ליגטורה

עמוד השער של ספר מוטטים מאת טוביאס מיכאל, המאה ה-17. מופיעות בו בין השאר הליגטורות ß (בכתב נטוי), st, ct, Æ, æ, ff, & (בכתב נטוי ורגיל), Qv, ו-W הכתובה כ-VV.

אמפרסנד

ליגטורות בכתב לטיני

לִיגָטוּרָה (בעברית: צֵרוּף אוֹתִיוֹת. לעִיתים גם: מִשְׁלָב אוֹתִיוֹת) היא כתיבה של שתי גרפמות סמוכות, או יותר, כסימן גרפי אחד. מצב זה מתרחש, למשל, כאשר שתי אותיות בעלות סממנים דומים נכתבות זו ליד זו במילים רבות או במילה נפוצה מאוד.

ליגטורות באלפבית הלטיני

האות f

האות f (האות F קטנה) יכולה להשתלב עם האות שאחריה. הדוגמה הנפוצה ביותר היא האות i (האות I קטנה) שנכתבת אחרי f, במקרה כזה, הנקודה מעל ה-i משתלבת עם הלולאה מעל ה-f, ונוצרת הליגטורה fi. ליגטורות אחרות שנוצרו באופן דומה כוללות את ff, fl, ffi, ffl.

אמפרסנד

הסימן אמפרסנד – & – מקורו בליגטורה שנוצרה מהמילה הלטינית (וכיום גם הצרפתית) Et (ו"ו החיבור).

האות ß

האות ß היא ליגטורה המשמשת בשפה הגרמנית ומקורה בשילוב האות ſ (הנקראת s ארוכה) עם s קצרה או עם z.

ליגטורה שנהייתה לאות

האות W

האות W ("דבל יו") מקורה בכתיבת שתי אותיות V אחת ליד השנייה. אות זו לא הייתה באלפבית הלטיני ומקורה בשפה האנגלית העתיקה. עם הכיבוש הנורמני של אנגליה הופסק השימוש באות אולם בימי הביניים שבו להשתמש בה.

האותיות Æ Œ

האות Æ (אות קטנה: æ), המשמשת בדנית, נורווגית, איסלנדית ואנגלית עתיקה, מקורה בליגטורה של האותיות AE, אך היא מהווה אות בפני עצמה. מקורו של סימן Æ הוא בלטינית, והוא משמש גם באנגלית מודרנית ובצרפתית, אך בשפות אלה הוא ליגטורה הניתנת להחלפה ב-AE, ולא אות. בדומה, הליגטורה Œ (אות קטנה œ) מקורה באותיות OE.

הסימן IJ

IJ הוא סימן טיפוגרפי המשמש בלשון ההולנדית. יש לו מאפיינים של אות, של דיגרף, ושל ליגטורה, אולם לא ניתן להגדיר אותו כאף אחד מאלו באופן בלעדי.

ליגטורות באלפבית העברי

ליגטורה של א ו-ל בהגדה מהמאה ה-14

ליגטורה של א ו-ל מהמאה ה-14 מפירושו של שלמה פרחון למגילת רות

בכתבי יד ודפוסים מימי הביניים (ובמידה מועטה גם כיום) מצורפות לפעמים האותיות א ול לליגטורה ﭏ, בפרט במילים "אל" ו"אלוהים", כדי להימנע מכתיבת שם ה', דבר המצריך גניזה לפי ההלכה היהודית. האות נפוצה במיוחד בטקסטים שנכתבו בערבית יהודית, משום ש"אל" היא תחילית היידוע בשפה זו. בכתיב התקני של היידיש קיימות האותיות װ,ױ,ײ, ו־ײַ, אולם אין מדובר בליגטורה, אלא באותיות בפני עצמן.

ליגטורות באלפבית הערבי

האלפבית הערבי הוא רהוט (קורסיבי, כלומר האותיות מתחברות זו לזו). כיוון שכך, צירופי אותיות רבים נכתבים כליגטורות. הליגטורה הנפוצה ביותר היא لا שהיא צירוף האותיות ل (ל) ו-ا (א). תפוצתה נובעת, בין היתר, מכך שהיא מסמנת את מילת השלילה "לא". בחישובי גימטריה יש המחשיבים את הליגטורה הזו כאות נפרדת. ליגטורה נפוצה אחרת היא צירוף האותיות ﳌ (ل+مـ - ל+מ). סגנונות הכתיבה השונים של הכתב הערבי כוללים ליגטורות רבות נוספות.

ריבוי הליגטורות הקשה על הדפסת טקסטים ערביים באמצעי הדפוס שהיו מקובלים עד אמצע המאה ה-20. לפיכך פותח באירופה כתב ערבי מפושט, מיוחד לדפוס, שכולל ליגטורות מעטות ככל האפשר. למשל, הצירוף ﳌ נכתב בשיטה הזאת: لـمـ. למעשה, הליגטורה היחידה שנשארה הכרחית בשיטת הדפוס הזו היא لا, ואכן במכונות כתיבה רבות הוקצה לה מקש מיוחד. ככל שנעשה הדפוס נפוץ בעולם הערבי, כך נעשתה שיטת הכתב המפושטת נפוצה, אם כי היא מעולם לא שימשה בכתבי יד, ורק לעיתים נדירות שימשה בהדפסת ספרי הקוראן. כיום, עקב שכלול אמצעי ההדפסה, יש נטייה לחזור לסגנונות הכתיבה המסורתיים גם בהדפסת עיתונים וספרים.

המילה אללה - الله - אינה ליגטורה של ממש, שכן האותיות שבה מתחברות זו לזו לפי כללי הכתב הרגילים, אולם כשמילה זו מופיעה בטקסטים מודפסים, תמיד נשמרים בה כללי הכתב המסורתי, ואף נהוג לסמן בה שַדַה (סימן המקביל לדגש חזק בעברית), ו"אלף קטנה" (סימן לתנועת a ארוכה) - סימנים אשר בדרך כלל משמיטים, כשם שמשמיטים את סימני התנועות. מבחינת המדפיס מדובר למעשה בשני סימנים: האות ا (א) ואחריה ליגטורה של האותיות لـلـه (ללה) והסימנים "שדה" ו"אלף קטנה".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליגטורה בוויקישיתוף