Videos by Sivan Rajuan Shtang
The tension around the history of tracking Mizrahi women to cleaning work has risen in recent yea... more The tension around the history of tracking Mizrahi women to cleaning work has risen in recent years in the arenas of poetry, academic research, and art – in photography and video-art works of contemporary, third-generation to immigration, Mizrahi-women-artists. These artists operate within the tradition of Feminist Body-Art, but unlike Ashkenazi women-artists, who applied this artistic tradition in a way that left the racial aspect of their identity transparent, Mizrahi-women-artists focus on it, and place it within the social, cultural and political context of their work; they examine the intersections between gender, race and class, relevant to their lives, by using one of the historical and effective tools of colonial power: photography. The paper focuses on the ways artists Dafna Shalom, Vered Nissim, Tamar Nissim, Moran Asraf, and Leor Grady relate to the Zionist hegemonic photography. I show how they deconstruct the racialized image designed for them over the course of the histor 171 views
Papers by Sivan Rajuan Shtang
Black Brick: Mizrahi Jews Write a New Israeli Reality, 2025
"Mizrahi Feminist Art:" an entry I wrote for "Black Brick: Mizrahi Jews Write a New Israeli Real... more "Mizrahi Feminist Art:" an entry I wrote for "Black Brick: Mizrahi Jews Write a New Israeli Reality", edited by Reut Reina Bendrihem and Hani Zubida (2025, Hakibbutz Hameuchad). The entry summarizes and defines my work in progress towards a first monograph on this topic. It includes a demonstration of four prominent themes in Mizrahi feminist art, through short readings of artworks by prominent Mizrahi feminist artists: *Culture*: The Erasure of the Jewish Arab Voice (in Dafna Shalom's work), *Body*: The Orientalist Gaze and the Mizrahi Feminine Body (Tal Shohat's work), *Class*: Tracking Mizrahi Women to Cleaning Work* (in Vared Nissim's work), and *Kinship*: Separation Between Parents and Children (in Tamar Nissim's work).
לבנה שחורה: מזרחים ומזרחיות כותבים מציאות ישראלית חדשה, 2025
אמנות פמיניסטית מזרחית" - ערך אחד מתוך למעלה משמונים ערכים המאוגדים בתוך הספר "לבנה שחורה: מזרחים... more אמנות פמיניסטית מזרחית" - ערך אחד מתוך למעלה משמונים ערכים המאוגדים בתוך הספר "לבנה שחורה: מזרחים ומזרחיות כותבים ,מציאות ישראלית חדשה" (2025) בעריכת רעות היינה בנדריהם והני זובידה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
הערך מסכם, מגדיר את עבודתי, הנמצאת בתהליך, לקראת מונוגרפיה ראשונה בנושא זה. הערך כולל הדגמה של ארבעה נושאים בולטים באמנות הפמיניסטית המזרחית, באמצעות קריאות קצרות ביצירות של אמניות פמיניסטיות מזרחיות בולטות: 1. *תרבות*: מחיקת הקול הערבי היהודי (ביצירתה של דפנה שלום) ,2. גוף: המבט המזרחי וגוף הנשי המזרחי (ביצירתה של טל שוחט) 3. *מעמד*: הסללת נשים מזרחיות לעבודת ניקיון (ביצירתה של נסים), 4. *יחסי שארות*: הפרדה בין הורים לילדים (ביצירתה של תמר נסים).
https://www.kibutz-poalim.co.il/%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94?srsltid=AfmBOoqkCtiN4idl4w22OyoICdDQoxqGU_nmv6bUBTdkPLjf1pqqgsAd
Maarav, 2008
An essay (published in 2008) about the video 'Operation Atropos' by the theoretician and artist C... more An essay (published in 2008) about the video 'Operation Atropos' by the theoretician and artist Coco Fusco.
Maarav, 2018
A book review of "Visual Culture in Israel" (2017), edited by Sivan Rajuan Shtang and Noa Hazan.
אוניברסיטת בן גוריון, 2024
ג'מעאה: כתב עת בינתחומי לחקר המזרח התיכון, 2023
מאמר זה מבקש לשרטט את קווי המתאר של משטר הראייה הציוני בתקופת היישוב
מבעד לפרספקטיבה כפולה, מגדרי... more מאמר זה מבקש לשרטט את קווי המתאר של משטר הראייה הציוני בתקופת היישוב
מבעד לפרספקטיבה כפולה, מגדרית וגזעית. הניתוח שאציג משלב את גישת
לימודי תרבות חזותית ולימודי גזע ביקורתיים וההצטלביות. על
יסוד ניתוח זה אני טוענת כי שלוש פרקטיקות קולוניאליות דומיננטיות — בוטניקה,
תערוכה וצילום — שימשו את הממסד הציוני, וכוננו משטר ראייה,
שהצפין חלוקת תפקידים מוגזעת, פנים־לאומיות, בין אשכנזים ובין מזרחים. חלוקת
תפקידים זו נשענה על דימוי מגדרי מוגזע של נשים מזרחיות. דימוי זה התבסס על
ייחוס תכונות נשיות, והוא שימש מודל להגזעת הציבור המזרחי כולו ולהצגתו בעמדה
מוחלשת בשיח באמצעות מערך הצמדים הבינארי גברי־נשי, מודרני־מסורתי, הווה
ציוני־עבר ילידי ופעולה פוליטית־עמל הישרדותי. כך הייתה המחשה חזותית של
תכונות הנחשבות נשיות רכיב בהגזעה של מזרחים וכן הייתה לנדבך בהמצאתה
של גנאלוגיה לאומית ציונית, שבה סומנה יהדות המזרח כתלותית לעומת הציונית
האשכנזית, שהוצגה כישות גברית מגוננת ומצילה.
מסגרות מדיה, 2023
כיצד נראה אי־שוויון? כיצד ניתן לתקן אותו? מאז שפורסם מאמרה של אלה שוחט “לדובב את השתיקות: ייצוג ה... more כיצד נראה אי־שוויון? כיצד ניתן לתקן אותו? מאז שפורסם מאמרה של אלה שוחט “לדובב את השתיקות: ייצוג האשה והמזרח בקולנוע הישראלי”, ובו טענה כי הקולנוע הישראלי משקף את מיתוס השוויון כפי שטופח בידי השיח הציוני, חשפו מחקרים את ההטיות הגזעיות בדימוי החזותי של נשים מזרחיות בתקשורת הישראלית. הטיות כאלה מאפיינות את התופעה שאני מכנה “תקשורת חזותית של אי־שוויון”: תקשורת חזותית מבוססת ידע וסמכות הגמוניים, התומכת בשעתוק מציאות חומרית של אי־שוויון חברתי. במאמר אציע את מודל ההיפוך האפיסטמי לתיקון תופעה זו. לטענתי, היפוך במקור הסמכות והידע מאפשר תנאים פוליטיים לקיומה של תופעה נגדית, שאותה אני מכנה “צדק חזותי”: תקשורת חזותית המבוססת על היתרון האפיסטמי שמגולם בידע הממוקם ובניסיון הנחווה של מיעוטים פוליטיים. טענה זו מודגמת במאמר באמצעות מקרה מבחן – השינוי שחל בדימוי החזותי ההגמוני של עוזרת הבית המזרחית, כאשר את עמדת הייצור של הדימוי מאיישות נשים מזרחיות, אומניות המבנות את התחביר החזותי של הדימוי ואת השיח הפוליטי שנקשר אליו מחדש.
Media Frames, 2023
What does inequality look like? How can it be fixed? Since the publication of Ella Shohat’s artic... more What does inequality look like? How can it be fixed? Since the publication of Ella Shohat’s article, “Making the Silences Speak: The Representation of Women and the East in Israeli Cinema,” wherein she claimed that Israeli cinema reflects the myth of equality fostered by the Zionist discourse, studies have revealed racial biases in the visual image of Mizrahi women in Israeli visual media. Such biases characterize the phenomenon that I term “visual communication of inequality”: visual communication based on hegemonic knowledge and authority, supporting the reproduction of a material reality of social inequality. In this article, I propose the model of “epistemic reversal” to address this phenomenon. I argue that a reversal in the source of authority and knowledge enables the political conditions for a counter-phenomenon, which I term “visual justice”: Visual communication that relies on the epistemic advantage embodied in the situated knowledge and the lived experience of political minorities. This claim is demonstrated in the article through a test case – the hegemonic visual image of the Mizrahi housekeeper and its transformation, when the production position of the image is manned by Mizrahi women, contemporary artists who reconstruct the visual syntax of the image, and its associated political discourse.
תקציר
כיצד נראה אי־שוויון? כיצד ניתן לתקן אותו? מאז שפורסם מאמרה של אלה שוחט “לדובב את השתיקות: ייצוג האשה והמזרח בקולנוע הישראלי”, ובו טענה כי הקולנוע הישראלי משקף את מיתוס השוויון כפי שטופח בידי השיח הציוני, חשפו מחקרים את ההטיות הגזעיות בדימוי החזותי של נשים מזרחיות בתקשורת הישראלית. הטיות כאלה מאפיינות את התופעה שאני מכנה “תקשורת חזותית של אי־שוויון”: תקשורת חזותית מבוססת ידע וסמכות הגמוניים, התומכת בשעתוק מציאות חומרית של אי־שוויון חברתי. במאמר אציע את מודל ההיפוך האפיסטמי לתיקון תופעה זו. לטענתי, היפוך במקור הסמכות והידע מאפשר תנאים פוליטיים לקיומה של תופעה נגדית, שאותה אני מכנה “צדק חזותי”: תקשורת חזותית המבוססת על היתרון האפיסטמי שמגולם בידע הממוקם ובניסיון הנחווה של מיעוטים פוליטיים. טענה זו מודגמת במאמר באמצעות מקרה מבחן – השינוי שחל בדימוי החזותי ההגמוני של עוזרת הבית המזרחית, כאשר את עמדת הייצור של הדימוי מאיישות נשים מזרחיות, אומניות המבנות את התחביר החזותי של הדימוי ואת השיח הפוליטי שנקשר אליו מחדש
الملخص
كيف يبدو عدم المساواة؟ كيف يُمكِن إصلاحه؟ منذ نشر مقال إيلاه شوحط “استنطاق الصمت: صورة المرأة والشرق في السينما الإسرائيليّة”، الذي ادّعت من خلاله أنّ السينما الإسرائيليّة تعكس أسطورة المساواة كما تمّت رعايتها وبنائها على يد الخطاب الصهيونيّ، كشفت الأبحاث الانحرافات العنصريّة في التمثيل البصريّ للنساء الشرقيّات في وسائل الإعلام الإسرائيليّة. هذه الانحرافات تميّز الظاهرة التي أسمّيها “وسائل إعلام بصريّة لعدم المساواة”: وسائل إعلام بصريّة مُأسَّسة على معرفة ومرجعيّة مُهَيْمِنة تدعم نسخ واقع مادّيّ لعدم مساواة اجتماعيّ. في هذا المقال سأقترح موديل التحوُّل المعرفيّ لإصلاح هذه الظاهرة. بحسب ادّعائيّ، التحوُّل في مصدر المرجعيّة والمعرفة يتيح ظروفًا سياسيّة لوجود ظاهرة عكسيّة، التي أسمّيها “العدل البصريّ”: وسائل اتّصال بصريّة مُأسَّسة على الأفضليّة المعرفيّة المشمولة في المعرفة المُمَوْضَعة وفي الخبرة التي تخوضها الأقليّات السياسيّة. تمّ إعطاء مثال على هذا الادّعاء في هذه المقالة بواسطة حالة الاختبار – التغيير الذي طرأ على الصورة البصريّة المُسيطِرة للمُساعِدة البيتيّة الشرقيّة، في الوقت الذي تتواجد في محطّة الإنتاج لهذه الصورة نساء شرقيّات، فنّانات اللاتي تبني الصورة البصريّة للصورة والخطاب السياسيّ الذي يرتبط به من جديد.
Arts
The colonial visual archive has occupied in recent decades the work of scholars and artists from ... more The colonial visual archive has occupied in recent decades the work of scholars and artists from indigenous and racial minority communities, who revealed it as a major apparatus of historical meta-narratives. This article aims at pushing forward this preoccupation by revealing an additional scene: the art of Mizrahi women, descendants of Jewish communities of Arab and Muslim countries. Relying on a visual culture approach and focusing on an analysis of artworks by Mizrahi artist Vered Nissim, as well as on photographs of Mizrahi women, fund in Zionist archives, I demonstrate how Nissim’s work challenges the racial category of Mizrahi women as “natural workers”, constructed in the Zionist historical meta-narrative. Nissim does so by re-enacting the category’s paradigmatic visual image—the Mizrahi women cleaning worker—in a different way, visually and discursively. Body, voice, and visual image, three instances of the subjectivity of Mizrahi women cleaning workers that were separated,...
Jama'a: an Interdisciplinary Journal of Middle East Studies, 2023
This article outlines the construction of the Zionist Scopic Regime during the Yishuv period, by ... more This article outlines the construction of the Zionist Scopic Regime during the Yishuv period, by using race and gender as analytical perspectives. Relying on the approaches of Intersectionality, Visual Culture Studies and Critical Race Studies, I argue that three dominant colonial practices, photography, botany and exhibitions, served the Zionist establishment for the construction of a Zionist Scopic Regime which encoded intra-national, racialized division of roles between the Ashkenazi and Mizrahi groups. This racialized division of roles was based on a racialized visual gender image of Mizrahi women. The principle of racialization through feminization, which underlies the Zionist visual image of Mizrahi women, served as a model for the racialization of Mizrahi communities as a whole. The Mizrahi public was visualized using signifiers of the disadvantaged discursive position within the hierarchical oppositions, male\female, modern\traditional, Zionist present\Jewish past, and political action\survival labor. Thus, feminization, as a visual element which was used to racialize the Mizrahi public, became a pillar in the visual invention of a national Zionist genealogy in which Mizrahi Jews were constructed as dependent, in opposition to the Ashkenazi Zionist nationalism, which was constructed as a protective and redeeming male entity.
מאמר זה מבקש לשרטט את קווי המתאר של משטר הראייה הציוני בתקופת הישוב , וזאת
מבעד לפרספקטיבה כפולה, מגדרית וגזעית. באמצעות ניתוח הנשען על גישות ההצטלביות
(Intersectionality), לימודי התרבות החזותית (Visual Culture Studies), ולימודי גזע
ביקורתיים ((Critical Race Studies אני טוענת כי שלוש פרקטיקות קולוניאליות דומיננטיות,
צילום, בוטניקה ותערוכה, שימשו את הממסד הציוני זו לכינונו של משטר ראייה (Scopic
Regime) המקדד חלוקת תפקידים מוגזעת, פנים לאומיות, בין הקבוצות האשכנזית
והמזרחית. חלוקת תפקידים זו התבססה על דימוי מגדרי מוגזע של נשים מזרחיות. עיקרון
הנישוי (feminization), שבבסיסו של דימוי זה, שימש כמודל להגזעת הציבור המזרחי ככלל
ולהצגתו בעמדה הדיסקורסיבית המוחלשת במסגרת מערך הצמדים הבינארי נשי/גברי,
מודרני/מסורתי, הווה ציוני/עבר ילידי ופעולה פוליטית/עמל הישרדותי. כך, נישוי כאלמנט
חזותי המגזיע מזרחים.יות היה לנדבך בהמצאתה של גיניאולוגיה לאומית ציונית, אשר
במסגרתה סומנה יהדות המזרח כתלותית מול הלאומיות הציונית האשכנזית, שהוצגה כישות
גברית מגוננת ומצילה.
Arts , 2023
The colonial visual archive has occupied in recent decades the work of scholars and artists from ... more The colonial visual archive has occupied in recent decades the work of scholars and artists from indigenous and racial minority communities, who revealed it as a major apparatus of historical meta-narratives. This article aims at pushing forward this preoccupation by revealing an additional
scene: the art of Mizrahi women, descendants of Jewish communities of Arab and Muslim countries. Relying on a visual culture approach and focusing on an analysis of artworks by Mizrahi artist Vered Nissim, as well as on photographs of Mizrahi women, found in Zionist archives, I demonstrate how Nissim’s work challenges the racial category of Mizrahi women as “natural workers,” constructed in the Zionist historical meta-narrative. Nissim does so by re-enacting the category’s paradigmatic
visual image–the Mizrahi women cleaning worker–in a different way, visually and discursively. Body, voice, and visual image, three instances of the subjectivity of Mizrahi women cleaning workers that were separated, shaped, and mediated through Zionist colonial visual archives unite in Nissim’s work when embodied by a real Mizrahi woman cleaning worker: her mother, Esther Nissim. By casting her mother to play herself over the past twenty years, Nissim creates political conditions for the appearance of her mother as the author of her own history as she orally, bodily, and visually writes it in front of her daughter’s camera. Thus, Nissim joins a transnational phenomenon of global south artists who create political conditions enabling the self-imaging of colonized peoples, empowering
the reading of colonial imagery and the historical meta-narratives attached to it through their situated knowledge and lived experience and, thus, constructing a counter history communicated visually.
This article is an open access article distributed under the terms and conditions of the Creative Commons Attribution (CC BY
Women & Performance: a journal of feminist theory , 2023
How does the history of a nation’s relation to transgender subjects affect their situated imagini... more How does the history of a nation’s relation to transgender subjects affect their situated imaginings of national territorial borders, collectivity boundaries and gender barriers? This article offers an answer to this question through a close reading of photographs by the artist Yael Meiry. Based on a visual culture analysis of Meiry’s intervention in dominant Zionist historical narrative I argue that by using their photography as an arena of a feminist, gender nonconforming situated imagining, Meiry upturns Zionist normative border-making of territory, collective and gender, demonstrating that they are always interrelated and interconnected. The article focuses on the ways in which Meiry’s situated imagination challenges the imposed normativity of the Zionist mechanisms of bordering as it is embodied in three historical dominant Zionist icons of borders, boundaries, and barriers, which were constructed as a part of the invention of a national tradition: the map, as an icon of Zionist territorial borders; the palm tree, as an icon of Zionist collective boundaries; and the fist, as an icon of the Zionist gender barriers.
Israel Studies, 2022
How does Zionism's relation to Mizrahi women affect their situated imagination of identity? This ... more How does Zionism's relation to Mizrahi women affect their situated imagination of identity? This article offers an answer to the question through a close reading of artworks by third-generation Mizrahi women artists. In their works, the artists reveal a struggle between their lived experience of an emotional burden; an intergenerational inheritance assigned to them against their will: cleaning work, and the desire to imagine a future beyond it and the social limitations that constructed it. Against the backdrop of this struggle, and in response to it, I argue that the artists use their work as an arena of Mizrahi feminist situated imagination through which they negotiate their forced identity and resist the emotional politics in Mizrahi women's cleaning work using artistic identity management strategies to seek a sense of worth. They do so while creating a shift from the institutional construction of Mizrahi women's image in Zionist visual colonial archives as the voiceless racialized intranational "others" of Zionism, to their own self-imaging.
Exploring Cultural Activism in Palestine/Israel Conference, Religion, Conflict, and Peace Initiative at Harvard Divinity School, 2019
Studio Israel Program - Hadassah-Brandeis Institute, the Jewish Arts Collaborative, and the Schusterman Center for Israel Studies, Brandeis University, USA, 2020
The tension around the history of tracking Mizrahi women to cleaning work has risen in recent yea... more The tension around the history of tracking Mizrahi women to cleaning work has risen in recent years in the arenas of poetry, academic research, and art – in photography and video-art works of contemporary, third-generation to immigration, Mizrahi-women-artists. These artists operate within the tradition of Feminist Body-Art, but unlike Ashkenazi women-artists, who applied this artistic tradition in a way that left the racial aspect of their identity transparent, Mizrahi-women-artists focus on it, and place it within the social, cultural and political context of their work; they examine the intersections between gender, race and class, relevant to their lives, by using one of the historical and effective tools of colonial power: photography. The paper focuses on the ways artists Dafna Shalom, Vered Nissim, Tamar Nissim, Moran Asraf, and Leor Grady relate to the Zionist hegemonic photography. I show how they deconstruct the racialized image designed for them over the course of the history of Zionist photography, and how they cope with the threatening inheritance of cleaning work designated to them by Zionism.
Uploads
Videos by Sivan Rajuan Shtang
Papers by Sivan Rajuan Shtang
הערך מסכם, מגדיר את עבודתי, הנמצאת בתהליך, לקראת מונוגרפיה ראשונה בנושא זה. הערך כולל הדגמה של ארבעה נושאים בולטים באמנות הפמיניסטית המזרחית, באמצעות קריאות קצרות ביצירות של אמניות פמיניסטיות מזרחיות בולטות: 1. *תרבות*: מחיקת הקול הערבי היהודי (ביצירתה של דפנה שלום) ,2. גוף: המבט המזרחי וגוף הנשי המזרחי (ביצירתה של טל שוחט) 3. *מעמד*: הסללת נשים מזרחיות לעבודת ניקיון (ביצירתה של נסים), 4. *יחסי שארות*: הפרדה בין הורים לילדים (ביצירתה של תמר נסים).
https://www.kibutz-poalim.co.il/%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94?srsltid=AfmBOoqkCtiN4idl4w22OyoICdDQoxqGU_nmv6bUBTdkPLjf1pqqgsAd
https://www.facebook.com/events/499768122391121/?acontext=%7B%22event_action_history%22%3A[]%7D
מבעד לפרספקטיבה כפולה, מגדרית וגזעית. הניתוח שאציג משלב את גישת
לימודי תרבות חזותית ולימודי גזע ביקורתיים וההצטלביות. על
יסוד ניתוח זה אני טוענת כי שלוש פרקטיקות קולוניאליות דומיננטיות — בוטניקה,
תערוכה וצילום — שימשו את הממסד הציוני, וכוננו משטר ראייה,
שהצפין חלוקת תפקידים מוגזעת, פנים־לאומיות, בין אשכנזים ובין מזרחים. חלוקת
תפקידים זו נשענה על דימוי מגדרי מוגזע של נשים מזרחיות. דימוי זה התבסס על
ייחוס תכונות נשיות, והוא שימש מודל להגזעת הציבור המזרחי כולו ולהצגתו בעמדה
מוחלשת בשיח באמצעות מערך הצמדים הבינארי גברי־נשי, מודרני־מסורתי, הווה
ציוני־עבר ילידי ופעולה פוליטית־עמל הישרדותי. כך הייתה המחשה חזותית של
תכונות הנחשבות נשיות רכיב בהגזעה של מזרחים וכן הייתה לנדבך בהמצאתה
של גנאלוגיה לאומית ציונית, שבה סומנה יהדות המזרח כתלותית לעומת הציונית
האשכנזית, שהוצגה כישות גברית מגוננת ומצילה.
תקציר
כיצד נראה אי־שוויון? כיצד ניתן לתקן אותו? מאז שפורסם מאמרה של אלה שוחט “לדובב את השתיקות: ייצוג האשה והמזרח בקולנוע הישראלי”, ובו טענה כי הקולנוע הישראלי משקף את מיתוס השוויון כפי שטופח בידי השיח הציוני, חשפו מחקרים את ההטיות הגזעיות בדימוי החזותי של נשים מזרחיות בתקשורת הישראלית. הטיות כאלה מאפיינות את התופעה שאני מכנה “תקשורת חזותית של אי־שוויון”: תקשורת חזותית מבוססת ידע וסמכות הגמוניים, התומכת בשעתוק מציאות חומרית של אי־שוויון חברתי. במאמר אציע את מודל ההיפוך האפיסטמי לתיקון תופעה זו. לטענתי, היפוך במקור הסמכות והידע מאפשר תנאים פוליטיים לקיומה של תופעה נגדית, שאותה אני מכנה “צדק חזותי”: תקשורת חזותית המבוססת על היתרון האפיסטמי שמגולם בידע הממוקם ובניסיון הנחווה של מיעוטים פוליטיים. טענה זו מודגמת במאמר באמצעות מקרה מבחן – השינוי שחל בדימוי החזותי ההגמוני של עוזרת הבית המזרחית, כאשר את עמדת הייצור של הדימוי מאיישות נשים מזרחיות, אומניות המבנות את התחביר החזותי של הדימוי ואת השיח הפוליטי שנקשר אליו מחדש
الملخص
كيف يبدو عدم المساواة؟ كيف يُمكِن إصلاحه؟ منذ نشر مقال إيلاه شوحط “استنطاق الصمت: صورة المرأة والشرق في السينما الإسرائيليّة”، الذي ادّعت من خلاله أنّ السينما الإسرائيليّة تعكس أسطورة المساواة كما تمّت رعايتها وبنائها على يد الخطاب الصهيونيّ، كشفت الأبحاث الانحرافات العنصريّة في التمثيل البصريّ للنساء الشرقيّات في وسائل الإعلام الإسرائيليّة. هذه الانحرافات تميّز الظاهرة التي أسمّيها “وسائل إعلام بصريّة لعدم المساواة”: وسائل إعلام بصريّة مُأسَّسة على معرفة ومرجعيّة مُهَيْمِنة تدعم نسخ واقع مادّيّ لعدم مساواة اجتماعيّ. في هذا المقال سأقترح موديل التحوُّل المعرفيّ لإصلاح هذه الظاهرة. بحسب ادّعائيّ، التحوُّل في مصدر المرجعيّة والمعرفة يتيح ظروفًا سياسيّة لوجود ظاهرة عكسيّة، التي أسمّيها “العدل البصريّ”: وسائل اتّصال بصريّة مُأسَّسة على الأفضليّة المعرفيّة المشمولة في المعرفة المُمَوْضَعة وفي الخبرة التي تخوضها الأقليّات السياسيّة. تمّ إعطاء مثال على هذا الادّعاء في هذه المقالة بواسطة حالة الاختبار – التغيير الذي طرأ على الصورة البصريّة المُسيطِرة للمُساعِدة البيتيّة الشرقيّة، في الوقت الذي تتواجد في محطّة الإنتاج لهذه الصورة نساء شرقيّات، فنّانات اللاتي تبني الصورة البصريّة للصورة والخطاب السياسيّ الذي يرتبط به من جديد.
מאמר זה מבקש לשרטט את קווי המתאר של משטר הראייה הציוני בתקופת הישוב , וזאת
מבעד לפרספקטיבה כפולה, מגדרית וגזעית. באמצעות ניתוח הנשען על גישות ההצטלביות
(Intersectionality), לימודי התרבות החזותית (Visual Culture Studies), ולימודי גזע
ביקורתיים ((Critical Race Studies אני טוענת כי שלוש פרקטיקות קולוניאליות דומיננטיות,
צילום, בוטניקה ותערוכה, שימשו את הממסד הציוני זו לכינונו של משטר ראייה (Scopic
Regime) המקדד חלוקת תפקידים מוגזעת, פנים לאומיות, בין הקבוצות האשכנזית
והמזרחית. חלוקת תפקידים זו התבססה על דימוי מגדרי מוגזע של נשים מזרחיות. עיקרון
הנישוי (feminization), שבבסיסו של דימוי זה, שימש כמודל להגזעת הציבור המזרחי ככלל
ולהצגתו בעמדה הדיסקורסיבית המוחלשת במסגרת מערך הצמדים הבינארי נשי/גברי,
מודרני/מסורתי, הווה ציוני/עבר ילידי ופעולה פוליטית/עמל הישרדותי. כך, נישוי כאלמנט
חזותי המגזיע מזרחים.יות היה לנדבך בהמצאתה של גיניאולוגיה לאומית ציונית, אשר
במסגרתה סומנה יהדות המזרח כתלותית מול הלאומיות הציונית האשכנזית, שהוצגה כישות
גברית מגוננת ומצילה.
scene: the art of Mizrahi women, descendants of Jewish communities of Arab and Muslim countries. Relying on a visual culture approach and focusing on an analysis of artworks by Mizrahi artist Vered Nissim, as well as on photographs of Mizrahi women, found in Zionist archives, I demonstrate how Nissim’s work challenges the racial category of Mizrahi women as “natural workers,” constructed in the Zionist historical meta-narrative. Nissim does so by re-enacting the category’s paradigmatic
visual image–the Mizrahi women cleaning worker–in a different way, visually and discursively. Body, voice, and visual image, three instances of the subjectivity of Mizrahi women cleaning workers that were separated, shaped, and mediated through Zionist colonial visual archives unite in Nissim’s work when embodied by a real Mizrahi woman cleaning worker: her mother, Esther Nissim. By casting her mother to play herself over the past twenty years, Nissim creates political conditions for the appearance of her mother as the author of her own history as she orally, bodily, and visually writes it in front of her daughter’s camera. Thus, Nissim joins a transnational phenomenon of global south artists who create political conditions enabling the self-imaging of colonized peoples, empowering
the reading of colonial imagery and the historical meta-narratives attached to it through their situated knowledge and lived experience and, thus, constructing a counter history communicated visually.
This article is an open access article distributed under the terms and conditions of the Creative Commons Attribution (CC BY
הערך מסכם, מגדיר את עבודתי, הנמצאת בתהליך, לקראת מונוגרפיה ראשונה בנושא זה. הערך כולל הדגמה של ארבעה נושאים בולטים באמנות הפמיניסטית המזרחית, באמצעות קריאות קצרות ביצירות של אמניות פמיניסטיות מזרחיות בולטות: 1. *תרבות*: מחיקת הקול הערבי היהודי (ביצירתה של דפנה שלום) ,2. גוף: המבט המזרחי וגוף הנשי המזרחי (ביצירתה של טל שוחט) 3. *מעמד*: הסללת נשים מזרחיות לעבודת ניקיון (ביצירתה של נסים), 4. *יחסי שארות*: הפרדה בין הורים לילדים (ביצירתה של תמר נסים).
https://www.kibutz-poalim.co.il/%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94?srsltid=AfmBOoqkCtiN4idl4w22OyoICdDQoxqGU_nmv6bUBTdkPLjf1pqqgsAd
https://www.facebook.com/events/499768122391121/?acontext=%7B%22event_action_history%22%3A[]%7D
מבעד לפרספקטיבה כפולה, מגדרית וגזעית. הניתוח שאציג משלב את גישת
לימודי תרבות חזותית ולימודי גזע ביקורתיים וההצטלביות. על
יסוד ניתוח זה אני טוענת כי שלוש פרקטיקות קולוניאליות דומיננטיות — בוטניקה,
תערוכה וצילום — שימשו את הממסד הציוני, וכוננו משטר ראייה,
שהצפין חלוקת תפקידים מוגזעת, פנים־לאומיות, בין אשכנזים ובין מזרחים. חלוקת
תפקידים זו נשענה על דימוי מגדרי מוגזע של נשים מזרחיות. דימוי זה התבסס על
ייחוס תכונות נשיות, והוא שימש מודל להגזעת הציבור המזרחי כולו ולהצגתו בעמדה
מוחלשת בשיח באמצעות מערך הצמדים הבינארי גברי־נשי, מודרני־מסורתי, הווה
ציוני־עבר ילידי ופעולה פוליטית־עמל הישרדותי. כך הייתה המחשה חזותית של
תכונות הנחשבות נשיות רכיב בהגזעה של מזרחים וכן הייתה לנדבך בהמצאתה
של גנאלוגיה לאומית ציונית, שבה סומנה יהדות המזרח כתלותית לעומת הציונית
האשכנזית, שהוצגה כישות גברית מגוננת ומצילה.
תקציר
כיצד נראה אי־שוויון? כיצד ניתן לתקן אותו? מאז שפורסם מאמרה של אלה שוחט “לדובב את השתיקות: ייצוג האשה והמזרח בקולנוע הישראלי”, ובו טענה כי הקולנוע הישראלי משקף את מיתוס השוויון כפי שטופח בידי השיח הציוני, חשפו מחקרים את ההטיות הגזעיות בדימוי החזותי של נשים מזרחיות בתקשורת הישראלית. הטיות כאלה מאפיינות את התופעה שאני מכנה “תקשורת חזותית של אי־שוויון”: תקשורת חזותית מבוססת ידע וסמכות הגמוניים, התומכת בשעתוק מציאות חומרית של אי־שוויון חברתי. במאמר אציע את מודל ההיפוך האפיסטמי לתיקון תופעה זו. לטענתי, היפוך במקור הסמכות והידע מאפשר תנאים פוליטיים לקיומה של תופעה נגדית, שאותה אני מכנה “צדק חזותי”: תקשורת חזותית המבוססת על היתרון האפיסטמי שמגולם בידע הממוקם ובניסיון הנחווה של מיעוטים פוליטיים. טענה זו מודגמת במאמר באמצעות מקרה מבחן – השינוי שחל בדימוי החזותי ההגמוני של עוזרת הבית המזרחית, כאשר את עמדת הייצור של הדימוי מאיישות נשים מזרחיות, אומניות המבנות את התחביר החזותי של הדימוי ואת השיח הפוליטי שנקשר אליו מחדש
الملخص
كيف يبدو عدم المساواة؟ كيف يُمكِن إصلاحه؟ منذ نشر مقال إيلاه شوحط “استنطاق الصمت: صورة المرأة والشرق في السينما الإسرائيليّة”، الذي ادّعت من خلاله أنّ السينما الإسرائيليّة تعكس أسطورة المساواة كما تمّت رعايتها وبنائها على يد الخطاب الصهيونيّ، كشفت الأبحاث الانحرافات العنصريّة في التمثيل البصريّ للنساء الشرقيّات في وسائل الإعلام الإسرائيليّة. هذه الانحرافات تميّز الظاهرة التي أسمّيها “وسائل إعلام بصريّة لعدم المساواة”: وسائل إعلام بصريّة مُأسَّسة على معرفة ومرجعيّة مُهَيْمِنة تدعم نسخ واقع مادّيّ لعدم مساواة اجتماعيّ. في هذا المقال سأقترح موديل التحوُّل المعرفيّ لإصلاح هذه الظاهرة. بحسب ادّعائيّ، التحوُّل في مصدر المرجعيّة والمعرفة يتيح ظروفًا سياسيّة لوجود ظاهرة عكسيّة، التي أسمّيها “العدل البصريّ”: وسائل اتّصال بصريّة مُأسَّسة على الأفضليّة المعرفيّة المشمولة في المعرفة المُمَوْضَعة وفي الخبرة التي تخوضها الأقليّات السياسيّة. تمّ إعطاء مثال على هذا الادّعاء في هذه المقالة بواسطة حالة الاختبار – التغيير الذي طرأ على الصورة البصريّة المُسيطِرة للمُساعِدة البيتيّة الشرقيّة، في الوقت الذي تتواجد في محطّة الإنتاج لهذه الصورة نساء شرقيّات، فنّانات اللاتي تبني الصورة البصريّة للصورة والخطاب السياسيّ الذي يرتبط به من جديد.
מאמר זה מבקש לשרטט את קווי המתאר של משטר הראייה הציוני בתקופת הישוב , וזאת
מבעד לפרספקטיבה כפולה, מגדרית וגזעית. באמצעות ניתוח הנשען על גישות ההצטלביות
(Intersectionality), לימודי התרבות החזותית (Visual Culture Studies), ולימודי גזע
ביקורתיים ((Critical Race Studies אני טוענת כי שלוש פרקטיקות קולוניאליות דומיננטיות,
צילום, בוטניקה ותערוכה, שימשו את הממסד הציוני זו לכינונו של משטר ראייה (Scopic
Regime) המקדד חלוקת תפקידים מוגזעת, פנים לאומיות, בין הקבוצות האשכנזית
והמזרחית. חלוקת תפקידים זו התבססה על דימוי מגדרי מוגזע של נשים מזרחיות. עיקרון
הנישוי (feminization), שבבסיסו של דימוי זה, שימש כמודל להגזעת הציבור המזרחי ככלל
ולהצגתו בעמדה הדיסקורסיבית המוחלשת במסגרת מערך הצמדים הבינארי נשי/גברי,
מודרני/מסורתי, הווה ציוני/עבר ילידי ופעולה פוליטית/עמל הישרדותי. כך, נישוי כאלמנט
חזותי המגזיע מזרחים.יות היה לנדבך בהמצאתה של גיניאולוגיה לאומית ציונית, אשר
במסגרתה סומנה יהדות המזרח כתלותית מול הלאומיות הציונית האשכנזית, שהוצגה כישות
גברית מגוננת ומצילה.
scene: the art of Mizrahi women, descendants of Jewish communities of Arab and Muslim countries. Relying on a visual culture approach and focusing on an analysis of artworks by Mizrahi artist Vered Nissim, as well as on photographs of Mizrahi women, found in Zionist archives, I demonstrate how Nissim’s work challenges the racial category of Mizrahi women as “natural workers,” constructed in the Zionist historical meta-narrative. Nissim does so by re-enacting the category’s paradigmatic
visual image–the Mizrahi women cleaning worker–in a different way, visually and discursively. Body, voice, and visual image, three instances of the subjectivity of Mizrahi women cleaning workers that were separated, shaped, and mediated through Zionist colonial visual archives unite in Nissim’s work when embodied by a real Mizrahi woman cleaning worker: her mother, Esther Nissim. By casting her mother to play herself over the past twenty years, Nissim creates political conditions for the appearance of her mother as the author of her own history as she orally, bodily, and visually writes it in front of her daughter’s camera. Thus, Nissim joins a transnational phenomenon of global south artists who create political conditions enabling the self-imaging of colonized peoples, empowering
the reading of colonial imagery and the historical meta-narratives attached to it through their situated knowledge and lived experience and, thus, constructing a counter history communicated visually.
This article is an open access article distributed under the terms and conditions of the Creative Commons Attribution (CC BY
המאמר מתבסס על ניתוח עבודות צילום של האמנ.ית יעל מאירי, הפועל.ת בעקביות במהלך העשור האחרון
בשולי שדה האמנות בישראל, וזאת לצד יוצרים.ות נוספים.ות המזוהים.ות עם הקהילה הקווירית
הרדיקלית והאקטיביסטית המקומית. מתוך נקודת מבט מחקרית המתמקמת על ההצטלבות שבין ציונות,
אמנות ופמיניזם-קווירי אני טוענת כי התצלומים של מאירי יוצרים צורות של נִראות אותן אני מכנה
"פואטיקה חזותית טרנסית". השימוש שלי במונח "טרנס" )Trans )מכוון למובן של מעברים ותהליכי
היעשות – מצורות נראּות של הגוף הציוני המז'ורי לצורות נראּות של גוף פמיניסטי-קווירי, מינורי. התחקות
אחר פואטיקה חזותית טרנסית בעבודות של מאירי תאפשר לסמן רגעים חזותיים המגלמים, בו זמנית, הן
את עקבות פעילותם של משטרי הנראות הציוניים-אדיפליים הוותיקים והן את צורות הנראות החדשות,
שהן בעלות אופי פמיניסטי-קווירי, המעידות על התמעטות כוחם ועל ערעור מעמדם של אלו הראשונים.
המאמר מתמקד באופנים שבהם המצלמה של מאירי מפרקת את כוחם של שלושה מסמנים חזותיים של
הציונות, שעוצבו וגויסו לטובת של המצאת מסורת לאומית חזותית, המקשרים בין עבר )ילידי( להווה
)מודרני( יהודי. הפרק הראשון של המאמר יעסוק בהתפרקות מהדימוי הצמחי של הטריטוריה הציונית –
עץ הדקל; הפרק השני יציג התפרקות מהדימוי המגדרי של הטריטוריה הציונית – הגוף הגברי; והפרק
השלישי יציג התפרקות מהדימוי המרחבי של הטריטוריה הציונית – המפה.