סמ"ג עשה כב
לקשור תפילין בראש שנאמר (דברים ו, ח): "[וְהָיוּ] לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", וכתיב (שם כח, י) "וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וגו'" תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש (מנחות לה, ב). ותפילין של יד נמי אמרינן אם נקרע בית יד שלו ונראין התפילין אין לחוש כדאמרינן במנחות (לז:) לא סבר [לה] מר לך לאות ולא לאחרים לאות ולמה נראין תפילין של יד שלך אמר לו במקום לך לאות איתמר:
עי' אור"ח כז סעי' יא בהגה.
הקלף שכותבין בהן [ה]פרשיות, וגם הרצועות וגם עור הבתים (שבת כח, ב), צריך להיות מבהמה טהורה או חיה טהורה שנאמר (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ואפילו על גבי נבילות כדאיתא בפרק שמנה שרצים (שם קח, א) (סימני ספר התרומה רג). וגם צריכין עיבוד לשמן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר (סנהדרין מח ב עד שיעבדוהו לשמן וכדרבא בפרק נגמר הדין (שם מז, ב) דאמר הזמנה לאו מלתא היא וכדרבי אבהו פרק הניזקין (גיטין נד, ב) (סימני סה"ת שם):
עי' תפילין פ"א הל"י, יא, פ"ג הט"ו, אור"ח לב סעי' ח, יב, לז, לג סעי' ג.
וצריך כתיבה לשם קדושה, ולא סגי במחשבה (סימני סה"ת שם). ואין צריך עיבוד בעפצים כמו שנפרש בהלכות ספר תורה (עשה כה) וגם נפרש שם דין גויל קלף ודוכסוסטוס, ותפילין אין כותבין אלא לצד בשר, וקלפים שלנו מדכתבינן בהן תפילין יש להם דין קלף וכותבין לצד הלבן, וכותבן בדיו ומותר לתת ארמנט בלעז בתוך הדיו שאין זה קנקנתום (ע"פ סימני סה"ת שם) שנחלקו עליו (עירובין יג, א ותו'):
עי' תפילין פ"א הל' ג - ח, הגמ"י אות ל, אור"ח לב סעי' ג, ז, ח, יט.
וצריך לשרטט התפילין ארבע שירטוטין סביב הגיליון אבל אין צריך בין שיטה לשיטה (סימני סה"ת שם). ותולין דילוגין בספר תורה ואין תולין דילוגין בתפילין ובמזוזות כדאיתא בירושלמי בפ"ק דמגילה (דף י, ב), והטעם משום דאמרינן במכילתא בסוף פרשת בא כתבן שלא כסדרן יגנזו (ע"פ סימני סה"ת שם):
עי' תפילין פ"א הל' יב והגמ"י, טז וכס"מ, אור"ח לב סעי' ו, כג, יו"ד רעו סעי' א, רפח סעי' ג.
ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אלא אם כן הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב שלא יטעה (סימני סה"ת שם) כדגרסינן בפ"ק דב"ב (טו, א) הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב. ובהלכות ס"ת (עשה כה) יהיו מפורשים הדברים האלה יותר באורך: עי' תפילין פ"א הי"ב והגמ"י, אור"ח לב סעי' כט, לא, יו"ד רעד סעי' ב.
תפילין של ראש צריך לכתוב בעור קלף ולצד הלבן (מנחות לב, א), והארבע פרשיות יכתוב בארבע חתיכות קלפין לכתחילה, ואם כתבם בחתיכה אחת ארוכה כל פרשה בעמוד אחד יצא, ויתנם בעור אחד שיש בו דפוס ארבעה בתים ולא בארבע עורות כל דפוס בית (אחד) בפני עצמו, ותפילין של יד יכתוב בעור קלף אחד לכתחלה ארבע פרשיות בארבעה עמודים (שם לד, ב), ואם כתבן בארבע חתיכות [קלף] יצא ויתנם בעור דפוס [בית] אחד שהרי אמרו (שם) מי שיש לו שני תפילין של ראש, פירוש שלא הניחו מעולם בראש ואין כאן קדושת ראש, ישים עור על אחד מהם לכסות הבדלת הבתים וכשרים לשל יד אלמא כתבן בארבע חתיכות יצא (ע"פ סימני סה"ת רד). וצריך לכתוב בימינו ואטר יד יכתוב בשמאל העולם שהוא ימין שלו ואם שולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם (סימני סה"ת שם): עי' תפילין פ"ב ה"א, פ"ג הי"ז, הגמ"י פ"א אות א, אור"ח לב סעי' ב, ה, מז.
ואם נפלה טיפת דיו בחלל בי"ת או חי"ת או אות אחרת ועתה אין שמה הראשון עליה, או ירך שמאל של מ"ם פתוחה נגע לשל תחתון ונעשית בכך סתומה או אות רי"ש נעשית דלי"ת [כל] כי האי גונא לא יועיל תיקון למחוק הטיפה ולגרור בתער דהוי כחק תוכות ופסול בין בספר תורה ותפילין ומזוזה ובגט ולא יועיל אחר כך להעביר הקולמוס על האות לא לרבנן ולא לרבי יהודה (גיטין כ, א) דאם מועיל על האות שנכתב שלא לשמה לשוויה אותב לשמה [לחכמים] מ"מ לשוויה לאות לא יועיל (סימני סה"ת שם): עי' אור"ח לב סעי' יז, יח ומג"א ס"ק כו, אה"ע קכה סעי' ח, ט, פת"ש ס"ק טו.
וכל אות ואות צריך שתהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה (מנחות כט, א ורש"י), ואם נגעה אות לחבירתה יועיל תיקון ולא מיקרי חק תוכות, אבל בירושלמי (מגילה דף יא, א) מכשיר נגיעות אות לאות למטה ופוסל נגיעות מלמעלה ומסופק אם נוגעות באמצע, ואם ניקב הקלף בחלל האות ואפילו הנקב ממלא כל החלל כשירה כדמוכח בפרק הקומץ (שם), אבל בירושלמי דמגילה (שם) מצריך גויל סביב האות מבפנים (סימני סה"ת שם): עי' תפילין פ"א הל' יט, כ, הגמ"י אות פ, אור"ח לב סעי' טו, טז, יח, יו"ד רעד סעי' ד. וצריך להניח ריוח גליון מלמעלה ולמטה כמו מזוזה (מנחות לב, א) כמלא (ריוח) אטבא של סופרים (סימני סה"ת שם) ושיערו הגאונים כחצי צפורן. ובימין מעט ולא כדי לגול היקף, והשיטין לא תהא אחת ארוכה ואחת קצרה אלא שוות (סימני סה"ת שם): עי' מזוזה פ"ה ה"א והגמ"י, אור"ח לב סעי' לב.
וצריך לכרוך כל פרשה ופרשה בשער בהמה טהורה (סימני סה"ת שם), וגרסינן בפרק במה מדליקין (כח, ב) הלכה למשה מסיני תפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן פירוש מבהמה טהורה כמותן. וטוב לכרוך משער שור כדאיתא בשימושא רבה (סימני סה"ת שם) לכפר על מעשה העגל. ויש שכורכין אחר כך כל פרשה ופרשה לבדה בקלף כשר קודם שיתננה בדפוס הבתים (סימני סה"ת שם ע"ש) וטוב לכרוך במטלית כדאיתא בירושלמי (מובא בסמוך). וכתב רבינו משה (פ"ג ה"ח וע"ש בכס"מ) שיכרוך כל פרשה ופרשה במטלית ושיכרוך אותם בשער על המטלית, ודבר זה להפך בירושלמי דמגילה בפרק קמא (דף יב, א) [דקאמר]ו הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות ובדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשער וטולים במטלית ודובקים בדבק ותופרין בגידין. ויש לפרש ודובקין בדבק בקרע ספר תורה אמצעית היריעה ותופרין בגידין יריעה לחברתה ונהגו העולם לתפור קרע אמצעי היריעה במשי (עי' סה"ת סי' רג): עי' תפילין פ"ג ה"ח, פ"ט הט"ו, אור"ח לב סעי' מד, יו"ד רפ סעי' א.
משפט סדר הנחת הפרשיות בבתים לדברי רבינו שלמה, מימין הקורא, האיש העומד כנגד המניח, קדש מימין הקורא ואחריו בית שני והיה כי יביאך ואחריו בית שלישי שמע ישראל ואחריו בית רביעי והיה אם שמוע (סימני סה"ת רו), נמצא שקדש והיה כי יביאך מימין הקורא שהוא משמאל המניח ושמע והיה אם שמוע משמאל הקורא שהיא מימין המניח כדאיתא בברייתא (מנחות לד, ב) וכן פירש רבינו משה ב"ר מימון (פ"ג ה"ה) וכן איתא בשימושא רבה, וזהו הסדר כמו שכתובים בתורה וגם במכילתיה בסוף פרשת בא תניא כתבן שלא כסדרן יגנזו. אבל רב שרירא גאון ורב האי גאון בנו ורבינו יעקב (תו' שם) מפרשים דבית שלישי והיה אם שמוע בית רביעי שמע וסימנך הוויות להדדי, והיה כי יביאך והיה אם שמוע סמוכות יחד, עוד סימן אחר שינין שבבתים כנגד שין שבעור הדפוסים מבחוץ דשין דקדש מכאן ושין דשמע מכאן, ומכל מקום צריך לכותבן כסדר הכתובות בתורה כדתניא במכילתיה, ובתפילין של זרוע שכותב בחתיכת קלף אחת בארבעה עמודים, אחר שכתב והיה כי יביאך בעמוד שני יניח חלק בעמוד שלישי ויכתוב שמע ישראל בעמוד רביעי ואחר כך יכתוב בעמוד שלישי והיה אם שמוע שזהו סדר הכתוב בתורה (סימני סה"ת שם), ומדקדק רבינו תם מלשון הברייתא שאומר קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל משמע דהוויות להדדי שקדש בראש לצד ימין ושמע בראש לצד שמאל. ואמרינן בפרק הקומץ (שם) כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול וכן אמר רב ואם החליפו ברייתא לגוויתא או גוויתא לברייתא פסול, אם כן סדר הנחה של רבינו שלמה פסול לדבר הגאונים וסדר הנחת הגאונים פסול לדברי רבינו שלמה וירא שמים חושש משום ברכה לבטלה אם אינו מניח רק כדברי האחד מן הגאונים הלכך יניח שניהם שנים של יד בברכה אחת ואחר כך מניח שנים של ראש בברכה אחת שהרי יש בראש וכן בזרוע מקום להניח שני תפילין כדאיתא בפרק המוצא תפילין (עירובין צה, ב), ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד אם כן יניח כדברי האחד של יד ושל ראש ויסלקם מיד ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונה ואף על פי שמפסיק בין של יד לשלז יד ברכת תפילין הראש זהו טוב יותר מלהניח לגמרי שלא להניח כלל (ע"פ סימני סה"ת שם). [ו]מכל מקום נהגו בארץ אדום ובארץ ישמעאל כדברי רבינו שלמה וכדברי רבינו משה וגם שלחו כתב מארץ ישראל שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל ומצאו שם תפילין ישנים מאוד כסדרח רבינו משה ורש"י ז"ל: עי' הגמ"י תפילין פ"ג אות ג, אור"ח לד סעי' א, ב, לב סעי' א בהגה.
רצועות שחורות מבחוץ הלכה למשה מסיני (מנחות לה, א). ושמא כמו כן עור הבתים צריך להיות שחור (סימני סה"ת רז). ויכול לעשות עור הבתים מקלף מעובד לשמוט ואף על פי שהוא דק שפיר מקרי עור דהא גבי כתיבה תניא (לד, ב) יכתבם על ארבע עורות, ויכול לעשות מעור שליל הקלף ויש אומרים שטוב והגון יותר לפי שלא נעבדה בו עבירת תשמיש ושפיר קרוי עור, דלא גרע מעור עוף דכשר כדאיתא בפרק שמונה שרצים (שבת קח, א), אף על גב דלגבי טומאה חשיב כבשר דחשיב ליה גבי עורותיהן כבשרן (חולין קכב, א) (סימני סה"ת שם): עי' תפילין פ"ג הל' א, ב, יד, טו והגמ"י, אור"ח לג סעי' ג, לב סעי' יב, לז, מ.
אמר אביי שין של תפילין הלכה למשה מסיני (מנחות לה, א), יעשה מימין הקורא בקמט עור דפוס הבית שין וכן מכאן ומכאן, דימינא תלתא רישי ודשמאלי של ארבע רישי פירוש שני יודין יעשה בתוכה (ע"פ סימני סה"ת רח) כדאיתא בשימושא רבה:
- הג"ה. ואני הנקדן האומן לעשות תפילין קשה בעיני פירוש זה של שני יודין לפי הטעם ששמעתי על שני השינין מתלתא רישי ומארבע רישי דהוא כנגד שתי הכתיבות שיש לנו, כתב הלוחות וכתב ספר תורה, כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת שנאמר חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשין ארבעה דפנות לשלשה אוירות היא שין לארבעה ראשין של קמטים ונעשין שין משלשה האוירות, ואם היו שם שני יודין לא תהיה בגופו שין לפי שהראש אמצעי צריך שיגיע עד שולי השתים בכתיבה (ספרדית) [נפרדים]י וכן לשוקעת, והשנית כתיבה בולטת הוא כתב ספר תורה שכתבו משה שהוא בולט על הקלף. לפיכך שין של ד' ראשין כנגד שין של קדש היא ראשונה לבתים כמו שכתב הלוחות קודם לכתב ספר תורה ועוד שהוא כתב הבורא ראוי להיות ראשון וכן קבלתי מכל מלמדי כי קדש כנגד שין לארבע ראשין, ואם כדברי המחבר נאמר שכתב הלוחות על ימי המניח. ומכל מקום קבלתי שאין קפידא בהם ואין פסול אם החליף. ע"כ הג"ה\:
עי' תפילין פ"ג הל' א, ב, אור"ח לב סעי' מב ומג"א ס"ק לט, מג בהגה.
גרסינן בפרק הקומץ (שם) וצריך שיגיע החריץ למקום התפר, פירוש משך קמטי השין מבחוץ צריך שיגיע למטה עד התפירה, אבל רבינו שלמה פירש לענין חריץ הבדלת הבתים שיהיו עד למטה עד [בין ה]תפירה ובברייתא שם (לד, ב) נמי תניא אם אין חריצן ניכר פסולות גבי הבתים (סימני סה"ת שם). אמר רב חננאל אמר רב תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני, אמר אביי מעברתא של תפילין הלכה למשה מסיני (לה, א) פירש רבינו שלמה לאחר שהכניס האיגרות בבתים מקצע כל הבתים לבד עור בית רביעי מניח ארוך וכופלו למטה לכסות פיות הבתים וזהו בית מושבן של בתים, תיתורא לשון גשר, ומעברתא היינו מאותו עור הנכפל למטה עושה בליטה כפולה חוץ לבתים שמכניס לתוכה הרצועות ומושכות אילך ואילך ועוברות דרך אותו חור כפול(ות) הנה והנה שאינן תפורות שם, ויש שקוצצין (ע"ש בתד"ה תיתורא) כל עור הארבעה בתים למטה ולוקחין עור ממקום אחר ועושין בראשו כמין ארובה ומכניס שם הארבעה בתים וראש השני כופל למטה לעשות תיתורא ומעברתא כמו שפירשתי לעיל, ויש מפרשים (תד"ה מעברתא) מעברתא קרוי (זה) שיש שנותנין עור שני על בית של זרוע מצד זה לצד זה (סימני סה"ת שם): עי' תפילין פ"ג הל' א, ג. אור"ח לב סעי' מד, מב בהגה.
תניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רביב בתפרן ובאלכסונן (לה, א) פירוש העור הנכפל למטה שהיא התיתורא יתפור עם עור הבתים סביב בריבוע וכן יהיו נמי זויות בתפירה, וצריך שיהא שיעור זה באלכסון כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה ולא ארכה יתר על רחבה, וגם עור התיתורא והבתים היוצא חוץ לתפירה קוצצין בריבוע, ועור הבליטה הנכפל שקרוי מעברתא מקצרים כדי שיהא ניכר ריבוע עור התיתורא וגם עור הבתים בראשן, אף על פי שאין ראיה גמורה מתוך ההלכה שיצטרך שיהיו מרובעים (תד"ה תפילין) כשהן ארבעתן יחד מכל מקום מוכיח בשמושא רבה שהן מרובעות דקאמר מייתי אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי אבל בבית אחד לבדו אינו צריך ריבוע וגם בגובה הבתים אין קפידא בריבועו וכן תפילין של יד יש להם דין זה וצריך ריבוע בתפירה וכן בעור התיתורא וכן בגוף רוחב הבית בראשו (ע"פ סימני סה"ת רט ע"ש): עי' תפילין פ"ג הל' א, ב, ד. אור"ח לב סעי' לט.
התפירה צריכה להיות מגידי בהמה טהורה, וכתב בשימושא רבה שנים עשר תפירות יעשה בה כנגד שבטי ישראל ואם אין שם כי אם עשרה כשר, כשתסיר שבט מלכות ושבט כהונה הם יהודה ולוי נותרים עשרה, ואם עשה ארבעה עשר תפירות כנגד תוספת אפרים ומנשה טוב, בר מדעייל ונפיק, פירוש היינו מלבד שלשה מקומות במקום הבדלת הבתים יעביר חוט התפירה מצד זה לצד זה דרך חריץ והיינו דאמר בפרק הקומץ (לד, ב) ושוין שנותנין חוט (של) [או] משיחה בין כל אחת ואחת, ואם נפסקה התפירה בשלשה מקומות אין תקנה לחזור ולתפור אלא צריך תפירה [אחרת] חדשה כדאיתא בירושלמי (מגילה דף יב, א) רבי ירמיהטו אפסיק ליה גידא דרצועתא ושרון ליה תניינות ושרון ליה ולא מן אולפנין, פירוש שני פעמים בלבד התירוטז כשנפסקה (ע"פ סה"ת וסימנים רי ע"ש). ואני קבלתי דברצועה שנתפרה בגידין קאי על ידי שנפסקה וחזרה ונפסקה שמותר לתופרה בגידין וכן נפסקה עוד פעם שלישית שהרי לרבי ירמיה נפסקה שני פעמים מלבד פעם ראשונה והתירו לו וכן מוכיח בפרק הקומץ רבה (לה, ב) דקאמר מהו למתפרה ומעיילא לתפירה לגוואי דקאי התם ארצועות וקאמר התם פוק חזי מאי עמא דבר, ופירש רבינו יעקב (ע"ש בתו') להקל מכח הירושלמי ולא כפירוש רבינו שלמה שפירש שם להחמיר. וכן מוכיח לשון רצועתא דקציצה לא מיקרי רצועה: עי' תפילין פ"ג הל' י, יא, יח, יט והגמ"י, אור"ח לב סעי' נא, לג סעיף ב ובה"ל ד"ה להרמב"ם, ה.
משפט אורך הרצועות אמרינן בפרק הקומץ רבה (לה, ב) עד אצבע צרדה ובילמדינו פרשת בא משמע דהיינו דווקא בשל יד וכן בשימושא רבה ורב אלפס הביאו רצועה דימינא עד טיבורא דשמאליה כנגד החזה ובזרוע עד אצבע צרדה ויהיו משולשין בתלתא זמנין, כלומר שיכרוך סביב צרדה שלשה פעמים (ע"פ סימני סה"ת ריא), ורוחב הרצועה יותר מחטה ופחותה מכשעורה ואם פחות או יותר לית לן בה כך כתוב שם (תד"ה וכמה ע"ש). וכתב הרב רבי ברוך (סימני סה"ת שם) אם נפסקה הרצועה ופחותה מכשיעור אין (לו) תקנה לא לקושרה ולא לתופרה אבל לפי מה שקבלתי (מבואר לעיל) מותר וכן משמע בדברי הרב רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' שצט וע"ש תעפ"ר אות טז) [ובדברי רבינו שמשון]. ויזהר בהנחתן שלא יהפכו הרצועות דאמר רב נחמן ונוייהם לבר (סימני סה"ת שם): עי' תפילין פ"ג הל' יב, יד, אור"ח כז סעי' ח, יא ומ"ב ס"ק מב, לג סעי' ה.
קשר של תפילין הלכה למשה מסיני (מנחות לה, ב) היינו השם שרגילין לומר שיש שין בקמט הדפוס לכאן ולכאן ואות דל"ת בקשר של ראש ובקשר של יד עוברת מעט הרצועה ונראית כמין יוד ובכך נעשה השם של ש-די (ע"פ לשון סימני סה"ת ריב). אמנם אין נראה לרבינו יצחק שאין זה נזכר בשום מקום לא דלת ולא יוד אלא נקרא קשר מקום הדלת ובפרק במה מדליקין (שבת כח, ב) מוכח שאין שום אות ברצועות גבי לא נצרכה אלא לרצועותיהן שאין שם תורה ולמעלה (שם) אמר ששין של תפילין נקראת תורה ואם היה שם דלית ויוד גם ברצועותיהן יש תורה (מנחות שם תד"ה אלו): עי' תפילין פ"ג הל' א, יג, אור"ח לב סעי' נב.
וכיצד סדר הנחתן, יניח תחילה של יד דכתיב וקשרתם לאות על ידיך ויברך להניח תפילין ואחר כך יניח של ראש ויברך על מצות תפילין שאחרי עשה של יד כתיב והיו לטוטפות בין עיניך (מנחות לו, א). ואמרו רבותינו (שם) כל זמן שיהא בין עיניך יהיו שתים ולכך כשחולץ חולץ של ראש תחילה, ויניחם בתיק ואחר [כך] יחלוץ של יד ויניחם על של ראש בתיק ועתה כשירצה להניחם ימצא אותם של יד מזומנות שאם היה מניחם בתיק תחת אותם של ראש היה צריך להעביר על המצות להסיר אותם של ראש לצד אחר עד שיניח אותם של יד וזהו מה שאנו אומרים בפרק אמר להם הממונה ביומא (לג, ב ותו') עבורי דרעא אטוטיפתא אסירא, פירוש להקדים בתיק זרוע לשל ראש אסור מטעם שאמרנו, עבורי לשון הקדמה כמו ויעבור את הכושי: עי' תפילין פ"ד הל' ה, ח, סימני סה"ת ריג, אור"ח כה סעי' ה, כח סעי' ב.
ויניח ביד שמאל דכתיב ידכה יד כהה ועוד כתיביח וכתבתם וקשרתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, ואם הוא איטר יניח בימין העולם שהוא שמאלו ואם הוא שולט בשתי ידיו יניח בשמאל העולם (לז, א) (סימני סה"ת ריג). ויניח בזרוע במקום קבוצת הבשר שיש שם הנקרא קיבורת [כדאמר התם על ידכה זו קיבורת] על שם קבוצת הבשר כמו קיבורה דאהיני (שם ובתו') פירוש אשכול של תמרים ותניא בתוספתא (שבת פ"ט הט"ו) מנין לזרוע שהוא קרוי יד שנאמר (שופטים טו, יד) ותהיינה העבותים אשר על זרועו[תיו] כפשתים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו. ויכוין כנגד הלב שנאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם ודרשינן התם (לז, ב) שתהא שימה כנגד הלב. ובמסכת אהלות (פ"א מ"ח) נמי מוכיח שהזרוע הוא העצם המחובר לכתף מצד אחד וראשו השני מחובר למרפק הוא קודא בלע"ז נמצא שיכול לכוין ממש כנגד הלב. ותפילין של הראש [בגובה הראש] מקום שמוחו של תינוק רופס, ויש שם מקום להניח שני תפילין (עירובין צה, ב), ותניא בפרק הקומץ רבה (שם) נאמר כאן בין עיניך ונאמר להלן (דברים יד, א) לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה של ראש מקום שעושה קרחה אף כאן כן. והקשר של תפילין יהדק בראש למעלה בעורף ולא במפרקת כדי שיהו ישראל למעלה כדאמרינן התם (לה, ב), ורוחב הקציצה לכתחילה שני אצבעות כדאיתא בשימושא רבה (סימני סה"ת ריג) ואם פחות או יותר לית לן בה: עי' תפילין פ"ד הל' א - ג, אור"ח כז סעי' א, ו, י, לב סעי' מא ומ"ב ס"ק קפט.
אמרינן בפרק הקומץ (לה, ב ובתו') מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן עד שעת קשירתן, פירוש קשירתן זהו הידוקן בשעת הנחתן כמו שיליא הקשורה בוולד שאם היה עושה קשירה ממש בכל פעם שמניחם לא תתיישב ההלכה בפרק המוצא תפילין (עירובין צז, א) [המוצא תפילין]כ בשבת בחוץ דמשמע התם דחדשות אסור להניחן בראשו משום קשר של קיימא שעדיין לא נ[ת]קשרו אבל ישנות מותרות משמע שבישנות אין צריך קשירה (בכל יום), ובשל יד נמי אף על גב דכתיב וקשרתם אין צריך קשירה בכל יום כדמשמע במסכת מקוואות (פ"י מ"ג) שמונה שם קשרים שאין צריך שיבא בהם מים בשעת טבילה ומונה שם קשר של ראש בזמן שהוא אוצא קשר של יד (בזמן) שאינו עולה ויורד פירוש שקבוע ואינו עולה ויורד כשלנו, ומדאין צריך להתירו בשעת טבילה יש ללמוד שקשר של קיימא הוא, פירוש אוצא דחוק כלומר נקשר בדוחק כמו אוצצא בפרק המפקיד (ב"מ מ, א): עי' תפילין פ"ג הי"ג, הגמ"י פ"ד אות ה, אור"ח כה סעי' ח.
גרסינן התם (לו, א) לא סח בין של יד לשל ראש מברך אחת סח מברך שתים, פירש רב יהודאי גאון (ה"ג דף מז, א) ורב עמרם ורבינו יעקב (שם תד"ה לא) לא סח אינו מברך אלא אחת של ראש אבל סח מברך שתים על של ראש, וכן ראיתי בפירוש בילמדינו (סוף פרשת בא) שאפילו מניח זה אחר זה בלא סיחה שיברך על של יד להניח ועל של ראש על מצות תפילין, ולא כדברי המפרשים (רש"י רי"ף ורמב"ם) לא סח מברך אחת כלומר יוצא בברכה שבירך על של יד, אף על פי שישנו בירושלמי (ע"ש ברכות דף יד, א ודף סו, א ובמה"פ) תלמוד שלנו עיקר, ועוד יכול להיות שאותה דירושלמי נאמרה קודם דשלח רבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן שמברך שתים. ותפילין של ראש אין מעכבין של יד ושל יד אין מעכבין של ראש ומי שאינו מניח אלא אחת מהן מברך שתים: עי' תפילין פ"ד הל' ד - ו והגמ"י, אור"ח כה סעי' ה, ט, סי' כו.
והחולץ תפילין לא יברך לשמור חוקיו ולא שום דבר ואפילו חולצן סמוך לחשיכה שבני מערבא שהיו מברכין כן (ברכות מד, ב) מפרש בירושלמי (ברכות דף יד, ב) שהיו סוברים דושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג, י) בחוקת תפילין הכתוב מדבר וימים ולא לילות אבל אין הלכה כן אבלכא הלכה דבחקת הפסח הכתוב מדבר דהא אמר רב אשי בפרק הקומץ (לו, ב) הלכה דלילה זמן תפילין (הוא) ואין מורין כן שמא יישן בהם או שמא יפיח בהן (שם תד"ה ושמרת): עי' תפילין פ"ד הל' י, יא והגמ"י, אור"ח סי' כט, ל סעי' ב.
וזמן הנחתן שחרית לכתחילה אמר אביי (ברכות ט, ב) לתפילין כאחרים דאמרי משיכיר חברו ברחוק ארבע אמות (סימני סה"ת ריג) ופירש בירושלמי (שם דף ז, ב) ברגיל ואינו רגיל כהדא דאזיל לאכסניא ואזיל ואתי לקיצים, פירוש משיכיר חבירו שאינו רגיל בו אלא לפרקים כאדם שבא לאכסניא לפרקים: עי' תפילין פ"ד ה"י, אור"ח ל סעי' א.
תניא (מנחות לו, א) היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשיגיע זמנה ימשמש בהן ומברך, על זה כתב רבינו שמשון מכאן נראה דכשאדם משכים והולך קודם היום ומתעטף בציצית אין צריך להסיר טליתו כשיאיר היום כדי לחזור ולהתעטף ולברך דכיון דממשמש בו יכול לברך, אף על פי שיש לחלק כי בתפילין מצוה למשמש כדלקמן מכל מקום אין נראה לחלק דבפרק התכלת (מג, א) מדמי תפילין לציצית לעניין משמוש ולברך (תד"ה וכשיגיע): עי' אור"ח ל סעי' ג, ח סעי' טז בהגה.
גרסינן בפרק הקומץ (לו, ב) שאין מניחין תפילין בשבתות וימים טובים מפני שהן גופן אות. ובחול המועד של פסח וסוכות יש אומרים שאין מניחין תפילין שיש בהן אות בפסח מצות ובסוכות סוכה ולולב, אבל בירושלמי (מו"ק דף יב, ב) משמע שמניחין אותן, דקאמר ההוא גברא דאבד תפיליו אתא לקמיה דרב חננאל שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה לספרא זיל הב ליה תפילך ואת כתוב לך אחריני דתנן כותב אדם תפילין לעצמו לאחרים לא אתא לקמיה דרב אמר ליה לספרא זיל כתוב ליה להדיא, מתניתין פליגא עליה דרב [דאמר] כותב אדם תפילין לעצמו [לעצמו אין אבל] לאחרים לא, [רב] פתר ליה בכותב להניח, פירוש רב מפרש המשנה להניח עד לאחר המועד אבל לצורך המועד יכול לכתוב אף לאחרים (מנחות שם תד"ה יצאו ע"ש). וכן פסקו רבינו שמשון ב"ר אברהם ורבינו (יצחק בר רבי ברוך) [ברוך ב"ר יצחק (בסה"ת שם)]. ואות פסח וסוכות הוא מעשיית מלאכה ובחול המועד מותר מן התורה (כדמפרש התם): עי' תפילין פ"ד ה"י והגמ"י אות ט, יום טוב פ"ז הי"ג, אור"ח סי' לא, תקמה סעי' ג.
וצריך שימשמש בהן לפרקים כשמונחים בראשו ובזרועו כדי שלא יסיח דעתו מהם קל וחומר מציץ (סימני סה"ת ריג) שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד (שמות כח, לח) שיש בו כמה (אזהרות ו)אזכרות על אחת כמה וכמה (מנחות לו, ב) שימשמש בהן לפרקים וגרסינן בפרק לולב וערבה (סוכה מו, א) אמר מר זוטרא חזינא ליה לרב פפאכד דכל אימת דמנח תפילין מברך רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי מברכי (ע"פ סימני סה"ת שם ע"ש): עי' תפילין פ"ד הי"ד, אור"ח כח סעי' א, ב"י סי' כה דף כז, א וש"ע סעי' יב, בהגר"א סי' סא סעי' כה.
וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסולה. ושלש הפרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה (רמב"ם תפילין פ"ב ה"ב) ואם כתב חסר מלא פסול עד שימחק את היתר, ואם כתב המלא חסר פסול ואין לו תקנה (שם ה"ג): עי' אור"ח לב סעי' כ, כג, לו.
ואלו החסרות והמליאות כמו שכתבן רבינו משה (שם הל' ד - ז) מתוך ספר קדמון שהיה במצרים והיו בו כ"ד ספרים והיה בירושלים מקדם להגיה ממנו הספרים ועליו היו סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו כמה שנים והגיהו פעמים רבות (ע"פ רמב"ם פ"ח ה"ד). פרשה ראשונה קדש לי, כל בכור מלא, זכור מלא, בחזק חסר, הוציא מלא, יצאים חסר, יביאך מלא, והאמרי חסר, והיבוסי מלא, לאבתיך חסר, העבדה חסר, מצת חסר, השביעי מלא, מצות מלא, שאר חסר, גבלך חסר, בעבור מלא, לאות מלא, (תורת מלא), ולזכרון מלא, עיניך מלא, [תורת מלא], הוצאך חסר יוד, החקה חסר, למועדה מלא. פרשה שניה והיה כי יבאך חסר, ולאבתיך חסר, חמר חסר, בכור מלא, בחזק חסר, הוציאנו מלא, ויהרג חסר, בכור מלא, מבכר חסר, ועד בכור מלא, זבח חסר, וכל בכור מלא, לאות מלא, ידכה כתוב בה"י, ולטוטפת חסר וי"ו אחרונה, עיניך מלא, בחזק חסר, הוציאנו מלא. פרשה שלישית שמע, מאדך חסר, לבניך מלא, בביתך בלא יו"ד שניה, [ובקומך מלא, לאות מלא, ידך חסר יו"ד], לטטפת חסר שני ווין, עיניך מלא, (ובקומיך מלא, לאות מלא, ידך בלא יוד שניה), מזזות חסר וי"ו ראשונה, ביתך חסר יו"ד שניה, ובשעריך מלא. פרשה רביעית והיה אם שמע חסר, מצותי בוי"ו אחת, יורה מלא, ומלקוש מלא, ותירשך חסר וי"ו, והשתחויתם מלא, יבולה מלא, הטבה חסר, [נתן חסר], אתם חסר, לאות מלא, לטוטפת חסר וי"ו שניה, עיניכם מלא, [אתם חסר], בביתך בלא יוד שניה, ובקומך מלא, מזוזות מלא, [ביתך בלא יו"ד שניה], ובשעריך מלא, לאבתיכם חסר וי"ו:
וכתב רבינו משה (שם ה"ח), וצריך ליזהר בתגין של אותיות והן כמו זיינין זקופות על האותיות שיש להם תגין כמו שהן כתובין בספר תורה הבדוק ואלו הן. פרשה ראשונה יש בה אות אחת בלבד, מ"ם סתומה של מימים ועליה שלשה זיינין. פרשה שניה יש בה חמש אותיות וכל אחת מהן הי"א ועל כל הי"א מחמשתן ארבע זיינין והן הי"א של ונתנה והי"א ראשונה והי"א שניה של כי הקשה והי"א של ויהרג והי"א של ידכה. פרשה שלישית יש בה חמש אותיות ואלו הן קו"ף של ובקומך יש עליה שלשה זיינין וקוף של וקשרתם יש עליה שלשה זיינין וטי"ת טי"ת ופ"א של לטוטפת על כל אחד מהם שלשה זיינין. פרשה רביעית יש בה חמש אותיות ואלו הן פ"א של ואספת יש עליה שלשה זיינין ותיו של ואספת יש עליה זיין אחת וטי"ת טי"ת ופ"א של ולטוטפת על כל אחת מהן ארבע זיינין, כל האותיות המתויגות שש עשרה ואם לא עשה התגין או הוסיף או גרע בהן לא פסל: עי' אור"ח לו סעי' ג.
ובהלכות ספר תורה (עשה כה דף קח, א) מבואר דקוצו של יוד מעכב וצריך שיהא ראשו כפוף. וגם גופן של אותיות אחרות מבואר שם. וגם דין ניקב האות או תוכו או ברגלו הכל יתבאר שם: עי' תפילין פ"א ה"א, אור"ח לב סי' ד בהגה.
הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבודקן ולאחר שבדקן והחזירן לעורן או לקחן מן המומחה ולא בדקן אין צריכין בדיקה, אפילו אחר כמה שנים כל זמן שחפויין שלם הרי הן בחזקתן ואין חוששים להם שמא נמחקה אות מתוכן או נקבה כדתניא במכילתא (סוף פרשת בא) ובירושלמי דעירובין פרק אחרון (דף נט, ב) הלל הזקן אומר אלו תפילין של אבי אימא (ע"פ רמב"ם שם הי"א). תנו רבנן בפרק התכלת (מב, ב) תפילין יש להן בדיקה, פירוש יכול אדם לבודקן אם דקדק בהן בחסרות ויתרות, ואין נקחין אלא מן המומחה, פירוש לכתחילה קאמר גזירה שמא יצא בהם קודם בדיקה שיש טורח לסתור התפירה ולחזור ולתופרה, ס"ת ומזוזות יש להן בדיקה ונקחין מכל אדם שהן מזומנות לדקדק בהן, אבל אין חוששין כלל שמא לאכו נתעבדו לשמן כי הכל בקיאין בכך כך פירש רבינו יצחק (בתוס' שם ד"ה תפילין ושט"מ אות כג): עי' אור"ח לט סעי' ח - י.
מוכיח[ות ההלכות] בברכות שהפטור מקריאת שמע פטור מתפילין, ואמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה מב, א) קטן שיודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, וגרסינן במסכת חולין (קי, א) שחולי מעיים פטור מתפילין (ע"פ רמב"ם פ"ד הי"ג וכס"מ):
תפילין צריכין גוף נקי (כאלישע בעל כנפים וכו' (שבת מט, א)) כדמפרש התם שלא יישן בהם ושלא יפיח בהם לפיכך אסור לישן בהן שינת קבע, ולא שינת עראי אם מונחות בידו כדמפרש בפרק הישן (סוכה כו, א ורש"י) אבל מונחות בראשו ובגדו עליהן ישן שינת עראי כדי הילוך מאה אמה (עי' רמב"ם שם הל' טו טז והגמ"י). ולא יאכל בהן אכילת קבע אבל אכילת עראי מותר (ע"פ רמב"ם שם): עי' אור"ח לז סעי' ב, מ סעי' ח, סי' מד.
היה צריך לבית הכסא אפילו להשתין חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות ומוסרן לחבירו. ואם אין שם חבר וירא שמא יקחו אותן בני אדם אם יניחם לחוץ פוסק רבי יהושע בן לוי (ברכות כג, א) הלכה דגוללו כמין ספר תורה ואוחזו בימינו כנגד לבו (ע"פ רמב"ם הי"ז ע"ש). ויש מפרשכז גוללן בבגדו ובידו כמו שאומר שם למעלה. אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא יוצאה רצועה מתחת ידו טפח, ומכאן משמע קצת שהם בידו בלא שום בגד. ומורי רבינו יהודה כתב שבמקום שאין קבוע לפנות מותר להשתין בהם מים כשהם מונחים בראשו שאין לגזור שם שמא יפנה (שם תד"ה חיישינן). שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון מפני הסכנה (שם כ, א). תניא בפרק הישן (סוכה כו, ב) שכח ושימש מטתו בתפילין לא יגע בהן עד שיטול ידיו. ולא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו בתוך ארבע אמות של מת או ארבע אמות של קבר כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות יח, א). בית שיש בו תפילין או ספר תורה אסור לשמש [בו] מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין, אבל אם היה [ה]כלי השני מזומן להם אפילו עשרה כלים ככלי אחד הם חשובים, ואם הניחם כלי בתוך כלי מותר להניחם תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשומרן ואפילו אשתו עמו במטה (רמב"ם הכ"ד). עיקר אלה ההלכות בפרק מי שמתו.כח ובשאלתות (מה) אומר שאין לו ליתן תפילין לאדם [כשר] כשהולך לבית הכסא דאמר רבה בר בר חנה (שם כג, א) כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן וכן אמר רבא כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן כי [הוה] אזיל לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא (הוה) יהיב לן, תפילין לא יהיב לן. ואמר רבי יהושע בן לוי (שם כו, א) שספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה טפחים, ובעניין אחר אסור לשמש מטתו באותו בית ואין די להניחו כלי תוך כלי: עי' תפילין פ"ד הל' יז, יח, כ, כא, כג, ס"ת פ"י ה"ז והגמ"י וכס"מ. הגמ"י פ"ד אות נ - ע, אור"ח מג סעי' א, ה, ח, מה סעי' א, מ סעי' ב, ג, רמ סעי' ו.
ולמעלה בפרשת ואהבת (סוף עשה ג) פירשתי טעמים נאים בתפילין שדרשתי לרבים וכל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיה לח, טז) ה' עליהם יחיו: