תאודרוס השני, קיסר אתיופיה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש צורך בהגהה ועריכה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש צורך בהגהה ועריכה. | |
 | |||||||
| לידה |
1818 לערך שרגה, קווארה, האימפריה האתיופית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| התאבד |
13 באפריל 1868 מקדלה | ||||||
| מדינה | האימפריה האתיופית | ||||||
| מקום קבורה | מנזר מהברה סלאסי, קווארה | ||||||
| בת זוג | אנגדה וורק, תוובץ' עלי, טירונש וובה | ||||||
| השושלת הסולומונית | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
מסדר אלברט הדוב (15 במרץ 1863)  | |||||||
  | |||||||
תאודרוס השני (תעתיק מגעז: ቴዎድሮስ, גם אציה תאודרוס ⓘⒾ, לפעמים מתועתק תוודרוס, תדרוס או טדרוס; 1818 לערך - 13 באפריל 1868) היה קיסר אתיופיה מ-1855 עד יום מותו. תאודרוס, שנולד בשם קאסה היילו (מוכר בשם סוס אבא תטק, בשם הצבאי מייסאוו קאסה ובשם אנד לאנתו) היה פוליטיקאי וחייל אתיופי במאה ה-19.
תאודרוס נולד בשנת 1818 בשרגה שבקווארה, ממערב לעיר גונדר. נולד בתקופת השופטים, תקופה שבה הקיסר האתיופי היה חסר סמכויות והשלטון התחלק בין מצביאים שניהלו מלחמות רבות ביניהם.
אביו, היילו וולדה גיורגיס, היה מושל קווארה, ואימו, אתטגב וונד-בווסן, הייתה בת אצולה מגונדר וממוצא אמהרי. בילדותו למד תאודרוס לימודי דת. כשבגר הצטרף לצבאו של דודו, הדג'אזמץ' כנפו, ולאחר מכן גם לצבאו של מושל גוג'ם, הדג'אזמץ' גושו זוודה, שם שירת במשך תקופה קצרה, לאחר שהראה יכולת צבאית גבוהה. בשנת 1847 ביוזמת הוויזרו מנן ליבן עמדה, נישא קאסה לנכדתה, תוובץ' עלי, ומונה למושל קווארה בתואר דג'אזמץ'.
בשנת 1852 החל את המסעות הצבאיים נגד האצולה של צפון אתיופיה. ב-11 בפברואר 1855 קאסה היילו הוכתר לקיסר אתיופיה תחת השם תאודרוס השני. הכתרתו סימנה את סופה של תקופת השופטים האתיופית ואת תחילת תהליך איחודה מחדש של האימפריה, תהליך שהסתיים בתקופת היילה סלאסי.
במהלך שלטונו החיל תאודרוס השני רפורמות מודרניות כגון פרסום צווים נגד העבדות, בניית הכביש הראשון, והקמת צבא לאומי במקום הצבאות הפיאודליים. עוד בתקופתו הונהגה חלוקת אדמות של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית ומסירתן לחקלאים, צעד אשר בשנת 1860 הוביל לקרע עם הכנסייה, והחריף את ההתנגדות לתאודרוס. במקביל, עקב אי הבנה בהתכתבות עם בריטניה, אסר תאודרוס על מיסיונרים אירופאים לפעול בארצו.
באפריל 1868 ממשלת בריטניה שלחה משלחת צבאית בפיקודו של רוברט נפייר לשחרור חטופים שהיו כלואים במבצר מקדלה. הקיסר שם קץ לחייו ביריית אקדח ב-13 באפריל, בעת שהצבא הבריטי החל את ההתקפה על המצודה עצמה.
מוצאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאסה היה בנו של היילה-גיורגיס וולדה-גיורגיס (בקיצור: היילו וולדה גיורגיס), מושל קווארה שבפרובינציית דמביה, סמוך לגבול הסודאני. אמו של קאסה, וויזרו אתיטגב וונד-ווסן, הייתה בת למשפחת אצולה מכובדת מן העיר גונדר (אשר באותה עת הייתה עיר הבירה של אתיופיה).
עוד לפני שמלאו לקאסה שנתיים, אביו נפטר ואמו לקחה אותו אל משפחתה בגונדר. הן יריביו מבית והן מחברים אירופאים שנאסרו באתיופיה כתבו בספריהם שאימו של קאסה הייתה במצוקה כלכלית קשה כל כך, שקאסה זכה לכינוי "בנה של מוכרת הכוסו" (תרופה צמחית מקומית לטיפול במחלת תולעי מעיים) וזאת בשל עיסוקה במכירת הכוסו. עם זאת, היסטוריונים מודרניים מסכימים שקאסה לא גדל בתנאי עוני. הוא מתואר כיום כאדם שעלה לגדולה בזכות כישוריו, ללא ייחוס מלכותי. טענתו (באיחור) שהוא צאצא לקיסר פאסילידס הייתה ככל הנראה במטרה לזכות בלגיטימציה לשלטונו.
קאסה בצעירותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאסה נולד ב-1818 בקווארה[1], בדמביה. מפאת מיקומה של קווארה במערב אתיופיה, קרוב לגבול הסודאני, היה האזור תחת התקפות מתמשכות של סודאנים ומצרים.[2] באחד הקרבות נהרג אביו, ואימו החליטה לקחתו לעיר מולדתה, גונדר.[3] עוד בילדותו העבירה אותו לדודו הדג'אזמץ' כנפו[4] כדי שידאג לחינוכו הדתי, ודודו העבירו למקום שנקרא צ'נכר במנזר תקלה היימנות. כך מתאר אלקה זנבה[5]: "וכשהוא היה ילד ולמד בצ'נכר דג'אזמץ' מרו של דמביה מרד במושל בגמדר הראס אימם והתבצר בצ'נכר. ראס אימם בא והכה את המנזר ובמהלך הקרב נהרגו רבים מהתלמידים אולם קאסה שרד"'.[6] אירוע זה השפיע עמוקות על נפשו של הילד.[3] קאסה שב לבית דודו כנפו, שם למד קריאה וכתיבה[7] וכן את מלאכת הניהול והצבא[8].
תקופת היותו שפתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1847, לאחר מותו של דג'אזמץ' כנפו מושל דמביה, קאסה הצטרף למערכה של בני כנפו כנגד מושל דמות וגוג'ם הדג'אזמץ' גושו זוודה. קאסה ובני דודיו הפסידו בקרב. לאחר מנוסה של מספר חודשים חבר קאסה לצבאו של יריבו הדג'אזמץ' גושו זוודה[9]. למרות שהפגין יכולת צבאית גבוהה, הוא לא זכה לקידום בצבאו של גושו ולכן החליט לחזור לקווארה[10]. אולם, היות שכל דמביה הייתה כעת הרסת של מנן ליבן עמדה[11], המושלים שהיו תחת מנן לחצו על קאסה שיעזוב את קווארה. קאסה, ביודעו שכדי להחזיר את הרסת של אביו (קווארה) אין דרך אחרת מאשר למרוד, ירד לקולה (השפלה) ומרד במנן[8]. קאסה, שניהל חיי עבריין בסגנון רובין הוד, ייחד את עצמו בטוב ליבו ויכולת לדון במשפט. כך למשל, חלק מהכסף שהוא השיג באמצעות שוד היה מחלק לחקלאים כדי שיקנו מחרשה[8]. עידוד החקלאים ויחסי אנוש הביאו להתעצמות התמיכה בו.[11] עד מהרה נאספו סביב קאסה כ-300 תומכים[8].
כניסתו לפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקפות קאסה על הסוחרים והפרעתו לסדר הציבורי פגעו בעקיפין באטגיה מנן[12], בגלל שעתה הכנסותיה ממיסים ירדו[13]. שמעו של קאסה יצא למרחוק, הוא הלך והתפרסם, כך שמנן בחרה להתפייס עמו, והזמינה אותו להצטרף לצבאו של בנה, ראס עלי[11]. קאסה, לאחר ששקל את כוחו הצבאי, ביקש ממנן לקחת את צבאו לקווארה, והוכרז כמושלה. בשנת 1847 נשא לאישה את נכדתה של מנן, תוובץ' עלי[14]. למרות הסברה המקובלת על ההיסטוריונים, לפיה קאסה אהב את תוובץ', יחסיו עם מנן וגיסו עלו על שרטון עקב יחסם המזלזל כלפיו. קאסה, בתמיכת אשתו, מרד במנן וכבש את כל דמביה[15] מנן בתגובה מתוך ביטחון עצמי מופרז שלחה כנגד קאסה צבא קטן בהנהגתו של דג'אזמץ' וונד ירד. קאסה הביס צבא זה בקלות. במקביל, ראס עלי ואימו היו במסע צבאי בגוג'ם[11], כך שהבירה גונדר הייתה בלתי מוגנת. קאסה ניצל את ההזדמנות, השתלט על העיר[11], מינה את נאמניו למשרות העיר ואחר כך אסף את המיסים שנהגו להעלות לראס עלי, ושדד את מחסני היבול של הקיסר והשכונות[13]. לאחר שובה של מנן מגוג'ם יצאה במסע צבאי מלווה בבעלה קיסר הבובה יוהנס השלישי. הם נלחמו צפונית לאגם טאנה ואולם במהלך הקרב מנן נפצעה בירכה ונפלה בשבי יחד עם בעלה ושניהם נאסרו בידי קאסה[11]. בשביל לשחרר אותם ראס עלי הגיע להסכם עם קאסה בו הותר לקאסה לשאת בתואר דג'אזמץ, נוסף על קווארה קיבל את השליטה גם על דמביה, וקאסה הסכים לאחד את צבאו עם זה של עלי.[13]
מלחמה והכתרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכסוך עם ראס עלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1848 ראס עלי הזמין את קאסה פעמיים לדברה תבור, וקאסה סירב. מכאן התפתחה העוינות הראשונה ביניהם.[16] בין 1849–1850 יצא במסע צבאי באגאו מדר ושב לקווארה[17] בשנת 1852 פתח במערכה נגד ראס עלי שהובילה לכס המלכות. לאחר שנה זו הוא הכה את כל אבירי תקופת השופטים, בזה אחר זה. בקרבות אלה קאסה הציג "שיטת קרב חכמה"[18]. בשלהי שנת 1852 קאסה הודיע על אי השתתפותו במסע צבאי שתכנן ראס עלי על גוג'ם, ובכך הצהיר למעשה על ביטול ההסכם ביניהם[16]. ראס עלי מצידו הכריז על דג'אזמץ' זוודו גושו כמושל דמביה (במקומו של קאסה)[19], וגושו יצא במסע צבאי לדמביה כדי להשליט את מרותו.
סוף תקופת השופטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 בספטמבר 1852, בתום קרב שארך יום שלם, נהרג הדג'אזמץ' גושו, ובכך הסתיים הקרב בניצחונו של קאסה על אדונו לשעבר[18]. קאסה שלח מכתבים לראס עלי ובו הצהיר על רצונו להתפייס, ואולם ראס עלי, שנבהל מתוצאת הקרב, נטש את גונדר והלך למעוזו דברה תבור. לאחר שהות קצרה השתלט קאסה על גונדר[19]. ראס עלי החל בגיוס גייסות מהוואסלים של יג'ו, וולו, ותיגראי כדי להילחם נגד קאסה בכוחות מאוחדים[20] לקאסה נודע על הברית בין מושל תיגראי הדג'אזמץ' וובה היילה מרים וראס עלי. צבאם של עלי ווובה היו הצבאות החזקים ביותר באתיופיה בזמנו. עם התקדמות הצבאות, קאסה נטש את גונדר וחנה עם צבאו בגורגורה בישן. ב-12 באפריל 1853 התרחש קרב טקוסה, בו צבא יג'ו, שהיה בהנהגת ברו עליגז, הושמד כליל. בקרב זה הביס קאסה ארבעה[21] או חמישה[22] דג'אזמצ'ים כאשר לפחות אחד מהם נהרג בקרב.
.png)
לאחר הקרב שב קאסה לגונדר והחל לתכנן את מהלכיו נגד וובה ועלי. במאי 1853 יצא במסע צבאי על דברה תבור ושדד את העיירה. גיסו ראס עלי מצידו ברח לגוג'ם והיתבצר שם[19] ביוני 1853 הם נלחמו במקום שניקרא איישל וקאסה הביס את ראס עלי, וכן שבה את אימו מנן. קרב איישל היה קרב עקוב מדם.[20]רבים מההיסטוריונים מסכימים שקרב זה חתם את תקופת השופטים[23][15] ומכאן ואילך נוצר מצב בו יש מלך חזק שמנהל את המדינה[20]. לאחר איישל ראס עלי ברח ליג'ו, ונפטר שם בשנת 1856.[20] שלטונה של שושלת יג'ו שהחל באמצע המאה ה-18 הסתיים עם תבוסתו של ראס עלי באיישל[24]. לאחר קרב זה, כל צפון מערב אתיופיה היה בשליטתו של קאסה. עם זאת, כדי לשלוט בכל אתיופיה, היה עליו להביס גם את אצילי הצפון. במאי 1854 בקרב אמבה ג'בל הוא שבה את ברו גושו (שבקרב טקוסה הצליח לחמוק) ושם אותו בכלא ל-14 השנים הבאות[25]. לאחר תקופה קצרה, קאסה השמיד את פריס עלי של לסתה[19].
קרב דרסגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כעת כדי להתיישב על כס המלכות תאודרוס היה צריך להכניע את מושל סמיין ותגראי הדג'אזמץ' וובה היילה מרים. לאחר קרב איישל וובה רצה להשלים ושלח מתנות פיוס לתאודרוס. תאודרוס שהיה עסוק בהכנעת לסתה וגוג'ם ,לא רצה לפתוח במקביל חזית נוספת לכן קיבל את המתנות[25]. בהסכם פיוס קאסה הסיג את צבאו מתגראי, ואבונא סלאמה עבר מתגראי לבירה גונדר[17]. אבונא סלאמה הוא נזיר מצרי שמונה לעמוד בראש הכנסייה האורתודוקסית האתיופית. דג'אזמץ' וובה הוא זה שדאג להביאו לאתיופיה כדי שימליך אותו. מטרת תאודרוס היה למשוך את האבונא לצידו כדי שיהיה לגיטימציה לשלטונו. תאודרוס והאבונא מצאו מכנה משותף בשאיפתם לאיחוד וחיזוק הכנסייה האתיופית שבזמנו סבלה ממחלוקת קשה בין הגישה המסורתית התווחדו לגישה החדשה שכונתה סוסת לידת[26]. כדי לפתור את המחלוקות כונסה ועידה באמבה צ'ירה בראשות תאודרוס ביולי 1854[25]. בוועידה זו סוכם גישת הסוסת לדת הוקעה והוחלט שהתווחדו תהיה הגישה הבלעדית במדינה. השינויים של תאודרוס שהיו לשביעות רצון האבונא גרמו לבניית יחסים מצוינים ביניהם. ולאחר כחודש תאודרוס נימשח על ידי האבונא כנגוס (מלך)[27].תאודרוס ותוובץ' חידשו את ברית הנישואים[28] וובה לא יכל לקבל את המלכתו של תאודרוס, ולכן החל בהכנות לתקיפת תאודרוס[29].אי לכך תאודרוס כבש את סמיין בלי שום בעיה המשיך לתגראי וב-9 בפברואר 1855 עשה מלחמה עם וובה בדרסגה. דרסגה היא עיר בירתו של וובה עם זאת הוא הובס בקרב ונפל בשבי. תאודרוס בשונה ממצביאים קודמים שהיסתפקו בתואר אנדראסיה (סגן הקיסר), הדיח את קיסר הבובה האחרון של השושלת הסולומונית הישירה והכריז על עצמו כקיסר אתיופיה.
הכתרתו בדרסגה מרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאסה שלאחר מאבק עיקש ומר הכניע את יריביו הצפוניים[29]. וב-11 בפברואר 1855 הנגוס קאסה היילו הוכרז כנגוסה נגסת כשכתר לראשו ושם המלכות תאודרוס השני[23]. באופן שמראה את תהפוכות הגורל, טקס ההכתרה התקיים בכנסיית דרסגה מרים שנבנתה בידי דג'אזמץ' וובה כדי שהוא עצמו יוכתר בה. ואת טקס ההכתרה ביצע האבונא סלאמה שהובא לאתיופיה ממצרים בידי דג'אזמאץ' וובה בשביל שיכתיר אותו[23].
שעלה לשלטון נטל לעצמו כשם מלכות את השם תאודרוס, על שם הקיסר תאודרוס הראשון מהמאה ה-15, שתקופתו נחשבת לשיא תקופת הזוהר האתיופית ועקב הנבואה והאמונה שימלוך בשם זה יחזיר את אתיופיה לגדולה כפי שהחוקר ג'יימס ברוס מסביר:
כנראה שמשהוא מאוד מיוחד קרה בזמן זה, למרות שמלכותו הייתה כל כך קצרה, זאת הייתה התקופה הטובה ביותר בחבש. יש כאלו שמאמינים שתקופה כזו תחזור שוב, ותימשך אלף שנים, ובתקופה הזאת כל המלחמות תפסקנה וכולם יהנו מאושר והרבה שלום.
— ג'יימס ברוס, המסע לגילוי מקורות הנילוס, כרך שלישי, עמוד 96[30]
נבואה זו כתובה בספר פוכרה אייאסוס, פירוש השם תאודרוס ביוונית הוא "תווס דורוס" – מתנת האל
שלטון תאודרוס:אחדות ומודרניזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסע צבאי לוולו ושוואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאודרוס שמלך לאחר שנתיים של קרבות רצופים לא נח לרגע. וכדי להשיג את מטרתו הגדולה הוא יצא במסע צבאי לחלקה הדרומי של אתיופיה ההיסטורית. על פי ההיסטוריון בהרו זוודה, אי הסתפקותו של תאודרוס בהבסת אצילי הצפון בלבד, מראה על:"חזונו הרחב"[23] הקמפיינים בוולו ושוואה סימנו את תחילת מעבר המרכז הפוליטי דרומה תהליך שהסתיים עם הכתרת מנליק ב-1889[23]
עצמאות וולו ושוואה היו "איום" לחזונו תאודרוס אתיופיה מאוחדת[31]. ולכן היה חייב לבצע את הקמפיינים[32] במרץ 1855 במועד של יום צום יצא תאודרוס בקמפיין צבאי לכיבוש וולו[23]. הקמפיין היה קשה במיוחד בגלל קואליציה שיצרו 7 קלני הוולו שבדרך כלל היו מסוכסכים ביניהם[31]. יתר על כן העימות נמשך גם בעונה הגשומה. עם כיבושה של מקדלה ב-12 בספטמבר 1855, צבא תאודרוס היתגבר על ההיתנגדות של וולו[23]. בתקופה יותר מאוחרת מגדלה תשמש כבירה וכמבצר ראשי עבורו[23].כדי שלא יעוררו מרידות מנהיגי וולו הראשיים שנשבו, נאסרו על ידי תאודרוס במקדלה[32].
הניצחון בוולו גם הסיר את האיום של מתקפה מהעורף כאשר תאודרוס המשיך משם להכנעת שוואה[33].
שוואה בתקופה זו הייתה ממלכה שלווה ועשירה מכיוון שלא הייתה מעורבת במאבקים הממושכים של צפון אתיופיה בתקופת השופטים[34]. באוקטובר 1855 בעונת הגשמים צבא תאודרוס הגיע בהפתעה לגבול שוואה[32] בגלל שצבא תאודרוס הפתיע אותם השוואנים תחת הנגוס (המלך) היילה-מלכות סהלה-סלאסי היו מחולקים, ובקרב בעלה וורק שהתרחש באמצע אוקטובר הם הובסו. סה"כ לקח הקמפיין חמישה חודשים[23]. מנז גדם ואפרתה נפלו לידי תאודרוס וחלקיה הנותרים של שוואה נותרו בהתגוננות בהנהגתו של סייפו סהלה-סלאסי[23].בקרב ברכת הביס הצבא הקיסרי את הצבא השוואני שהיה בפיקודו של ראס דרגיה סהלה סלאסי[35] ב-9 בנובמבר[34] מלך שוואה היילה מלכות נפטר ממחלה. וכעת מטרת הצבא השוואני השתנתה להגנה על בן המלך מנליק. עם זאת מנליק נפל לידי תאודרוס .עם כניסת תאודרוס לאנקובר בפברואר 1856 קיבל את הסכמת הכמרים והמנהיגים למהלך וזאת לאחר שהבטיח להם לגדלו כילד שלו[34]. לאחר מכן מינה את היילה מיכאל סהלה סלאסי בתור מושל שוואה .עם זאת הוא סירב לתת לו את התואר נגוס ובמקומו החיה את התואר מרעד-אזמאץ' ,שהיה בשימוש בתקופה שלפני סהלה סלאסי[36].
עם כיבוש שוואה אוחדה מחדש האימפריה האתיופית שהייתה מחולקת קרוב ל-100 שנה. במחצית 1856 בגמדר, שוואה, גוג'ם, וולו, ותיגראי כבר היו כפופים למרותו. וכך בגיל 47 תאודרוס היה אחרון אצילי תקופת השופטים וראשון קיסרי העת החדשה באתיופיה. בזמן זה עיר הבירה הועברה מגונדר לדברה תבור.
פעולותיו הראשונות כקיסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]עלייתו של תאודרוס מסמנת את תחילת ההיסטוריה המודרנית של אתיופיה, וזאת בשל הרפורמות שהביא[36]. בשונה מהקיסרים שהיו לפניו רצונו העז למודרניזציה של המדינה, עלייתו לכס המלכות בגיל צעיר[37]. כמו כן המצב שהיה במחוז הולדתו קווארה. קווארה בתקופה זו סבלה מהפשיטות של סודאן השכנה ונאלצה להיתמודד לבדה, מכיוון שהשלטון המרכזי היה אדיש[38]. גם היתפצלות הכמורה לדוקטרינות אזוריות איימה על אחדותה של הכנסייה האתיופית[38]. כמו כן האזורים הכפריים היו סובלים מהמלחמות הבלתי פוסקות של האצולה[38].מצב המדינה עודד את תאודרוס לקום ולמחוק את תקופת השופטים[37] לפי וולטר פלאודן שהיה הקונסול הבריטי באתיופיה מטרתו של תאודרוס היה החזרת אתיופיה לגדולה שהייתה לה בעבר, וכן שמטרה זו נתנה הרבה מוטיבציה לתאודרוס[39]. שנותיו הראשונות של תאודרוס בשלטון אופיינו בדאגה לעניים, חמלה, וצדק חברתי[27][40].
תאודרוס היה הראשון לבנות דרכים במדינה[41]. לפי הכרוניקות ומעדות של אירופאים הוא עבד בבניית הדרכים כדי לשמש דוגמה לאחרים[41]. הוא עבד קשה "מעלות השחר עד השקיעה" כשהוא הופך אבנים בידיו ומיישר. וכשעבד תאודרוס מי שעבד עמו לא היה מעז לאכול או לנוח לפניו[41]תאודרוס היה הקיסר הראשון שתקף את סחר העבדים[42]הוא פרסם צווים שונים למניעת הסחר והיה הקיסר הראשון שהתנגד לסחר עבדים[43]. למשל בקמפיין שהוא עשה בבסו שבגוג'ם נמצאו עבדים בשוק והוא שחררם לחופשי. כמו כן עבדים שנפלו בשבי בוולו, הוא אסר את מכירתם[42]. עם זאת הסוחרים היו מוצאים נתיבי הברחה והמסחר הלא חוקי התקיים באזורים הנידחים[43].
בתחום התרבות, בתקופתו הספרות האמהרית היתפתחה והישתפרה. וברמות הגבוהות של השלטון התנהל באמהרית[42]תאודרוס הוא הקיסר הראשון שהכרוניקה שלו נכתבה באמהרית[44]לפנים היה נהוג לכתוב בגעז. ומעתה ואילך אמהרית נהייתה השפה הלאומית[45] כדי שהתנ"ך יהיה נגיש לאדם הפשוט (שלא יודע געז) ,תאודרוס דאג לתרגום התנ"ך מגעז לאמהרית[41]. כמו כן בימיו נכתב הספר גאוגרפיה הראשון בשפה האמהרית. תאודרוס גם דאג ללבוש יותר אלגנטי של האריסטוקרטיה. ובאופן כללי עשה מאמץ שהעם יישום את חוקי הדת והתרבות האתיופיים[41].
בתחום המנהל תאודרוס החל את תהליך איחודה וניהולה של המדינה על ידי שלטון מרכזי, תהליך שהסתיים בימי היילה סלאסי. בשיטה החדשה גובי המיסים והשופטים קיבלו את משכורתם מהשלטון המרכזי, דבר שהחליש את האריסטוקרטיה המחוזית[46] עם זאת הקיסר לא החליף לגמרי את האצולה המחוזית[36]. למשל את כאסה מירצ'ה(יוהנס הרביעי) שהיה צאצאו של הדג'אזמאץ' סבגדיס וולדו הוא מינה למושל תיגראי, ואת היילה מיכאל שהיה צאצאו של סהלה סלאסי הוא מינה למושל שוואה ,כך שנשארו מוקדי כוחות חזקים במחוזות[36]. במקומות מסוימים מינה את קרוביו, למשל בגוג'ם את ראס אנגדה[47]. בתחילה השיטה הייתה מוצלחת ביותר. משוואה מרעד אזמץ' היילה מיכאל היה בא לבירה מעת לעת. תיגראי הייתה מקור הכנסה עיקרי לקופה הקיסרית (200,000 טאלר מריה תרזה בשנה) ,בגמדר הייתה מספקת רק 50,000 מריה תרזה[47] עם זאת מקצת מן האצולה ניסתה למרוד, ועל כן הקיסר הגיע למסקנה שהוא חייב לבצע רפורמה בצבא הקיסרי.
צבא מודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגלל חשיבות הצבא בפוליטיקה האתיופית תאודרוס היתמקד בבניית הצבא. תאודרוס היה מודע היטב שהכח הצבאי היה הסולם שבזכותו הוא עלה לכס המלוכה ולא קרבתו לשושלת[47] בשביל לאחד את המדינה ולחזק את צבאה, תאודרוס החל במה שוולטר פלאודן כינה "הרפורמה הגדולה", הרפורמה התמקדה בשלושה תחומים צבאיים והם: ארגון, משמעת, וארסנל[47]. שינויים אלה תרמו לניצחונותיו ולהחלת מרותו. שינויים אלה עזרו לאזרחים לחיות ב"ביטחון יחסי"[26].
בתחום הארגון הוא הקים צבא לאומי מאוחד במקום הצבאות האזוריים מימי תקופת השופטים[46]. החיילים שבאו מהמחוזות השונים אורגנו בהיררכיה מאוחדת על ידי הקיסר[48]. דרגות הפיקוד הצבאי האתיופי ,עסר אלקה(מפקד ה-10) ,חמסה אלקה(מפקד ה-50) ודומיהם שנמצאות בשימוש עד ימינו, נוצרו בתקופה זו[48]. הקיסר הפחית את כמות חיילי המשמר הקיסרי, ובכך הפחית בעיות לוגיסטיות וסירבול[48].ומעתה לחיילים ניתן משכורת, ונאסרה ביזת החקלאים בחוק[48]. לפנים חיילי הצבאות הפאודלים היו מחייבים את החקלאים לתת אוכל ומיטה[46].מעשים אלה נאסרו בתוקף על ידי הנגוסה נגסת[48]. בתקופה זו החיילים היו מקבלים את משכורתם מהקיסר, וכל חייל שגזל מחקלאי, היה נענש בחומרה רבה[46].
הנגוסה נגסת ניסה להקנות משמעת ברזל לצבא[48]. לדוגמה, במסע הצבאי לוולו, חיילים שנכנסו לקרבות בלי פקודה, קיבלו עונש מוות בלי רחמנות[48]לפי בהרו זוודה צעדים אלה לא הוכחו כיעילות, אלא היו מחזקים את "מעגל האלימות"[48].
רוב ארסנל הנשק של תאודרוס נפל לידיו כשלל מלחמה לאחר ניצחונותיו[48].יותר מאוחר הנגוסה נגסת ניסה ניסה לייבא טכנולוגיה מאירופה ולייצר נשק על אדמת אתיופיה[48]. לשם כך הוא ריכז את המסיונרים האירופים בגפת ובדברה תבור כדי שייצרו נשק, ובסמוך להם הקים בית ספר כדי שהתלמידים המקומיים ילמדו מהם את תהליך יצור הנשק[42]. התיעוד האמין הראשון של ארסנל הנשק, שנוצר מקדלה, היה בתקופת שלטונו של תאודרוס. היו לו 15 תותחים, 7 מרגמות, 11,063 רובים, 875 אקדחים, 481 כידונים ובנוסף תחמושת
התנגדות לשלטונו ודיפלומטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפורמה הקשה של הכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי לאפשר את יישום הרפורמות היה צריך בסיס פיננסי יציב[49] ובאותה תקופה הכנסייה האורתודוקסית האתיופית הייתה המוסד הכי עשיר במדינה[50]. בתחילת שלטונו יחסיו עם הכנסייה והאבונא היו טובים וזאת בגלל התמיכה הקיסרית בגישת התווחדו[49]. כמו האיחוד הפוליטי כך הוא רצה גם שהכנסייה תהיה מאוחדת[49].
בזמנו תאודרוס היה נוצרי אדוק שהקפיד על המונוגמיה, התנגד לפילוג הכנסייה, ואף אמר "בלי כריסטוס אני כלום". מהסיבות האלה היחסים בהתחלה היו טובים, עם זאת הם השתבשו וזאת על רקע הפקעת אדמות הכנסייה. בשנת 1860 הסתיים כבר תהליך הפקעת הקרקעות מהכנסייה ומסירתן לחקלאים[51][49]. זה למעשה היה ביצוע של הכתוב בספר הנבואי פוכרה אייסוס וחיקוי המעשה של תאודרוס הראשון. בשנה זו גם הוגבל מספר הקייסים המשרתים בכנסייה ל-2 ומספר הדיאקונים ל-3 בלבד[50][52]. הקיסר אפילו חשב לבטל כליל את משרת הדיאקון בכנסיות[52]. כנסיות רבות השתמשו בכח אדם רב ממה שהיו צריכים ומכיוון שאין מיסוי על הכנסייה היה הפסד רב לקופה הקיסרית ולזה תאודרוס היתנגד בתקיפות[53]. עם זאת הכנסייה לא ישבה בחיבוק ידיים. עד מאסרו של אבונא סלאמה ב-1864 הכנסייה בראשותו התנגדה לקיסר[52]. הטיעון המרכזי של הכנסייה נגד הקיסר היה אזכור היותו של תאודרוס "מלך לא חוקי" אלא "חוטף"[50].
המורדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם התגברות המירכוז של השלטון המרכזי, האצולה המחוזית שכוחה הצטמצם החלה למרוד. בגוג'ם תדלה גוואלו, בוולקיית טיסו גובזה, בשוואה סהלה סלאסי ובזבך, ובוולו הדג'אזמץ' ליבן אמדה מרדו בקיסר[54]. צבא לסתה בראשות ווגשום גובזה אפילו הצליח להשתלט לתקופה קצרה על גונדר, בסמיין ובווגרה גם יצאו במרד[55]. בשנים הראשונות למלכותו של תאודרוס מושל תיגראי הדג'אזמץ' קאסה מרצ'ה בניגוד לאצילים אחרים הראה יחס של כבוד ונאמנות לקיסר החדש[56]. בתקופה זו הצבא הקיסרי היה החזק ביותר ולכן הצליח להכניע את המרידות[57]. ואולם החקלאים שנמאס להם לכלכל את הצבא הקיסרי תרמו להתחזקות המרד[50]. הקמפיינים הממושכים גרמו לעוני ולאיבוד נפשות רב[50].
משנת 1858 ואילך הקיסר הצליח להכות במורדים רבים בתגראי ובגמדר. בדצמבר 1860 הוא ניצח והרג את אגאו נגוסה[58] שהיה המורד הראשי בצפון. ב-1865 מנליק הצעיר שגדל והתחנך במקדלה על אף חיבתו לקיסר ונישואיו לביתו ברח לשוואה והכריז על עצמאות ממלכתו[59]. גובזה גברה מדהין בנו של מושל לסתה לשעבר הישתלט על לסתה, כמו כן תיגראי נפלה לידי קאסה מרצ'ה[59]. בשנים 67–1866 הקיסר יצא בקמפיינים רבים כנגד טיסו גובזה בגונדר וכנגד תדלה גוואלו בגוג'ם. בקמפיינים אלה היו עריקות רבות בקרב הצבא הקיסרי[60]. בשנת 1867 בגמדר היה המחוז היחידי שהיה בשליטתו המלאה של תאודרוס. באוקטובר 1867 תאודרוס העלה באש את דברה תבור ועבר למקדלה ושם השתקע עד יום מותו[61].
הקיסר לא יכל להוציא לפועל את תוכניותיו[62]. כדי הבטיח את הסדר הפוליטי והמשפטי, הוא הוכרח להישתמש בכוח צבאי למרות שהוא רצה לחסוך את זה לעמו[62] הקמת מטהו במקדלה רחוק מהים גם מנע ממנו השגת נשק מודרני במהירות, בניגוד למנהיגי תיגראי ושוואה שהיו בקרבת החוף[39]. משמעת הברזל שהוא הנהיג בצבאו גרמה לעריקת חיילים רבים[54]. צבאו שמנה בשיאו 100,000 חיילים מנה בשנת 1866 פחות מ-10,000[54]. מותו של האבונא סלאמה בשנת 1867 בכלא גרם לעוינות כוללת של האוכלוסייה הנוצרית כלפי תאודרוס[63]. עקב התגברות ההיתנגדות לשלטונו, הקיסר לא יכל לנוע בשלום אפילו בדרך דברה תבור-מקדלה[54]. בסוף 1867 דרך זו כבר נהייתה כ"כ מסוכנת שהקיסר הוכרח להשתקע במקדלה[54].
משבר הדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם ההחמרה ביחסי הקיסר עם הכנסייה האורתודוקסית יחסיו עם דתות אחרות היה יותר גרוע. בתחילה היה חופש דת לקתולים, לפרוטסטנטים, למוסלמים וליהודים[51]. עם התדרדרות המצב במדינה גם הלחץ על המיסיונרים והדתות האחרות גבר.
בתחילה יחסי הקיסר עם הפרוטסטנטים היו טובים וזאת בגלל רצונו להביא טכנולוגיה מודרנית לאתיופיה[28]. ושלא כמו הקתולים שרצו להמיר אנשים פרטיים לקתוליות, הפרוטסטנטים רצו לעשות רפורמה פנימית בכנסייה האורתודוקסית[64]. הקיסר הסכים לארח צעירים מיסיונרים ואומנים פרוטסטנטים שנשלחו משווייץ ב-1855[65]. מיסיונרים אלה הביאו עמם סיפרי קודש מתורגמים לאמהרית, הם היתקבלו יפה על ידי הקיסר למרות שהוא למעשה רצה נשק[65].פעילות המיסיון הוגבלה על ידי הקיסר לאזורים הלא נוצרים, עם זאת איכות הנשק שהם יצרו לא עמד בציפיותיו של הקיסר[64].
למרות שהמיסיונרים לא הוכשרו למשימה שניתנה להם על ידי הקיסר הם החלו לעבוד[65]. בסביבות 1860 המיסיונרים בנו מרגמה קטנה, ומיד נתבקשו בידי הקיסר לבנות תותח חזק[66]. עם זאת כאשר דיכא את האירופאים הקיסר לא חס גם על הפרוטסטנטים[64]. למשל דבריו של המיסיונר הנרי שטרן היו מעוררים את חמתו של הקיסר[64]. למשל בספר שהוציא לאור כתב שטרן שאמו של הקיסר הייתה כל כך ענייה שהיא הייתה מוכרת "עלים של קוסו"[67]. יותר מאוחר מיסיונרים רבים ובהם שטרן נכלאו במקדלה[64]. לעומתם היחסים עם הקתולים תמיד היו רעים משתי סיבות:
עקב סכסוך אישי שהתגלע בין הקתולי ג'סטינו דה ג'קוביס לאבונא סלאמה הקיסר גירש את הקתולים מהמדינה בשנת 1854 ואסר את תומכיהם האתיופיים[68]. עקב כך הקתולים בייחוד הצרפתים החלו בתכנונים להדחת הקיסר[68] בפריז שמחו לשמוע שאגאו נגוסה המורד בצפון המדינה מסכים לשתף פעולה עם צרפת בתמורה למשלוחי נשק[64][28]. נגוסה בסיוע הקתולי והצרפתי החל לחזק את אחיזתו בתגראי[51]. עם זאת בשנת 1860 הוא הובס ונהרג בקרב[64].
יחסי תאודרוס עם המוסלמים היה שונה. למרות שמוסלמים יכלו לנהל את ענייני דתם בחופשיות הוא תמך בהמרתם לאורתודוקסיות. למרות שאביו של תאודרוס נהרג בידי סודאנים מוסלמים הוא תמך בחופש דת למוסלמים. עם זאת לקראת תום שלטונו יחסיו עם המוסלמים הורע משתי סיבות:
- התרחבות האימפריה העות'מאנית בים האדום
- סחר העבדים של הסוחרים המוסלמים[63].
יחסיו עם היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תמיכתו של תאודרוס במסיון בקרב הקהילה היהודית גרמה לתסיסה ולפסקי הלכה חדשים שבהם המומרים שעד אז הורשו לחיות בקרב העדה, בתיקווה שישובו לחיק ישראל, עכשיו גורשו ממנה ולמעשה נחשבו כנוצרים לכול דבר ועניין. יחסיו ליהודים מתבטא גם באיגרת שנשלחה על ידם ליהודי ירושלים[69] ובו מוזכרים הקיסרים תאודרוס ויוהנס הרביעי ככאלה שלחצו עליהם להמיר דתם. ב-1862 אבא סמואל מנהיג היהודים עמד לפני תאודרוס בפולמוס היהודי-נוצרי בו הקיסר איים להרוג אותו ואת כול היהודים יחד[70]
מאסר האירופאים ומותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המשלחת הצבאית לאתיופיה (1868)
חלום הקואליציה הנוצרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]3 הגורמים העיקרים להתנהלותו הדיפלומטית של הנגוסה נגסת הם:
- בגלל שממלכתו הוקפה באימפריה העות'מאנית בצפון ובמצרים במערב כדי להסיר סכנה לעצמאות המדינה הוא הראה נכונות ליצור ברית עם אירופה הנוצרית.
- השפעת הדיפלומטיים האירופאים הלא מוכשרים על מאמצי הדיפלומטיה של הקיסר
- ובמיוחד מחדלים "שלא יאומנו ואי העברת מכתבים" שנעשו בידי הדיפלומטים הבריטים[71].
צאצאיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לתאודרוס היו שבעה ילדים ידועים :
- ראס אנגדה תאודרוס – (1841–1868) (הבן של תוובץ' או אנגדה-וורק) נהרג בקרב מקדלה .
- ראס משישה תאודרוס – בנה של תוובץ' עלי נולד ב-1848, עזר להימלטות מנליק ממקדלה, קיבל את התואר דג'אזמץ' על ידי אביו יותר מאוחר מנליק השני העלה אותו לדרגת ראס, בנו דג'אזמץ' קאסה משישה היה מושל גונדר.
- לעול עלמיהו תאודרוס (1861–1879) בנה של טרונש וובה יורשו המיועד של תאודרוס נלקח על ידי הבריטים ניפטר בלידס יורקשייר.
- ליג' היילה מריים תאודרוס – בנה של טרונש וובה.
- ליג' ימם תאודרוס – בנה של לאקץ' או טייתו.
- ליג' תסמה-דנגת תאודרוס – בנה של טרונש וובה.
- וויזרו אליטש תאודרוס – ביתה של טרונש וובה, בתחילה נישאה למנליק משוואה, ולאחר מכן נישאה למושל תיגראי ברייוו פאולוס נפטרה ב-1890.
- ליג' דמקה וובנך.
- אנונימית ...ידוע שנישאה לליג' אלמה גואלו
- אנונימית
- השחקן פיטר יוסטינוב טוען שסבתו הייתה ביתו של הקיסר תאודרוס
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דניאל בלטה, הגדעונים-תולדות יהודי אתיופיה והמסע לארץ הקודש, הוצאת בילייט בוקס, אריאל, 2020
- Bahru Zewde, James Currey, A History of Modern Ethiopia, 1855-1991, Londres, 2002
- Harold G. Marcus, A History of Ethiopia, University of California Press, 2002
- C. Mondon-Vidailhet, Chronique de Théodoros II, roi des rois d’Éthiopie, 1853-1868, d’après un manuscrit de Welde Maryam, E. Guilmoto, Paris, 1904
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תאודרוס השני, קיסר אתיופיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
תוודרוס ה-2, (נפטר 1868), קיסר אתיופיה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ . דעה אחרת היא שהוא נולד בדווה הממוקמת כ-10 ק"מ מגונדר
- ^ Mondon-Vidailhet, p. 26 page 13
- ^ 1 2 "Agaw-Kemant Nations & Emperor Tewodros II". Voice of Justice - VOJ. נבדק ב-14 באוקטובר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ הכרוניקות השונות של תאודרוס השני חלוקות בנושא: אלקה וולדה מרים כתב שכנפו הוא דודו של תאודרוס. הכותב האנונימי במקום אחד מציג אותו כדוד ובמקום אחר כאח. אלקה זנב לעומת זאת לא מציין את סוג הקרבה.
- ^ אלקה זנבה היה תצהפה תאזז של הקיסר תאודרוס, ואחד משלושת הכרוניקאים של תאודרוס, האחרים הם אלקה וולדה מריים, וכותב אנונימי
- ^ የአጼ ቴወድሮስ ዜና መዋዕል - 1864 הכרוניקה של הקיסר מאת אלקה זנבה משנת 1864 עמוד 5
- ^ Marcus, 1995, p. 13
- ^ 1 2 3 4 Marcus, 2002, p. 59
- ^ የአጼ ቴወድሮስ ዜና መዋዕል በደብተራ ዘነበ እንደተጻፈ የአጼ ቴወድሮስ ዜና መዋዕል הכרוניקה של הקיסר מאת דבתרה זנבה עמ' 7 - 1864 ዓ.ም. ገጽ ፯
- ^ Marcus, 2002, p. 13
- ^ 1 2 3 4 5 6 Marcus, 1995, p. 14
- ^ . בזמן זה מנן ליבן עמדה הייתה נשואה לקיסר הבובה יוהנס השלישי ובנה ראס עלי היה שליט בגמדר והאנדראסה
- ^ 1 2 3 Marcus, 2002, p. 60
- ^ Pankhurst, p. 143
- ^ 1 2 C. Mondon-Vidailhet, op. cit., p. 3
- ^ 1 2 Marcus, 2002, p. 61
- ^ 1 2 Henze, p. 134
- ^ 1 2 Zewde, p. 29
- ^ 1 2 3 4 Marcus, 1995, p. 15
- ^ 1 2 3 4 Marcus, 2002, p. 62
- ^ Rubenson, Sven (1966). King of Kings: Tewodros of Ethiopia. Addis Ababa: Haile Selassie I University. p. 42.
- ^ Marcus, Harold G. (1995). The Life and Times of Menelik II: Ethiopia 1844-1913. Lawrenceville: Red Sea Press. p. 15. ISBN 1-56902-010-8.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Zewde, p. 30
- ^ Abebe, p. 90
- ^ 1 2 3 Marcus, 2002, p. 63
- ^ 1 2 Pankhurst, p. 147
- ^ 1 2 Marcus, 2002, p. 64
- ^ 1 2 3 Henze, p. 135
- ^ 1 2 Marcus, 1995, p. 16
- ^ James Bruce, Travels to Discover the Source of the Nile (1805 edition), vol. 3, p. 96.
- ^ 1 2 Harold G. Marcus, The life and times of Menelik II: Ethiopia 1844-1913, Lawrenceville, Red Sea Press, 1995, page 17
- ^ 1 2 3 Marcus, 1995, p. 18
- ^ Marcus, 2002, p. 66
- ^ 1 2 3 Marcus, 2002, p. 67
- ^ Mondon-Vidailhet, p. 14
- ^ 1 2 3 4 Zewde, p. 31
- ^ 1 2 Pankhurst, p. 14
- ^ 1 2 3 Abebe, p. 87
- ^ 1 2 Pankhurst, p. 144
- ^ Marcus, 2002, p. 65
- ^ 1 2 3 4 5 Pankhurst, p. 150
- ^ 1 2 3 4 Zewde, p. 34
- ^ 1 2 Abebe, p. 95
- ^ Henze, p. 77
- ^ Robert L. Cooper, The Spread of Amharic, cité dans M. L. Bender et al. (eds.), Language in Ethiopia, OUP, 1976 ; cité dans Henze, op. cit., p.78
- ^ 1 2 3 4 Abebe, p. 94
- ^ 1 2 3 4 Zewde, p. 32
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Zewde, p. 33
- ^ 1 2 3 4 Zewde, p. 35
- ^ 1 2 3 4 5 Marcus, 1995, p. 20
- ^ 1 2 3 Henze, p. 136
- ^ 1 2 3 Abebe, p. 96
- ^ Mondon-Vidailhet, p. 35
- ^ 1 2 3 4 5 Zewde, p. 40
- ^ Marcus, 1995, p. 19
- ^ Marcus, 1995, p. 21
- ^ Zewde, p. 39
- ^ במקור שמו היה נגוסה וולדה-מיכאל הכינוי "אגאו" דבק בו משום שמצד אביו היה אגאווי, אימו הייתה אחותו של מושל תיגראי וסמיין לשעבר הדג'אזמץ' וובה היילה מריים.
- ^ 1 2 Pankhurst, p. 157
- ^ Marcus, 1995, p. 25
- ^ Marcus, 1995, p. 28
- ^ 1 2 Marcus, 2002, p. 71
- ^ 1 2 Marcus, 2002, p. 69
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Zewde, p. 38
- ^ 1 2 3 Pankhurst, p. 148
- ^ Pankhurst, p. 149
- ^ Pankhurst, p. 153
- ^ 1 2 3 Zewde, p. 37
- ^ מעבר לנהרי כוש עמוד 184
- ^ james quirin the evolotion of ethiopian jews p.158
- ^ Abebe, p. 88
| הקודם: סהלה דנגל |
קיסר אתיופיה 1855–1868 |
הבא: תקלה גיורגיס השני |