קרב אוושם
 | ||
| מותו של סימון החמישי דה מונפור בקרב והשחתת גופתו | ||
| מלחמה: מלחמת הברונים השנייה | ||
| תאריך | 4 באוגוסט 1265 | |
|---|---|---|
| מקום |
 אוושם (אנ'), ווסטרשייר, ממלכת אנגליה | |
| קואורדינטות | 52°06′29″N 1°56′46″W / 52.108055555556°N 1.9461111111111°W | |
|
| ||
 | ||
  | ||
קרב אוושם (באנגלית: Battle of Evesham) היה אחד משני הקרבות המרכזיים במלחמת הברונים השנייה. הקרב התרחש ליד אוושם (אנ') שבווסטרשייר ב-4 באוגוסט 1265. במהלך הקרב הובסו סימון החמישי דה מונפור והברונים המורדים על ידי אדוארד הראשון, מלך אנגליה לעתיד, שהוביל את כוחותיו של אביו, הנרי השלישי, מלך אנגליה.
בקרב לואס זכה דה מונפור בשליטה בממשל המלכותי, אך לאחר עריקתם של כמה מבעלי בריתו הקרובים ובריחתו של הנסיך אדוארד מהשבי, הוא מצא את עצמו במגננה. הוא נאלץ להסיח את הכוחות המלכותיים באוושם והתמודד מול צבא בגודל כפול משלו. הקרב הפך במהרה לטבח; דה מונפור עצמו נהרג במהלכו וגופתו הושחתה. למרות שהקרב החזיר למעשה את הסמכות המלכותית, נמשכה התנגדות מפוזרת מצד הברונים עד לסיום המלחמה ב-1267.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ניצחונו בקרב לואס שנה קודם לכן זכה סימון דה מונפור בעמדה דומיננטית בממשלת ממלכת אנגליה. הוא גם החזיק את המלך הנרי השלישי, בנו הנסיך אדוארד ואחיו של המלך ריצ'רד מקורנוול במשמורתו. עם זאת החל תחום השפעתו להתכווץ במהירות, עקב אובדן של בעלי ברית מרכזיים: בפברואר נעצר רוברט דה פררס ונכלא במצודת לונדון.[1] משתף פעולה חשוב עוד יותר, גילברט דה קלייר (אנ'), ערק לצידו של המלך במאי של אותה שנה. בסיועו של דה קלייר ברח הנסיך אדוארד מהשבי של דה מונפור.
כשלורדי הספר הוולשי מרדו גם הם כעת, ביקש דה מונפור את עזרתו של ל'ואלין אפ גריפיד', נסיך ויילס. הוא הסכים לעזור בתמורה להכרה מלאה בתארו ולהבטחה שיוכל לשמור על כל הישגיו הצבאיים. יהיו אשר יהיו היתרונות שברית זו עשויה הייתה להביא לדה מונפור, עלו לו הוויתורים הגדולים בפופולריות בבית. בינתיים הטיל אדוארד מצור על העיירה גלוסטר, שנפלה ב-29 ביוני.[2] מטרתו של דה מונפור הייתה כעת להתאחד עם כוחותיו של בנו סימון הבן (אנ') ולהסחי את הצבא המלכותי, אך סימון הצעיר נע באיטיות רבה מדי מערבה מלונדון. בסופו של דבר הגיע סימון הבן למעוז הברוני של קנילוורת' (אנ'), אך אדוארד הצליח להסב אבדות גדולות לכוחותיו של סימון, שרבים מהם שוכנו מחוץ לחומות טירת קנילוורת'. משם הלך אדוארד דרומה, שם ב-4 באוגוסט, תוך שימוש בכרזות רבות שנתפסו בקנילוורת' כדי להונות את דה מונפור לחשוב שהתגבורת שלו מגיעה, הוא הצליח ללכוד את דה מונפור האב בנהר אבון (אנ'), לחסום את הגשר היחיד ובכך אילץ אותו להילחם ללא התגבורת של בנו.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות לקח שנלמד בקרב לואס, תפס הצבא המלכותי עמדה על הקרקע הגבוהה. לאורך רכס הרים שנמצא מעט צפונית לאוושם, הקים אדוארד את כוחותיו משמאל, כשדה קלייר פיקד על כוחותיו מימין. בסביבות השעה שמונה בבוקר עזב דה מונפור את אוושם לאחר שסופת רעמים עזה החלה להשתולל. בלואס צברו הכוחות הברוניאליים ביטחון כדי לנצח והם ענדו צלבים לבנים עליהם.[3] הפעם לקח הצבא המלכותי את ההובלה ואנשיו ענדו צלבים אדומים כאות ההצטיינות שלהם.[4]
הכוחות המתאימים של הצבאות הברוניאליים והמלכותיים נאמדו ב-5,000 ו-10,000 חיילים. דה מונפור, שצבאו היה קטן פי 2 מהצבא המלכותי, החליט לרכז את כוחותיו במרכז חזית האויב, בתקווה לתקוע טריז דרך הקו. למרות שהטקטיקות האלו היו מוצלחות תחילה, איבדו הכוחות הברוניאליים עד מהרה את היוזמה, בעיקר בשל העובדה שחיל הרגלים הוולשי שסיפק הנסיך מוויילס הוכיח את עצמו כלא אמין ונטש את הקרב בשלב מוקדם. אגפי הצבא המלכותי הקיפו את דה מונפור. כאשר נלחם דה מונפור עם כוח הגדול פי שניים משלו, על קרקע שאינה כשירה ללחימה, הפך הקרב במהירות לטבח.
כשתבוסתם בקרב לואס עדיין הייתה טרייה בזיכרונים, נלחמו הכוחות המלכותיים בתחושה חזקה של מרירות וטינה. כתוצאה מכך, ולמרות ניסיונות הכניעה, נהרגו רוב המורדים הברוניאליים בשדה הקרב ולא נפלו בשבי, כפי שהיה נהוג אז לעשות. בנו האחר של דה מונפור, הנרי דה מונפור (אנ'), נהרג ראשון, ורק אז נאבד סוסו של דה מונפור האב והוא מת גם כן. גופתו הושחתה; ראשו, ידיו, רגליו ואשכיו נכרתו. המלך הנרי השלישי, שלבש שריון מושאל, כמעט ונהרג על ידי כוחותיו של אדוארד במהלך הלחימה לפני שהם זיהו אותו כמלכם וליוו אותו למקום מבטחים.
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוחות המלכותיים היו להוטים לסגור חשבון לאחר תבוסתו של דה מונפור. במושב הפרלמנט בווינצ'סטר בספטמבר אותה שנה, כל חבריו שהשתתפו במרד הודחו ממנו. אולם למרות שהתקוממותו של דה מונפור הבן בלינקולנשייר הסתיימה עד חג המולד, נותרה ההתנגדות בעינה. הבעיה העיקרית הייתה שחיל המצב חנה בטירת קנילוורת', שהייתה כמעט בלתי ניתנת לחדירה, והמצור על קנילוורת' (אנ'), שהחל בקיץ 1266, נראה חסר תועלת. באוקטובר פורסם הכרזת קנילוורת', שלפיה הורשו המורדים לקנות בחזרה את אדמתם במחירים שהיו תלויים ברמת מעורבתם במרד. מגיני הטירה דחו תחילה את ההצעה, אך עד סוף השנה הפכו התנאים לבלתי נסבלים, ובשנת 1267 הם הסכימו לדרישות ההכרזה.[5]
ביחס לעימותים רחבי היקף, התבררו קרב אוושם ותוצאותיו כמכריעים: הוא סיים את ההתנגדות הברוניאלית במהלך תקופת שלטונו של הנרי השלישי וממלכת אנגליה נכנסה כעת לתקופה של אחדות וקידמה שנמשכה עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-13.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ F. M. Powicke, The Thirteenth Century: 1216–1307, Oxford: Clarendon, 1953, p. 199.
- ^ J. R. Maddicott, Simon de Montfort, Cambridge: Cambridge University Press, 1994, p. 335.
- ^ J. R. Maddicott, Simon de Montfort, Cambridge: Cambridge University Press, 1994, p. 271.
- ^ Michael Prestwich, Plantagenet England: 1225–1360, Oxford: Oxford University Press, 2005, p. 116.
- ^ Michael Prestwich, Plantagenet England: 1225–1360, Oxford: Oxford University Press, 2005, p. 117.
