מרדכי נורוק
 | |||||
| מרדכי נורוק, 1951 | |||||
| לידה |
7 בנובמבר 1884 טוקומס, לטביה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 בנובמבר 1962 (בגיל 78) י"א בחשוון ה'תשכ"ג תל אביב-יפו, ישראל | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | 1947 | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות סנהדריה, ירושלים | ||||
| השכלה | אוניברסיטת סנקט פטרבורג, ואוניברסיטאות בגרמניה ובשווייץ | ||||
| מפלגה |
מפד"ל | ||||
| סיעה | החזית הדתית המאוחדת, המזרחי, מפד"ל | ||||
| |||||
| |||||
|
| |||||
| |||||
  | |||||
מרדכי (מקס) נוּרוֹק (כ' בחשוון ה'תר"ם 7 בנובמבר 1879 – י"א בחשוון תשכ"ג[1] 8 בנובמבר 1962) היה רב, פעיל ציוני, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל מטעם המזרחי. כיהן גם כחבר הפרלמנט הלטבי, הסאימה, בתור ראש גוש המיעוטים שם.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נורוק נולד בעיר טוקום (Tukums) שבקורלנד (אז באימפריה הרוסית, כיום בלטביה) לרב צבי הירש נורוק ולצירה דבורה, בתו של הרב אליעזר ליפמן ליכטנשטיין, רבה של טוקום (אנ'). אביו שימש רב הערים אייזפוטה ומיטאו, ונורוק למד תחתיו לימודים תורניים והוסמך לרבנות. במיטאו סיים את לימודיו התיכוניים ולאחר מכן למד באוניברסיטאות בסנקט פטרבורג, בגרמניה ובשווייץ. הוא ומשפחתו עברו לעיר מיטאו, לאחר שאביו נהיה רב העיר. בשנות חייו האחרונות של אביו סייע לו בהנהגת הקהילה היהודית, ולאחר פטירת האב בשנת 1913 נבחר כממלא מקומו. בין פעולותיו בשנים אלו הביא לאישור מגורי יהודים בפלך קורלנד שבו חי ופעל, מחוץ לתחום המושב, וייסד בו רשת קופות מלווה ובתי ספר דתיים. בשנת 1902 השתתף בוועידת ציוני רוסיה במינסק, ולאחריה יצר לראשונה קשר עם בנימין זאב הרצל. בשנה שלאחר מכן השתתף כציר בקונגרס הציוני השישי מטעם תנועת "המזרחי".
במלחמת העולם הראשונה הקים בקורלנד בית חולים לפצועי המלחמה. ב-1915 עבר לסנקט פטרבורג, ומשם למוסקבה, שם פעל למען היהודים שגורשו מאזור החזית. בתקופת מהפכת 1917 המשיך לפעול למען יהדות רוסיה, והיה בין מייסדי מפלגת מסורת וחרות לליכוד היהודים הדתיים וגיוסם לפעולות התנועה הציונית[2][3]. לאחר האיסור על עיסוק בשאלת הלאומיות היהודית חזר לקדם מפעלי עזרה וסיוע ופעל במסגרת הוועד הציבורי היהודי והג'וינט. נבחר לנשיאות הארגון המשותף למוסדות הסעד היהודיים ברוסיה. כן עסק נורוק בהחזרת פליטים לעיירותיהם, ובמיוחד להחזרת יהודי קורלנד למקומם[4]. בתקופה זו נבחר אחיו אהרון דב נורוק, רב העיר ליבאו, לאספה המכוננת של לטביה.
ב-1921 עבר לריגה בירת לטביה, והיה מראשי יהדות לטביה. בשנת 1922 נבחר לסאימה הלטבי, ועמד בראש גוש המיעוטים, אשר בשנת 1926 הביא להפלת הממשלה. נשיא לטביה הטיל עליו את הקמת הממשלה החדשה, מה שעורר במדינה סערה רבתי. נורוק הקים ממשלה ללא תפקיד מיניסטריאלי לו עצמו.[5] לאחר הקמת ממשלה חלופית עמד נורוק בראש גוף ביצועי משותף לסוציאל-דמוקרטים ולפרוגרסיבים, ותיקן תקנות הנוגעות לחינוך לאומי ורכישת קרקעות בידי מיעוטים. בשנים אלו השתתף בוועידות הארגון הבין-פרלמנטרי, ומשנת 1921 חזר והשתתף בקונגרסים ציוניים. בשנת 1923 נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני ובמהלך השנים היה יו"ר הוועדה המדינית בוועד ומשנת 1929 חבר הוועד המנהל של הסוכנות היהודית. במספר קונגרסים ניתנה בידו זכות נשיאת נאום הסיכום. מלבד זאת היה נורוק פעיל במוסדות "המזרחי" וחבר מרכז התנועה העולמי. כמו כן, היה חבר אגודת הרבנים בפולין ונאם בכינוסה בשנת 1922[6]. בשנת 1921 ייסד בלטביה ובאסטוניה את קרן היסוד, ושימש נשיא הקרן בלטביה וחבר הדירקטוריון העולמי. בפעילויותיו השונות קידם את יסודות התנועה הציונית ובשנת 1932 ביקר בארץ ישראל במסגרת משלחת של ממשלת לטביה. היה חבר נשיאות הקונגרס היהודי העולמי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בפעולות למען פליטים, וקידם פעולות הצלה והעברת יהודי לטביה לשוודיה. עיכובים שונים הביאו להרג רבים מיהודי לטביה, ובהם אשתו דבורה (לבית אולשוונגר) ושני ילדיהם אליהו וצבי-ברוך. במאי 1941 נורוק נאסר על ידי הסובייטים[7]. נורוק הוגלה לסיביר, ונכלא למשך 14 חודשים (1941–1942)[8]. בתום המלחמה עבר לפולין וממנה לשוודיה ולנורווגיה. ב-1947 עלה לארץ ישראל והיה לחבר בוועד הציוני העליון לשעת חירום.
בכנסת ובממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת הבחירות לכנסת הראשונה עסק בהקמת החזית הדתית המאוחדת ונבחר מטעמה כחבר הכנסת. החל מהבחירות הבאות נבחר מטעם המזרחי, וכיהן כחבר כנסת עד לפטירתו במהלך הכנסת החמישית, ב-1962. היה מועמד לנשיאות המדינה בבחירות הנשיאותיות ב-1952.
בכנסת השנייה היו למזרחי רק שני מנדטים ולמרות זאת מונה דוד צבי פנקס לשר, "בגלל כשרונותיו האישיים" כדברי גורמים במפא"י, ובגלל תמיכה של הפועל המזרחי שהיו לה רק שני שרים עבור 8 חברי כנסת[9]. לאחר פטירתו של פנקס לא מונה שר אחר מהמזרחי במקומו ופועלי אגודת ישראל, שגם לה היו שני מנדטים, דרשה את תפקיד השר לעצמה. אולם לאחר פרישת אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל מהקואליציה, מונה נורוק לשר הדואר, בתחילת נובמבר 1952[10]. עם הקמת ממשלת ישראל הרביעית בה היו חברים גם אנשי הציונים הכלליים, לא ראתה מפא"י צורך לרצות את המזרחי בתפקיד שר, והציע לה רק תפקיד של סגן שר. נורוק סירב להתמנות לסגן שר ובמקומו התמנה לתפקיד חברו לסיעה, ישראל שלמה בן-מאיר[11]. בעקבות זאת, היה בן מאיר לאיש החזק בסיעה ובבחירות לכנסת השלישית הוצב נורוק במקום העשירי של הרשימה המשותפת למזרחי ולפועל המזרחי[12], ובכנסת זו היה זקן חברי הכנסת. בבחירות לכנסות הרביעית והחמישית נדחק נורוק למקום ה-12 ברשימה.
ב-1954 היה נורוק אמור להיות אחד מעדי התביעה הראשיים במשפטו של סגן שר הסעד מטעם המזרחי ישראל שלמה בן-מאיר, בהאשמות שחיתות. משפט זה עמד להתקיים בעקבות גילויים שארגון שורת המתנדבים חשף כנגד סגן השר. השופט החוקר קבע באותו עניין כי: "צר לי להעיר כי ד"ר נורוק לא עשה כמיטב יכולתו לעזור לבית המשפט בחקירה זו. נראה לי כי על ידי מאמץ קל היה מצליח ד"ר נורוק להעלות בזכרונו ולמסור פרטים בעלי חשיבות בקשר להאשמות המפורטות בכתב האישום."[13] בעקבות זאת נמנעה הגשת כתב האישום כנגד סגן השר. בעקבות הפרשה בקשו בהפועל המזרחי שהמזרחי תרענן את השורות של נציגיה לכנסת, אולם במזרחי סירבו[12].
מתוקף היותו זקן חברי הכנסת, קיבל מידי הנשיא יצחק בן צבי את ניהול ישיבת הפתיחה של הכנסת השלישית. בפעילותו בכנסת היה יו"ר ועדה לפניות הציבור ויו"ר ועדת משנה להעלאת ארונו של הרצל. נשלח כנציג במשלחת הראשונה מטעם הכנסת לארגון הבין-פרלמנטרי. את נאומיו בכנסת נהג לפתוח באומרו: בית גבוה (שלא כמקובל: כנסת נכבדה).
נורוק היה פעיל בחקיקה שנגעה לשואה ולתוצאותיה. בין היתר היה מיוזמי "חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם 1950"[14] ו"חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה 1959"[15].
נורוק כתב מאמרים רבים בעברית, ביידיש, בגרמנית וברוסית.
מרדכי נורוק נפטר בתל אביב ונטמן בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
על שמו נקראו רחובות בירושלים, בנתניה, בבני ברק, בהרצליה, באשקלון ובראשון לציון.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ועידת ציוני רוסיה במינסק: אלול תרס"ב, אבגוסט (ספטמבר) 1902 / דו"ח מהוועידה מאת הציר מרדכי נורוק (התרגום לעברית והמבוא מאת ישראל קלויזנר), ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשכ"ג.
- דברי חכמים: אוצר לפתגמים ומימרות מהספרות העברית לכל רבדיה ותקופותיה בצירוף תרגום אנגלי / ראובן אלקלעי בהשתתפות מרדכי נורוק, [גבעתים]: מסדה, [תשמ"ד]. (מהדורה נוספת: ירושלים, 1970)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריה טרטקובר, יצחק רפאל, מנדל בובה (עורכים), זכר מרדכי: מוקדש לחייו ופעלו של הרב מרדכי נורוק, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ז-1967
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרדכי נורוק, באתר הכנסת - מרדכי נורוק, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "הרב ד"ר מרדכי נורוק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1566
- ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: הרב מרדכי נורוק, או: מראש הממשלה בלטביה – לשר בישראל, מעריב, 7 בנובמבר 1952, המשך
- הרב מרדכי נורוק, דבר, 9 בנובמבר 1962 (עם פטירתו), המשך
- הרב מ. נורוק למנוחות, דבר, 11 בנובמבר 1962
- בנימין ווסט, איש היהדות הרוסית: ליום השבעה, דבר, 15 בנובמבר 1962
עופר אדרת, כבר היה ראש ממשלה שצמח על ברכי הציונות הדתית. בלטביה, באתר הארץ, 31 במאי 2021
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ע"פ דוד תדהר (עורך), "הרב ד"ר מרדכי נורוק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4359
- ^ הועד של החברה החדשה מסורת וחרות, העם, 1 ביוני 1917
- ^ הבחירות אל הועידה המוקדמת הפטרוגרדית, העם, 31 ביולי 1917
- ^ דיליגציה של יהודי קורלאנד במלאכות הגרמנית, העם, 15 במאי 1918
- ^ יואב קרני, ממשלת מרדכי היהודי, באתר קו המשווה, 16/9/2021
- ^ פרטי כל מאספת אגודת הרבנים בפולין
- ^ הרב נורוק ודובין במאסר, הצופה, 27 במאי 1941
- ^ הרב ד"ר נורוק שוחרר, הצופה, 6 באוקטובר 1942
- ^ החל הדיון בהשלמת הממשלה, מעריב, 17 באוגוסט 1952
- ^ הרב נורוק אושר כשר הדואר, שערים, 4 בנובמבר 1952
- ^ הצטרפות המזרחי, דבר, 24 בדצמבר 1952
- ^ 1 2 הוגשו 23 רשימות מועמדים, למרחב, 12 ביוני 1955
- ^ הרב רוזנברג זוכה מחוסר הוכחות, דבר, 17 בינואר 1955
- ^ החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, באתר יד ושם
- ^ חנה יבלונקה, מה לזכור וכיצד? ניצולי השואה ועיצוב ידיעתה, בספר עידן הציונות, עורכים אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס, מרכז זלמן שז"ר, 2000, עמ' 297
| שרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
| שרי הדואר | מרדכי נורוק • יוסף בורג • ישראל ברזילי • בכור-שלום שטרית • בנימין מינץ • אליהו ששון • ישראל ישעיהו-שרעבי • אלימלך-שמעון רימלט | 
|
| שרי התקשורת | שמעון פרס • אהרן אוזן • יצחק רבין • מנחם בגין • מאיר עמית • יצחק מודעי • יורם ארידור • מרדכי צפורי • אמנון רובינשטיין • גד יעקבי • רפאל פנחסי • משה שחל • שולמית אלוני • לימור לבנת • בנימין בן אליעזר • ראובן ריבלין • אריאל שרון • אהוד אולמרט • דליה איציק • אברהם הירשזון • אריאל אטיאס • משה כחלון • גלעד ארדן • בנימין נתניהו • צחי הנגבי • איוב קרא • דודי אמסלם • יועז הנדל • איתן גינזבורג • יועז הנדל • שלמה קרעי | |
- רשימת חברי הכנסת
- שרי התקשורת בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- חברי הכנסת הראשונה
- פעילי תנועת המזרחי
- רבני הציונות הדתית בישראל
- אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
- פעילים ציונים בלטביה
- פעילים ציונים ברוסיה
- פוליטיקאים יהודים לטבים
- רבנים חברי פרלמנטים
- יהודים חברי הפרלמנט הלטבי
- פוליטיקאים יהודים רוסים
- יהודים בשואה: לטביה
- ריגה: רבנים
- עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
- חברי הכנסת מטעם המפד"ל
- חברי הכנסת מטעם חזית דתית מאוחדת
- חברי הכנסת מטעם מזרחי
- חברי הנהלת הסוכנות היהודית
- מועמדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל
- יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
- חברי הכנסת השנייה
- חברי הכנסת השלישית
- חברי הכנסת הרביעית
- חברי הכנסת החמישית
- חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם תנועת המזרחי
- רבנים שרי ממשלות ישראל
- רבנים חברי הכנסת
- יושבי ראש הוועדה לפניות הציבור
- זקני חברי הכנסת
- חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
- ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
- בוגרי אוניברסיטת סנקט פטרבורג
- ישראלים שנולדו ב-1884
- ישראלים שנפטרו ב-1962