רוברט שומאן

רוברט שומאן
**Robert Schumann**
	דיוקן המלחין
לידה	8 ביוני 1810; צוויקאו, גרמניה
פטירה	29 ביולי 1856 (בגיל 46); אנדניך, גרמניה
מקום קבורה	בית הקברות הישן של בון
מוקד פעילות	ממלכת סקסוניה
תקופת הפעילות	מ-1830
מקום לימודים	אוניברסיטת לייפציג, אוניברסיטת היידלברג
זרם	רומנטית
שפה מועדפת	גרמנית
כלי נגינה	פסנתר
מספר יצירות ידוע	149
בן או בת זוג	קלרה שומאן (12 בספטמבר 1840–29 ביולי 1856) ; Ernestine von Fricken (1834–1835)
צאצאים	מארי שומאן, יוג'יני שומאן, פליקס שומאן, פרדיננד שומאן, יולי שומאן, Emil Schumann, Ludwig Schumann
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

ערך זה עוסק במלחין הגרמני רוברט שומאן. אם התכוונתם למדינאי האירופי בעל שם דומה, ראו רובר שומאן.

רוברט אלכסנדר שומאן (בגרמנית: Robert Alexander Schumann; ‏8 ביוני 1810 – 29 ביולי 1856) היה מלחין, פסנתרן ומבקר מוזיקה גרמני. שומאן היה אינטלקטואל ואסתטיקן אשר היה מעורה בתחומי האמנויות השונים ובעיקר בתחום הספרות. היה אחד המייצגים הבולטים של התקופה הרומנטית במוזיקה. יצירתו האישית מאוד שאבה את יסודותיה ממקורות הבארוק והתקופה הקלאסית, אך עם זאת שברה מוסכמות מוזיקליות ופרצה רבות מן המסגרות שהיו נהוגות במוזיקה בתקופתו. עד שנת 1840 פרסם שומאן יצירות לפסנתר בלבד; לאחר מכן חיבר יצירות לפסנתר ותזמורת; ארבע סימפוניות, לידר (שירים לקול ולפסנתר) רבים, מוזיקה קאמרית ואופרה.

ביוגרפיה

נולד ב-1810 כילדם החמישי של אוגוסט ויוהאנה שומאן ובגיל שבע החל את לימודיו בנגינה בפסנתר. בגיל עשר כבר הופיע לראשונה בפני קהל. את ניסיונותיו הראשונים בהלחנה ערך בשנת 1822, בגיל 12. שומאן התעניין, בצד המוזיקה, בתחום הספרות, ובשנת 1825 יסד יחד עם עשרה חברים מספסל הלימודים מועדון ספרות.

בשנת 1828, בגיל 18, סיים שומאן את לימודיו בליצאום בהצטיינות וקיבל אות כבוד מהמוסד. לאחר טיול, במהלכו פגש במינכן את המשורר היינריך היינה, החל שומאן ללמוד משפטים בלייפציג. באותה שנה פגש את הפסנתרן פרידריך ויק, אשר זיהה את כישרונו וראה בו פסנתרן וירטואוז לעתיד. בעידודו של הפטרון החדש לא ויתר שומאן על הקריירה המוזיקלית והתאמן ברצינות לקראת קריירה של פסנתרן קונצרטים במקביל ללימודי המשפטים. מפאת העומס הרב הבין שומאן שעליו לקבל החלטה ובגיל 20 ביקש מאמו רשות, וקיבל אותה, לנטוש את לימודי המשפטים על מנת להתמקד בנגינה. פרידריך ויק לקח את שומאן תחת חסותו והציע לו לעבור לגור עמו בביתו על-מנת שיוכל להתרכז בנגינה.

בשנת 1830 התפתחה באחת מאצבעות ידיו פגיעה כרונית, שמנעה ממנו את המשך הקריירה כפסנתרן. טיבה ומקורה של המחלה אינם ברורים. יש הטוענים כי הפגיעה נגרמה עקב שימוש במכשיר מיוחד שפיתח שומאן עצמו על מנת לנסות לפתח את גמישות האצבעות. טענה אחרת גורסת כי הפגיעה נגרמה עקב טיפול תרופתי שקיבל כנגד מחלת העגבת.

ב-1831 יצר שומאן את "אֵיזביוס" ו"פלורסטאן" - שתי דמויות דמיוניות מנוגדות (זה הראשון מופנם וחולמני ואילו השני נמרץ וערני) אשר בהן השתמש לאפיין קטעים שונים במוזיקה שלו. שומאן קרא בפירוש לחלק מהקטעים שכתב בשמות הדמויות המייצגות מוטיבים, ואף חתם בשמן מאמרים שכתב. כשנה מאוחר יותר החמירה הפציעה באצבעו וזו הפכה משותקת לחלוטין. שומאן הבין כי עליו לוותר על קריירת המְבצע ולהתמקד בהלחנה. הגולל שנסתם על יעודו כפסנתרן ושני מקרי מוות משפחתיים באותה שנה ערערו את מצבו הנפשי של שומאן ובאוקטובר 1833 ביצע ניסיון התאבדות בקפיצה מהחלון.

בשנת 1834 נערך בלייפציג הכנס ראשון של קבוצת ה"Davidsbündler", "בני ברית דוד", קבוצה של מוזיקאים שקיבץ סביבו שומאן ושהתאגדו יחד במטרה למחות כנגד ה'טכניקטיזציה' של המוזיקה. מטרת הקבוצה הייתה לנסות ולהילחם בתופעה של הפיכת המוזיקה לבמה להפגנת וירטואוזיות שטחית שגרמה, לדעת חברי הקבוצה, להפיכת אולמות הקונצרטים למופע קרקס ראווה נטול השראה של יכולות טכניות בנגינה. באופן כללי, חילק שומאן את המוזיקאים בתקופתו לשלוש קבוצות: "רומנטיקאים", להם ייחס שומאן עומק ומודרניזם אומנותיים, ובהם מלחינים כגון פליקס מנדלסון, ואביה של קלרה ויק, פרידריך ויק. לקבוצה השנייה קרא "קלאסיקאים", כלומר מלחינים שכתבו בסגנון ה"מיושן" לפי דעתו. שומאן השתמש ביוזף היידן כסמל לכתיבה מיושנת ואף כינה אותו "סבא היידן" (פרפרזה על "פאפא היידן"). לקבוצה שנמנתה מעלה, אשר לחבריה התייחס שומאן כאל וירטואוזיים נעדרי כישרון מוזיקלי, הוא הדביק את הכינוי פיליסטיזם (Filistism), כביכול אויבי דויד. בין מלחינים אלו מנה שומאן את פרנץ ליסט, לפחות בצעירותו.

באותה עת ייסד שומאן, יחד עם חברים אלה, את כתב-העת Neue Zeitschrift für Musik (הביטאון החדש למוזיקה), ושימש כמבקר, ככותב וכעורכו של העיתון. ב-1838 ערך שומאן ניסיון להעביר את מערכת העיתון לווינה. הניסיון נכשל ושומאן חזר כעבור כמה חודשים ללייפציג.

באותן שנים, התאהב שומאן בקלרה ויק, בתו של מורו לפסנתר ופטרונו, שהייתה צעירה ממנו בתשע שנים. בין השניים החלה להתפתח מערכת יחסים, למורת רוחו של ויק, שניסה להפריד ביניהם. קלרה הייתה תלמידתו המצטיינת של אביה, היא כתבה מוזיקה ואף קיימה קריירה כפסנתרנית שהתמורה הכספית עבורה שימשה חלק ניכר מהכנסותיו. ויק יצא למלחמה נגד בתו, גרש אותה מביתו והיא עברה לגור אצל אמה בברלין. הוא ניסה לפגוע בפרנסתה, ירק בפניו של שומאן כאשר פגש אותו ברחוב, והציב בפני הזוג תנאים בלתי מציאותיים כדי לקבל את הסכמתו לנישואין. נישואים ללא הסכמת ההורים לא היו באותה תקופה דבר שבשגרה. ושומאן נאלץ לפתוח במאבק משפטי מול האב על-מנת לשאת את בחירת ליבו לאישה. בשנת 1840 איפשר בית המשפט לשומאן ולקלרה להתחתן ללא רשות אביה. השניים נישאו בספטמבר של אותה שנה בשנפלד (Schönfeld), ליד לייפציג, יום לפני יום הולדתה העשרים ואחת של קלרה.

שנות נישואיו הראשונות של שומאן היו מן המאושרות והפוריות ביותר בחייו.

עם זאת חיבוריו הסימפוניים לא זכו לביקורות נלהבות. הבעיות הכלכליות העיקו עליו, ונסיעותיה של קלרה להופעות כסולנית נערצת העיקו עליו. פרידותיהם גרמו לו לחרדה, והצטרפותו אליה גרמה לו להרגיש כגרורה שלה.

באפריל 1843, בגיל 33, התמנה שומאן לפרופסור להוראת הלחנה, קריאת פרטיטורות ונגינה בפסנתר בקונסרבטוריון מנדלסון בלייפציג - מינוי שגרם לו הקלה מבחינה כלכלית, אולם הוא לא הצליח כמורה, כיוון שהיה מופנם מכדי לעורר עניין בתלמידיו.

באותה שנה הסתיים הנתק בין משפחת שומאן לבין אביה של קלרה, שהפך לסב של ילדיהם.

בשנת 1844 ערכו שומאן ואשתו סבב הופעות ברוסיה. במשך ארבעת חודשי הנסיעה סבל שומאן התקפי דיכאון. הוא חש נחיתות כלפיה, וזמני הנסיעות המשותפים שלהם גזלו מזמן חיבור יצירותיו. באותה שנה מכר שומאן את עיתונו לפרנץ ברנדל ובחודש דצמבר של אותה שנה העתיק את מקום מגוריו לדרזדן.

באותו קיץ עבר שומאן התמוטטות נפשית. הוא לא היה מסוגל להאזין למוזיקה, "היא חותכת את עצבי כמו בסכין".^[1]

שומאן סבל מתסמינים (שהסימנים הראשונים שלהם התגלו כבר בשנת 1833 כהתקף דיכאון חמור שחזר על עצמו כמה פעמים עם פאזות של התרוממות נפש). עתה באופן הדרגתי התפתחו אצלו פחדים מבניינים גבוהים, ממתכות (אפילו ממפתח) ומחשבות שווא על כך שמישהו מנסה להרעיל אותו. בהדרגה החל להחלים, ואז המשפחה עזבה את לייפציג לדרזדן ומשם לדיסלדורף.

בספטמבר 1853 הופיע יוהאנס ברהמס בן העשרים בפתח ביתם של משפחת שומאן עם מכתב המלצה מהכנר יואכים. ברהמס הרשים את קלרה ורוברט שומאן ביכולתו המוזיקלית ונשאר לגור בכפיפתם שבועות אחדים. באותה שנה נתן שומאן את הופעתו האחרונה, כאשר התזמורת התמרדה נגדו עקב התנהגותו המוזרה. נחמתו היחידה הייתה ההתוודעות של מוזיקאים ברחבי אירופה ליצירותיו.

ב-1854 ביצע שומאן ניסיון התאבדות בקפיצה לנהר הריין, לאחר תלונות חוזרות ונשנות על כך שהוא שומע תו אחד ללא הפסקה. אמנם חייו ניצלו על ידי דייג, אך הוא ביקש לאחר ניסיון ההתאבדות להתאשפז במוסד לחולי נפש. הוא ביקש שקלרה לא תבוא לבקר אותו, אולם ניהל איתה תכתובת במשך זמן מה, התעניין בילדיו, בנגינתה ובכתבי היד של התווים שכתב. בתחילת ינואר 1855 רופאיו חשבו שיהיה מסוגל לקבל ביקור של ברהמס, אולם בעקבות ביקור נוסף של ברהמס חלה נסיגה חמורה במצבו, ומלבד כמה הבלחות שקע במצב פסיכוטי.

חוקרים סבורים כי עגבת הייתה מקור תחלואיו הגופניים והנפשיים. שומאן נפטר ב-29 ביולי 1856, בגיל ארבעים ושש, ככל הנראה כתוצאה מהרעלת כספית, בה השתמשו לטיפול בעגבת. הוא נקבר בבון ובשנת 1880 הוקם לכבודו פסל בדמותו על הקבר.

ברהמס נשאר חבר קרוב של המשפחה ותמך בקלרה האלמנה המבוגרת ממנו בארבע עשרה שנים. הקשר ביניהם נשאר אפלטוני למרות אופיו הסוער והרגשי. השניים עבדו יחדיו על פרסום יצירותיו של שומאן.

משפחתו

אביו של שומאן נפטר כאשר שומאן היה בן 16, באוגוסט 1826. באותו החודש התאבדה בטביעה אחותו אמילי. שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1833 נפטרו אחיו יוליוס וגיסתו רוזאלי. זו גם השנה בה ביצע שומאן את ניסיון ההתאבדות.

שומאן נישא לקלרה ויק בעקבות המאבק המשפטי ובשנת 1841 נולד ילדם הראשון. במהלך 13 השנים הבאות נולדו לזוג שבעה ילדים נוספים.

מיצירותיו המוכרות

1834 - "קרנבל" אופוס 9 לפסנתר.
1839 - "הומורסקה", אופוס 20
1840 - בעיקר מוזיקה קולית, לרבות מחזורי השירים הידועים: "אהבת המשורר", "זר שירים" (שני מחזורי שירים בשם זה למילותיהם של שני משוררים שונים), "אהבת אישה וחייה", "הדסים", "שירי קרנר".
1841 - הסימפוניה הראשונה, "האביב".
1842 - החמישייה לפסנתר ולכלי קשת ויצירות נוספות.
1842 - חלק ראשון של הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, אופוס 54.
1844 - חלק שני ושלישי של הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, אופוס 54.
1845 - הסימפוניה השנייה בדו מז'ור, אופוס 61.
1847 - שתי שלישיות פסנתר.
1851 - הסימפוניה הרביעית ברה מינור, אופוס 120 (גרסה ראשונה נכתבה ב-1841, אך היצירה עובדה מחדש ופורסמה בשנה זו).
1852 - שירי המלכה מריה סטיוארט, אופוס 35.