שלום קר
שלום קר הוא מצב שבו בין שתי מדינות שורר שלום באופן רשמי, בעוד הממשלה או האוכלוסייה, לפחות במדינה אחת, מסתייגים מהסכם השלום ונמנעים מליישמו.
בוטרוס בוטרוס ראלי, שר החוץ של מצרים, טבע את הביטוי "שלום קר" בסוף שנת 1982. הביטוי נטבע כהיפוכה של "מלחמה קרה", שבה שתי מדינות אינן נלחמות בגלוי זו בזו, אך בחשאי כל אחת מהן מנסה לפגוע בשנייה.[1]
שלום קר מאופיין ברמות גבוהות של חוסר אמון בין הצדדים, וגישה שלילית של הממשלות והאוכלוסיות, לפחות באחת מהמדינות, כלפי המדינה השנייה.
פרופ' בנימין מילר מאוניברסיטת חיפה פרסם מספר מאמרים בהם חקר את התהליכים שמובילים ממצב של מלחמה למצב של שלום, באזורים שונים בעולם ובתקופות שונות. במאמריו הוא מגדיר שלוש רמות של שלום: שלום "קר", שלום "נורמלי" ושלום "חם". הוא יוצר מסגרת תאורטית המשלבת את נקודות המבט האזוריות והבינלאומיות על תהליכי שלום, ומזהה זיקה בין מנגנונים שונים שיוצרים רמות שונות של שלום. מהניתוח שלו עולה כי תהליכי שלום מצליחים רק אם קיימים התנאים האזוריים המתאימים לכך. הדוגמאות המרכזיות במאמריו הן המזרח התיכון (השלום הקר ביחסי ישראל–מצרים), אמריקה הלטינית (התפתחות תנאי שלום בין המדינות במהלך המאה העשרים) ומערב אירופה (התחממות היחסים בין המדינות מאז שנות החמישים).[2][3]
דוגמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחסי ישראל–מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – יחסי ישראל–מצרים, גז טבעי בישראל |
יחסי ישראל–מצרים בעקבות הסכמי קמפ דייוויד נחשבים לדוגמה הבולטת לשלום קר. המדינות חתמו על הסכם שלום לאחר חמש מלחמות קשות ביניהן, אך התמיכה העממית בהסכם בקרב המצרים ירדה לאחר רצח אנואר סאדאת (1981) ומלחמת לבנון הראשונה (1982), והמשיכה לרדת מאז ועד היום.
גם לאחר רצח סאדאת דבקה ממשלת מצרים בראשות חוסני מובארכ בהסכם השלום עם ישראל, ובין המדינות שררו יחסים תקינים, אם כי ללא הרחבת היחסים לתחומים נוספים, לה מתנגד רוב הציבור המצרי. ממשלת מצרים הטילה מגבלות על חברות ואנשי עסקים פרטיים, והשיתה סנקציות על גורמים מצריים שניסו לפרוץ מגבלות אלה.[4]
במהלך שנת 2011 היחסים בין ישראל ומצרים הידרדרו באופן חמור לאחר המהפכה במצרים והדחתו של הנשיא חוסני מובארכ. בספטמבר שגרירות ישראל במצרים הותקפה בידי אלפי מצרים זועמים, כאות מחאה על מותם של חמישה חיילים מצרים מירי ישראלי במהלך מתקפת הטרור בסמוך לגבול בין המדינות. בדצמבר הוחלט להחזיר את שגריר ישראל ממצרים, יצחק לבנון, והוא הוחלף לאחר זמן מה על ידי יעקב אמיתי. מאז פונתה השגרירות מספר פעמים לתקופות שונות, מטעמי ביטחון.
עיקר היחסים בין המדינות מתבטא בשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני. בשנת 2005 חתמו ישראל ומצרים על הסכם בחסות אמריקנית, שהבטיח פטור ממכס בארצות הברית למוצרים שייוצרו בשתי המדינות. הסכם זה מכניס למצרים ולישראל מעל מיליארד ש"ח בשנה.[5]
בשנים 2008–2011 רכשה ישראל גז טבעי ממצרים בכארבעה מיליארד דולר בשנה. בשנת 2011 פוצץ צינור הגז בסיני מספר פעמים, ומאז לא חודשה האספקה. בשנת 2018 נחתם חוזה למכירת גז ישראלי למצרים בהיקף כספי כולל של כ-15 מיליארד דולר לאורך 10 שנים.[6]
בין ישראל למצרים קיים גם שיתוף פעולה צבאי במסגרת המלחמה בטרור בסיני. לפי תחקיר של העיתון "הניו יורק טיימס", בשנים 2016–2017 תקף חיל האוויר הישראלי פעילי טרור בצפון סיני יותר ממאה פעמים, באישור נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי.[7] דובר צבא מצרים הכחיש דיווח זה.[8]
יחסי ירדן–ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – יחסי ירדן–ישראל |
ב-26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן, בטקס מרשים בנוכחות ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, חוסיין, מלך ירדן, ונשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. בנאומים של שני הצדדים הוכרז על כוונתם לבסס את היחסים על מערכת של פרויקטים משותפים בתחומי הכלכלה והתשתיות. המלך חוסיין הדהים את הקהל בנאום רגשני במיוחד בו הצהיר כי "חוזה השלום לא יהיה סתם פיסת נייר - הוא יהיה מציאותי, בפותחו את לבבותינו ואת מוחותינו זה לזה".[9]
עשרים שנה לאחר מכן התראיין שמעון שמיר ואמר שלדעתו התקווה והאופטימיות התבררו כבני חלוף, ומקסם השווא נופץ לכל עבר. לדבריו, ראשי ממשלת ישראל לא פעלו במידה מספקת לחיזוק השלום, וגרמו למבוכות וקשיים בקרב ההנהגה הירדנית. כל אלה גרמו למלך חוסיין אכזבה מרה, ויורשו עבדאללה הגדירו כ"שלום קר". בראיון מ-2010 אמר עבדאללה השני כי "יחסי ירדן ישראל הגיעו לנקודת השפל הנמוכה ביותר מאז חוזה השלום", ובראיון נוסף תיאר את היחסים כ"שלום קר שהולך ומצטנן".
ב-21 באוקטובר 2018 הודיע עבדאללה השני, מלך ירדן, כי אין בכוונתו להאריך את תוקפו של נספח מהסכם השלום עם ישראל המאפשר לה לחכור את שטחי נהריים ומובלעת צופר, והם שבו לריבונות ירדנית בסוף 2019.[10]
יחסי הודו-פקיסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – יחסי הודו-פקיסטן |
הסכסוך בין הודו לפקיסטן על חבל קשמיר החל מיד לאחר חלוקת הודו ב-1947. גם הרפובליקה העממית של סין שולטת על חלק מקשמיר. באזור פרצו מספר עימותים צבאיים, בהם מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה ומלחמת קרגיל. בין שתי המדינות קיים סכסוך נוסף, על השליטה בקרחון סיאצ'ן. בנובמבר 2003 חתמו הודו ופקיסטן על שביתת נשק והחלו בשיחות שלום, אך הן לא נשאו פרי. מאז נמצאות שתי המדינות ביחסי "שלום קר". האוכלוסיות עדיין עוינות למדי זו לזו, בין השאר עקב מעורבותם של ארגוני טרור מפקיסטן בפיגועים בהודו, בהם מתקפת הטרור במומבאי (2008) והפיגוע בפולוואמה (2019) (אנ'), ותמיכתם של גורמי מודיעין מהודו בארגוני מורדים בבלוצ'יסטן, הדורשים עצמאות מפקיסטן.[11]
בשנת 2008 הסכימו הודו ופקיסטן לאפשר סחר מוגבל בין שני חלקי קשמיר. מותר לסחור רק ב-21 פריטים, ורק באמצעות עסקאות ברטר, משום שאף מדינה לא מוכנה לקבל את המטבע של המדינה השנייה, ואין אף הסכמה על מטבע של צד שלישי.[12]
יחסי הודו-סין
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – יחסי החוץ של הודו |
מאז מלחמת הודו–סין (1962) מקיימות הודו והרפובליקה העממית של סין יחסים דיפלומטיים ללא עימותים מזוינים, אולם בתחילת המאה ה-21 התפתחה בין המדינות יריבות בלתי צפויה בתחום הכלכלי, וכן סכסוכי גבולות (למשל בעיירה טוואנג (אנ') ובאזור טיבט) וחששות מפלישה ימית. ירידת רמת שיתוף הפעולה בין המדינות הובילה למצב של שלום קר בין המדינות.[13]
יחסי אריתריאה-אתיופיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי אריתריאה-אתיופיה
במשך השנים התגלעו חילוקי דעות רבים בין המדינות השכנות אריתריאה ואתיופיה, בנושאי הגירה, מסחר, חוקי עבודה וכלכלה. בנובמבר 1997 עברה אריתריאה להשתמש במטבע לאומי, שאתיופיה התנגדה לו. נושא נוסף היה השימוש בנמל אסאב, שנמסר על ידי אתיופיה לאריתריאה עם עצמאותה, דבר שהסב לה הפסדים כלכליים כבדים.
נושאים אלה היו בין הגורמים העיקריים לפרוץ מלחמת אריתריאה-אתיופיה (אנ') שנמשכה מ-1998 עד 2000. המלחמה הותירה את שתי המדינות מרוששות כלכלית, ועל אף הסכסוך לא נותקו היחסים בין האוכלוסיות, ובמשך שנים שרר באזור "שלום קר". בשנת 2014 החלו מגעים דיפלומטיים ותהליך שלום ששיאו בפסגת אריתריאה-אתיופיה ביולי 2018 (אנ'). בפסגה חתמו מנהיגי המדינות על הצהרה משותפת ובה סיום פורמלי של הסכסוך בין המדינות, חזרה ליחסים דיפלומטיים מלאים, ופתיחת הגבולות לאנשים, סחורות ושירותים.[14]
אמריקה הלטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין מדינות אמריקה הלטינית פרצו מלחמות רבות במאה ה-19, ורק עימותים בודדים במהלך המאה ה-20. המלחמות האחרונות בין מדינות אמריקה הלטינית היו עימותים קצרים יחסית - מלחמת הכדורגל (1969) ומלחמת סנפה (1995) (אנ').
מחקרים מצאו שבתחילת המאה ה-20 מדינות אמריקה הלטינית התרכזו בהשגת יציבות פנימית, וזה היה הגורם המרכזי להיעדר עימותים צבאיים. בתקופה זו שרר שלום קר בין המדינות. מאמצע המאה ה-20 החל ביבשת תהליך של דמוקרטיזציה, שהפך את יחסי השלום בין המדינות לשלום חם. במדינות רבות המנהיגים התחייבו להימנע מעימותים מזוינים עם שכניהם, וכיום נותרו באמריקה הלטינית רק סכסוכים טריטוריאליים מינוריים.[15][16]
בוסניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת בוסניה, בה הסרבים, הקרואטים והבוסניאקים נלחמו אלה באלה, הסתיימה בשנת 1995 בקיפאון צבאי והסכסוך נותר בלתי פתור. מאז לא פרצו עימותים מזוינים בין האוכלוסיות השונות, והיחסים ביניהן כיום מוגדרים כשלום קר.[17]
רוסיה, אוקראינה והאיחוד האירופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז 1991 יזמו האיחוד האירופי והמדינות החברות בו יוזמות דו-צדדיות ורב-צדדיות עם רוסיה שמטרתן יצירת מערכת יחסית מדינית תקינה ושילוב רוסיה כחלק ממדינות אירופה. האיחוד האירופי סייע לרוסיה להתקבל לארגון המדינות המתועשות, תמך בכניסתה לארגון הסחר העולמי, והוציאה לפועל תוכניות רבות לשיתוף פעולה עם רוסיה.
על אף זאת, ברוסיה התחוללו תהליכים שחיזקו מדיניות פנים של אבסולוטיזם פוליטי ומדיניות חוץ אגרסיבית, המתייחסת למערב כאל אויב, ומנסה לערער את השותפויות באיחוד האירופי ובנאט"ו. רוסיה תקפה את אוקראינה ואף סיפחה חלק משטחה, תוך הפרה של הסכמים בינלאומיים עליהם היא חתומה, והיא מסכנת גם את יציבותן של מדינות פוסט-סובייטיות רבות אחרות. לאור כל אלה, רבים באיחוד האירופי מציעים להשהות את שיתופי הפעולה ולעבור למצב של "שלום קר" עם רוסיה.[18]
גם נשיא אוקראינה, פטרו פורושנקו, הודיע כי בכוונתו להתנגד לתוקפנות הרוסית ולקיים רק יחסים של "שלום קר" עם הקרמלין.[19]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ספיר פרץ, מצרים: "שלום קר עם פוטנציאל כלכלי חם", באתר גלובס, 13 באפריל 2009
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ישראל באלבום הבולים המצרי, 22 במרץ 2017.
- ^ בנימין מילר, When and How Regions Become Peaceful: Potential Theoretical Pathways to Peace, יוני 2005 (באנגלית).
- ^ בנימין מילר, When (and how) Regions Become Peaceful: Explaining Transitions from War to Peace, 2001 (באנגלית).
- ^ מואמין סלאם ואופיר וינטר, 40 לביקור סאדאת: איך להפוך שלום קר לחם?, באתר ynet, 19 בנובמבר 2017.
- ^ יעל אלנתן, שלום קר, כלכלה חמה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 25 במאי 2018.
- ^ ליאור גוטמן, ניתוח כלכליסט אקזיט מצרי: כל מה שצריך לדעת על הסכם הגז ב-15 מיליארד דולר, באתר כלכליסט, 20 בפברואר 2018.
- ^ Secret Alliance: Israel Carries Out Airstrikes in Egypt, With Cairo’s O.K., בעיתון ניו יורק טיימס, 3 בפברואר 2018 (באנגלית).
- ^ ליעד אוסמו, מצרים נגד דאעש, עם "עזרה מידידים": המלחמה שלא נגמרת, באתר ynet, 4 בפברואר 2018
- ^ שלום קר - 20 שנה להסכם השלום ישראל-ירדן, באתר "כל הזמן", 30 בנובמבר 2014.
- ^ דניאל סלאמה, איתמר אייכנר ואילנה קוריאל, ירדן לא תאריך נספח בהסכם השלום: שטחים יחזרו לריבונותה, באתר ynet, 21 באוקטובר 2018.
- ^ India, Pakistan and Kashmir: Stabilising a Cold Peace, 15 ביוני 2006 (באנגלית).
- ^ On the India-Pakistan border, a cold peace, באתר רויטרס, 14 באוגוסט 2011 (באנגלית).
- ^ Cold Peace: China–India Rivalry in the Twenty-First Century, ספר על יחסי הודו-סין משנת 2015 (באנגלית).
- ^ סוכנויות הידיעות, החיבוק ההיסטורי בין מנהיגי אתיופיה ואריתריאה, באתר ynet, 9 ביולי 2018.
- ^ Regional Peace in Latin America, 24 באוקטובר 2014 (באנגלית).
- ^ The coexistence of peace and conflict in South America: toward a new conceptualization of types of peace, דצמבר 2012 (באנגלית).
- ^ My Europe: Bosnia's ice-cold peace, 24 בנובמבר 2018 (באנגלית).
- ^ The EU Must Prepare for a Cold Peace With Russia, 9 בדצמבר 2014 (באנגלית).
- ^ Ukraine’s president to seek re-election and ‘cold peace’ with Russia, 29 בינואר 2019 (באנגלית).