מתתיהו אנטיגונוס השני

מתתיהו אנטיגונוס השני

לידה	80 לפנה״ס?
הוצאה להורג	37 לפנה״ס (בגיל 43 בערך) אנטיוכיה, הרפובליקה הרומית
מדינה	ממלכת החשמונאים
מקום קבורה	מערת אבה, ירושלים (מוטל בספק)
מלך יהודה 40 לפנה"ס – 37 לפנה"ס (כ־3 שנים) → הורקנוס השני הורדוס ←
הכהן הגדול 40 לפנה"ס – 37 לפנה"ס (כ־3 שנים) → הורקנוס השני חננאל הבבלי ←

מתתיהו אנטיגונוס השני (ביוונית: Ἀντίγονος) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה החשמונאית בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

ענף של קיסוס החורש וזוג קרני שפע על מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני

אווירה מרדנית בבית

מתתיהו אנטיגונוס היה בנו הצעיר של אריסטובולוס השני ונכדו של המלך אלכסנדר ינאי. אביו היה מעורב בסדרה של מרידות במטרה לשמר את השלטון החשמונאי הרופף ביהודה. אחיו, אלכסנדר השני, הלך בעקבות אביו ואחותם אלכסנדרה במרד נגד הורדוס. כל אותו זמן נמשכה ביהודה ההתמודדות בין תומכי אריסטובולוס להורקנוס השני ולאנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס).

תקוות שנכזבו

בשנת 49 לפנה"ס פרצה מלחמת הטריומויראט הראשון בין יוליוס קיסר לפומפיוס. קיסר היה מעוניין להשתלט על סוריה וארץ ישראל, ולשם כך שיגר לשם את אריסטובולוס השני (שהיה שבוי ברומא לאחר ניסיון מרידה כושל, ובנו הצעיר, אנטיגונוס היה עצור שם כבן ערובה) אלא שהוא ובנו אלכסנדר השני חוסלו על ידי תומכיו של פומפיוס.

לאחר קרב פרסלוס ב-48 לפנה"ס, כשיוליוס קיסר השתלט על המזרח חיזרו אחריו הורקנוס השני ואנטיפטרוס וזכו באהדתו. מעמדם הושאר על כנו וכל שאיפותיו של מתתיהו אנטיגונוס לקבל נתח שלטון נותרו בגדר חלום.

לאחר רצח יוליוס קיסר (מרץ 44 לפנה"ס) פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הרומית. ההתמודדות הדרמטית בין אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס לבין קסיוס, רוצחו של קיסר, חוללה הדים ביהודה. גברה המתיחות בין האצולה הירושלמית לבין בית אנטיפטרוס. בירושלים פרצה התקוממות כנגד פצאל בן אנטיפטרוס, אחי הורדוס, ואנטיגונוס בן אריסטובולוס השני, נצר למשפחת החשמונאים התמרד בגליל אך הובס על ידי כוחותיו של הורדוס.

ניצחונם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס הביא לכך שמשלחת יהודית תפציר ברומאים לסלק את בית אנטיפטרוס מכל תפקיד הנהגתי, אך לשווא. הרומאים ביקשו להסתמך על הגורם הנאמן ביותר להם.

מעורבות הפרתים בפרשה

באותו זמן ניצלו הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, את התוהו-ובוהו באימפריה הרומית ופלשו לסוריה. מתתיהו אנטיגונוס, נצר חשמונאי, בנו הצעיר של אריסטובולוס, ששאיפתו למלוכה ולהחזרת עטרת ליושנה היו ברורות, אם כי ידע אל-נכון שמגמה זו עלולה לעלות לו וליהודה ביוקר (ענישה רומית), שכנע את הפרתים להמליכו על יהודה ולסלק מן ההנהגה הן את בית אנטיפטרוס והן את הורקנוס השני – יריביו. הפרתים נעתרו לבקשתו משלושה טעמים: ראשית – לאנטיגונוס ולהם היה אויב משותף – הרומאים; שנית – אנטיגונוס הבטיח להם כסף רב; ושלישית – במהלך זה הפרתים מגדילים את תחום השפעתם.

אנטיגונוס, מגובה על ידי תמיכה צבאית של הפרתים, צר על אויביו שהתבצרו בארמונם שבירושלים. הפרתים שכנעו את הורקנוס ואת פצאל (אחי הורדוס) להיכנע ולצאת מהארמון תוך כדי הבטחה שלא יאונה להם כל רע. השניים התפתו לשווא: הם נעצרו ונכבלו. פצאל שם קץ לחייו על ידי כך שהטיח את ראשו בסלע, והורקנוס נידון למום גופני (קיצוץ אזניו) כדי למנוע ממנו את האפשרות לשוב ולכהן בתפקיד הכהונה הגדולה. חיתוך האזניים בוצע אמנם בעידודו של אנטיגונוס (והיו אף שאמרו כי הוא עשה זאת בעצמו), אולם על פי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס, נראה כי הנוהג לכרות את אזניו של יריב היה מקובל אצל הפרתים, כדי להשפילו ובו בזמן גם לחוס על חייו.

הורדוס, שאף הוא הושם במצור, לא התפתה לצאת אל הפרתים ואל אנטיגונוס והצליח להימלט באישון לילה מירושלים. בדרכו כמעט ניגף בידי אנטיגונוס ליד המקום בו בנה מאוחר יותר את ההרודיון. הוא הסתיר את משפחתו במצדה והגיע עם תומכיו דרומה לאדום. הפרתים שדדו את ארמון החשמונאים ואת ירושלים ונכסיו הרבים של הורקנוס עברו לידי אנטיגונוס.

אנטיגונוס מתמלך בחסות

אנטיגונוס הומלך בחסות הפרתים ובכך חידש במידה מסוימת את השלטון של השושלת החשמונאית. הרבה לא ידוע על מעשיו ומהלכיו בתקופת שלטונו הקצרה (37-40 לפנה"ס). ממטבעותיו שנחשפו ניתן לדלות פרטים על אופי שלטונו. על גבי המטבעות נמצאה כתובת ביוונית שלשונה "של המלך אנטיגונוס", ללמד על חידוש בית המלוכה וכתובת בעברית – "מתתיה כהן גדול [ו]חבר היהודים" וכתובות דומות. דו לשוניות זו דומה למטבעות המלכים החשמונאים, קודמיו, למעט אלו של אלכסנדר ינאי, ובאה לציין את התחשבותו ברגשות העם היהודי, כאשר כלפי חוץ הוא נחשב למלך ("בסילאוס" ביוונית), וכלפי פנים הוא מכהן ככהן גדול ושולט בשותפות עם "חבר היהודים", היינו הסנהדרין.

על אחד המטבעות ניתן לזהות סמלים הלקוחים מעולם המקדש: מנורת שבעת הקנים ושולחן לחם הפנים. המטבעות הופקו ממתכות זולות (נחושת ועופרת), מה שמלמד, כנראה, על מצב כלכלי רעוע בתקופתו של מתתיהו אנטיגונוס.

ממטבעות אלה ידוע לנו שמו העברי של אנטיגונוס – "מתתיה".

עימות בין הורדוס לאנטיגונוס

בשנת 40 לפנה"ס הוכתר הורדוס למלך על יהודה באישור הטריאומווירטים אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס והסנאט הרומי. בתום שנה נחת הורדוס בנמל עכו ומיד החל בטיהור ממלכתו ממורדים ומימוש האינטרסים הרומיים, לריסוק מלכותו של אנטיגונוס, אויבם של הרומאים בשל חבירתו לפרתים. חשוב היה להורדוס לכבוש בעצמו את אזור ממלכתו, כדי שלא יהיה חייב לגורם מקומי כלשהו איזו טובה בהמשך דרכו. לא קלה הייתה דרכו של הורדוס בביצוע המשימה בשל התמיכה העממית לה זכה אנטיגונוס ובשל העדר גיבוי צבאי ממשי רומי, מאחר שהצבא הרומי היה עסוק בלחימה באסיה הקטנה ובצפון סוריה. כמו כן, אנטיגונוס פיתה מצביאים רומיים בכספי שוחד כדי שלא יסייעו בידו של הורדוס, כמו למשל את הליגאטוס המוכשר של מרקוס אנטוניוס, פובליוס ונטידיוס, ואף את הקצין הבכיר סילו.

אנטיגונוס ניצל את שעת הכושר שנקרתה בדרכו, כשהצבא הרומי טרוד עם הפרתים והורדוס אינו מאורגן, כבש את רוב אדום, ובכלל זאת את העיר המרכזית מרשה והחריבה עד היסוד וצר על מצדה, שם התגוררה משפחת המלך ופמלייתו. הורדוס נקלע למצוקה, אם כי הצליח לחלץ את משפחתו ממצדה. משם פנה אל ירושלים. כשחנה ממערב לעיר, יחד עם הצבא בפיקוד סילו, הורה לכרוז שלו להכריז סביב החומה שהוא בא לשם "טובת העם והצלת העיר" ומוכן לסלוח אפילו לאויביו הקשים ביותר. על דבריו אלה, השיב אנטיגונוס לסילו והצבא הרומאי שלו שגם על פי המנהג הרומאי, לא יהיה זה צודק "אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט ואדומי, כלומר, יהודי למחצה", והם חייבים לתת אותה לבני משפחת המלוכה המקומית, המקובלת על העם. אנטיגונוס הוסיף לטעון, כי גם אם החליטו הרומאים לשלול ממנו את המלוכה, כי ניתנה לו על ידי הפרתים, ישנם רבים ממשפחתו, "שייקחו אותה כחוק". חילופי הדברים הפכו עד מהרה לגידופים ואנטיגונוס פקד על אנשיו לירות חצים על הצרים, שנאלצו לסגת.

הורדוס פילס דרכו לשומרון, השאיר בה את משפחתו והפכה לגרעין כוחו הצבאי. משם המשיך לגליל, שם נלחם כנגד מתנגדיו, תומכי אנטיגונוס, בשעה שאנטיגונוס יושב בירושלים ואינו מחיש עזרה לתושבי הגליל ולאנשיו שנלחמו בהורדוס. הורדוס ביער קיני התנגדות, שמרכזם היה במערות שליד הארבל. בקרבות אלה השתמש הורדוס בארגזים, שהותאמו למלחמות בהרים. הלוחמים שהתמקמו בתוכם הצטיידו במוטות ארוכים שבקצותיהם ווים על-מנת לגרור את המסתתרים החוצה ולשומטם לתהומות.

הורדוס פנה לבקש את עזרת אנטוניוס, שנלחם אותו זמן עם הפרתים, ואף טרח להופיע לפניו, לאחר שגמא מרחק רב רווי סכנות. מרקוס אנטוניוס השתכנע ושיגר להורדוס סיוע צבאי מסיבי, ובראשו המצביא המוכשר גאיוס סוסיוס.

קץ מלכותו של אנטיגונוס

מנגד ניצל אנטיגונוס את העדרו של הורדוס ותקף את כוחותיו. אנטיגונוס זכה במספר קרבות, ובאחד מהם אף גרם למותו של יוסף, אחי הורדוס, כשהוא לוכד אותו במארב ליד יריחו ומשמיד את צבאו, אלא שמול הצבא הרומי הגדול כשל לחלוטין. הורדוס הפנה את כוחותיו לעבר יריחו, שם היה מרוכז עיקר צבאו של אנטיגונוס, ובין השניים התנהלה מלחמת שחיקה. אנטיגונוס החליט לפצל את כוחותיו ולשלוח חלק אחד לשומרון בפיקודו של המצביא פאפוס, כדי לנתק את קווי האספקה של הורדוס. הורדוס הביס את כוח פאפוס סמוך לבית אל, ובשנת 37 לפנה"ס כפה מצור על ירושלים. מקץ חמישים וחמישה ימי מצור נפלו בידי הורדוס העיר התחתונה ומעטפת בית המקדש. הנצורים נמלטו לעיר העליונה ולתחום המקדש. לבסוף נכנעה כל העיר. לדברי ההיסטוריון דיו קסיוס, במהלך המצור גרמו היהודים לפגיעה רבה ברומאים אולם הם עצמם סבלו הרבה יותר. אנטיגונוס ירד מהבירה ונכנע בפני סוסיוס, שניצל את ההזדמנות להשפלתו. הוא מחא כפיים וקרא לו "אנטיגוני", כשמה של אשה.

אנטיגונוס נלקח בשבי והוצא להורג באנטיוכיה בפקודת מרקוס אנטוניוס. הורדוס היה זה שדחף את אנטוניוס להוציא להורג את אנטיגונוס, משום שחשש שאם יובא אנטיגונוס בפני הסנאט הרומי, הוא יטען לזכות בניו שהם נצר לבית מלוכה למלוך וזכותם עומדת להם כי הם לא מרדו ברומאים, ולעומתם, הורדוס אינו מנצר בית מלוכה. אנטיגונוס הומת בהתזת ראש ולטענת ההיסטוריון פלוטרכוס, "מעולם לא הוטל עונש כזה על מלך". על פי דיו קסיוס, לפני שהוציא אותו להורג, הורה אנטוניוס לצלוב ולהלקות את אנטיגונוס, ולטענתו גם עונש כזה מעולם לא הוטל על מלך מידי הרומאים.

מותו של אנטיגונוס באותה שנה (37 לפנה"ס) סימל את תחילת מלכותו של הורדוס. בין האויבים נוצר קשר משפחתי, כשבתו של אנטיגונוס נישאה לאנטיפטרוס בן הורדוס.

בשנת 1970 התגלתה בגבעת המבתר בירושלים מערת קבורה הנקראת מערת אבה. על גבי אחת הגלוסקמאות הייתה כתובת שנשאה את השם "מתתיהו בן יהודה", ובה עצמות גבר בשנות ה-20 לחייו אשר ראשו נערף במכשיר חד. פרופ' גרינץ העלה השערה שמדובר בארונו של אנטיגונוס שהובא לקבורה בירושלים על ידי הכוהן אבה. השערה זו אינה מקובלת על כל החוקרים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מתתיהו אנטיגונוס השני בוויקישיתוף