מוסך
מוּסָךְ (בעבר, מלועזית: גָרָז' - Garage; בנטייה: מוּסַכּים) הוא בית מלאכה לתיקון וטיפול שוטף בכלי רכב. קיימים מוסכים לתיקון כללי של כל מכלולי הרכב ומוסכים ממוקדים העוסקים בחשמלאות רכב, פחחות, מערכת הפליטה ("אגזוזים"), מערכת הקירור ("רדיאטורים") וכדומה. לימוד המקצוע נעשה בדרך של חניכות. בעוד שבעבר הייתה כל העבודה מלאכת כפיים, הרי שברבות השנים הוכנסו למוסכים טכנולוגיות מתקדמות, מחשוב ומכשירי מדידה חשמליים (צב"ד) מתקדמים.
מוסך מוּרשֶׁה - בישראל, מוסך מורשה מאושר על ידי משרד התחבורה ונמצא בפיקוחו בהיבטי בטיחות, תקני עבודה, הרמה המקצועית של העובדים ומחירי הטיפול הקבועים בחוק. המוסכים המורשים מאוגדים באיגוד המוסכים בישראל, חתומים על קוד אתי של התחום ועל אמנת שירות. הלקוח המטפל ברכבו במוסך מורשה יכול להתלונן בפני משרד התחבורה או איגוד המוסכים על פעילויות לא תקינות שבוצעו ברכב, לטענתו. אישור משרד התחבורה גם מאפשר לבעל המוסך לא להעתר לבקשות לקוח שאינן בהגדרות האישור שניתן לו ולכפות על לקוחות נוהלי בטיחות. לפי החוק, זכויות וחובות הלקוח ומחירון העבודה גלויים מפורטים בשילוט במוסך.
מוסך מרכזי או מוסך היבואן, המכונה פעמים רבות "מרכז שירות" - מוסך יחיד בעיר או באזור מסוים, המוסמך על ידי יצרן הרכב להעניק טיפול כולל לרכב מתוצרתו. לרוב, המוסך משתייך ליבואן המורשה או פועל מכוח זיכיון שלו. המוסך מקושר ליצרן ומקבל ממנו עדכונים לגבי טיפולים וחלפים מיוחדים, עובדיו עוברים השתלמויות מטעם היצרן בנוגע למכלולים מתוחכמים ונערכות בו ביקורות מטעם היצרן להקפדה יתרה על תקנים ואיכות. מאידך, עלויות הטיפול במוסך יבואן גבוהות לעיתים מעלויות הטיפול במוסך מורשה אחר.
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיית רמתם המקצועית של המוסכים בארץ הטרידה את היישוב, כבר בשנותיה הראשונות של המדינה. בפברואר 1950 אמר דוד בן-גוריון בנאום בכנסת: "איש לא יודע בארץ לתקן מכוניות כפי שצריך", ועורר את זעמם של איגוד המוסכים בישראל. בתגובה מעל דפי עיתון "הארץ" נכתב: "...בימי המנדט היה המרכז לתיקוני כלי רכב ממונעים לכל המזרח הקרוב כאן בארץ [...] למרות מחסור של 60% בערך מחלקי החילוף הדרושים כאן, מוצאים לפועל 99% מהתיקונים כאן בארץ באופן מתאים לצורכי התנועה ומשביע רצון"[1]. בעיית חלקי החילוף לכלי רכב הטרידה את היישוב כבר בשנות ה-30, מיסי המכס הגבוהים על יבוא חלקי חילוף היה אחד הגורמים לה[2].
ב-1950 עברה החלטת ממשלה להטיל פיקוח על מוסכים ובתי מלאכה העוסקים בתיקונים ובייצור של כלי רכב, והוקמה ועדה מקצועית לגיבוש מסקנות לצורך הסדר ענף המוסכים. ב-1960 התגבשה הצעת חקיקה בשיתוף פעולה עם איגוד המוסכים, לפיה לא ייבדקו משרדי הרישוי כלי רכב, שלא נבדקו קודם לכן במוסכים מורשים[3].
בעיות המוסכים עלו לדיון במאי 1956, בכינוס השנתי הארצי השני של איגוד המוסכים בישראל. ציוד מיושן, מחסור בפועלים מיומנים, תחרות, יוקר חלקי החילוף המיובאים ועוד, העסיקו את באי הכנס. באותה השנה היו בארץ כ-470 מוסכים מתוך 1,500 מפעלים לתיקון כלי רכב. רובם המכריע לא עמד בסטנדרטים מקצועיים מינימליים.
בעיה נוספת שהטרידה את בעלי הרכבים הייתה יוקר המחירים במוסכי הארץ, הגבוה ב-40 עד 80 אחוזים מבחו"ל. המחירון נקבע על ידי איגוד המוסכים. אחד הגורמים שהשפיעו על יוקר שירותי התחבורה היה ריבוי החברות והדגמים של מכוניות בארץ. המספר הגבוה של סוגי מכוניות ודגמים, הוביל לקשיים בתיקוני הרכב ובהחזקת מלאי חלקי חילוף עבורו[4].
החל מ-1958 החל איגוד המוסכים בישראל להעניק "תעודות אומן" למנהלי מוסכים ולטכנאים, שהוכיחו 12 שנות וותק מקצועי. כדי לעמוד במבחני התעודה נדרשו חלק מבעלי המקצוע להשתתף בקורסים להשתלמות מקצועית, בנוסף הוקמה ועדה טכנית שבדקה תלונות נגד מוסכים, הנוגעות לתיקון לקוי, מחיר מופרז ועוד[5].
ב-1961 אושרה קבלתו של איגוד המוסכּים בישראל לארגון המוסכים הבינלאומי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "תיקון מכוניות בארץ", "הארץ", 5 בפברואר 1950
- ^ מהנדס ר. מרקוס, "הלבטים של תיקון מכוניות", "הארץ", 19 במרץ 1950
- ^ "רכב שלא נבדק במוסך מורשה לא ייבחן במשרד הרישוי", "הארץ", 9 בפברואר 1960
- ^ חיים בן צבי, "ריבוי סוגי הרכב מייקר השירות בישראל: 250 דגמים מ-50 סוגי תוצרת", "הארץ", 23 בינואר 1957
- ^ ח. קינצלר, "המוסכים בישראל במערכה", הארץ, 20 בספטמבר 1960
