רוברט טאפט

רוברט אלפונסו טאפט
Robert Alphonso Taft

רוברט טאפט
רוברט טאפט
לידה	8 בספטמבר 1889 סינסינטי שבאוהיו
פטירה	31 ביולי 1953 (בגיל 63) ניו יורק, ניו יורק
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	סינסינטי
השכלה	אוניברסיטת ייל (1910) בית ספר יסודי בית ספר יסודי בית הספר למשפטים בהרווארד (1913) קולג' ייל
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בת זוג	מרתה באוורס
סנאטור מטעם מדינת אוהיו 3 בינואר 1939 – 31 ביולי 1953 (14 שנים) → רוברט בלקליי תומאס בארק ←
מנהיג הרוב בסנאט ה־11 3 בינואר 1953 – 31 ביולי 1953 (210 ימים)
חבר בית הנבחרים של אוהיו 1921–1931 (כ־10 שנים)
חתימה

רוברט אלפונסו טאפט (באנגלית: Robert Alfonso Taft;‏ 8 בספטמבר 1889 – 31 ביולי 1953) היה ממנהיגיה הבולטים של התנועה השמרנית בארצות הברית, מנהיג הרוב בסנאט ומתמודד על הנשיאות, ששירת כסנאטור מטעם מדינת אוהיו מ-1939 עד למותו ב-1953. כמנהיגה של משפחת טאפט הרפובליקנית, הוא היה בנו הבכור של ויליאם הווארד טאפט, נשיאה ה-27 של ארצות הברית ונשיא בית המשפט העליון העשירי במספר.

טאפט היה מתנגד נחוש למדיניות הניו דיל של פרנקלין דלאנו רוזוולט, והוביל קואליציה שמרנית שהצליחה לחסום חלק מהמדיניות.

טאפט הוביל את הקואליציה השמרנית שלו בחסימת כוחם של האיגודים המקצועיים. הוא תמך במדיניות חוץ בדלנית. הוא לא הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנית ב-1940, 1948 ו-1952. במהלך אותה התקופה הוא לחם מול מושל ניו יורק, תומאס דיואי (מנהיג האגף המזרחי והמתון של המפלגה) על השליטה במפלגה. טאפט היה כנה, אמיץ וחכם, אולם היה חסר יכולת לנהל את יחסי הציבור שלו. ב-1957, נבחר על ידי ועדה דו-מפלגתית של סנאטורים בראשות ג'ון פיצג'רלד קנדי, יחד עם דניאל ובסטר, הנרי קליי, ג'ון קלהון ורוברט לה פולט, כאחד מחמישה סנאטורים גדולים שדיוקנותיהם ייתלו באולם קבלות הפנים של הסנאט.

משפחתו ולימודיו

טאפט נולד בסינסינטי, אוהיו, לאחת מהמשפחות הבולטות ביותר בפוליטיקה האמריקנית. הוא היה נכדו של התובע הכללי של ארצות הברית ומזכיר המלחמה, אלפונזו טאפט, ובנם של הנשיא ונשיא בית המשפט העליון, ויליאם הווארד טאפט והלן לואיז "נלי" הרון. אחיו הקטן, צ'ארלס, היה ראש עיריית סינסינטי וניסה להתמודד על תפקיד מושל אוהיו ב-1952. בתור ילד שהה ארבע שנים בפיליפינים, שם שירת אביו כמושל צבאי. הוא היה התלמיד המצטיין בבית הספר שניהל דודו באוניברסיטת ייל (1910) ובבית הספר למשפטים בהרווארד (1913). הוא היה חבר, כמו אביו, באחוות הגולגולת והעצמות וערך את העיתון הבית ספרי. ב-1913, היה התלמיד המצטיין בבחינות לעריכת דין של המדינה. הוא עבד בעריכת דין במשך ארבע שנים בפירמה פרטית בסינסינטי. לאחר שנתיים בוושינגטון בהן עבד במנהל המזון והתרופות האמריקאי, הוא חזר לסינסינטי ופתח משרד לעריכת דין. ב-1924, הוא ואחיו צ'ארלס הקימו משרד לעריכת דין שהמשיך לעסוק בו עד מותו.

ב-17 באוקטובר 1914, נישא למרתה וויטון באוורס (1889–1958). טאפט עצמו היה אינטלקטואל קר ומרוחק, בניגוד למוחצנות של אשתו, שהזכירה יותר את אמו. במאי 1950, סבלה מרתה משבץ ונותרה מרותקת לכיסא גלגלים. הייתה זו המכה הקשה ביותר בחייו האישיים של טאפט. טאפט דאג לאשתו והתקשר אליה בכל לילה. היו להם ארבעה בנים: ויליאם השלישי (1915–1991) שהיה שגריר באירלנד, רוברט טאפט ג'וניור (1917-1993) שנבחר גם הוא לסנאט, לויד באוורס (1923–1985) שעבד כבנקאי בסינסינטי, והוראס דווייט (1925–1983) שהיה לפרופסור בפיזיקה בייל. שניים מנכדיהם הם רוברט אלפונסו "בוב" השלישי (נולד ב-1942), שהיה מושל אוהיו בין 1999 ל-2007, והשני הוא ויליאם הווארד טאפט הרביעי (נולד ב-1945), סגן מזכיר ההגנה האמריקני בין 1984 ל-1989.

ב-1917, קנו טאפט ואשתו חווה בגודל 190,000 מטר רבוע בפרוור בסינסינטי. החווה הייתה ביתו של טאפט לשארית חייו. הם הפכו את החווה הקטנה לאחוזה בת שישה עשר חדרים. טאפט גידל תותים אספרגוס ותפוחי אדמה ומכר אותם. בקיץ נפש עם אשתו וילדיו בבית הקיץ שלו בקוויבק. למרות שהיה חבר בכנסייה האפיסקופלית, הוא לא היה דתי במיוחד ואהב לשחק גולף בימי ראשון.

תחילת הקריירה הציבורית

דיוקן רשמי של הסנאטור טאפט

כשארצות הברית נכנסה אל מלחמת העולם הראשונה באפריל, 1917, ניסה טאפט להצטרף לצבא אולם נדחה בשל קוצר ראייה. במקום, הוא הצטרף אל הצוות המשפטי של מנהל המזון והתרופות האמריקאי, שם פגש את הרברט הובר, שהפך לדמות נערצת עבורו. ב-1918 ו-1919, היה בפריז כיועץ משפטי למנהל הסיוע האמריקני, הסוכנות של הובר לצורך אספקת מזון לאירופה מוכת המלחמה. הוא לא סמך על הביורוקרטיה הממשלתית וטען שהייתה לא יעילה ופוגעת בזכויות היחיד, עיקרון שתמך בו כל הקריירה שלו. הוא חזר לסינסינטי בסוף 1919, ניסה להריץ את הובר לנשיאות ב-1920, ופתח פירמת עריכת דין חדשה עם אחיו צ'ארלס. ב-1920 נבחר לבית הנבחרים של אוהיו, ושירת כיושב ראש הבית ב-1926. ב-1930 נבחר לסנאט של אוהיו, אולם הובס בניסיונו להיבחר מחדש ב-1932. היה זה ההפסד היחיד בבחירות בקריירה שלו. הוא היה מתנגד תקיף אל הקו קלוקס קלאן והתנגד לחוק היובש. ב-1925 התנגד לחוק שקידמו חברי מועצת אוהיו שהיו חברי קלאן, שאסר על ריקודים בימי ראשון, והוביל מאבק נגד חוק שנועד לדרוש מבתי הספר הציבוריים של אוהיו לקרוא לפחות עשרה פסוקים מהתנ"ך בכל יום בשיעורים. בנאומו נגד החוק, טען טאפט שעל הדת להישאר בכנסייה ולא בבתי הספר, ולמרות שהתנ"ך היה ספר נפלא, הדת היה המרכיב הבולט בו. החוק עבר למרות התנגדותו של טאפט, אולם מושל אוהיו הטיל עליו וטו.

במהלך תקופתו במועצה המחוקקת של אוהיו ניסה טאפט לבצע רפורמה בחוקי המס המיושנים של המדינה.

בשנות העשרים והשלושים, היה טאפט דמות חזקה בפוליטיקה המקומית, והיה ידוע כרפובליקני נאמן. הוא לא היה דובר מבריק או כריזמטי, אולם היה פוליטיקאי נמרץ ומלומד שהרשים את תומכיו ויריביו.

נאמנותו לפוליטיקאים השמרנים ששלטו במפלגה באוהיו עזרה לו, בניגוד לאחיו, צ'ארלס, שנחשב לליברל במפלגה. למרות הבדליהם הפוליטיים, צ'ארלס תמך באחיו במהלך ניסיונותיו להיבחר לנשיאות.

סנאטור

טאפט נבחר לכהונה הראשונה שלו מתוך שלוש כסנאטור ב-1938. הוא ניצח את שופט בית המשפט העליון של אוהיו, ארתור דיי, בבחירות הפנים מפלגתיות, ולאחר מכן ניצח את רוברט בולקלי, הסנאטור הדמוקרטי המכהן, בבחירות הכלליות. טאפט התעמת מול בולקלי בכמה עימותים וניצח ברובם. הוא התקשה בעימותים הראשוניים אולם אשתו עזרה לו. טאפט הצליח להפוך את ההובלה של בולקלי והצליח לנצח בהפרש של 171,000 קולות, כשהוא משיג 53.6% מהקולות. במהלך השנתיים הראשונות שלו בתפקיד, שכר טאפט לו ולאשתו בית בוושינגטון, אולם ב-1941 עבר לשכונת ג'ורג'טאון. הבית נותר מעונה של המשפחה בוושינגטון.

בבחירות לסנאט ב-1944, כמעט הובס טאפט בניסיונו להיבחר לכהונה שנייה. יריבו הדמוקרטי, ויליאם פיקרל, זכה לתמיכה מאיגודים מקצועיים מאוהיו ומתומכי המעורבות הבינלאומית, והפסיד לטאפט בהפרש של 18,000 קולות מתוך שלושה מיליון, הפרש של פחות מאחוז. טאפט הפסיד בקליבלנד, העיר הגדולה במדינה, בהפרש של 96,000 קולות, ופיגר מאחורי פיקרל ברוב הערים של אוהיו, אולם היה חזק באזורים הכפריים ובעיירות, וניצח ב-71 מתוך 88 מחוזות של אוהיו. המירוץ הצמוד פגע בסיכוייו של טאפט להשיג את המועמדות הרפובליקנית ב-1948, מתוך חשש שלא ימשוך קולות רבים. לאחר היבחרו מחדש, הפך ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית בסנאט ב-1944.

מדיניות פנים

יחד עם דמוקרטים שמרנים, הוביל טאפט את הקואליציה השמרנית שהתנגדה לניו דיל. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1938, יחד עם הקואליציה השמרנית, מנעו מהניו דיל להתרחב. אולם טאפט לא רצה רק למנוע מהניו דיל להתרחב אלא גם לבטל את רוב התוכניות הממשלתיות.

במהלך כהונתו הראשונה בסנאט, ביקר טאפט את חוסר היעילות והבזבוז בתוכניות הניו דיל ותמך ביכולתם של עסקים פרטיים לאושש את הכלכלה במקום תוכניות ממשלתיות כנגד השפל הגדול. הוא טען שהניו דיל היה סוציאליסטי ותקף את המימון הגירעוני, הסובסידיות לחקלאים, הביורוקרטיה הממשלתית, ועדת יחסי העבודה הלאומית, ורעיון ליצירת ביטוח בריאות לאומי. הוא לא תמיד תמך באידאולוגיה שמרנית: לאחר שגילה שחסר דיור ראוי במדינה, תמך בתוכניות להגדלת דיור ציבורי. הוא גם תמך במתן מענקים ממשלתיים למדינות לצורך מימון בתי ספר ציבוריים.

טאפט קידם תוכנית שמרנית שכללה הגבלת ההוצאות הממשלתיות, תקציב מאוזן, מיסים נמוכים, מדיניות פרו-עסקית לאישוש הצמיחה הכלכלית, מספר מוגבל של תוכניות רווחה (כמו ביטוח לאומי, שכר מינימום, דיור ציבורי ומימון לחינוך ציבורי), והגדלת תקציב הביטחון בעזרת חיזוק הצי וחיל האוויר. בנושאי חוץ, תמך באי מעורבות במלחמות אירופאיות ובבריתות צבאיות. הוא התנגד לגיוס חובה בטענה שהוא הגביל את חירות הנערים. ההיסטוריונים תיארו את טאפט כליברטריאן. הוא התנגד למעורבות ממשלתית בכלכלה ובחייהם של האזרחים.

כשהרפובליקנים השתלטו על הקונגרס ב-1947, התמקד טאפט ביחסי עובדים-מעבידים כיושב ראש וועדת העבודה של הסנאט. החוק הנוכחי, לטענתו, היה מוטה לטובת איגודי העובדים, ולכן הוא חוקק את חוק טאפט-הארטלי ב-1947, שנותר חוק יחסי העבודה הבסיסי. החוק אוסר על ניסיונות התאגדות "לא הוגנים", אוסר על ארגונים להעסיק אך ורק חברי איגוד, ומתיר לנשיא להוציא צווי מניעה מבית המשפט למשך שמונים ימים אם שביתה מאיימת על אינטרס לאומי. טאפט השתמש בכל כישרונו הפרלמנטרי כדי להעביר את החוק בקונגרס. כשהנשיא הארי טרומן הטיל על החוק וטו, שכנע טאפט את שני בתי הקונגרס לבטל את הוטו.

בין 1947 ל-1949, כשהרפובליקנים שלטו בסנאט, היה טאפט הקול המוביל של מפלגתו בנושא מדיניות פנים. הוא התנגד לתמיכה במימון לחקלאים, מה שפגע במפלגה באזורים הכפריים ובעיקר במערב התיכון בבחירות של 1948. טאפט תמך בחוק הדיור של 1949, שמימן שיפוץ שכונות מצוקה ו-810,000 בתים במהלך שש שנים. הייתה זאת אחת מהצעותיו של הנשיא טרומן שהוא תמך בהן.

מדיניות חוץ

טאפט התבלט בכהונתו הראשונה לא בגלל מאבקו מול הניו דיל אלא בגלל התנגדותו החריפה למעורבות האמריקנית במלחמת העולם השנייה. כתומך בהתבדלות, האמין טאפט שאל לאמריקה להתערב במלחמות באירופה ובאסיה ולפתור את בעיותיה הפנימיות. הוא האמין שצבא חזק, יחד עם ההגנה הטבעית של האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט יגנו על אמריקה מפני אירופה בשליטה גרמנית. בין פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 והמתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, התנגד טאפט לכל ניסיון לסייע למדינות שלחמו מול גרמניה. רפובליקנים ליברליים כונדל וילקי ותומאס דיואי ביקרו אותו על כך, כיוון שהרגישו שאמריקה תוכל להגן על עצמה בצורה הטובה ביותר אם תתמוך בבריטים. למרות שלאחר פרל הארבור תמך טאפט במאמץ המלחמתי, הוא המשיך לחשוד בכל מעורבות אמריקנית בברית צבאית לאחר המלחמה, כולל נאט"ו.

לאחר המלחמה הוא לא ראה את ברית המועצות של סטלין כאיום רציני. הסכנה האמיתית, לטענתו, הייתה ממשלה גדולה ובזבזנות. הוא תמך בדוקטרינת טרומן ואישר בחוסר רצון את תוכנית מרשל אבל התנגד לנאט"ו בטענה שהיה פרובוקטיבי כלפי הסובייטים. הוא הוביל את הרפובליקנים בהתנגדות לניהול מלחמת קוריאה בידי הנשיא ופקפק בחוקתיות המלחמה, שכבר החלה לפני שארצות הברית שלחה חיילים להגן על אומה איתה לא הייתה לה ברית וללא אישור הקונגרס.

טאפט הוביל בתחילת 1944 הצעה של הסנאט לקריאה לעלייה יהודית חופשית לארץ ישראל ותמך במדינת ישראל הצעירה, קרא לסיום האמברגו הצבאי במזרח התיכון, ותמך במשלוח נשק וסיוע צבאי למדינה הצעירה.

זכויות אדם

טאפט התנגד לחלוטין לכליאת היפנים בארצות הברית.

טאפט התנגד למשפטי נירנברג לאחר המלחמה, בטענה שמדובר בחקיקה למפרע בה האנשים שניצחו במלחמה היו התובעים, השופטים והקורבנות. טאפט טען שהמשפטים הפרו את הצדק האמריקני ואת אמות המידה המקובלות לטובת גרסה פוליטית של צדק כתירוץ לנקמה במובסים. טאפט טען שתליית המנהיגים הגרמנים, עם כמה שפעלו בצורה מבישה, לא תמנע מלחמה עתידית ורק תזין את רוח הנקמה. הרפובליקנים והדמוקרטים גינו את טאפט על כך, ורבים טענו שבכך איבד את סיכוייו להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות. לעומת זאת, הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי הריע לטאפט על עמדתו העיקשת למרות הביקורת.

ניסיונות להיבחר לנשיאות

התנגדות מצד הימין הישן

רבים חשבו שטאפט היה הנציג הבולט של הרפובליקניזם השמרני, אולם בתוך המפלגה, הקיצוניים התנגדו לתמיכתו בתוכניות מסוימות שהזכירו את הניו דיל, בעיקר בדיור ציבורי. אילי הנדל"ן חששו מדיור ציבורי. רבים האשימו את טאפט בסוציאליזם סמוי. חוסר האמון מצד הימין הישן פגע בניסיונו של טאפט להיבחר ב-1948.

1940 ו-1944

טאפט ניסה להתמודד על מנהיגות המפלגה הרפובליקנית ועל מועמדותה לנשיאות ב-1940, אולם הפסיד לונדל וילקי. טאפט נחשב לטוען חזק לכתר, אולם תמיכתו במדיניות חוץ בדלנית והתנגדותו לניו דיל מפנים הובילה את הרפובליקנים הליברלים לדחיית מועמדותו. בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1940, וילקי, הדמוקרט לשעבר, איש העסקים שמעולם לא רץ למשרה פוליטית, הצליח לנצח את טאפט ומועמדים אחרים. טאפט התעמת מול תומאס דיואי, אז תובע מחוזי בניו יורק, שהתפרסם בכליאת מאפיונרים בולטים, כולל לאקי לוצ'יאנו. טאפט הרגיש שדיואי לא היה שמרן או בעל עקרונות רפובליקניים. טאפט תיאר את דיואי כשחצן ושתלטן, ודאג שינקוט במדיניות בינלאומית מדי. הוא בא מניו יורק, דבר שרק הוסיף להתנגדותו של טאפט כלפיו.

ב-1944 לא ניסה טאפט להתמודד. הוא תמך במושל ג'ון בריקר מאוהיו, עוד שמרן, כמועמד. בריקר הובס בידי דיואי, שהפך למושל ניו יורק ב-1943. דיואי בחר בבריקר כסגנו, אולם השניים הפסידו לרוזוולט בבחירות.

1948 ו-1952

בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית ב-1948, שוב ניסה טאפט להתמודד על המועמדות ושוב נוצח בידי יריבו, דיואי, שהוביל את האגף המתון והליברלי של המפלגה. במערכת הבחירות הפסיד דיואי לנשיא הדמוקרטי, הארי טרומן.

טאפט ניסה להשיג תמיכה מצד המצביעים הדמוקרטים הדרומיים בבחירות המקדימות של 1952. היה זה ניסיונו האחרון להיבחר להיות מועמד, וניסיונו העיקש ביותר. באספה בארקנסו, הכריז שרפובליקני יוכל לנצח בדרום אם ינהל מסע בחירות נכון, ובנוסף שאין זה נכון מצד המפלגה להתעלם מדעת מדינות הדרום, שמשפיעה על הדעה הלאומית. טאפט טען שהמצביעים הדרומיים יצביעו מתוך עקרונות, ואם הנושאים יוצגו להם בבהירות, הם יתמכו בו.

טאפט זכה לתמיכה מוחלטת מצד האגף השמרני. חבר בית הנבחרים לשעבר, הווארד באפט מנברסקה (אביו של המיליארדר וורן באפט) ניהל את מסע הבחירות שלו. דיואי לא היה מועמד פעיל, ומומחים רבים טענו שטאפט היה המועמד המוביל. אולם המירוץ השתנה כשדיואי והמתונים הצליחו לשכנע את דווייט אייזנהאואר, הגנרל האהוד מתקופת מלחמת העולם השנייה, להתמודד. אייזנהאואר התמודד מתוך חשש שטאפט הבדלן, בעיקר התנגדותו לנאט"ו, יעזרו לברית המועצות במהלך המלחמה הקרה.

המאבק בין אייזנהאואר וטאפט על המועמדות היה אחד מהמאבקים הצמודים ביותר בהיסטוריה הפוליטית האמריקנית. עם פתיחת הוועידה הרפובליקנית בשיקגו ביולי, 1952, היו טאפט ואייזנהאואר צמודים מבחינת הצירים. ביומה הראשון של הוועידה, התלוננו מנהליו של אייזנהאואר שתומכי טאפט מנעו מתומכי אייזנהאואר מקומות כצירים במדינות דרומיות, בעיקר בטקסס. תומכי אייזנהאואר הציעו להחליף את צירי טאפט מהמדינות הללו בצירי אייזנהאואר. טאפט הכחיש בכעס את גנבת הצירים, אולם הוועידה תמכה בהצעה ברוב של 658 לעומת 548, והטקסנים תמכו באייזנהאואר בהפרש של 33 תומכים לעומת חמישה. בנוסף לכך, כמה צירים לא מחויבים, כמו אלו ממישיגן ומפנסילבניה, תמכו באייזנהאואר.

תוספת הצירים הלא מחויבים, יחד עם אובדן הצירים הדרומיים, הובילו לניצחון של אייזנהאואר. למרות המרירות מצד התבוסה, והאמונה שתומכי אייזנהאואר (ודיואי בראשם) פגעו בו, הודיע טאפט לאחר הוועידה שהוא תומך באייזנהאואר. הוא הסתגר בשתיקה בבית הקיץ שלו בקוויבק, בטענה שהמועמדים הרפובליקניים מאז תקופת רוזוולט נשלטו בידי הבנקים. כעבור כמה שבועות, רבים חששו שטאפט ותומכיו לא יעזרו לאייזנהאואר במערכת הבחירות ויגרמו להפסדו. בספטמבר 1952, הסכים טאפט להיפגש עם אייזנהאואר בניו יורק סיטי. אייזנהאואר הבטיח לא לפעול כנגד פעילי טאפט, לקצץ בהוצאה הממשלתית ולהילחם מול הסוציאליזם. למעשה, אייזנהאואר הסכים עם טאפט ברוב נושאי הפנים. אי ההסכמה שלהם הייתה בעיקר בנושאי חוץ: אייזנהאואר היה מחויב לנאט"ו ולהתנגדות לקומוניזם במלחמה הקרה.

מנהיג הרוב בסנאט

לאחר היבחרו של אייזנהאואר וההשתלטות הרפובליקנית על שני בתי הקונגרס, שירת טאפט כמנהיג הרוב בסנאט ב-1953, ותמך בהצעותיו של אייזנהאואר בתחום הפנים. הוא עבד קשה למען הפקידים החדשים והלא מנוסים בממשל. הוא גם ניסה, ללא הצלחה, לרסן את פעילותו האנטי-קומוניסטית של הסנאטור ג'וזף מקארתי. באפריל, אייזנהאואר וטאפט היו לחברים ולשותפים לגולף, וטאפט שיבח את יריבו לשעבר. התבוסה ב-1952 ריככה את טאפט. הוא לא רצה להיות הנשיא, הוא היה פחות תוקפני ונחשב לאדם החזק בקונגרס.

ב-26 במאי 1953, נאם טאפט את נאומו האחרון, והזהיר את הסכנות במדיניות החוץ האמריקנית במלחמה הקרה, בעיקר במעורבות הצבאית של המדינה בדרום-מזרח אסיה, שהתפתחה למלחמת וייטנאם. טאפט טען שאסור היה למדינה לשלוח חיילים לאסיה, כיוון שהחיילים לא תוכל להצליח להילחם באזור. טאפט טען שמטרת המדיניות הייתה לחמש את העולם מול רוסיה הקומוניסטית, או לפחות לסייע בבלימת הקומוניזם, אולם שהמדיניות לא תעבוד בטווח הארוך, כיוון שאי אפשר להילחם מול רוסיה באירופה כפי שאי אפשר להילחם מול סין באסיה.

מותו ומורשתו

בתחילת 1953, החל טאפט להרגיש כאב במותניו, ואחרי משחק גולף כואב עם הנשיא אייזנהאואר באפריל 1953, נבדק בבית חולים. הבדיקות העלו חשד לגידול או לדלקת מפרקים. ב-26 במאי עבר בדיקות מקיפות. התגלו גושים במצחו ובבטנו, ושהם ממאירים. ב-7 ביוני, הגיע לבית חולים בניו יורק לעוד בדיקות. טאפט לא רצה לחשוף את העובדה שיש לו סרטן ונרשם בשם בדוי. הרופאים לא הסכימו בנוגע למקור הגידול ולשיטת הטיפול. חלקם הציעו ניתוח למניעת ההתפשטות, ואחרים טענו שהגידול התפשט כבר ושיש לבצע טיפול ברנטגן. לאחר מותו, נקבע שהיה לטאפט סרטן הלבלב ששלח גרורות בגופו. ב-10 ביוני 1953, העביר לסנאטור ויליאם נולנד מקליפורניה את משרת מנהיג הרוב בסנאט. הוא לא התפטר ממשרתו בטענה שיתאושש ויחזור לעבוד. מצבו הידרדר במהירות, והוא חזר לבית החולים לניתוח ב-4 ביולי במהלך תקופת הפגרה בסנאט. הניתוח לא לקח יותר מדי זמן, הרופאים גילו סרטן בכל מקום והכריזו שמצבו היה סופני. הוא מת ב-31 ביולי, לאחר שטף דם במוח כמה שעות לאחר ביקורה האחרון של אשתו. גופתו נטמנה בגבעת הקפיטול, שם באו לחלוק לו כבוד אלפי אבלים. ב-3 באוגוסט 1953, נערך טקס הלוויה ממלכתי בו היו הנשיא אייזנהאואר, סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון, חברי בית המשפט העליון וחבריו לקונגרס. לאחר הלוויה הוטסה גופתו לסינסינטי, והוא נקבר בטקס לוויה פרטי בבית הקברות האפיסקופלי.

ב-1957 קבעה ועדה בסנאט, בראשות ג'ון קנדי, שטאפט הוא אחד מחמישה סנאטורים בולטים, שדיוקנותיהם ייתלו באולם קבלות הפנים של הסנאט. טאפט נחשב לאחד מהסנאטורים החזקים ביותר במאה העשרים.

אנדרטה

ערך מורחב – אנדרטת רוברט א. טאפט

אנדרטת רוברט א. טאפט

אנדרטת רוברט א. טאפט, שכוללת פסל בן שלושה מטרים של טאפט ומגדל פעמונים, ממוקמת צפונית לגבעת הקפיטול. מעל הפסל מופיעה הכתובת:

אנדרטה זו לרוברט א. טאפט, המוגשת על ידי העם לקונגרס ארצות הברית, עומדת לאות כבוד ליושרה, האומץ הבלתי נפסק והעקרונות הגבוהים של ממשל חופשי שחייו סימלו

המקור באנגלית

This Memorial to Robert A. Taft, presented by the people to the Congress of the United States, stands as a tribute to the honesty, indomitable courage, and high principles of free government symbolized by his life

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט טאפט בוויקישיתוף

• רוברט טאפט, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• רוברט טאפט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• biography/Robert-Taft רוברט טאפט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)