ניקולו יומלי

ניקולו יומלי
Niccolò Jommelli

לידה	10 בספטמבר 1714 אברסה, איטליה
פטירה	25 באוגוסט 1774 (בגיל 59) נאפולי, ממלכת נאפולי
מוקד פעילות	ממלכת נאפולי
תקופת הפעילות	מ-1743
סוגה	אופרה
שפה מועדפת	איטלקית

ניקולו יומלי (באיטלקית: Niccolò Jommelli‏, 10 בספטמבר 1714 - 25 באוגוסט 1774) היה מלחין איטלקי.

ילדות ונעורים

יומלי נולד לפרנצ'סקו אנטוניו יומלי ומרגריטה גריסטיאנו באברסה, עיר קטנה, כ-20 קילומטר צפונית לנאפולי. אחיו, איניאציו, היה לנזיר דומיניקני ועזר למלחין בזקנתו. אביו, סוחר פשתן מצליח, הפקיד את בנו בידי מנצח מקהלת הקתדרלה, האב מוציו. כיוון שגילה כישרון למוזיקה, נרשם בשנת 1725 לקונסרבטוריו די סאנטו אונופריו א קאפואנה בנאפולי, שם למד אצל איניאציו פרוטה ופרנצ'סקו פאו. כעבור שלוש שנים עבר לקונסרבטוריו די סנטה מריה.

ראשית הקריירה

האופרה הראשונה שלו, הקומדיה L’errore amoroso, הוצגה בהצלחה רבה בחסות המרקיז מוואסטו, ג'ובאני באטיסטה ד'אבאלוס, בחורף 1737 בתיאטרון החדש של נאפולי. כעבור שנה הוצגה אופרה קומיק שנייה, "אודוארדו", בתיאטרון הפלורנטיני. האופרה הרצינית הראשונה שלו, "ריצ'ימרו מלך הגותים", שהוצגה בתיאטרון ארג'נטינה ברומא בינואר 1740 הקנתה לו את תשומת לבו ובהמשך את חסותו של הדוכס מיורק, הנרי בנדיקט. הדוכס יגיע בהמשך למעלת חשמן וישיג ליומלי מינוי בותיקן. במשך שנות ה-40' של המאה ה-18 כתב יומלי אופרות לערים רבות באיטליה: בולוניה, ונציה, טורינו, פדובה, פרארה, לוקה ופארמה, נוסף לנאפולי ורומא. כששהה בבולוניה בשנת 1741 התוודע אל האב ג'ובאני בטיסטה מרטיני, ויש משערים שאף למד אצלו, אך לכך אין ביסוס ונראה שיחסיו עם האב מרטיני לא נעדרו ביקורת הדדית. הסיבה העיקרית לשהייתו בבולוניה ולפגישתו עם האב מרטיני הייתה הצגת יצירתו הכנסייתית (הראשונה, כנראה) לאקדמיה פילארמוניקה של בולוניה לשם קבלה ללימודים. יצירה זו הייתה פוגה בחמישה קולות א'קאפלה על המילים האחרונות של מזמור התהילה הקטן, "סיקוט אראט". המוזיקולוג גוסטב פלרר, שבדק כמה יצירות כאלה, מעיד, כי הקטע של יומלי, על אף היותו "עבודת בית ספר נוקשה" ותו לא, יכול בהחלט להימנות בין העבודות הטובות ביותר שהוגשו כמבחני קבלה והמאוחסנות כיום באקדמיה פילארמוניקה של בולוניה.

קריירה כנסייתית בוונציה

בראשית שנות ה-40' כתב יומלי כמות גדלה והולכת של מוזיקה דתית, בעיקר אורטוריות והיצירה הליטורגית הראשונה שלו שעודנה קיימת, "לטאטוס סום" פשוט מאוד בפה מז'ור משנת 1743, שמורה באוסף סאנטיני במינסטר. למינויו של יומלי, בהמלצת יוהאן אדולף האסה למאסטרו די קאפלה של "בית המחסה לחשוכי מרפא" בוונציה אין תיעוד ברור. עם זאת, בשנת 1745 החל לכתוב יצירות דתיות למקהלת נשים, שנועדו לביצוע בכנסיית בית המחסה, סאן סלבטורה. אספקת יצירות למקהלת הכנסייה הייתה, יחד עם הדרכת התלמידות המתקדמות במוסד, ששימש כבית יתומות, אחת מחובותיו של מנצח המקהלה. אין עותקים חתומים של יצירות יומלי שחוברו לבית המחסה, אך עותקים רבים מגרסאות שונות ליצירותיו אפשר לייחס, בוודאות סבירה, לתקופת כהונתו כמאסטרו במקהלת הכנסייה. בין היצירות שחוברו בוונציה, על פי הרשימה של הלמוט הוכשטיין, אפשר למצוא ארבע אורטוריות: Isacco figura del Redentore, "בטוליה המשוחררת", "יואש", Juda proditor ויצירות שונות, ביניהן מוטטים, מיסות, טה דאום ומזמורי תהילים.

יש אי-בהירות מסוימת לגבי מועד עזיבתו של יומלי את ונציה. לפי כותבי הביוגרפיה המוקדמת ביותר שלו, מטאי ווילארוסה, התפטר ממשרתו שם בשנת 1748, אך את חיבוריו האחרונים לבית המחסה כתב בסוף 1746 ונראה שבמועד זה עזב את העיר, כיוון שבינואר 1747 כבר עסק בהפקת הגרסה הראשונה ל"דידו הנטושה" שלו ברומא ובמאי של אותה שנה עסק בהפקת הגרסה השנייה של "אאומנה" בנאפולי.

רומא

הצורך במנצח מקהלה לבזיליקה של פטרוס הקדוש לקראת חגיגות שנת היובל הביא לרומא הן את יומלי והן את דויד פרז בשנת 1749. הכנסייה הקתולית מקיימת חגיגות אלה במשך שנה תמימה מדי חמישים שנה, והחברה האריסטוקרטית ברומא ראתה בהן הזדמנות חשובה להופיע בציבור ברוב פאר והדר. את הזימון ליומלי הוציא החשמן הנרי בנדיקט, הדוכס מיורק. יומלי כתב בשבילו אורטוריה לליברית של פייטרו מטאסטאזיו, "הפאסיון", שבוצעה מדי שנה בשנה ברומא. הנרי בנדיקט הציג אותו לפני החשמן אלסנדרו אלבני, מקורבו של האפיפיור בנדיקט הארבעה-עשר.

בתקופת כהונתו של יומלי ברומא בא כריסטיאן קאנאביך להשתלם אצלו במוזיקה ואף נלווה אליו כשיצא לשטוטגרט.

שנים אחרונות

בשנות ה-50' של המאה ה-18 פעל יומלי בשטוטגרט והיצירות שכתב בתקופה זו נחשבות לטובות ביצירותיו. בשנת 1768 חזר לנאפולי, שם עלתה קרנה של האופרה בופה, שדחקה את רגלי האופרה סריה של יומלי כך שהקהל לא קיבל את יצירותיו האחרונות באותה התלהבות כלפנים. אירוע מוחי פקד את יומלי בשנת 1771 וגרם לו לשיתוק חלקי, אך הוא המשיך לעבוד עד מותו כעבור שלוש שנים, בנאפולי.

יצירתו

יומלי כתב קנטטות, אורטוריות ושאר יצירות קודש, אבל אין ספק שהחשיבות הרבה ביותר במסגרת יצירתו נודעת לאופרות שלו, בייחוד האופרות סריה, כשישים במספר, אחדות מהן לליבריות של מטאסטאזיו. ביצירותיו נטה יותר להתמקד בעלילה ובדרמה של האופרה מאשר במפגני ראווה טכניים מצד הזמרים, כפי שהיה נהוג באופרה האיטלקית של אותה תקופה. הוא כתב יותר קטעי אנסמבל ומקהלה והוסיף, בהשפעת מלחיני אופרה צרפתית כמו ז'אן-פיליפ ראמו, באלטים לאופרות שלו. הוא הבליט הרבה יותר את התזמורת (בעיקר כלי הנשיפה מעץ) להמחשת המתרחש בעלילה וכתב קטעים לתזמורת לבדה ולא כרקע לזמרים בלבד. מיוהאן אדולף האסה למד לכתוב רצ'יטאטיבים בליווי תזמורת, במקום צ'מבלו בלבד. יש הגורסים, שחידושיו משתווים בחשיבותם לאלה של גלוק.

אופרות נבחרות

• Demetrio (Parma, 1749)
• Ciro riconosciuto (Venice, 1749)
• L'uccelellatrice (Venice, 1750)
• Attilio Regolo (Rome, 1753)
• L'Olimpiade (Jommelli)|L'Olimpiade (Stuttgart, 1761)
• Demofoonte (Stuttgart, 1764)
• Temistocle (Ludwigsburg, 1765)
• Vologeso (Ludwigsburg 1766)
• La critica, (Ludwigsburg 1766)
• Fetonte (Ludwigsburg 1768)
• La schiava liberata (Ludwigsburg 1768)
• Armida abbandonata (Naples, 1770)
• Iphigenia en Tauride (Naples, 1771)

קישורים חיצוניים

• ניקולו יומלי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ניקולו יומלי, באתר Discogs (באנגלית)
• ניקולו יומלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)