Location via proxy:   [ UP ]  
[Report a bug]   [Manage cookies]                
לדלג לתוכן

לאופולד מוצרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוהאן גאורג לאופולד מוצרט
Johann Georg Leopold Mozart
לידה 14 בנובמבר 1719
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה אאוגסבורג, בישופות אאוגסבורג
פטירה 28 במאי 1787 (בגיל 67)
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה זלצבורג, בישופות זלצבורג (אנ')
מקום קבורה סבסטיאן פרידהוף עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות האימפריה הרומית הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1740–1787 (כ־47 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת זלצבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מוזיקאי, מלחין, מורה
סוגה מוזיקה קלאסית מוקדמת
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אנה מריה מוצרט (21 בנובמבר 1747–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מריה אנה מוצרט, וולפגנג אמדאוס מוצרט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוהאן גאורג לאופולד מוצרטגרמנית: Johann Georg Leopold Mozart14 בנובמבר 171928 במאי 1787) היה מלחין, מורה למוזיקה וכנר. נולד בעיר אאוגסבורג (היום בגרמניה) והיה אזרח בישופות זלצבורג, אולם בילה חלק גדול מזמנו בווינה. היה למלחין ידוע בזמנו, אבל כיום הוא מוכר בעיקר בזכות בנו, וולפגנג אמדאוס מוצרט.

לאופולד מוצרט היה בנו של כורך הספרים וולפגנג מוצרט. הוא למד תאולוגיה באוניברסיטה של זלצבורג, אך גילה עניין רב יותר במוזיקה והפך לכנר ולמשרתו האישי של אחד מכמרי האוניברסיטה, הרוזן לבית Thurn und Taxis בשנת 1740. בשנת 1747 נישא לאנה מריה פרטל, שילדה לו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים: מריה אנה ואלבורגה איגנציה, שכונתה "נאנרל", וולפגנג אמדאוס. בשנת 1756, שנת לידתו של וולפגנג אמדאוס, כתב לאופולד את Versuch einer gründlichen Violinschule - חיבור מקיף על נגינה בכינור,[1] המהווה היום אחד המקורות העיקריים על ביצוע אותנטי במאה ה-18, יחד עם החיבור של יוהאן יואכים קוונץ Versuch einer Anweisung die Flöte traversière zu spielen (על נגינה בחליל) והחיבור של קרל פיליפ עמנואל באך Versuch über die wahre Art das Clavier zu spielen (על נגינה במקלדת). חיבור זה היה מקנה ללאופולד מוצרט מקום נכבד בתולדות המוזיקה, אך הוא הקדיש את רוב חייו המאוחרים לפיתוח כישרונם של שני ילדיו, על חשבון יצירתו שלו.[2]

ללימודי הלוגיקה שלו בצעירותו הייתה השפעה חיובית על דרך מחשבתו של לאופולד. הוא היה לאדם משכיל, הן במוזיקה והן בציור, בספרות ובפוליטיקה, שידע לטינית ברמה סבירה והיה רהוט ביותר בגרמנית, הן בעל פה והן בכתב. היה אחד מהמפורסמים שבמורי המוזיקה באירופה של אותה תקופה. תחושת העליונות שלו הרחיקה אותו מעל הבריות ועוררה בו אי-אמון וחשד בכוונותיהם, רגשות שהשתדל לטעת גם בבנו וולפגנג. תקוותו הגדולה הייתה לשמר בידיו את השליטה בבנו המזהיר, אך וולפגנג נשמט והתרחק ממנו. שנותיו האחרונות עברו עליו באכזבה ובבדידות, כשכל נחמתו בקשריו עם בתו ננרל ועם נכדו, שממנו ציפה לגדולות בשטח המוזיקה, אך נכזב.[3]

לאופולד נפטר ב-28 במאי 1787 בזלצבורג. בנו, כתב לחברו "בחוזרי היום הביתה נודע לי על מותו של אבי האהוב. אתה יכול לתאר לעצמך את מצבי!".

יצירתו המוזיקלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה של לאופולד מוצרט נמצאת, מסיבות מובנות, בצלה של היצירה של בנו וולפגנג אמדאוס, אך סימפוניית הצעצועים שחיבר (ויוחסה בעבר בטעות ליוזף היידן) עדיין זוכה לפופולריות, וחלק מהסימפוניות שחיבר, כמו גם מספר יצירות נוספות, שרדו עד היום. הוא השתדל ליצור תחושה נטורליסטית ביצירותיו. "סימפוניית הציד" שלו (לארבע קרנות וכלי קשת) כוללת כלבים ורובי ציד, וה־Bauernhochzeit (חתונת איכרים) כוללת חמת חלילים, הארדי גארדי, דולצימר, קולות "הופס" ומשרוקיותאלתור) ויריות אקדח.

אף כי יצירתו הייתה מקיפה ורחבה, קשה להעריך את היקפה האמיתי או את איכותה, שכן רובה אבד וקשה לדעת עד כמה מייצגות היצירות ששרדו את מכלול יצירתו. חלק מיצירותיו יוחסו בטעות לבנו, וחלק מהיצירות שיוחסו לו התבררו בסופו של דבר כיצירות של בנו. רוב היצירה שלו ששרדה היא מוזיקה קלה, אך עם היצירות החשובות שלו ששרדו נמנות סקרמנט התחינה ברה (1762) ושלוש סונאטות לפסנתר, שכולן פורסמו במהלך חייו.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאופולד מוצרט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אתר למנויים בלבד יצחק רשקובסקי, מי שאין לו שמיעה מוסיקלית טובה ומוטב שייקח לידיו גרזן במקום כינור, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2019
  2. ^ אלפרד איינשטיין: "מוצרט", עמ' 12
  3. ^ אלפרד איינשטיין: "מוצרט", עמ' 15–16