Location via proxy:   [ UP ]  
[Report a bug]   [Manage cookies]                
לדלג לתוכן

חופש הביטוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חופש הדיבור)
נואם בפינת נואמים בלונדון, 1974

חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם ולכן מהווה נדבך מהותי בחברה דמוקרטית.

חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, אך לעיתים הוא מוגבל באמצעות חקיקה. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה לכך היא הטענה כי חוקים האוסרים ביטויי גזענות או תאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה מגבילים את חופש הביטוי. דיני לשון הרע מגבילים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, כדי לאפשר לנשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב. גם פגיעה בזכות לפרטיות מגבילה את חופש הביטוי בחוק.

חשיבות חופש הביטוי לשיח הציבורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף החברתי האנגלי בן המאה ה-19, מציג ארבעה נימוקים המבהירים מדוע הגבלת חופש הדיבור והמחשבה מהווים מכשול לאמת:

  • ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת.
  • אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן.
  • האמת עצמה מתחזקת במהלך מאבקה בשקר. לכן, גם אם הדברים שאת השמעתם אוסרים הם שקר - יש להשמיעם.
  • האמת מאבדת את כוח השכנוע שלה כאשר היא נזקקת לכוח הזרוע. גם אם בהגבלת חופש המחשבה והדיבור מגינים על האמת - מזיק לה הדבר.

על רעיונותיו האחרונים הללו של מיל יחלוק בחריפות, כעבור עשרות שנים, הפילוסוף החברתי הרברט מרקוזה וכן מנהיג המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גראמשי.

מיל אינו מאמין כי בענייני מוסר וחברה ניתן להגיע לאמיתות מוחלטות ואין כל סיבה שדעה רווחת ומקובלת תהא אמיתית רק בתוקף היותה דעת רבים. הגבלת חופש הביטוי, מכל סוג שהוא, לא זו בלבד שאינה מוצדקת אלא שאף מזיקה.

מתיאור זה נגזר, כי לטובת הפרט והציבור כאחד, יש להגביל את סמכויות הכפייה של השלטונות ולעודד את דרך הוויכוח החופשי והחלפת הדעות השונות, כיסוד מהותי ביצירת חברה ליברלית. דרך הוויכוח החופשי נמנעת הליכה עיוורת בתלם. האזרח, מדורבן לפעילות מחשבתית ולהשתלמות מתמידה. ואושיותיה של החברה הנאורה והמתקדמת, המושתת על חירויות הפרט, משתמרים ומתחזקים.

חופש הביטוי והאינטרנט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינטרנט שהתפשט בעולם במהירות בשנות ה-90 השפיע רבות על חופש הביטוי, וכך גם הרשתות החברתיות שהפכו לנפוצות יותר ויותר בעשורים הבאים, והגדילו משמעותית את יכולתם של יחידים לבטא את עצמם בצורה שעליה יהיה קשה לשלטונות לפקח, ולעיתים אף בדרכים שהגופים שאחראיים על הצנזורה כלל לא אליהם או להיקפם. מעבר לכך שיחידים יכולים לבטא את עצמם בקלות רבה יותר, הם גם יכולים באופן חסר תקדים לקבל תהודה עולמית מבלי לקבל את אישורה של מערכת הפצה גדולה ומסודרת[1].

למרות זאת, האינטרנט איננו נקי מצנזורה, ובמרחב המקוון לא פעם מתקיים קונפליקט בנושא בין גורמי הצנזורה לבין קהילות וירטואליות שונות[1]. מדינות רבות בעולם, בעיקר מדינות ללא מאפיינים דמוקרטים חזקים, מנסות ליצור לעצמן שליטה על[2] חופש הביטוי באינטרנט באמצעות שיטות פיקוח שונות כמו מנועי חיפוש שעובדים בשיתוף פעולה עם הממשלה, הגבלת הגלישה באתרים שאינם מקבלים אישור ממשלתי וכדומה. מנגד, קמות יוזמות אזרחיות מחתרתיות שמשתמשות באינטרנט כדי לעקוף את ההגבלות השונות שמנסות לקבוע הממשלות, כפי שניתן לראות בתופעות שונות החל מניכוס הרשתות החברתיות למאבקים נגד צנזורת השריעה באיראן[3] ואף בשרתי שיתוף קבצים. במקום ההסדרה המדינתית המוסדית של חופש הביטוי, או לכל-הפחות לצידה, נוצרו באינטרנט מנגנונים שונים של הסדרה עצמית. ממשלות מנסות אומנם להסדיר נושאים שונים הקשורים לאינטרנט, אך פעמים רבות האינטרנט כופה מצב שבו הממשלות חייבות להסתמך על מנגנוני הסדרה עצמית המכוּונים על ידי שחקנים לא-ממשלתיים, וזאת בשל אי-יכולתן או יכולתן המוגבלת מאוד של ממשלות לאכוף חוק וסדר במרחב הווירטואלי, יכולת שמוגבלת גם במדינות אוטוריטריות[1].

האינטרנט גם אינו מתנהל בצורה כה דמוקרטית כמו שהדברים עשויים להצטייר. סטטיסטיקות שונות מראות שתשומת-ליבם של משתמשי האינטרנט מתרכזת ברובה במספר קטן ביותר של ספקי תוכן. לכן, אף על פי שהזמינות של הפצת המידע לאזרח מין השורה גדולה מאי פעם, עדיין עליו להשתמש ברוב המקרים בשירותיהן של ספקי תוכן מסוימים, ואלו זוכים מעצם כך לכוח רב ולשליטה על חופש הביטוי[1], ויכולים לקדם ולהפיץ מידע שהם מעוניינים בו, ולהדיר מהמרחב המקוון מידע אחר לבחירתם[4].

האינטרנט נתפס כמרחב בו יכול אדם לבטא את עצמו ולשמור על מידה רבה של אנונימיות, המגבירה את חופש הביטוי, במיוחד עבור קבוצות שוליים שדעותיהן עשויות להיחשב ללא-מקובלות. מאפיין זה הוא גם אחד הגורמים לירידת האמינות של המידע ברשת החברתית, מכיוון שקשה יותר לבחון לעומק את מהימנות המידע או מוסר המידע באינטרנט[1].

בשנת 2018 ארגון Freedom House (אנ') פרסם את דו"ח החירות המקוונת השנתי, והציג פגיעה בחופש הביטוי המקוון בפרטיות הגולשים, במיוחד במדינות בהן התקיימו בחירות בשנת 2018. במדינות שונות - בעיקר מדינות לא מערביות - עלו התופעות של צנזורה, ומתקפות האקינג או מאסרים של מי שביקר את הממשל במרחב המקוון. מבין המדיניות המערביות, ארצות הברית צוינה בדו"ח כמי שפגעה משמעותית בעמודי התווך של חופש הביטוי כשביטלה את נייטרליות הרשת. הדו"ח התייחס באריכות להשפעתה השלילית של סין על חופש הביטוי העולמי: "בשנה שחלפה, ממשלת סין ארחה בכירים מעשרות מדינות לסמינרים בני שבועיים או שלושה שעסקו במערכת הצנזורה והמעקף המקיפה שלה". הדו"ח תיאר מקרים בהם מדינות השתמשו בתופעת הפייק ניוז כתירוץ כדי לחסום רשתות חברתיות או אתרי אינטרנט זרים, במטרה להתקרב בהדרגה למודל הסיני. הארגון סיכם את הדו"ח בהסבר: "אירועים בשנה האחרונה אישרו שהאינטרנט יכולה לשמש לשיבוש דמוקרטיות באותה מידה שהיא יכולה לערער דיקטטורות"[5].

בישראל הרשויות הרלוונטיות, בהובלת הממשלה, העלו מספר הצעות חקיקה בנושא שבראשן הצעת "חוק הפייסבוק"[6] אשר עוסק במספר אלמנטים משמעותיים שבקונפליקט בין חופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות ברשתות החברתיות. הצעת החוק עוסקת במספר נושאים שעיקרם צו להסרת תוכן, קבילות ראיות, עיון חוזר וערעור, וקביעה בכל הנושאים הנוגעים לשימוש במידע חסוי.

לאחר שעברה קריאה ראשונה, בשנת 2018 עלתה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית עם שינויים קלים. בקריאה השלישית עוררה ההצעה מחלוקת רבה בשיח הציבורי עקב רגישותה[2] ומורכבותה ולא אושרה (החוק הוצע וקודם על ידי ממשלת ישראל השלושים וארבע). הוא עלה בניסוח שונה[7] בשנת 2021 על ידי הממשלה הנכנסת, ממשלת ישראל השלושים וחמש.

מצב החקיקה בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • גרמניה: הרשתות מחויבות להסיר תכנים מסוימים תוך 24 שעות, הקנס המרבי עומד על סך 50 מיליון אירו.
  • בריטניה*: רשות התקשורת תוכל לחסום אתרים, להטיל קנסות ואף לעצור עובדים בחברת התקשורת והמדיה שלא תסיר תכנים של פייק ניוז. (* הצעת חוק שטרם אושרה).
  • אוסטרליה: מאסר של עד שלוש שנים וקנס כבד לספקיות האינטרנט שלא מסירות תוכן אלים באופן מיידי.
  • ברזיל: איסור על פייקים, הגבלת הודעות שרשרת וחיוב משתמשים לקשר מספר טלפון לפרופיל[8].

חופש הביטוי במשפט הבינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש הביטוי נתפס כזכות אדם יסודית ואוניברסלית במשפט הבינלאומי הפומבי. תפיסה זו מתבטאת במגוון רחב של מסמכי חקיקה בינלאומיים, באמנות מולטילטרליות אזוריות, וכן במשפט הבין-לאומי המנהגי. ככלל, המשפט הבין-לאומי רואה את הזכות לחופש הביטוי הן כזכות אינדיבידואלית והן כזכות קולקטיבית, ובמסגרת זו מוטלות על מדינות מגוון חובות פוזיטיביות, כמו גם חובות שליליות למען אכיפת הזכות[9]. עם זאת, כמו זכויות רבות אחרות, גם הזכות לחופש הביטוי ניתנת לסיוג כשחלה התנגשות בינה לבין זכויות אחרות כגון הזכות לפרטיות, הזכות לחופש הדת והמצפון, והזכות להליך הוגן. במקרה כזה תידרש הערכאה השיפוטית לערוך איזון בין הזכויות המתנגשות על מנת להגיע להכרעה[10]. אמנות האו"ם השונות העוסקות בהגנה על הזכות לחופש הביטוי מביעות את הצורך להגן על שלושה יסודות של הזכות לחופש הביטוי:

  • הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות.
  • הזכות לבקש מידע ולקבלו.
  • הזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים.

עיגון הזכות לחופש הביטוי באמנות האו"ם השונות מחזק את מעמדה של הזכות כזכות יסוד ראשונה במעלה במסגרת המשפט הבינלאומי.

יסודות הזכות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הערה כללית מס' 34[11] של ועדת זכויות אדם של האו"ם בנושא חופש הביטוי, הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות טומנת בחובה את הזכות להחליף ולשנות דעה פוליטית, מדעית, היסטורית, מוסרית או דתית בכל רגע נתון ומכל סיבה[12]. כן מצוין כי זכות זו אינה ניתנת להגבלה, והפללה בשל החזקת דעה, כמו גם הטרדה או הפחדה של יחידים בגין החזקת דעה, חורגות באופן יסודי מזכות זו[12].

הזכות לבקש מידע ולקבלו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לבקש מידע ולקבלו נגזרת מזכות הציבור לדעת, והיא חולשת על גישה לכל סוג של אמצעי תקשורת אשר באמצעותו ניתן להעביר מידע לאחר. הסייג לזכות זו הוא שימוש באמצעי תקשורת כאמור לצורכי תעמולת מלחמה, קידום שנאה על רקע לאומי, גזעי או דתי העולה לכדי הסתה, אפליה או אלימות[9].

הזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה כללית מס' 34 של ועדת האו"ם לזכויות אדם בנושא חופש הביטוי מציינת כי קיים מגוון רחב של סוגי מידע אשר נכללים בזכות זו, לרבות שיח פוליטי, הבעה אודות עניינים אישיים או ציבוריים, זכויות אדם, עיתונות, הבעה אומנותית ותרבותית, לימוד, שיח דתי, סוגים מסוימים של פרסום מסחרי ועוד[12]. עוד מודגש כי זכות זו איננה מוגבלת לגבולות מדינתיים[12].

עיגון הזכות לחופש הביטוי באמנות בינלאומיות ואזוריות

ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם, אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1948, מהווה אחד ממסמכי הליבה של הקהילה הבינלאומית בכל הנוגע לזכויות אדם וזכויות אזרחיות. בהקשר של הזכות לחופש הביטוי, סעיף 19 של האמנה מגדיר את חופש הביטוי ומהווה את הבסיס לתפיסת המשפט הבינלאומי את הזכות לחופש הביטוי. הסעיף מורכב משלושת היסודות אשר נמנו לעיל: הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות, הזכות לבקש מידע ולקבלו, והזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים[13].

מעבר לאמנה זו, הזכות לחופש הביטוי מעוגנת, באופנים וסייגים שונים, באמנות הבאות:

משפט בינלאומי מנהגי

משפט מנהגי מהווה מקור מרכזי ומחייב במישור המשפט הבינלאומי הפומבי. משמעות הדבר היא כי יש לראות בנוהג כללי אשר אומץ על ידי חלק ניכר מהמדינות המרכיבות את הקהילה הבינלאומית לאורך זמן, כמקור משפטי מחייב, כשקול לחוק. דין מנהגי אינו בהכרח נכלל בכתב באמנות, אך מתוקף אופיו, הוראות אמנות אשר נהפכות לאורך זמן לנוהג כללי בקרב הקהילה הבינלאומית, תקבלנה מעמד של דין מנהגי. בהתאם לכך, מרבית הזכויות המנויות בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם משנת 1948, לרבות הזכות לחופש הביטוי, מהוות נכון לעשור השני של המאה ה-21, דין מנהגי. ככאלה, הן מחייבות את כלל מדינות העולם, ללא תלות בחתימה או אשרור של האמנה, אלא אם כן הביעו את התנגדותן למנהג באופן מפורש ועקבי לכל אורך הדרך[9].

סייגים לזכות לחופש הביטוי

למרות מעמדה וחשיבותה המשמעותיים במשפט הבינלאומי, הזכות לחופש הביטוי נושאת עמה מספר חובות והיא ניתנת לסיוג ולהגבלה. הסייגים לזכות מוזכרים בכל אחת מן האמנות אשר מעגנות את הזכות. ככלל, ערכאות השיפוט הבינלאומיות מתמקדות בשלושה סייגים עיקריים, אשר מקורם בסעיף 19(3) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR).

מקור בדין

משמעות הסייג היא שהמגבלה המוטלת על הזכות לחופש הביטוי מעוגנת בדין המדינתי של המדינה המגבילה. בנוסף, על חוק מגביל להיות מופעל על ידי גוף עצמאי, ללא שיקולים פוליטיים או מסחריים, ואשר ביכולתו לספק הגנות מפני ניצול לרעה של אותם חוקים מגבילים. כן על חוקים אלו להיות מנוסחים באופן קוהרנטי וחד-משמעי, ואין לעשות בהם שימוש למען צנזורה פוליטית. מעבר לכך, על חוקים אלו לציין באופן מפורש סעדים לניצול לרעה של אותם חוקים, דוגמת ביקורת שיפוטית בידי ערכאת שיפוט עצמאית[9].

הגבלה מסיבה לגיטימית

עיקרו של סייג זה הוא בהגנת על אינטרסים כגון זכויות ומוניטין של פרטים וקבוצות אחרות. במסגרת זאת מחויבות המדינות להגביל סוגי ביטוי הכוללים קידום שנאה על רקע לאומני, גזעי, או דתי, והעולים לכדי הסתה לאפליה או אלימות[9]. בנוסף, מדינות מחויבות להגביל את חופש הביטוי גם ביחס לסוגי ביטוי אשר אינם בעלי נופך פלילי, אלא אזרחי, כגון לשון הרע[9].

נחיצות

סייג הנחיצות קובע כי על כל פגיעה בזכות לחופש הביטוי להיות נחוצה על מנת להשיג סיבה או מטרה לגיטימית על פי הסייג השני. ככלל, סייג הנחיצות מפורש על בסיס הוראות סעיף 19(3) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), המציינות את זכות הזולת לשם טוב, וכן ביטחון לאומי, סדר ציבורי, ובריאות ומוסר הציבור כמטרות לגיטימיות[14]. בנוסף, על הפגיעה בזכות לנבוע מצורך ציבורי או חברתי דחוף, אשר יש לספקו על מנת למנוע הפרה של זכות הזוכה להגנה נרחבת יותר מהזכות לחופש הביטוי. עוד יש על הפגיעה להיות מידתית. משמעות הדבר היא כי לא קיימים אמצעים אחרים להשגת אותה מטרה לגיטימית, אשר אינם כוללים את הגבלת הזכות[9].

סייגים נוספים

סייג נוסף אשר מוכר במשפט הבינלאומי הוא סייג מצבי החירום, כפי שזה מפורט בסעיף 4 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR)[15]. הסעיף מאפשר למדינות להשהות זכויות אדם ואזרח, לרבות הזכות לחופש הביטוי, באופן זמני כאשר נשקפת סכנה קיומית לחיי האומה עקב מצב חירום, ורק לאחר שהוכרז על כך באופן רשמי. יצוין הסעיף מציין סייג לסייג, ואוסר על פגיעה זכויות באופן המפלה על בסיס גזע, צבע עור, מגדר, שפה, דת או אוריינטציה חברתית[9].

דוגמאות לפרשנות ויישום של הזכות לחופש הביטוי על ידי ערכאות שיפוט בינלאומיות

לינגנס נגד אוסטריה (בית הדין האירופי לזכויות אדם)

בשנת 1975 פרסם העיתונאי האוסטרי מייקל לינגנס שתי כתבות בהן ביקר באופן חריף את ברונו קרייסקי, הקנצלר האוסטרי היוצא. לינגנס הטיל ספק במוסריותו של קרייסקי לאחר שזה הביע את תמיכתו בקנצלר הנכנס, אשר שירת בעברו ביחידת האס אס במהלך מלחמת העולם השנייה. עקב התבטאויותיו של לינגנס בשתי הכתבות, הגיש נגדו קרייסקי שתי תביעות דיבה, בעקבותיהן נמצא לינגנס אשם בידי ערכאות השיפוט האוסטריות. עקב כך, בשנת 1986 פנה לינגנס לבית הדין האירופי לזכויות אדם, בטענה כי כעיתונאי פוליטי, מחובתו לבטא את השקפותיו ולהביע ביקורת כנגד קרייסקי. טענת הנגד של ממשלת אוסטריה הייתה כי אין בכוחה של הזכות לחופש הביטוי, כפי שזו מעוגנת באמנה האירופית לזכויות אדם, למנוע מערכאות השיפוט המדינתיות להפעיל שיקול דעת בהכרעתן, וכן לוודא כי שיח פוליטי אינו מתדרדר לכדי עלבון אישי[16]. בית הדין האירופי לזכויות אדם טען כי הרשעתו של לינגנס עולה לכדי הפרה של זכותו לחופש הביטוי, אשר ניתנת להצדקה רק אם ״מקורה בדין״ ואם היא נחוצה בחברה דמוקרטית. בית הדין מצא כי הבסיס להפרה אכן מצוי בדין האוסטרי, השואף למטרה הלגיטימית של הגנה על מוניטין הזולת, אולם מצא כי לא התקיים יסוד הנחיצות. לדבריו, וכנגד טענות ממשלת אוסטריה, אכן קיימת למדינות מידה מסוימת של שיקול דעת בקביעת התקיימות יסוד הנחיצות, אך תפקידו של בית המשפט הוא לתת את ההכרעה הסופית בשאלה האם הגבלה מסוימת עולה בקנה אחד עם הזכות לחופש הביטוי כפי זו מוגנת בסעיף 10 לאמנה האירופית לזכויות אדם[16]. עוד הדגיש בית הדין את חשיבותה של העיתונות בהבעת והפצת מידע ורעיונות, ובתוך כך ציין כי אמנם יש להציב גבולות גם לעיתונות בכל הנוגע לפגיעה במוניטין של פרטים, אך גבולות אלה רחבים יותר כאשר הדבר נוגע לפוליטיקאי לעומת אדם פרטי; אף על פי שפוליטיקאי זכאי גם הוא לזכויות כגון לשם טוב, יש לערוך איזון בין זכויות אלה לבין האינטרס של דיון ציבורי חופשי ופתוח[16]. פסיקה זו מהווה אבן דרך בכל הנוגע לזכות לחופש הביטוי בראי המשפט הבינלאומי, ומסמנת את ההגנה עליה כתנאי בסיסי ומרכזי הן להתפתחותה של החברה הדמוקרטית והן של הפרטים בה[9].

פוריסון נ' צרפת (ועדת האו"ם לזכויות אדם)

רובר פוריסון הוא סופר ומרצה צרפתי אשר כתב וטען כי רציחתם של מיליוני יהודים וחברי קבוצות מיעוט נוספות בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה באמצעות תאי הגזים לא התרחשה כלל. בשנת 1990 העביר הפרלמנט הצרפתי את ״חוק גאייסוט״, אשר הפך פעולת הכחשת פשעים נגד האנושות למעשה פלילי[17]. פוריסון, אשר הורשע בעקבות זאת בעילת הכחשת השואה, עתר לוועדת זכויות האדם של האו"ם כנגד חוק זה בטענה כי הוא מפר את זכותו לחופש הביטוי. בבחינת הסוגיה הדגישה הוועדה כי על כל מגבלה על חופש העיסוק לעמוד בתנאי שלושת הסייגים: מקור בדין, הגבלה מסיבה לגיטימית ונחיצות. במקרה זה, בבחינת התנאי הראשון נמצא כי החוק המדובר מהווה מקור בדין ברמה מספקת. כן נקבע כי הסייג השני מתקיים אף הוא, היות שניתן לראות בשאיפה להגן על אינטרסים של פרטים יחידים או של הקהילה כולה כסיבה לגיטימית, ויש לראות בהתבטאויותיו של פוריסון כפגיעה בקהילה היהודית כולה. בנוגע לסייג השלישי, קבעה הוועדה כי בהיעדר טענה המפריכה את טענת ממשלת צרפת בדבר נחיצות החוק כאמצעי להגנה על האינטרסים האמורים, יש לראות את סייג הנחיצות כמתקיים. על כן, נפסק כי המגבלה אשר מטיל החוק על זכותו של פוריסון לחופש הביטוי היא מגבלה מותרת[17].

חופש הביטוי בארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרסתה המקורית מבטיחה חוקת ארצות הברית את זכויות המדינות המרכיבות את ארצות הברית, אך אינה אומרת דבר על זכויות הפרט. הגנת חופש הדיבור נכללת בתיקון הראשון לחוקה, שתהליך אישורו התבצע בשנים 1789–1791. בעקבות תיקון זה ניתנת בארצות הברית הגנה נרחבת לחופש הביטוי, אך גבולותיו אינם ברורים, ונבחנו בבית המשפט העליון של ארצות הברית.

שני פסקי דין חשובים בנושא חופש הביטוי ניתנו ברבע השני של המאה ה-20. באחד נשלח לכלא יוג'ין דבס, סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין חשוב אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".

לבסוף קבע בית המשפט העליון, בתיק ברנדנבורג נגד אוהיו (1969), שהסף הנדרש על מנת שדברים יצאו מתחום הביטוי הלגיטימי הוא שהם נועדו לגרום למעשה בלתי-חוקי ממשי ומיידי. מבחן זה שתקף מאז אוסר על המדינה להוציא מחוץ לחוק ביטוי המצדד באלימות או בהפרת החוק, אם ביטוי כזה לא נועד להביא לעבירה ממשית ומיידית.

חופש הביטוי בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרפיטי בשכונת פלורנטין בתל אביב, המגנה את בג"ץ. אף על פי שהכיתוב מתריס, הוא במסגרת חופש הביטוי
ערך מורחב – חופש הביטוי בישראל

חופש הביטוי מול ביטחון המדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין הראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי, כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, ידוע בשם בג"ץ קול העם:

בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק-דין ארוך ומנומק (בג"ץ 73/53) ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו חופש הביטוי ייסוג רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית בביטחון המדינה.

פס"ד מאוחר יותר בו נקבעו אמות המידה למבחן הוודאות הקרובה הוא בג"ץ שניצר[18]. השופט ברק בפס"ד מנומק קבע כי הפגיעה בחופש הביטוי היא אמצעי אחרון בהחלט וכי היא תתאפשר רק אם היא חיונית לשמירה על ביטחון המדינה. שמירה על ביטחון המדינה בא לידי ביטוי באמצעות קיומן של נסיבות קיצוניות שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לסכנה לשלום הציבור. גם בפס"ד זה נקבע כי הפגיעה בחופש הביטוי איננה לגיטימית וכי חופש הביטוי הוא גם חופש הביקורת אשר יש לקיים במשטר דמוקרטי תקין.

דוגמה נוספת לעליונות חופש הביטוי ניתן למצוא בחשיפת 'פרשת קו 300' והקמת ועדת חקירה בנושא. בפס"ד מ"י נ' קליין[19] דן ביהמ"ש העליון בפרסום ידיעה עיתונאית הנוגעת לשירותי הביטחון ללא אישור הצנזורה. בפס"ד נטען כי איסור פרסום הידיעה אודות הקמת ועדת חקיקה בעניין 'פרשת קו 300' מהווה פגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת.

חופש המידע כנגזרת של חופש הביטוי ואיזונו מול ביטחון המדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף האמור לעיל, ניתן למצוא ביטוי חקיקתי לאיזון בין חופש הביטוי לביטחון המדינה בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע אשר קובע כי רשות ציבורית לא נדרשת למסור מידע שיש בגילויו משום חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בשלומו של אדם[20]. ניכר כי חרף חשיבותו של החוק אשר מטרתו לקדם שקיפות שלטונית ולהטמיע תפיסת יסוד של שיתוף במידע ציבורי, מוטלות עליו הגבלות בפרסום מידע ציבורי במטרה למנוע פגיעה בזכויות אחרות, ביניהן הזכות לביטחון. השיקול לסירוב מסירת מידע מפאת רגישות ביטחונית מסור בידי הרשות הציבורית ממנה נתבקש המידע והוא כפוף לשיקולי סבירות ומידתיות משפטיים.

בראשית ימיה של המדינה נרקם שיתוף פעולה בין נציגי העיתונים העבריים וראשי המדינה, לימים ועדת העורכים[21], אשר נועד להתמודד עם קשיים אלו ולהסדיר את האיזון העדין בין זכות הציבור לדעת ובין הצורך בשמירה על ביטחון המדינה. שיתוף פעולה זה ידע מתחים רבים, אך החל להתערער בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים והביקורת הציבורית הנרחבת שהופנתה כלפי הממשלה. נקודת מפנה נוספת הגיעה בזמן מלחמת לבנון השנייה ובייחוד לאחר פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה שכוסה בהרחבה על ידי העיתונות[22].

חופש הביטוי והגנה על רגשות הציבור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין משנת 1987, בעתירה שהוגשה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, קבע בג"ץ שיש להתיר את הצגתו של המחזה "אפרים חוזר לצבא" בשם חופש הביטוי, חרף טענתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפיה "ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי. הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט".

השופט מישאל חשין אחז בדעת מיעוט שביכרה ערכים אחרים על פני חופש הביטוי. הוא התנגד בלשון נרגשת ובציטוטי שירה להקרנת סרט המטיל רבב בדמותה של חנה סנש, הוא גם התנגד להתערבות בהחלטה לפסול את הסרט "אימפריית החושים". כן כתב דעת מיעוט מנומקת בשאלת הפעלת "ערוץ פלייבוי", בה כתב כי אינו רואה את הביטוי הפורנוגרפי, כחוסה מאליו תחת כנפי חופש הביטוי, וכי הפעלת ההגנות החוקתיות במקרים של ביטוי פורנוגרפי וביטוי גזעני אינה צריכה להיות אוטומטית ומובנת מאליה. דעה זו ניתנה כנגד דעת הרוב (בהרכב מורחב) אותה ביטא פסק דינה של השופטת דליה דורנר, שבו נקבע שאף הביטוי הפורנוגרפי כלול בחופש הביטוי, המוגן כזכות על חוקתית, ולפיכך יש צורך ב"פגיעה קשה, חמורה ורצינית" על מנת להגביל ביטוי זה.

חופש הביטוי מול הגנה על רגשות דתיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוקק הישראלי בחר להעניק לאינטרס ההגנה על רגשותיו הדתיים של אדם משקל כבד אל מול הזכות הנגדית למימוש חירות הביטוי, ודאגה להבליט את הגבלת חופש הביטוי בכך שיצא מעבר להגדרה הרגילה של 'פרסם' ניתן ללמוד זאת מסעיף 34כד בחלק ההגדרות שבחוק העונשין - "בדברים שבעל פה - להשמיע מילים בפה או באמצעים אחרים, בהתקהלות ציבורית או במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לשמוע אותם, או להשמיען בשידורי רדיו או טלוויזיה הניתנים לציבור, או להפיצן באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציען לציבור באמצעות מחשב" וסעיף 173 לאותו החוק מטיל מאסר של עד שנה אחת על ה"מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים" או "המשמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מילה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים". בשנת 1961 בית המשפט ראה ברגשות הדת חלק מן הסדר הציבורי (פסק דין טטליס נ' ראש עיריית הרצליה)[23]. ניתן לומר כי אדם פוגע ברגשותיו הדתיים של זולתו כאשר בהתנהגותו הוא מפר או מחלל אמונות, ערכים או סמלים דתיים של הזולת. תלונות כאלו נפוצות בתקופה המודרנית, אולי בגלל תהליך חילון של החברה המערבית, בו הדת מאבדת את המעמד המרכזי שהיה לה בחברה ושרויה באיום תרבותי מתמיד מצד החברה החילונית[24]. בפסק דין בעניין פרץ[25] הצביע השופט חיים כהן על הקושי להתחשב בשיקול של הגנה מפני פגיעה ברגשות משום שלעיתים אם ננסה למנוע פגיעה ברגשות של קבוצת אנשים מסוימת, בעצם נפגע ברגשותיהם של קבוצת האנשים המנוגדת להם, "ואין דמם של אלה סומק טפי מדמם של אלה".

חופש הביטוי וזכויות עובדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין הארצי לעבודה דן בחופש הביטוי של מעבידים, בפסק דינו בעניין פלאפון שניתן ביום 2 בינואר 2013[26]. בית הדין הארצי פסק בין היתר כך: "...ניתן בזה סעד זמני כללי לפיו פלאפון... לא תנקוט בכל... התבטאות... (העלולה) לפגוע במימוש זכות העובדים להתארגנות... ובתוך כך: ... תימנע מלהציג לעובדים את החסרונות הקיימים לדעתה בהצטרפות לארגון עובדים והשלכות ההתארגנות על פעילותה הכלכלית... לרבות הפניית ניירות עמדה לעובדים... להימנע ...(מ)פניות אישיות לעובדים... לרבות פניה כללית".

בערעור על אותו פסק דין לבג"ץ, ביום 7 ביולי 2014 פסקו שופטי בג"ץ כך: "אשר על כן, בנסיבות של התארגנות ראשונית עד לכינונו של ארגון יציג, זכותו של המעסיק לביטוי אינה שוות משקל לזכות העובדים לחופש ההתארגנות בארגון עובדים, וזכות העובדים להתארגנות בארגון עובדים גוברת על זכות המעסיק לחופש הביטוי"[27] (ההדגשה במקור).

ביוני 2017, פסק בית המשפט העליון בתיק עע"מ 4058/16, כי חופש הביטוי זוכה כיום למעמד איתן בחברה הישראלית, מעמד בכורה שניצב לצד הזכויות החשובות ביותר. השופט יורם דנציגר כתב בפסק הדין: "יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון. זהו חלק אינהרנטי והכרחי לקיומה של החברה הדמוקרטית."[28]

בדצמבר 2017 זיכה בית המשפט את הרב דב וולפא מעבירת הסתה לסירוב פקודה, ובהכרעת הדין נכתב: "קריאה לחיילי צה"ל לסרב לפקודה חוקית של מפקדיהם היא מכעיסה ומקוממת. ואולם, חופש הביטוי הוא בעל מעמד חוקתי מיוחד, ומהווה תנאי חיוני לקיומה של דמוקרטיה ולשמירה על זכויות היסוד האחרות. חופש הביטוי אינו חל רק על ביטויים המצויים בלב ההסכמה, ומבחנה של הדמוקרטיה הוא בתחולתו של חופש הביטוי גם על ביטויים מרגיזים ואפילו פוגעים, דוגמת קריאה שכזו"[29].

חופש הביטוי והמשפט הפלילי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הוצאתו לאור של הספר "ברוך הגבר" הועמדו עורכיו לדין באשמת הסתה לגזענות ועידוד לאלימות. פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, שבו הורשעו הנאשמים, עסק גם בסוגיית הפגיעה בחופש הביטוי, באומרו:

"בבואנו לגזור הדין בעבירות בהן מדובר, יש לנקוט זהירות שכן מדובר בהוראת חוק שיש בה הגבלה על חופש הביטוי. עם זאת, יש להדגיש כי האיסור בפקודה למניעת טרור אינו מוטל על הבעת דעה, אלא על פרסום ברבים של דעה שיש עמה שבח ועידוד למעשה טרור ולפגיעה בגוף בני אדם. חברה הרוצה למנוע טרור חייבת למנוע גם דברי שבח ועידוד לטרור כזה, למנוע דברי שבח ועידוד לאלימות ולמעשי רצח המוניים"[30].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורטל
פורטל

לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024.
  • ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, הוצאת נבו, 2017, פרק 3: חופש הביטוי, עמ' 431–608.
  • תמר גדרון "חופש הביטוי בחוק איסור לשון הרע - עידן חדש?" המשפט ה-9 (2000).
  • הילל סומר, לטם בן בשט וגבריאלה שוורץ חופש הביטוי – מסמך רקע מקוצר בנושא (2005).
  • נתן לרנר, ״חופש הביטוי והסתה לשנאה דתית״ משפט ועסקים טו 11–25 (2012).
  • Eric Barendt, Freedom of Speech (2005).
  • Ian Cram, Contested Words: Legal Restrictions on Freedom of Speech in Liberal Democracies (2006).
  • Ivan Hare & James Weinstein, Extreme Speech and Democracy (2010).
  • Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005).
  • Kevin Boyle & Sangeeta Shah Thought, Expression, Association, and Assembly, in Human Rights Law 217 (Daniel Moeckli, Sangeeta Shah, and Sandesh Sivakumaran ed., 2014).
  • M.W. Janis, R.S. Kay, & A.W. Bradley, European Human Rights Law: Text and Materials (2008).
  • הופנונג, מנחם. (1991). ישראל - ביטחון המדינה מול שלטון החוק. ירושלים: נבו, עמ' 175–195.
  • נוסק, הלל ולימור יחיאל. (1995). 'צנזורה צבאית בישראל', קשר, 17: 45
  • אלעד פלד, "האם 'ציפור נפשה של הדמוקרטיה' היא גם ציפור נפשו של האדם? מבט ביקורתי על עיגונו החוקתי של חופש הביטוי לפסיקה", "מחקרי משפט" כו' חוברת 1.
  • א' רוזן-צבי "ההלכה והמציאות החילונית" חירות ומצפון הדת (1990) 157.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: חפש הבטוי
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חופש הביטוי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חופש הביטוי

חוקים ופסיקה

מחקרים

מידע כללי וניירות עמדה

כתבות ומאמרים מהעיתונות

law/ Freedom of Expression in International Law], PEN (2014)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 ד"ר קרין ברזילי נהון; פרופ' גד ברזילי, חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה
  2. ^ 1 2 חוק הפייסבוק חייב לשנות כיוון, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  3. ^ להכיר את איראן דרך הרשתות החברתיות
  4. ^ אתר למנויים בלבד דפנה מאור, גוגל, פייסבוק, אמזון ואפל: המעצמות החדשות של העולם, באתר TheMarker‏, 23 באוקטובר 2017
  5. ^ עומר כביר, מחקר: החירות המקוונת בירידה - והשינוי מזיק לדמוקרטיה העולמית, באתר כלכליסט, 1 בנובמבר 2018
  6. ^ הכנסת, הצעת חוק למניעת ביצוע עבירות באמצעות פרסום באינטרנט (הסרת תוכן), התשע"ח - 2018., באתר הכנסת
  7. ^ הצעת חוק למניעת ביצוע עבירות באמצעות פרסום באינטרנט (הסרת תוכן), התשפ"ב-2021
  8. ^ גולדשמידט א., מדיניות הסרת תכנים ברשתות חברתיות: תמונת מצב., באתר מרכז המידע והמחקר, הכנסת, ‏2021
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  10. ^ /Tamiz v. United Kingdom, Application no. 3877/14, Council of Europe: European Court of Human Rights, 19 September 2017, available at: https://globalfreedomofexpression.columbia.edu/cases/tamiz-v-united-kingdom
  11. ^ UN Human Rights Committee (HRC), General comment no. 34, Article 19, Freedoms of opinion and expression, 12 September 2011, CCPR/C/GC/34, available at: http://www.refworld.org/docid/4ed34b562.htm
  12. ^ 1 2 3 4 Human Rights Committee General Comment No. 34
  13. ^ .United Nations General Assembly Resolution 217A (III), 10 December 1948
  14. ^ International Covenant on Civil and Political Rights, New York, 23March 1976, United Nations Treaty Series, vol. 999, No. 14668, available from https://treaties.un.org/doc/publication/unts/volume%20999/volume-999-i-14668-english.pdf
  15. ^ International Covenant on Civil and Political Rights, New York, 23March 1976, United Nations Treaty Series, vol. 999, No. 14668, available from https://treaties.un.org/doc/publication/unts/volume%20999/volume-999-i-14668-english.pdf
  16. ^ 1 2 3 Lingens v. Austria, Application no. 9815/82, Council of Europe: European Court of Human Rights, 8 July 1986, available at: https://globalfreedomofexpression.columbia.edu/wp-content/uploads/2016/08/CASE-OF-LINGENS-v.-AUSTRIA.pdf
  17. ^ 1 2 Faurisson v. France, Communication No. 550/1993, U.N.: Human Rights Committee, 19 July 1995, available at: http://hrlibrary.umn.edu/undocs/html/VWS55058.html
  18. ^ בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי, באתר פ"ד מב (4), 617, 628-630.
  19. ^ רע"פ 1127/93 מ"י נ' יוסי קליין, פ"ד מח (3), 485.
  20. ^ היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים
  21. ^ שוורץ אלטשולר, ת'. לוריא, ג'. (2016). צנזורה וסודות ביטחוניים בעידן הגלובלי. המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחקר מדיניות 113.
  22. ^ נאור, א'. (1992). ועדת העורכים: מוסד שעבר זמנו. "ספר השנה של העיתונאים". 84-87. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
  23. ^ בג"ץ 357/61 חנוך טטליס נ' ראש העיר הרצליה ואח', טז 902.
  24. ^ ברק, א'. חופש הביטוי ומגבלותיו, הפרקליט מ, חוברת א'.
  25. ^ בג"ץ 262/62 ישראל פרץ, מאיר לוין ודינה פרידן נ' יושב ראש, חברי המועצה המקומית ותושבי כפר שמריהו, פ"ד טו.
  26. ^ עס"ק 25476-09-12, הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף להתאגדות עובדים - פלאפון תקשורת בע"מ ואח'; ניתן ביום 2.1.2012. כנגד פסק הדין הוגשה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 4179/13)
  27. ^ בג"ץ 4179/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ב־7 ביולי 2014
  28. ^ עע"מ 4058/16 עיריית גבעת שמואל נ' מכון אריק לפיוס סובלנות ושלום ע"ש אריה, ניתן ב־26 ביוני 2017
  29. ^ ניר חסון, בית המשפט זיכה את הרב דב וולפא מעבירת הסתה לסירוב פקודה, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2017
  30. ^ ת"פ 4456/96 מדינת ישראל נגד מיכאל בן חורין ואחרים, ניתן ביום 26 בנובמבר 1997

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חופש_הביטוי&oldid=39684677"