו שימוש.
פגיעה גולשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסכולה האוסטרית מתייחסת באופן מצמצם לאפשרות של פגיעה או תועלת גולשת (השפעה חיצונית - שלילית או חיובית). גלישה היא מצב שבו פעולה של שחקן אחד משיתה עלויות (פוגעת) או מניבה רווחים (מועילה) לשחקן אחר. לפי הגישה האוסטרית, פגיעה גולשת קיימת רק כאשר יש פגיעה פיזית ברכוש (לדוגמה, גנבה או שפיכת זבל ברשות הפרט), אך אינה יכולה להתייחס לפגיעה או תועלת הנובעת באופן טבעי וחישוב כזה של תועלות או נזקים גם אינו יכול להיות רלוונטי.
נקודה זו נוגעת בעיקר להתערבות ממשלתית או גביה ממשלתית המעוגנות בטענה כי אותר כשל שוק או שישנה תועלת לפרט מפעולה כלשהי של הממשלה. העיקרון לפי הגישה האוסטרית צריך להיות חופש הבחירה, וזה מופר בהתערבות או גביה ממשלתית.
ניבוי העתיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד התפקידים העיקריים של כלכלנים לפי תפישת רבים מזרמי החשיבה בתחום, הוא אספקת מסד שיאפשר חיזוי כלכלי לעתיד. על פי התפישה האוסטרית, ניסיון כזה לחיזוי הוא סוג נוסף של "התיימרות לידע." העתיד אינו וודאי, בוודאי לא בעיקרו, ופעולתו של אדם בעולם לא וודאי שבו יש מחסור אינה ניתנת לחיזוי. היזמים והמחירים דרושים כדי להתגבר על אי-הוודאות, אם כי השגת מטרה זו לא תהיה שלמה בשום מקרה.
חיזוי העתיד, או לפחות הניסיון לעשות זאת, הוא עניין ליזמים, לא לכלכלנים. כמובן שניתן לצפות לתוצאות מסוימות בעקבות קווי מדיניות מסוימים, אבל התזמון והאופי הספציפי שילבשו התגובות לצעדים מסוימים אינם ניתנים לחיזוי מדויק.
הזרמת כספים ושפל כלכלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסכולה האוסטרית טענה כי מניפולציות באספקת הכסף בשוק, המבוצעות על ידי הפחתת שיעור הריבית מתחת ל"שערה הטבעי", או דרכי התערבות אחרות בפעולת השוק משבשים 'אתת' חיוני עבור יזמים ובעלי עסקים המשמש אותם לקביעת מחירים ולבחירת ערוצי השקעה. שיבוש זה ביכולת להתאמת הייצור להעדפות הבין-זמניות של צרכנים יגביר מאוד את הסיכוי לשפל כלכלי ולהארכת שפל כלכלי קיים.
לטענת הזליט ומאוחר יותר רותברד בספרו "השפל הגדול באמריקה", המשבר הכלכלי השפל הכלכלי בארצות הברית לא היה תוצר של היעדר השפעה ממשלתית על אספקת הכסף, אלא של פעולה ממשלתית נמרצת מדי, וכך גם ביחס לניו-דיל שביקש לאושש את המדינה מהשפל באמצעות הזרקת כספים, אך לטענתם כשל לחלוטין.
מחלוקת החישוב הכלכלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיבורו של מיזס משנת 1920, "חישוב כלכלי במדינות סוציאליסטיות" ואחריו ספרו "סוציאליזם" עוררו את מחלוקת החישוב הכלכלי, ויכוח חריף בשאלה האם אפשר ומהו תוקפו של חישוב כלכלי במדינה סוציאליסטית. הסוציאליזם זכה עד אז למבקרים רבים, אך אף אחד מהם לא בחן לעומק את האפשרות לבצע חישוב כלכלי בהיעדר מחירים חופשיים ורכוש פרטי.
מיזס טען כי חישוב כלכלי רציונלי צריך לעמוד במבחן רווח והפסד. אם חברה מרוויחה, הרי שהיא משתמשת במשאביה ביעילות. אם היא מפסידה, היא לא משתמשת בהם ביעילות. בחברה סוציאליסטית, אמצעי הייצור נמצאים בבעלות משותפת וכך אין אפשרות לרכוש או לקנות טובין המיוצרים באמצעות הון ולכן אין יכולת לתמחרם. במילים אחרות, ה'אתתים' החיוניים למחיר אינם קיימים ולגורם הפועל בתחום הכלכלי אין דרך לבחון אם החלטותיו נכונות וראויות או לא. הוא לא יכול לאמוד את עלויות ההזדמנות של החלטת ייצור מסוימת. מכאן נובע, טוען מיזס, כי קניין פרטי הוא עניין הכרחי כדי לקבל מחירים ועלות הדרושים לחישוב.
בנוסף לכך טען מיזס, כי היעדר אפשרות לבצע חישוב כלכלי בחברות סוציאליסטיות עשוי לגרום לתוצאות:
- "בלי חישוב כלכלי, לא תיתכן כלכלה. לכן, במדינה סוציאליסטית שבה ביצוע חישוב כלכלי אינו אפשרי לא יכולה להיות כלכלה במובן המוכר לנו. בעניינים זוטים ומשניים ניתן יהיה לנהוג באופן רציונלי, אך באופן כללי לא ניתן יהיה לדבר עוד על ייצור רציונלי... היסטורית, רציונליות אנושית היא התפתחות של החיים הכלכליים. האם ניתן יהיה לשמר את הרציונליות כאשר יש נתק בינה לבינם?"
מיזס אינו טוען, כפי שייחסו לו לעיתים, כי קיום חברה סוציאליסטית אינו אפשרי כלל בהיעדר יכולת לחישוב כלכלי. אבל, חישוב כזה תלוי בקיומה של מערכת של שוק חופשי, שבה רכוש פרטי וחישוב כלכלי אכן מתקיימים. במילים אחרות, מערכת סוציאליסטית יכולה להתקיים רק באופן שהוא כינה "טפילי", כלומר - היא שואבת את המידע ההכרחי לחישוב ממערכות לא סוציאליסטיות סביבה.
טענותיו של מיזס עוררו מחלוקת רחבה באירופה ובאמריקה. אוסקר לנגה הסכים כי מחיר הוא מרכיב הכרחי בחישוב כלכלי, אך טען כי התכנון המרכזי יכול להפיק את המחירים על בסיס חישובים משלהם או לספק איתותי ייצור בעצמם. אחרים טענו כי שיטות של כלכלה מתמטית יוכלו להצליח במתן פתרון לבעיית החישוב במדינות סוציאליסטיות.
האייק ורובינס, שלא כמו מיזס, הסכימו כי הדבר אפשרי "בתאוריה" אך "בפועל" הוא בעייתי מאוד. לטענתם, במציאות כלכלית צרכים, משאבים וטכנולוגיה משתנים תמידית ובאופן שאינו ניתן לחיזוי, כך שכאשר המתכננים כבר מצליחים לקבל את המידע הדרוש לניסוח מערכת המשוואות המקיפה שלהם, מערכת המחירים כבר לא תהיה ישימה למצב הנוכחי שנתוניו כבר השתנו בינתיים.
ההבדל בין גישתם לזו של מיזס, היא שלשיטתו הבעיה כלל אינה קשורה למנגנונים של איסוף מידע, תיקשור או שימוש יעיל בידע. אלו חשובים, אך אינם רלוונטיים לחישוב שאינו יכול להתקיים כלל בהיעדר מחירי שוק. למעשה, טענתם של האייק ורובינס (ואחרים בעקבותיהם) מקבלת כנתון בסיסי או קיום של אלמנטים סוציאליסטיים בתוך מערכת שוק או קביעת מחירי שוק באמצעות אימוץ טפילי של מחירים כאלו בחברה חופשית על ידי החברה הסוציאליסטית.
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביקורת כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כלכלנים מהזרם המרכזי בכלכלה טענו כי האוסטרים מתנגדים יתר על המידה לשימוש במתמטיקה ובסטטיסטיקה בניתוחים כלכליים.
הכלכלן פול קרוגמן הצהיר כי מאחר שהאוסטרים אינם משתמשים ב"מודלים מפורשים", הם אינם מודעים לחורים אפשריים בחשיבה שלהם.
הכלכלן בנימין קליין מתח ביקורת על עבודתו המתודולוגית-כלכלית של הכלכלן האוסטרי ישראל קירזנר. בעודו משבח את קירזנר על הדגשת החסרונות במתודולוגיה המסורתית, טען קליין כי קירזנר אינו מספק חלופה בת-קיימא למתודולוגיה כלכלית.
הכלכלן טיילר קוון כתב כי תאוריית היזמות של קירזנר יכולה בסופו של דבר להצטמצם למודל חיפוש נאו-קלאסי רגיל, והיזמים לפי קירזנר יכולים להיות מתוארים במונחים של הזרם המרכזי. לכן, לדעתו, התאוריה של קירזנר לא נמצאת במסורת הסובייקטיביסטית של הפרקסאולוגיה האוסטרית.
הכלכלן ג'פרי זקס טוען כי בקרב המדינות המפותחות, בעלות שיעורי מיסוי גבוהים ושירותי רווחה חברתית גבוהים מדורגות גבוה יותר על פני מדדים של ביצועים כלכליים לעומת מדינות עם שיעורי מיסוי נמוכים והוצאות נמוכות על שירותים רווחה וחברה.
הוא מסיק כי האייק טעה, ורמות גבוהות של הוצאות ממשלתיות אינן פוגעות בכלכלה, ו"מדינת רווחה נדיבה אינה דרך לשעבוד, אלא להוגנות, לשוויון כלכלי ולתחרות בינלאומית". הכלכלן האוסטרי, סודהא שנוי, אמר בתגובה כי מדינות עם מגזרים ציבוריים גדולים צמחו לאט יותר.
הכלכלן בריאן קפלן ציין כי מיזס זכה לביקורת על תיאור הפרדיגמה הסוציאליסטית כבלתי אפשרית מבחינת התכנון, ולא כמשהו שיצטרך לתת מענה בדמות הקמת מוסדות שאינם שוקיים על מנת להתמודד עם חוסר היעילות שיתרחש.
מתודולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המבקרים טוענים בדרך כלל כי הכלכלה האוסטרית חסרה קפדנות מדעית והיא דוחה שיטות מדעיות ושימוש בנתונים אמפיריים במידול של התנהגויות כלכליות. יש כלכלנים המתארים את המתודולוגיה האוסטרית כא-פריורית או כלא-אמפירית.
הכלכלן מארק בלוג מתח ביקורת על הסתמכות היתר בנוגע לאינדיבידואליזם המתודולוגי, וטען שהוא יפסול את כל ההנחות המקרו-כלכליות שלא ניתן לצמצם אותן להנחות מיקרו-כלכליות, ומכאן לדחות כמעט את כל הידע והחומר שהצטבר במקרו-כלכלה.
הכלכלן תומאס מאייר הצהיר כי האוסטרים תומכים בדחייה של השיטה המדעית, הכוללת פיתוח תאוריות כוזבות מבחינה אמפירית. יתר על כן, תומכים רבים בשימוש במודלים של התנהגות השוק לצורך ניתוח ובדיקת התאוריה הכלכלית טוענים כי כלכלנים פיתחו ניסויים רבים המעלים מידע שימושי לגבי העדפות הפרט במשק.
למרות שהכלכלן לילנד יגר מגלה אהדה לכלכלה האוסטרית, הוא דוחה את רוב הרעיונות האהודים על אוסטרים, ובפרט:
"הפרטים הספציפיים בתורה שלהם, כמו תאוריית מחזור העסקים, האולטרה-סובייקטיביות בתורת הערך ובמיוחד בתאוריה של שיעורי הריבית, ההתעקשות על סיבתיות חד-כיוונית ולא על תלות הדדית כללית, ועל חיבתם לעיסוק מתודולוגי, הם עומק חסר טעם ואקרובטיות מילולית".
הכלכלן וזוכה פרס נובל פול סמואלסון כתב בשנת 1964 כי רוב הכלכלנים סבורים שמסקנות כלכליות שהגיעו על ידי דדוקציה הגיונית וטהורה הן מוגבלות וחלשות.
לדברי סמואלסון וקפלן, המתודולוגיה הדדוקטיבית של מיזס שאומצה על ידי מארי רות'בארד ובמידה פחותה גם על ידי תלמידו של מיזס, ישראל קירזנר, לא הספיקה כשלעצמה.
מחזור העסקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחקר הכלכלי המרכזי בנוגע לתאוריית מחזור העסקים האוסטרי מגלה כי הוא אינו מתיישב ועקבי עם ראיות אמפיריות. כלכלנים כמו גורדון טולוק, מילטון פרידמן ופול קרוגמן אמרו שהם רואים בתאוריה טעות. הכלכלן האוסטרי לודוויג לאכמן ציין כי התאוריה האוסטרית נדחתה כבר עוד בשנות השלושים של המאה ה-20:
"ההבטחה של התאוריה האוסטרית לגבי מחזור המסחר, העשויה להסביר את חומרת השפל הגדול, היא שסיפקה את הרקע להופעתו המוצלחת של האייק בסצנה הלונדונית, הוכיחה עד מהרה כי היא שגויה. שלושה ענקים - קיינס, נייט וסראפה - פנו נגד האוסטרים האומללים, שבמשך העשור השחור נאלצו להילחם בשלוש חזיתות. מטבע הדברים זו הייתה משימה מעבר לכוחם."
התנגדויות תאורטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר כלכלנים טוענים כי תאוריית מחזור העסקים האוסטרית דורשת מהבנקאים והמשקיעים להציג סוג של אי-רציונליות, משום שהתאוריה טוענת שהמשקיעים יולכו שולל שוב ושוב (על ידי שיעורי ריבית נמוכים באופן זמני) אל תוך בחירת השקעות לא רווחיות.
מילטון פרידמן התנגד להשלכות המדיניות של התאוריה, וציין את הדברים הבאים בראיון בשנת 1998:
"אני חושב שתאוריית מחזור העסקים האוסטרי עשתה לעולם הרבה נזק. אם תחזור אל שנות השלושים של המאה ה-20, שהיא נקודת מפתח, היו לך האוסטרים שיושבים בלונדון, האייק וליונל רובינס, ואומרים שאתה פשוט צריך לתת לתחתית לרדת מהעולם. אתה רק צריך לתת לזה לרפא את עצמו. אתה לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה. אתה רק תעשה את זה יותר גרוע. יש לך את רות'בארד שאומר שזה היה טעות גדולה לא לתת לכל המערכת הבנקאית להתמוטט. אני חושב שעל ידי עידוד כזה, סוג של מדיניות "לא לעשות כלום", הן בבריטניה והן בארצות הברית, היא אכן מזיקה."
התנגדויות אמפיריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1969, מילטון פרידמן בחן את ההיסטוריה של מחזורי העסקים בארצות הברית, והגיע למסקנה כי "ההסבר של האייק-מיזס למחזור העסקים סותר את הראיות, והוא, לדעתי, שקר". הוא ניתח את השימוש בנתונים חדשים יותר ב-1993, והגיע למסקנה זהה. בהתייחסו לדיון של פרידמן במחזור העסקים, טען הכלכלן האוסטרי רוג'ר גאריסון, כי הממצאים האמפיריים של פרידמן "תואמים במידה רבה להשקפות המוניטריסטיות והאוסטריות", וממשיכים לטעון כי המודל של פרידמן "מתאר את ביצועי המשק ברמה הגבוהה ביותר של צבירה, התאוריה האוסטרית מציעה תיאור תובנה של תהליך השוק שעלול לבסס את אותם אגרגטים".
כלכלנים הקשורים לאסכולה האוסטרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוגים מוקדמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חואן דה מריאנה ואסכולת סלמנקה
- רישאר קנטיון
- אן רובר ז'ק טורגו
- ז'אן-בטיסט סיי (ולואי סיי)
- קלוד פרדריק בסטייה
