נסיכות אכאיה
 | |
 | |
| מטבע של הנסיכות מתקופת לואיס מבוגונדיה (ראשית המאה ה-14) | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מנוריאליזם |
| ראש המדינה |
נסיך אכאיה  |
| שפה נפוצה | צרפתית ויוונית |
| עיר בירה | אנדרווידה, מיסטרס |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה | מסע הצלב הרביעי ופירוקה של האימפריה הביזנטית |
| תאריך | 1205 |
| פירוק | סופחה לדספוטט מוראה |
| תאריך | 1432 |
| ישות קודמת | האימפריה הביזנטית |
| ישות יורשת | דספוטט מוראה |
  | |
נסיכות אכאיה (יוונית Πριγκιπάτον Αχαϊας; צרפתית Principauté d'Achaïe), או נסיכות מוראה, הייתה נסיכות שהשתרעה בשיאה על-פני כל שטחו של חצי האי פלופונסוס בדרומה של יוון. הנסיכות הייתה אחת משלוש ישויות וסאליות של האימפריה הלטינית, שקמו על חורבותיה של האימפריה הביזנטית, לאחר מסע הצלב הרביעי ב-1204.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנסיכות נוסדה בשנת 1205 ובשנת 1212 השתרעה על פני כל שטחו של הפלופונסוס, למעט העיר מונמבסיה שנכבשה בשנת 1248. הנסיכות הגיעה לשיאה בתקופתו של גיום השני וילאהרדואין, ששלט בה החל ב-1246 ועד מותו ב-1278. ב-1249, הקים גיוס השני את מצודת מיסטרס הסמוכה לספרטה, וקבע בה את בירתו. עשר שנים לאחר מכן, בסתיו 1259, הובסה הנסיכות על ידי הביזנטים, וגיום השני נשבה[1]. תמורת חירותו והמשך קיומה של הנסיכות, הוא הוכרח לוותר על דרום-מזרחו של הפלופונסוס ועל שלושה ממאחזיו החשובים, ובהם גם מיסטרס. ב-1278 עברה הנסיכות לרשותו של שארל הראשון, אשר לא שלט בה באופן ישיר, אך שלח לה חיילים וכסף כדי לסייע במאבקיה נגד האימפריה הביזנטית החדשה.
ב-1289 שבה הנסיכות לשלטונו של בית בין וילאהרדואין, אך זמן קצר לאחר מכן, ב-1307 חזרה באופן רשמי לרשותו של בית אנז'ו, ובאופן מעשי ב-1318[2]. במשך רובה של המאה ה-14 ועד שנת 1383, שררה בנסיכות מלחמת ירושה ממושכת ואלימה. זו התחלפה בתקופת אינטררגנום שנמשכה מ-1383 ל-1396, והסתיימה עם שלטונו של פדרו בורדו דה סן סופראנו (Pedro Bordo de San Superano). ב-1430 נכבשה רוב הנסיכות על ידי דספוטט מוראה, וסופחה אליה לחלוטין ב-1432.
חברה וכלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק השולט בנסיכות שילב חקיקה ביזנטית וצרפתית. הנסיכות חולקה עם הקמתה בין 12 ברונים, ששטחם התחלק הלאה לעשרות יחידות משניות. 12 היחידות תפקדו כיחידות מנוריאליות אוטונומיות מבחינה טריטוריאלית וכלכלית. האצילים ואנשי הכנסייה החשובים לקחו חלק במועצה שבראשותה עמד הנסיך, וזו נהנתה מכוח רב והחלטותיה חייבו גם אותו. מאידך, האצילים חויבו בתקופות שירות צבאיות ארוכות, ולא יכלו לעזוב את שטח הנסיכות אלא באישורו של הנסיך. בכל אופן, עזיבתם את הנסיכות הוגבלה לשנתיים ויומיים, ואם לא שבו אל שטחה, נחלתם עשויה הייתה להיות מוחרמת. כלכלת הנסיכות נסמכה על תוצרת חקלאית מגוונת, שכללה יין, צימוקים, שעווה, דבש, שמן ומשי.
