חוק החולה הנוטה למות
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 15 בדצמבר 2005 |
| תאריך חקיקה עברי | י"ד בכסלו תשס"ו |
| גוף מחוקק | הכנסת השש עשרה |
| תומכים | 22 |
| מתנגדים | 3 |
| נמנעים | 1 |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 2039, עמ' 58 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד הבריאות |
| מספר תיקונים | 4 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
  | |
חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005 הוא חוק שמטרתו "להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות תוך איזון ראוי בין ערך קדושת החיים, לבין ערך אוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים" (סעיף 1(א) לחוק). החוק כולל את הזכות לדרוש טיפול רפואי, להימנע מקבלת טיפול רפואי ולהפסיק מתן טיפול רפואי שכבר החל. באופן חריג מציין החוק "חוק זה מבוסס על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל עקרונות יסוד בתחום המוסר, האתיקה והדת" (סעיף 1(ב) לחוק).
עקרון יסוד של החוק הוא: "בקביעת הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, מצבו הרפואי, רצונו ומידת סבלו הם השיקולים הבלעדיים" (סעיף 2 לחוק). עיקרון זה מבהיר שאין להביא בחשבון צרכים של גורם אחר מלבד החולה. נקודת מוצא של החוק היא: "חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת; לא הוכח אחרת מעבר לכל ספק סביר - יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות" (סעיף 4 לחוק).
עיקרי החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק מבדיל בין שלושה שלבים רפואיים:
- חולה שאינו נוטה למות, שההערכה היא שיחיה יותר משישה חודשים - החוק אינו מאפשר להימנע מטיפול רפואי מציל חיים.
- חולה הנוטה למות, שההערכה היא שלא יחיה יותר מאשר שישה חודשים - החוק מאפשר, כאשר החולה אינו רוצה שחייו יוארכו, שלא לתת לו טיפולים רפואיים מאריכי חיים כמו החייאה, דיאליזה, כימותרפיה וניתוחים, אך מחייב לתת לו טיפולים נלווים כמו הזנה מלאכותית, תרופות וטיפולים מקלים, טיפול במחלות נלוות כמו מתן אינסולין ומתן אנטיביוטיקה ודם. כאשר חולה כזה, הרוצה שחייו יוארכו, מבקש טיפול רפואי שלדעת הרופא האחראי, אין לו הצדקה בנסיבות העניין, יש לכבד את רצון החולה ולתת לו את הטיפול המבוקש.
- חולה בשלב סופי, שההערכה היא שלא יחיה יותר מאשר שבועיים - כאשר החולה סובל סבל משמעותי, ונקבע לגביו כי אינו רוצה שחייו יוארכו, החוק מחייב שלא לתת לו גם טיפולים נלווים.[1]
החוק מאפשר לאדם, עוד בעת שהוא בריא, לקבוע את האופן שבו יטופל כאשר יהיה במצב של חולה נוטה למות שאינו מסוגל להביע את רצונו, זאת באמצעות הוראות רפואיות מקדימות, בהנחיות מקדימות מפורטות באמצעות טופס מיוחד,[2] או בדרך של מינוי מיופה כוח.
בחוק נכללו איסורים מפורשים על פעולות מסוימות:
- "אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, המכוונת להמית, או שתוצאתה, קרוב לוודאי, היא גם גרימת מוות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא." (סעיף 19 לחוק)
- "אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, שיש בה סיוע להתאבדות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא." (סעיף 20 לחוק)
מנכ"ל משרד הבריאות רשאי להורות למנהל מרכז רפואי למנות ועדה מוסדית, שתכריע במחלוקות בין הנוגעים בדבר או מתעורר ספק כיצד לנהוג בחולה. בוועדה נכללים:
- שלושה רופאים, שאינם מטפלים ישירות בחולה.
- פסיכיאטר שאינו מטפל ישירות בחולה.
- אחות.
- עובד סוציאלי או פסיכולוג.
- איש אקדמיה המומחה לפילוסופיה או אתיקה.
- משפטן.
- איש דת בהתאם לדתו של החולה, במידת האפשר.
על החלטות הוועדה המוסדית ניתן לערער בפני "ועדה ארצית" שימנה מנכ"ל משרד הבריאות. כנגד החלטות ועדה זו, בדומה להחלטות של גוף ממשלתי, ניתן לעתור לבג"ץ.
סעיף 54 לחוק קובע: "לא יישא אדם באחריות לפי כל דין על פעולתו לפי הוראות חוק זה, אלא אם כן פעל ברשלנות". סעיף זה מעניק הגנה משפטית לרופאים הנמנעים מלתת טיפול מאריך חיים לחולים סופניים שאינם מעוניינים בטיפול כזה. הסעיף משנה את המצב החוקי שהיה קיים עד לחיקוקו, ולפיו זירוז מותו של אדם נוטה למות, בין במעשה ובין במחדל, נכלל בהגדרת "הריגה" לפי הוראות חוק העונשין ועל כן היעתרות לבקשת חולה נוטה למות לחדול מן הטיפול בו ולאפשר את מותו, הצריכה פניה לבית המשפט.[3] הגנה נוספת לרופא ניתנת בסעיף 56, הקובע: "אין בהוראות חוק זה כדי לחייב מטפל לתת לחולה הנוטה למות טיפול רפואי מסוים, או להימנע ממתן טיפול רפואי מסוים, בניגוד לערכיו, למצפונו, או לשיקול דעתו הרפואי; מטפל שסירב או נמנע כאמור יעביר את הטיפול למטפל אחר, על פי הסדר שייקבע בתיאום מראש עם מנהל המוסד הרפואי."
היסטוריה חקיקתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות
בשנת 2000 מינה שר הבריאות שלמה בניזרי ועדה ציבורית בראשות פרופ' הרב אברהם שטינברג, לשם בחינת סוגיות הטיפול בחולה הנוטה למות. הוועדה מנתה 59 חברים, ובהם אנשי רפואה, דת, משפט, פילוסופיה ואתיקה (ראו ערך מורחב: הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות). דיוני הוועדה הניבו הצעת חוק,[4] שאותה הניחה הממשלה על שולחן הכנסת בדצמבר 2004. הצעה זו הצטרפה להצעת חוק דומה של חבר-הכנסת רומן ברונפמן וקודמה יחד עם הצעה זו. דברי ההסבר להצעת החוק מציגים אחדות מהסוגיות שאתן התמודדה הוועדה:
הבעיות המוסריות, הרפואיות, ההלכתיות והמשפטיות הקשורות לטיפול בחולה הנוטה למות, המכונה גם חולה סופני (Terminally Ill Patient), או חולה בסוף ימיו (End-Of-Life patient), הן מהקשות ומהנדונות ביותר בתחום הרפואה המודרנית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו, או להחלטות בסוף חייהם של מי מיקיריו. במיוחד קשה סוגיה זו בשל העובדה שמדובר בהחלטות גורליות של חיים ומוות.
כמה סיבות חברו יחדיו בשנים האחרונות, וגרמו להחרפה ניכרת בבעייתיות המוסרית של נושא זה: הקידמה האדירה בידע המדעי-רפואי ובאמצעים הטכנולוגיים המאפשרים את הארכת החיים באופן מלאכותי בשלבים סופניים, בתנאים ובמצבים שבעבר היו בלתי אפשריים; המהפך המוסרי ביחסי חולה-רופא, מגישה פטרנליסטית לגישה ששמה דגש על האוטונומיה של הפרט; ריבוי האנשים המעורבים בטיפול בחולה הנוטה למות; מעורבותו הגוברת של הציבור בבעיות מוסריות ומשפטיות הנוגעות לרפואה; המשאבים המוגבלים ברפואה.
ניתן למצוא צידוקים פילוסופיים, משפטיים ודתיים כמעט לכל כיוון של חשיבה ופעולה בנוגע לטיפול בחולה הנוטה למות. הגישה המעשית לגבי הטיפול בחולים הנוטים למות בישראל משתנה ממרכז רפואי אחד למשנהו, ממחלקה אחת לאחרת, ולעיתים מרופא אחד לחברו. יש חשיבות עצומה למציאת הסכמה, במכנה המשותף הרחב ביותר, לפתרון הסוגיות הקשורות לנושא מורכב זה, על בסיס מערכת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
כשנה לאחר הגשתה של הצעת החוק, בדצמבר 2005, אושר החוק בכנסת,[5] והוא נכנס לתוקף ב-15 בדצמבר 2006, שנה מיום פרסומו.
מאז אישורו תוקן החוק ארבע פעמים, בתיקונים טכניים בלבד.
השפעת החוק על חולים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתי המשפט מעניקים משקל לאיסורים שבחוק גם כשהם דנים דן במקרים של חולים שאינם "נוטים למות".[6] בהיעדר חקיקה מפורשת, ליועץ המשפטי לממשלה השפעה משמעותית על עיצוב הנוהג בנושא, בהחלטותיו באילו מקרים לעתור לבתי המשפט לגבי חולים אלו.[7]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אהובה טיכו, חוק החולה הנוטה למות - השפעת הדת היהודית על המתת חסד לפי הדין הישראלי, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 1 עמוד 107
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק החולה הנוטה למות, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- דפי מידע לציבור - חוק החולה הנוטה למות, באתר משרד הבריאות
- שירותי המרכז להנחיות רפואיות מקדימות, באתר משרד הבריאות, כולל הטפסים על פי חוק ופרטים למשלוח הטפסים למאגר המידע הארצי
- הנחיות ליישום חוק החולה הנוטה למות, משרד הבריאות, חוזר המנהל הכללי.
- אברהם שטינברג, הבסיס ההלכתי להצעת "חוק החולה הנוטה למות", רפואה והלכה – הלכה למעשה: אסופת מאמרים לכנס ועידת רבני אירופה, תשס"ו, באתר מכון שלזינגר
- אברהם שטינברג, דו"ח הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות, ספר אסיא טו, באתר מכון שלזינגר
- יחיאל מ' בר-אילן, החולה הנוטה למות: הרקע ההלכתי, דו"ח שטינברג והשיח הביו-אתי בישראל, הרפואה, יולי 2003
- גבריאל הלוי, "האחריות הפלילית של הצוות הרפואי והמוסד הרפואי למותו של החולה הנוטה למות", משפט רפואי וביו-אתיקה 1, תשע"ח
- דניאל סינקלר, האוטונומיה של החולה ויהדות ודמוקרטיה בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, המשפט, כרך כ"א, עמ' 221–246
- נילי קרקו-אייל, רועי גילבר ומאיה פלד-רז, חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו- 2005 : החוק בראי הפרקטיקה הרפואית, עיוני משפט מא(1), תשע"ח
שמואל רייס ורוני צבר, להתחיל לדבר על הסוף: טופס פשוט עשוי לקבוע איך יראו ימיכם האחרונים, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ למעט נוזלים, אלא אם כן אף מתן נוזלים תורם לסבלו, או גורם לו נזק. סעיף 17 לחוק.
- ^ שמואל רייס ורוני צבר, להתחיל לדבר על הסוף, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2019
- ^ עוד לפני חקיקת החוק היו מקרים שבהם אישר בית המשפט לחולים הנוטים למות ומשפחותיהם, למנוע הארכת חיים באופן מלאכותי.
- ^ ה"ח הממשלה 145, מיום 13.12.2004
- ^ חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, ס"ח 2039 מיום 15.12.2005. בנוסח החוק שפורסם נפלה טעות, שתוקנה כאן.
- ^ נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2015), טיפול רפואי כפוי בעידן ההסכמה מדעת, 489-524.
- ^ לניתוח וביקורת על עמדת היועמ"ש לממשלה ובית המשפט בפירוש חוק החולה הנוטה למות, בעניין חולה ALS, ראו נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2015), טיפול רפואי כפוי בעידן ההסכמה מדעת, 495-499.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.