רודיון מלינובסקי

רודיון יקובלביץ' מלינובסקי
Родион Яковлевич Малиновский

לידה	23 בנובמבר 1898 אודסה האימפריה הרוסית
פטירה	31 במרץ 1967 (בגיל 68) מוסקבה ברית המועצות
מקום קבורה	בית הקברות של חומת הקרמלין
מדינה	ברית המועצות, האימפריה הרוסית
השכלה	אקדמיית פרונזה
צאצאים	Natalia Malinovskaya
השתייכות	צבא האימפריה הרוסית
תקופת הפעילות	1914–1967 (כ־53 שנים)
דרגה	מרשל ברית המועצות
תפקידים בשירות
יועץ צבאי סובייטי בספרד מפקד הקורפוס ה-48 מפקד הארמייה השישית מפקד החזית הדרומית מפקדהארמייה ה-66 מפקד החזית הדרום-מערבית מפקד החזית האוקראינית השלישית מפקד החזית האוקראינית השנייה מפקד חזית עבר הבאיקל מפקד הכוחות הסובייטיים במזרח הרחוק שר ההגנה של ברית המועצות
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה מלחמת האזרחים ברוסיה מלחמת האזרחים בספרד מלחמת העולם השנייה מבצע וורונז'-וורושילובגרד קרב סטלינגרד מבצע דנייפר-קרפטי מבצע יאשי-קישינב מבצע סערת אוגוסט
עיטורים
2 גיבור ברית המועצות עיטורי הניצחון 5 עיטורי לנין 3 עיטורי הדגל האדום 2 עיטורי סובורוב מדרגה ראשונה עיטור קוטוזוב מדרגה ראשונה אות לגיון הכבוד לגיון ההצטיינות צלב המלחמה (1914–1918) צלב המלחמה (1939–1945)
תפקידים אזרחיים
חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית

רודיון יקובלביץ' מלינובסקי (ברוסית: Родион Яковлевич Малиновский‏; 23 בנובמבר 1898 – 31 במרץ 1967) היה מצביא במלחמת העולם השנייה, מרשל ברית המועצות, שר ההגנה של ברית המועצות בשנים 1957–1967, ממוצא יהודי קראי.

קורות חיים

קריירה מוקדמת

מלינובסקי נולד בעיר אודסה שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה).שמו המקורי היה רובים (ראובן), אך הוא שינה אותו לשם בעל צליל סלבי – רודיון. אביו היה יהודי קראי ואמו – אוקראינית חד-הורית שגידלה אותו לבדה לאחר נטישת האב שהתכחש לבנו. מלינובסקי היה בן 13 כשעזב את הבית עקב סכסוך עם אביו החורג שנישא לאימו, נדד בדרום רוסיה ועבד בעבודות מזדמנות.

בשנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לצבא האימפריה הרוסית. לחם ביחידת מקלעים בחזית דרום-מערבית, שם נפצע וזכה בעיטור על אומץ לבו. בשנת 1916 במסגרת חיל המשלוח הרוסי הגיע לצרפת, ולאחר פרישת האימפריה הרוסית מהמלחמה גויס ללגיון הרוסי-מרוקני, במלחמת העולם הראשונה וזכה בשני עיטורים בצבא צרפת וקודם לדרגת רב-סמל.

בשנת 1919 חזר לרוסיה והתגייס לצבא האדום. במהלך מלחמת האזרחים לחם בסיביר נגד הכוחות הלבנים. תפקידו האחרון במלחמה היה מפקד פלוגה. לאחר המלחמה נשאר בצבא ומילא שורה של תפקידים פיקודיים. בשנים 1927–1930 למד באקדמיה צבאית במוסקבה. בשנת 1937 נשלח לספרד, שם היה יועץ צבאי בכיר בצבא הרפובליקנים, במהלך מלחמת האזרחים.

בשנת 1938 חזר לברית המועצות ומונה למרצה בכיר באקדמיה הצבאית. בשנת 1941, סמוך לפלישת הגרמנים לברית המועצות, מונה מלינובסקי לפקד על הקורפוס ה-48, שהיה חלק מהארמייה התשיעית, והתפרס בגבול עם רומניה. בתחילת אותה שנה הועלה לדרגת גנרל-מיור.

מלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה נלחם בדרום אוקראינה, תחילה כמפקד הקורפוס ה-48 ולאחר מכן כמפקד הארמייה השישית. בדצמבר 1941 מונה לפקד על החזית הדרומית. בעקבות כישלון במבצע וורונז'-וורושילובגרד בקיץ 1942 הוא הורד מפיקוד החזית ומונה למפקד ארמייה ה-66, אשר לחמה צפונית לסטלינגרד. לאחר כיתור הארמייה השישית של הוורמאכט בסטלינגרד, פיקד על ארמיית המשמר השנייה שהדפה את ניסיון קבוצת ארמיות דון בפיקודו של אריך פון מנשטיין לפרוץ את הכיתור. על פועלו בקרבות אלו הועלה מלינובסקי לדרגת גנרל-קולונל ועוטר בעיטור סובורוב דרגה-1.

לאחר סיום המערכה בסטלינגרד מונה מלינובסקי במרץ 1943 למפקד החזית הדרום-מערבית שהפכה באוקטובר אותה שנה לחזית האוקראינית השלישית, עמה השתתף בשחרור אוקראינה הדרומית במסגרת מבצע דנייפר-קרפטי. בין הערים ששוחררו על ידי הכוחות בפיקודו הייתה גם עיר הולדתו – אודסה. בקיץ 1944 מונה למפקד החזית האוקראינית השנייה. באוגוסט–ספטמבר אותה שנה, יחד עם גנרל פיודור טולבוחין (מפקד החזית האוקראינית השלישית), תכנן וביצע את מבצע ההתקפה רחב ההיקף ברומניה. במסגרת המבצע (אשר כונה מבצע יאשי-קישינב) הצליחו הכוחות הסובייטיים לכתר ולהשמיד את קבוצת ארמיות דרום אוקראינה של הוורמאכט ואת רוב הצבא הרומני. ניצחון זה הביא לקריסת משטרו של יון אנטונסקו ברומניה. בעקבות כך החליפה רומניה צד – ומעתה נלחם צבאה לצידן של בעלות הברית.

לאחר הניצחון המוחץ ברומניה נקרא מלינובסקי למוסקבה, שם העניק לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין אישית את הדרגות של מרשל ברית המועצות. מלינובסקי פיקד על הכוחות שכבשו את בודפשט ווינה ושחררו את ברטיסלאבה. על חלקו במבצעים אלו הוענק למלינובסקי העיטור הגבוה ביותר – "עיטור הניצחון".

לאחר המלחמה

לאחר סיום המלחמה באירופה נשלח מלינובסקי למזרח הרחוק של ברית המועצות, שם פיקד על חזית טרנסבאיקל במלחמה עם יפן. על חלקו במלחמה זו הוענק לו תואר "גיבור ברית המועצות".

בשנת 1947 מונה למפקד העליון של כוחות הצבא האדום באזור המזרח הרחוק. ב-1952 נעשה חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. ב-1956 מונה על ידי מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב לסגן שר ההגנה. ב-1957 ירש את מקומו של גאורגי ז'וקוב בתפקיד של שר ההגנה לאחר שהלה הודח, ושימש בתפקיד זה עד מותו. בשנת 1958 הוענק לו פעם נוספת תואר של גיבור ברית המועצות. מלינובסקי זכה להערכה עצומה בקרב הציבור כולו והצבא בפרט. בתקופתו התחזק מאוד הצבא האדום, ומאזן הטילים הגרעיניים בין ארצות הברית וברית המועצות קטן מאוד עד כדי שוויון.

מלינובסקי היה בין המשתתפים הפעילים ב"הפיכת החצר", כאשר הודח ניקיטה חרושצ'וב מתפקידו והוחלף בליאוניד ברז'נייב.

מלינובסקי כתב שני ספרי זכרונות: "גדולת הניצחון" ו"החיילים של רוסיה". הוא נפטר ב-31 במרץ 1967 במוסקבה ונקבר ליד חומת הקרמלין.

חייו האישיים

בשנת 1924 הכיר באירקוטסק את לריסה, מורה לצרפתית. התחתן איתה בשנת 1925. נולדו להם שלושה בנים (אחד מהם מת מדלקת קרום המוח בגיל 4). בעת הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941 התגוררו אשתו וילדיו בקייב. היא הצליחה לעזוב את העיר עם ילידיה לפני שזו נכבשה על ידי הנאצים ולהגיע עד אירקוטסק (שם התגוררו הוריה). רודיון מלינובסקי נפגש שוב עם אשתו וילדיו רק אחרי המלחמה. במהלך המלחמה הכיר מלינובסקי את ראיסה קוצ'רנקו, שעבדה במטה שלו. הוא החל לנהל איתה רומן, שבעקבותי התגרש מאשתו (אחרי המלחמה) והתחתן עם ראיסה. בשנת 1946 נולדה להם בת.

מלינובסקי היה היחיד, מבין אנשי הצבא הבכירים בברית המועצות, אשר שלט במספר שפות זרות. דיבר שוטף צרפתית וספרדית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רודיון מלינובסקי בוויקישיתוף

• רודיון מלינובסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רודיון מלינובסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)