Tosefta (Hebrew)

‫ספרות חז"ל הארץ־ישראלית‬ ‫מבואות ומחקרים‬ ‫כרך ראשון‬ ‫מבואות לחיבורי ספרות חז"ל‬ ‫המערכת‬ ‫מנחם כהנא ﭏ ורד נעם ﭏ מנחם קיסטר ﭏ דוד רוזנטל‬ ‫הוצאת יד יצחק בן־צבי ﭏ ירושלים‬ ‫הספר ראה אור בסיוע‪:‬‬ ‫הקרן הלאומית למדע (מס' ‪)50/17‬‬ ‫מועצת הפיס לתרבות ולאמנות‬ ‫עורכת לשון‪ :‬שרה פוקס‬ ‫עורכים־מרכזים‪ :‬בנימין זאב וכסלר‪ ,‬ראובן גפני‪ ,‬חיה פז־כהן‪ ,‬ליאת אושרי‬ ‫סדר ועימוד‪ :‬חנוך ולדנברג‬ ‫הדפסה וכריכה‪ :‬דפוס העיר העתיקה‪ ,‬ירושלים‬ ‫עיצוב העטיפה‪ :‬ניצה ברוק‪ ,‬א‪.‬נ‪.‬ב‪ .‬ניהול פרויקטים בע"מ‪ ,‬ירושלים‬ ‫כל הזכויות שמורות © ירושלים תשע"ח (‪)2018‬‬ ‫אין להעתיק‪ ,‬לשכפל‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה או‬ ‫קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכני‪ ,‬ללא אישור מבית ההוצאה‬ ‫מסת”ב ‪978-965-217-420-8‬‬ ‫‪Printed in Israel‬‬ ‫תוכן העניינים‬ ‫כ ר ך ר א ש ו ן ‪ :‬מ ב ו א ו ת ל ח יב ו ר י ס פ ר ו ת ח ז " ל‬ ‫ז‬ ‫עם הספר‬ ‫ישי רוזן־צבי‬ ‫מבוא למשנה‬ ‫דוד רוזנטל‬ ‫תולדות נוסח המשנה‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫תוספתא‬ ‫‪109‬‬ ‫מנחם כהנא‬ ‫מבוא למדרשי התנאים‬ ‫‪137‬‬ ‫ורד נעם‬ ‫מגילת תענית‬ ‫‪179‬‬ ‫חיים מיליקובסקי סדר עולם‬ ‫‪1‬‬ ‫‪65‬‬ ‫‪211‬‬ ‫משה עסיס‬ ‫תלמוד ירושלמי‬ ‫‪225‬‬ ‫דוד רוזנטל‬ ‫תורת ארץ־ישראל בתלמוד הבבלי‬ ‫‪261‬‬ ‫תמר קדרי‬ ‫מדרשי האגדה האמוראיים‬ ‫‪297‬‬ ‫אורי ארליך‬ ‫התפילה בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד‬ ‫‪351‬‬ ‫יוסף תבורי‬ ‫לתולדות הגדת הפסח בארץ־ישראל‬ ‫‪379‬‬ ‫אברהם טל‬ ‫תרגומי המקרא הארמיים‬ ‫‪403‬‬ ‫כ ר ך ש ני ‪ :‬ל ע ו ל מ ה ש ל ס פ ר ו ת ח ז " ל ו ה ק ש ר י ה‬ ‫מנחם קיסטר‬ ‫מסורות חז"ל ומסורות מימי בית שני‬ ‫דוד לוין‬ ‫ועוזיאל פוקס‬ ‫ההלכה בספרות חז"ל‬ ‫מנחם הירשמן‬ ‫ותמר קדרי‬ ‫מדרש אגדה‬ ‫‪511‬‬ ‫עולמם של החכמים בחברה היהודית בארץ־ישראל‬ ‫בתקופת המשנה‪ :‬תורה‪ ,‬יוקרה ומעמד ציבורי‬ ‫‪553‬‬ ‫עדיאל שרמר‬ ‫‪453‬‬ ‫‪473‬‬ ‫ת ו כ ן ה ע ני י ני ם‬ ‫ישעיהו גפני‬ ‫היסטוריה‪ ,‬היסטוריוגרפיה ודימויי העבר בספרות חז"ל‬ ‫משה בר־אשר‬ ‫ויהודית הנשקה‬ ‫לשון חכמים‬ ‫‪601‬‬ ‫אברהם טל‬ ‫הארמית בארץ־ישראל‬ ‫‪635‬‬ ‫שמואל פסברג‬ ‫אוצר המילים של ספרות חז"ל‪ :‬מילונות ומילונאות‬ ‫‪665‬‬ ‫הלל ניומן‬ ‫ספרות חז"ל באספקלריה של ספרות הכנסייה הנוצרית‬ ‫‪681‬‬ ‫גדעון בוהק‬ ‫המאגיה בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד‬ ‫‪705‬‬ ‫‪583‬‬ ‫רשימת המחברים‬ ‫‪729‬‬ ‫מקורות האיורים‬ ‫‪730‬‬ ‫תוספתא‬ ‫תוספתא‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫השם תוספתא ומקורו של החיבור‬ ‫בדומה לשמותיהם של מרבית החיבורים מספרות חז"ל כך גם השם 'תוספתא' (בעברית‪:‬‬ ‫תוספת) לא כינה בתחילה חיבור מסוים‪ ,‬אלא אפיין סוג של הוראה מתקופת התנאים‪ ,‬המנוסחת‬ ‫כיחידת טקסט הנמסרת בעל פה‪ .‬לרוב נמסרו יחידות ההוראה מתקופת התנאים בעל פה‪ ,‬כשהן‬ ‫מתייחסות לחכם מסוים או שנשנו באופן אנונימי; הן כונו 'משניות' על שם צורת מסירתן‪ ,‬וגם‬ ‫'הלכות'‪ ,‬שכן רובן עסקו בפרטים בתוך המערכת של נורמות משפטיות‪ .‬במשך הזמן נוספו‬ ‫למאמרים ולמסורות הללו הערות ביאור או חומר משפטי נוסף; הביטוי הרווח ששימש כינוי‬ ‫‪1‬‬ ‫לתוספות היה הפועל 'הוסיף'‪ ,‬כמו בדוגמאות הבאות‪:‬‬ ‫הלפת והנפוס‪ ,‬הכרוב והתרובתור‪ ,‬התרדים והלעונים – אינם כלאים זה בזה‪.‬‬ ‫הוסיף ר' עקיבה‪ :‬השום והשומנית‪ ,‬הבצל והבצלצול‪ ,‬התורמוס והפלסלוס – אינן‬ ‫כלאים זה בזה‪( .‬משנה‪ ,‬כלאים א‪ ,‬ג)‬ ‫משנה‪ :‬ואילו הן הפסולין [לעדות]‪ :‬המשחק בקוביא‪ ,‬המלווה בריבית ומפריחי יונים‬ ‫וסוחרי שביעית‪( .‬משנה‪ ,‬סנהדרין ג‪ ,‬ג)‬ ‫הוסיפו עליהן הגזלנים והרועים והחמסנים וכל החשודים על הממון – עדותן פסולה‪.‬‬ ‫(תוספתא‪ ,‬סנהדרין ה‪ ,‬ה)‬ ‫הוספות רבות מסוג זה נוספו על ידי ר' עקיבא ותלמידיו‪ .‬כשם שנאספו המסורות לקבצים‬ ‫שכונו 'משנה' (המסורות קרויות 'הלכות')‪ ,‬ויוחסו לרוב לחכם שהיה אחראי לעריכתם‬ ‫ולמסירתם לתלמידיו (כגון 'משנתו של רבי חייא'‪' ,‬משנתו של ר' הושעיה'‪' ,‬משנתו של בר‬ ‫‪1‬‬ ‫ראו גם משנה‪ ,‬עדויות ב א; שם‪ ,‬ח‪ ,‬א; תוספתא‪ ,‬גטין ב‪ ,‬יב; סנהדרין ה‪ ,‬ה; מנחות י‪ ,‬כג; כלים ב"ק ז‪,‬‬ ‫ד; ספרא‪ ,‬חובה ז; ירושלמי‪ ,‬ראש השנה א‪ ,‬א (נו ראש ע"ד); עבודה זרה ג‪ ,‬א (מב סוף ע"ג); בבלי‪ ,‬שבת‬ ‫עה ע"ב; עבודה זרה מג ע"ג‪ .‬אפשר להניח שמאוחר יותר ציינו בפועל זה כל הרחבה של מאמרים‬ ‫קדומים‪ .‬ראו ירושלמי‪ ,‬שבת ח‪ ,‬א (יא ע"א) [= פסחים י‪ ,‬א (לז ע"ג)]‪ ,‬שם נשאל האמורא הארץ־ישראלי‪,‬‬ ‫ר' אבהו (המאה השלישית)‪ ,‬אם שמע 'אוריתא חדתא' (= [דבר] תורה חדש)‪ ,‬והשיב שלא שמע אלא‬ ‫'תוספתא עתיקתא' (= תוספת ישנה)‪ .‬השוו ח' אלבק‪ ,‬מחקרים בברייתא ובתוספתא ויחסן לתלמוד‪,‬‬ ‫ירושלים תש"ד‪ ,‬עמ' ‪.65–60‬‬ ‫‪109‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫קפרא')‪ 2 ,‬כך נאספו גם קבצי התוספות השונים וכונו 'תוספות'‪ .‬שני סוגי הקבצים האלה – עם‬ ‫קבצי 'הגדות' (כינוי למאמרים שאינם בתחום המשפטי‪ ,‬ובעיקר אלה הקשורים לביאורם של‬ ‫פסוקי המקרא) – שימשו שם כולל לחומר הלימוד הבסיסי בתקופת התנאים‪ .‬הביטוי 'הלכות‪,‬‬ ‫‪3‬‬ ‫הגדות ותוספות' זהה אפוא בהיקפו לספרות הנכללת במונח 'תורה שעל פה' בתקופה זו‪.‬‬ ‫בתלמוד הבבלי מוזכר לראשונה קובץ מנוסח שנקרא 'תוספתא'‪ ,‬המורה על חיבור אשר –‬ ‫עם המשנה ומדרשי הלכה – שימש חומר יסוד לחכם להכירו ולשנות אותו על פה‪ 4 .‬מאוחר‬ ‫יותר מופיע ביטוי כולל של החיבורים של התורה שבעל פה כך‪' :‬משנה‪ ,‬תוספת [או‪ :‬תוספות]‪,‬‬ ‫הגדות ותלמוד'; ובו הכינוי 'תלמוד' מתווסף לקבצים האחרים כחיבור ידוע ומנוסח‪ 5 .‬כך אנו‬ ‫עדים להעברת המשמעות של המונח 'תוספת'‪'/‬תוספתא' מכינוי ליחידות לימוד אל כינוי‬ ‫לחיבור מנוסח וערוך‪ .‬לפי הדעה הרווחת חיבור זה זהה או קרוב בנוסחו לחיבור המכונה‬ ‫'תוספתא' שבידינו‪ .‬החיבור צוטט על ידי החכמים מאז תקופת הגאונים‪ ,‬המעידים על שימושו‬ ‫‪6‬‬ ‫בבית המדרש לפחות החל מן המאה השמינית‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪5‬‬ ‫‪6‬‬ ‫‪110‬‬ ‫ראו ירושלמי‪ ,‬הוריות ג‪ ,‬ז (מח ע"ג)‪.‬‬ ‫הרחבת הדיון בחומר זה נקראת 'תלמוד' (ראו להלן‪ ,‬הערה ‪ .)5‬ראו ירושלמי‪ ,‬פאה ב‪ ,‬ג (יז ע"ב)‪' :‬ר'‬ ‫זעירא בשם שמואל‪ :‬אין למידין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד'‪.‬‬ ‫בתקופה קדומה יותר (לפני קיומם של קבצים קבועים כגון המשנה והתוספתא) שימשו המונחים‬ ‫'מדרש'‪' ,‬הלכות' ו'הגדות' לציון של החומרים הכלולים בתורה שבעל פה כולה‪ .‬ראו תוספתא‪ ,‬ברכות‬ ‫ב‪ ,‬יא; ספרי דברים‪ ,‬פיסקה מח (מהדורת פינקלשטיין‪ ,‬עמ' ‪ ;)113‬פיסקה שו (שם‪ ,‬עמ' ‪ ;)339‬פיסקה‬ ‫שמד (שם‪ ,‬עמ' ‪( .)401‬המונח 'מדרש' בביטוי זה מציין ביאורים הלכתיים הקשורים לפסוקי המקרא‬ ‫[וקרוי היום 'מדרש הלכה']‪).‬‬ ‫ראו בבלי‪ ,‬יומא ע ע"א‪ .‬המסורת המצוטטת שם מופיעה (בחילופים קלים) בתוספתא‪ ,‬כיפורים ג‪,‬‬ ‫יט‪ .‬החיבורים האחרים בתוכנית הלימודים של תלמיד החכם המוזכרים בתלמוד הבבלי הם משניות‬ ‫(הנקראות 'הלכתא') ומדרשי הלכה (ספרא וספרי)‪ .‬ראו בבלי‪ ,‬מגילה כח ע"א; והשוו שבועות מא‬ ‫ע"ב; קידושין מט ע"ב‪.‬‬ ‫ראו בראשית רבה טז‪ ,‬ד (מהדורת תאודור‪-‬אלבק‪ ,‬עמ' ‪ ;)147‬ויקרא רבה כב‪ ,‬א (מהדורת מרגליות‪,‬‬ ‫עמ' תצז)‪ ,‬שם‪ ,‬ל‪ ,‬ב (שם‪ ,‬תרצב)‪ .‬הכינוי הקדום 'הלכות' מוחלף ברשימה זו בשם 'משנה'‪ ,‬לציין את‬ ‫חיבור המשנה של רבי יהודה הנשיא‪.‬‬ ‫חיבור התוספתא מוזכר באיגרת של רב שרירא גאון (המאה העשירית) בתשובה לשאלת ר' יעקב בן‬ ‫נסים מקירואן‪ .‬התשובה עוסקת‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בטיבו‪ ,‬במטרתו ובזמן כתיבתו של החיבור‪ .‬שאול ליברמן‬ ‫הראה כי החיבור היה חלק מתוכנית הלימודים בישיבות הגאונים בימיו של רב נטרונאי גאון (אמצע‬ ‫המאה התשיעית)‪ ,‬ובאיגרת של פירקוי בן באבוי נמסר כי רב יהודאי גאון (אמצע המאה השמינית)‬ ‫ידע את כולה על פה‪ .‬ראו ש' ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה‪ ,‬י' כרכים‪ ,‬ניו־יורק תשט"ו–תשמ"ח‪ ,‬חלק‬ ‫א‪ ,‬עמ' ‪.14‬‬ ‫תוספתא‬ ‫אופיו של חיבור התוספתא כחיבור תנאי‬ ‫חיבור התוספתא מלווה ליווי צמוד את חיבור המשנה‪ .‬מבנהו זהה למבנה של המשנה‪ ,‬ואף‬ ‫הוא מחולק לשישה סדרים‪ ,‬שמחולקים למסכתות‪ .‬פרקי המסכתות מחולקים ליחידות משנֶ ה‬ ‫הקרויות היום 'הלכות' (כדי להבחין ביניהן ובין היחידות בפרקי המשנָ ה)‪ .‬בתוספתא קיימת‬ ‫מסכת מקבילה לכל מסכתות המשנה מלבד המסכתות אבות‪ ,‬תמיד‪ ,‬מדות וקנים‪ 7 .‬על אף שאין‬ ‫התאמה בין חלוקת הפרקים בתוספתא ובין פרקי המשנָ ה של אותה המסכת‪ ,‬ככלל עוקב סדר‬ ‫העניינים בתוספתא אחר סדר המשניות‪ 8 .‬כמות החומר בתוספתא גדולה כמעט פי שלושה‬ ‫מזה שבמשנה‪ ,‬ויש בתוספתא כמות לא מבוטלת של מאמרי אגדה‪ ,‬במידה גדולה בהרבה מן‬ ‫‪9‬‬ ‫היחס הקיים בין אגדה להלכה במשנה‪.‬‬ ‫לשון התוספתא עברית‪ ,‬בניב דומה לזה שבמשנה‪ ,‬וכל החכמים המצוטטים במשנה מופיעים‬ ‫גם בתוספתא; נוסף על כך מוזכרים בה חכמים מדורו של ר' יהודה הנשיא שאינם מוזכרים‬ ‫במשנה וחכמים שחיו לאחר זמנו של רבי יהודה הנשיא‪ .‬מכאן שזמן עריכתה מאוחר מזה של‬ ‫המשנה‪ 10 .‬שאלת היחס בין המשנה והתוספתא היא שאלה מורכבת‪ ,‬ופתרונות שונים הוצעו‬ ‫על ידי החוקרים‪ ,‬כפי שיובהר להלן‪.‬‬ ‫בעיה נוספת נוגעת למעמדן של מסורות תנאיות המובאות בדיונים בשני התלמודים‪,‬‬ ‫הירושלמי והבבלי‪ ,‬ויחסן של מסורות אלו אל מקבילותיהן בתוספתא‪ .‬חלק מן המקורות‬ ‫‪7‬‬ ‫‪8‬‬ ‫‪9‬‬ ‫‪10‬‬ ‫ראו א' גולדברג‪' ,‬תוספתא למסכת תמיד‪ :‬מחקר בבעית היחס בין המשנה והתוספתא'‪ ,‬ע"צ מלמד‬ ‫(עורך)‪ ,‬ספר הזכרון לבנימין דה־פריס‪ :‬קובץ מחקרים של חבריו ותלמידיו‪ ,‬ירושלים תשכ"ט‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ ;42–18‬וראו שם‪ ,‬הערה ‪ 1‬בעמ' ‪ ,18‬והסיכום בעמ' ‪.42‬‬ ‫ראו י"נ אפשטיין‪ ,‬מבואות לספרות התנאים‪ :‬משנה‪ ,‬תוספתא ומדרשי הלכה‪ ,‬ירושלים תשי"ז‪,‬‬ ‫עמ' ‪.262‬‬ ‫האגדה בתוספתא מופיעה לעתים קרובות כחלק מקובץ שכולו או חלקו מוקדש לדברי אגדה‪ .‬ראו‬ ‫לדוגמה תוספתא‪ ,‬ברכות פרק א (מופיע להלן); סוטה‪ ,‬פרקים ג–ד (קובץ העוסק ב'מידה כנגד מידה'‬ ‫אגב משנה‪ ,‬סוטה א‪ ,‬ז–ט); שם‪ ,‬פרקים ה–ו (הרחבה של דרשות אגדה במשנה‪ ,‬סוטה פרק ה); שם‪,‬‬ ‫פרק ז (הרחבה של משנה‪ ,‬סוטה פרק ז); וראו עוד קבצים אגדיים שם‪ ,‬ח–טו‪ .‬השוו גם תוספתא‪ ,‬שבת‬ ‫פרקים ו–ז‪ ,‬בקובץ על 'דרכי האמורי' – אמונות ומעשים מתחום המאגיה במובנה הרחב – המשובץ‬ ‫אגב המשנה‪ ,‬שבת ז‪ ,‬י המזכירה את המונח 'דרכי האמורי' (וראו המקבילה בבבלי‪ ,‬שבת סז ע"א)‪.‬‬ ‫לדוגמה של קובץ אגדי בתוספתא ראו להלן‪.‬‬ ‫האמורא רב (ר' אבא) מוזכר בתוספתא‪ ,‬והוא מביא דברים בשם ר' חייא (יום טוב א‪ ,‬ז; חולין ו‪ ,‬ג; והשוו‬ ‫גם נגעים ח‪ ,‬ו; ראו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה [לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,]6‬חלק ה‪ ,‬עמ' ‪ .)923‬חכמים מדורו של‬ ‫ר' יהודה הנשיא שנעדרים מן המשנה‪ ,‬או שמוזכרים בה מעט‪ ,‬מתועדים בתוספתא‪ ,‬וביניהם‪ :‬ר' יוסי‬ ‫בן יהודה‪ ,‬ר' אלעזר בר' שמעון (בר יוחאי)‪ ,‬ובניו של ר' יוסי בן חלפתא – ר' ישמעאל‪ ,‬ר' אלעזר‬ ‫ור' מנחם‪ .‬על התפלגות שמות החכמים במשנה ובתוספתא ראו ש' טולדנו‪ ,‬יסוד התורה שבעל פה‪,‬‬ ‫ירושלים תשנ"ב‪ ,‬עמ' ‪ ,46‬ועמ' ‪.148–117‬‬ ‫‪111‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫התנאיים המצוטטים בתלמודים (הנקראים 'ברייתות'‪ ,‬כלומר משניות חיצוניות) דומים‪ ,‬ולעתים‬ ‫זהים‪ ,‬אל המסורות המופיעות בתוספתא‪ .‬ההשוואה בין צורת הברייתות ודרכי הטיפול בהן‬ ‫במהלך הדיון התלמודי לבין ניסוחן של המסורות המקבילות בתוספתא עשויה ללמד על‬ ‫התקבלותן של מסורות אלה במשך הדורות‪ ,‬על התפתחותן בניסוח ובתוכן‪ ,‬ועל מגמות עריכה‬ ‫וניסוח של שני התלמודים‪ .‬מכאן עולה חשיבותו של חקר התוספתא להתפתחותה של המסורת‬ ‫התנאית בכללותה‪ ,‬בהלכה ובאגדה‪ ,‬ובפרט להבנות בנוגע למטרתם של החיבורים השונים‬ ‫ושל דרכי העריכה בהם‪.‬‬ ‫מי חיבר את התוספתא?‬ ‫כמו בחיבורים אחרים בספרות חז"ל‪ ,‬אין כל רמז בחיבור התוספתא לזהותם של עורכיו‪ .‬כאמור‪,‬‬ ‫קבצי הלכות מיוחסים במקורות מתקופת האמוראים לחכמים שחיו בזמנו של רבי יהודה‬ ‫הנשיא‪ ,‬כגון 'משנת ר' חייא'‪' ,‬משנת ר' הושעיא' ו'משנת בר קפרא'‪ ,‬ויש שראו ב'משניות'‬ ‫הללו את עיקרי התוספתא; ‪ 11‬כמו כן‪ ,‬ר' יוחנן מזהה 'סתם תוספתא' עם ר' נחמיה (תנא בדורו‬ ‫של ר' עקיבא)‪ 12 .‬בין השאלות שנשלחו אל רב שרירא גאון בעניין תולדותיה של התורה‬ ‫שבעל פה ואשר הולידו את תשובתו באיגרת הידועה‪ ,‬מזכיר השואל ששמע כי ר' חייא כתב‬ ‫את התוספתא‪ .‬לכך השיב רב שרירא‪' :‬ולענין תוספתא – ודאי דר' חייא תרצה [=ערך אותה]'‪,‬‬ ‫אלא שהוא מוסיף שאינו יודע אם בימיו של רבי נערכה או לאחר מותו‪ .‬עם זאת ברור שנערכה‬ ‫לאחר שנערכו ההלכות במשנה‪ .‬גם הרמב"ם מזהה את ר' חייא כמחבר התוספתא‪ 13 .‬יעקב‬ ‫נחום אפשטיין דוחה זיהוי זה‪ ,‬ומבחין בין 'משנת ר' חייא'‪ ,‬המציעה משנה שיש בה קביעת‬ ‫ההלכה – לפעמים נגד משנתו של רבי יהודה הנשיא – לבין חיבור התוספתא ש'היא בעיקרה‬ ‫‪14‬‬ ‫השלמת המשנה'‪.‬‬ ‫‪11‬‬ ‫‪12‬‬ ‫‪13‬‬ ‫‪14‬‬ ‫‪112‬‬ ‫ראו בבלי‪ ,‬תענית כא ע"א‪ ,‬שם מזכיר אילפא (=חילפאי‪ ,‬אמורא ארץ־ישראלי מן הדור השני) את‬ ‫המשנה לצד 'מתניתא דר' חייא ור' אושעיא'‪ .‬השוו בבלי‪ ,‬חולין קמא ע"א–ע"ב‪ ,‬על 'מתניתא'‬ ‫(=ברייתא) השנויה 'בי ר' חייא ובי ר' אושעיא'‪ ,‬וראו רש"י שם‪ ,‬ובבלי‪ ,‬שבת קכא ע"ב‪ ,‬רש"י ד"ה‬ ‫'ומאן לימא לו'‪ .‬על 'משנתו של ר' חייא' ראו בבלי‪ ,‬יבמות מג ע"א (וכן עירובין צב ע"א; נדה סב‬ ‫ע"ב)‪ ,‬שבו נדחות הלכות המיוחסות בחלקן לר' חייא מפני מסורת חלופית המופיעה במשנה ('וכי‬ ‫רבי לא שנאה ‪ -‬ר' חייא מנין לו?')‪.‬‬ ‫בבלי‪ ,‬סנהדרין פו ע"א‪.‬‬ ‫ראו אגרת רב שרירא גאון‪ ,‬מהדורת ב"מ לוין‪ ,‬חיפה תרפ"א‪ ,‬עמ' ‪ ;34‬והשוו רמב"ם בהקדמה למשנה‬ ‫תורה ובהקדמתו לפירוש המשנה‪ .‬גם רש"י סבר כי ר' חייא הוא מחבר התוספתא (בבא מציעא פה‬ ‫ע"ב‪ ,‬ד"ה מתניתא)‪ .‬בהקדמתו למסכת אבות מייחס ר' מנחם המאירי את התוספתא לבר קפרא;‬ ‫ואילו במכתב מן הגניזה בקהיר מיוחס חיבור התוספתא לר' הושעיא (‪S. Schechter, Saadyana,‬‬ ‫‪.)Cambridge 1903, p. 141 n.1‬‬ ‫אפשטיין‪ ,‬מבואות לספרות התנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)8‬עמ' ‪ ;244‬ההדגשה במקור‪.‬‬ ‫תוספתא‬ ‫לשונה של התוספתא‬ ‫לשונה של התוספתא שייכת לרובד של 'לשון תנאים'‪ ,‬וכמו לשון המשנה היא כוללת מילים‬ ‫השאולות מן היוונית ומקצת מן הלטינית וביטויים בארמית‪ .‬ניב זה משקף את השפה המדוברת‬ ‫בארץ־ישראל ונבדל מן העברית המשתקפת בברייתות שבתלמודים‪ ,‬שבה ניכרת השפעה של‬ ‫העברית המאוחרת שהייתה שגורה בפיהם של הגרסנים בתקופת האמוראים‪ 15 .‬ברם‪ ,‬ניכרים‬ ‫הבדלים דקים בין לשון המשנה לבין לשון התוספתא‪ ,‬בעיקר בענייני סגנון ותחביר‪ .‬הבדלים‬ ‫אלה זכו להסברים שונים‪ ,‬וביניהם אפשרות של השפעה של ניב העברית בבבל בתקופה הבתר־‬ ‫תנאית‪ ,‬שבאמצעותו נמסר הטקסט של התוספתא‪ 16 ,‬או קיומם של להגים וטיפוסי לשון שונים‬ ‫בעברית של תקופת התנאים עצמה‪ 17 .‬בעוד בלשון המשנה ניכרת אחידות של ממש בסגנון‪,‬‬ ‫הרי לשון התוספתא מראה חוסר עקיבות שבא לידי ביטוי במגוון רחב יותר של סגנונות‬ ‫בעברית‪ ,‬הן בתחביר הן באוצר הלשוני‪ 18 .‬אפשר להסביר את המגוון הלשוני בתוספתא לעומת‬ ‫האחידות היחסית בלשון המשנה על ידי ההבחנה בסוגי העריכה של שני החיבורים‪ :‬המשנה‬ ‫עברה עריכה קפדנית על ידי עורך (או קבוצת עורכים)‪ ,‬עריכה ששיוותה לה אופי אחיד‬ ‫פחות או יותר‪ ,‬ואילו אופייה של התוספתא כאוסף של מקורות תנאיים שקובצו ונשנו בלשונן‬ ‫המקורית הקנה לחיבור צביון מנומר של להגים מקוריים שונים שנובעים מן הסגנונות השונים‬ ‫‪15‬‬ ‫‪16‬‬ ‫‪17‬‬ ‫‪18‬‬ ‫ראו י' קוטשר‪' ,‬מבעיות המילונות של לשון חז"ל והשוואתה ללשון המקרא'‪ ,‬י' קוטשר (עורך)‪ ,‬ערכי‬ ‫המילון החדש לספרות חז"ל‪ ,‬כרך א‪ ,‬רמת גן תשל"ב‪ ,‬עמ' ‪ ;82–29‬מ' מורשת‪' ,‬הברייתות העבריות‬ ‫בבבלי אינן לשון חכמים א''‪ ,‬י' קוטשר‪ ,‬ש' ליברמן‪ ,‬ומ"צ קדרי (עורכים)‪ ,‬ספר זיכרון לחנוך ילון‪,‬‬ ‫רמת גן תשל"ד‪ ,‬עמ ' ‪ .314–275‬על הבחנות בין הלשון העברית של התנאים ושל האמוראים (בתלמוד‬ ‫הבבלי)‪ ,‬השוו י' ברויאר‪' ,‬על הלשון העברית של האמוראים בתלמוד הבבלי'‪ ,‬מחקרים בלשון ב–ג‬ ‫(תשמ"ז)‪ ,‬עמ' ‪ .153–127‬וראו הנ"ל‪ ,‬העברית בתלמוד הבבלי לפי כתבי יד של מסכת פסחים‪ ,‬ירושלים‬ ‫תשס"ב‪.‬‬ ‫ראו קוטשר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ;47‬ח' נתן‪ ,‬מסורתו הלשונית של כ"י ארפורט של התוספתא‪ ,‬ירושלים תשמ"ד‪,‬‬ ‫עמ' ‪ ;345–344‬נ' ברוורמן‪' ,‬בין לשון המשנה ללשון התוספתא'‪ ,‬דברי הקונגרס העולמי התשיעי‬ ‫למדעי היהדות (תשמ"ה)‪ ,‬חטיבה ד‪ ,‬כרך א‪ ,‬ירושלים תשמ"ו‪ ,‬עמ' ‪ .38–31‬על הבחנות לקסיקליות‬ ‫בין המשנה לתוספתא כבר עמדו הגאונים‪ .‬ראו י"נ אפשטיין‪ ,‬פירוש הגאונים על סדר טהרות המיוחס‬ ‫לרב האיי גאון‪ ,‬ברלין תרפ"א–תרפ"ד‪ ,‬עמ' ‪ ;141‬והנ"ל‪ ,‬מבואות לספרות התנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪,)8‬‬ ‫עמ' ‪ 239‬ואילך‪.‬‬ ‫ראו נתן‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ;345–344‬מ' בר־אשר‪' ,‬הטיפוסים השונים של לשון המשנה'‪ ,‬תרביץ נג (תשמ"ד)‪,‬‬ ‫עמ' ‪( 220–187‬וראו שם‪ ,‬עמ' ‪.)216‬‬ ‫המגוון הסגנוני של לשון התוספתא מתברר מתוך ההשוואה בין שני כתבי היד העיקריים שלה‪,‬‬ ‫כ"י ארפורט וכ"י וינה (ראו להלן)‪ ,‬שיש ביניהם הבדלי ניסוח (מלבד הבדלי תוכן)‪ ,‬לעומת אחידות‬ ‫יחסית השוררת בין כתבי היד הטובים של המשנה‪ .‬עם זאת ניכרות השפעות לשוניות מאוחרות בשני‬ ‫הנוסחים‪ .‬ראו נ' ברוורמן‪' ,‬לבחינת טיבם של כ"י וינה וכ"י ארפורט של התוספתא'‪ ,‬מחקרים בלשון‬ ‫ה–ו (תשנ"ב)‪ ,‬עמ' ‪.170–153‬‬ ‫‪113‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫ומן הלשון השונה שבפיהם של החכמים בעלי המסורות‪ 19 .‬ייתכן גם שלשונה של התוספתא‬ ‫לא נשמרה באותה קפדנות כמו זו של המשנה בתהליך מסירתה בדורות המאוחרים לעריכתה‬ ‫הסופית‪ .‬עוד יש להניח שלשונה הושפעה מן הלשון והנוסח שבמקורות מאוחרים במשך‬ ‫מסירתה‪ ,‬הן בארץ־ישראל הן בבבל‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בלשון המשנה ובמקורות אחרים קיימת הבחנה‬ ‫ברורה בין המונח 'באר'‪ ,‬שהיא חפירה המגיעה אל מי התהום‪ ,‬לבין המונח 'בור' שנחצב כדי‬ ‫לאסוף מי גשמים או למטרה אחרת‪ .‬לעומת זה‪ ,‬בתוספתא משמשים שני המונחים בערבוביה‪,‬‬ ‫והמונח 'באר' מכוון גם לבור שנחצב בבתים לאיסוף מי גשמים‪ 20 .‬ייתכן אפוא שהמצב המנומר‬ ‫המתועד בנוסחי התוספתא מורה על השפעה משנית של גרסנים מאוחרים של החיבור‪ ,‬שלא‬ ‫הכירו בהבחנות הלשוניות בראליה הארץ־ישראלית הקדומה‪.‬‬ ‫עיון משווה במשנה ובתוספתא‬ ‫נדגים את היחס בין המקורות בתוספתא ובין מקבילותיהם במשנה הדנים במצוות השבת‬ ‫אבדה‪ ,‬בעזרת העיון במסכת בבא מציעא‪ ,‬משנה ותוספתא‪ .‬בתחילת פרק ב של המסכת דנה‬ ‫ֵ‬ ‫המשנה בסוגי הסימנים של החפצים שעל פיהם חייבים הכרזה‪ .‬להלן מוצגות המשניות ממסכת‬ ‫בבא מציעא פרק ב‪ ,‬משניות א–ה‪ ,‬לעומת ההלכות המקבילות בתוספתא‪ ,‬בבא מציעא פרק‬ ‫‪21‬‬ ‫ב‪ ,‬הלכות ‪:15–1‬‬ ‫‪19‬‬ ‫‪20‬‬ ‫‪21‬‬ ‫‪114‬‬ ‫ראו ברוורמן‪' ,‬בין לשון המשנה ללשון התוספתא' (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ;)16‬והשוו בהרחבה בדיסטרציה‬ ‫שלו‪' ,‬המיליות ותארי הפועל בלשון התנאים (במשנה ובתוספתא)‪ :‬בחינה תחבירית סמנטית'‪ ,‬עבודת‬ ‫דוקטור‪ ,‬האוניברסיטה העברית בירושלים‪ ,‬תשנ"ה‪ ,‬עמ' ‪ .11–6‬השוו אליעזר בן־יהודה‪ ,‬המבוא הגדול‪,‬‬ ‫מלון הלשון העברית הישנה והחדשה‪ ,‬ירושלים ותל אביב תש"ח‪ ,‬עמ' ‪ .59–58‬וראו ש"י פרידמן‪' ,‬מהות‬ ‫התוספתא ביחסה למשנה'‪ ,‬לתורתם של תנאים‪ :‬אסופת מחקרים מתודולוגיים ועיוניים‪ ,‬ירושלים‬ ‫תשע"ג‪ ,‬עמ' ‪ ,80–3‬בייחוד עמ' ‪.56–55‬‬ ‫ראו י' אליצור‪' ,‬לשון וריאליה בלשון חז"ל ושאלת קדמותה של התוספתא'‪ ,‬מחקרים בלשון ה–ו‬ ‫(תשנ"ב)‪ ,‬עמ' ‪ ,121–109‬והשוו שם בנוגע לביטוי 'בור ודות' לעומת 'חדות' (הלשון הראשונה נפוצה‬ ‫בעדי הנוסח של התלמוד הבבלי‪ ,‬השנייה במקורות ארץ־ישראליים)‪ ,‬וההבחנה בין השמות 'אונקלוס'‬ ‫ו'עקילס'‪ .‬השוו גם מאמרים קודמים של אליצור בעניין מונחי הריאליה (שם‪ ,‬עמ' ‪ 111‬הערה ‪.)6‬‬ ‫נוסח המשנה מוצע ברובו על פי כ"י קויפמן (‪Hungarian Academy of Sciences, Budapest, MS‬‬ ‫‪ )A50‬בנוסף למספר תיקונים והשלמת מילים; מספור המשניות לפי החלוקה במהדורת המשנה של‬ ‫חנוך אלבק‪ .‬נוסח התוספתא מבוסס בעיקר על כ"י וינה עם תיקונים ושינויים על פי כ"י ארפורט (ראו‬ ‫להלן על עדי הנוסח של התוספתא)‪ ,‬ומחולק להלכות בהתאם למהדורתו של ש' ליברמן‪ ,‬תוספתא על‬ ‫פי כתב יד וינה ושינויי נוסחאות מכתב יד ערפורט‪ ,‬קטעים מן הגניזה ודפוס ויניציאה רפ"א בצרוף‬ ‫מסורת התוספתא ופרוש קצר‪ ,‬ה' כרכים‪ ,‬ניו יורק תשט"ו–תשמ"ח‪ .‬ראו שם‪ ,‬נזיקין‪ ,‬עמ' ‪ .69–67‬לגבי‬ ‫קטע זה השוו ש"י פרידמן‪' ,‬מקבילות המשנה והתוספתא'‪ ,‬דברי הקונגרס העולמי האחד עשר למדעי‬ ‫היהדות‪ ,‬ג‪( 1 ,‬תשנ"ג)‪ ,‬עמ' ‪.22–15‬‬ ‫תוספתא‬ ‫משנה‪ ,‬בבא מציעא ב‬ ‫תוספתא‪ ,‬בבא מציעא ב‬ ‫א] אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז‪:‬‬ ‫אלו מציאות שלו‪:‬‬ ‫מצא פרות מפוזרים‪ ,‬מעות מפוזרות;‬ ‫כריכות ברשות הרבים;‬ ‫עיגולי דבילה‪ ,‬כיכרות שלנחתום‬ ‫ומחרוזות שלדגים וחתיכות שלבשר‪,‬‬ ‫וגיזי צמר הבאות ממדינתן ואניצי פישתן‬ ‫ולשונות שלארגמן – הרי אילו שלו‪.‬‬ ‫ר' יהודה או'‪ :‬כל דבר שיש בו שינוי‬ ‫חייב להכריז‪ .‬כיצד? מצא עיגול‬ ‫ובתוכו חרס‪ ,‬כיכר ובתוכו מעות‪.‬‬ ‫ר' שמעון בן אלעזר אומ'‪ :‬כל כלי‬ ‫אנפוריא‪ 22‬אינו חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪ ]1‬מודה ר' שמעון בן לעזר‪ 23‬בכלי‬ ‫אנפוריא שמשתמש בהן — חייב להכריז‪.‬‬ ‫ואילו הן כלי אנפוריא‪ :‬בדי מחטין‬ ‫וצנורות ומחרוזות של קרדומות‪.‬‬ ‫וכן היה ר' שמעון בן לעזר אומ'‪ :‬כל אילו‬ ‫שאמרו 'הרי שלו'‪ ,‬אימתי? בזמן שמצאן אחד‬ ‫אחד; אבל אם מצאן שנים שנים — חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪ ]2‬וכן היה ר' שמעון בן לעזר אומ'‪ :‬המציל מפי‬ ‫הארי ומפי הזאב ומשניתו של ים ומשניתו של‬ ‫נהר‪ ,‬המוציא באסרטיא ובפלטיא גדולה — הרי‬ ‫אילו שלו‪ ,‬מפני שהבעלים מתיאשין מהן‪.‬‬ ‫ב] ואלו חייב להכריז‪:‬‬ ‫מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא‪,‬‬ ‫מעות בכיס או כיס כמות שהוא‪,‬‬ ‫‪22‬‬ ‫‪23‬‬ ‫המילה אנפוריא שאולה מן היוונית‪ ,)emporia( ἐμπορία ,‬ומשמעותה 'מסחר' וגם 'מלאי'‪ .‬כלי‬ ‫אנפוריא הם כלים שנמכרים בסיטונאות בשוק‪ ,‬ונוצרו בייצור 'סדרתי' בבית חרושת‪ ,‬והם דומים זה‬ ‫לזה במראה (ראו הדוגמאות בתוספתא להלן)‪ ,‬בניגוד לכלים שנקנים ישירות מן האומן או היוצר‪.‬‬ ‫ראו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק ט‪ ,‬עמ' ‪.156‬‬ ‫ר' שמעון בן אלעזר‪ ,‬בן דורו של רבי יהודה הנשיא‪ ,‬חי במחצית השנייה של המאה השנייה והיה‬ ‫תלמידו של ר' מאיר‪ .‬שמו מופיע רק פעמים אחדות במשנה‪ ,‬ואילו בתוספתא מובאים מאמריו‬ ‫כמאתיים פעמים‪.‬‬ ‫‪115‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫משנה‪ ,‬בבא מציעא ב‬ ‫תוספתא‪ ,‬בבא מציעא ב‬ ‫ציבורי פרות‪ ,‬ציבורי מעות‪,‬‬ ‫שלשה מטבעות זה על גב זה;‬ ‫כריכות ברשות היחיד;‬ ‫וכיכרות שלבעל הבית‬ ‫וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן‬ ‫וכדי יין וכדי שמן – חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪ ]3‬מצא חתכות של בשר וחתכות של‬ ‫דגים ודג נשוך—חייב להכריז;‪ 24‬מחרוזות‬ ‫של בשר ומחרוזות של דגים וחביות של‬ ‫יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות‬ ‫ושל זתים—אין חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪ ]4‬כתוב בחרש ונתון על פי חבית‪,‬‬ ‫בנייר ונתון על פי עגול—חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪ ]5‬מצא כריכות ברשות היחיד – חייב להכריז;‬ ‫ברשות הרבים—אין חייב להכריז‪.‬‬ ‫האלומות‪ ,‬בין ברשות היחיד ובין‬ ‫ברשות הרבים—חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪ ]6‬מצא פירות צבורין – חייב להכריז;‬ ‫מפוזרין—אין חייב להכריז‪.‬‬ ‫מקצתן צבורין ומקצתן מפוזרין—חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪ ]7‬מצא מעות עשויות מגדלות—חייב להכריז;‬ ‫מפוזרות—אינו חייב להכריז‪.‬‬ ‫מקצתן מגדלין ומקצתן אין‬ ‫מגדלין—חייב להכריז‪.‬‬ ‫וכמה הוא מגדל? שלשה מטבעות זה על גבי זה‪.‬‬ ‫‪ ]8‬מצא כלי ולפניו פירות‪,‬‬ ‫כיס ולפניו מעות—[אין] חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪24‬‬ ‫‪25‬‬ ‫‪116‬‬ ‫‪25‬‬ ‫כך בכ"י ארפורט‪ .‬הגִ רסה בכ"י וינה‪' :‬הרי אילו שלו'; אולם‪ ,‬בנוסח הדפוס ובקטע הגניזה השמטה‬ ‫מפני הדומות‪ ,‬ושמא משקף נוסח כ"י וינה תיקון מאוחר ומוטעה‪ .‬השוו את הדין במשנה א‪ ,‬שם 'חתכות‬ ‫של בשר' שייכות למוצא‪ .‬בבבלי‪ ,‬בבא מציעא כג ע"ב‪ ,‬מובאת הברייתא כמו שהיא בכ"י ארפורט‬ ‫('‪...‬חייב להכריז')‪ .‬ראו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק ט‪ ,‬עמ' ‪ ,157‬לשורה ‪.7‬‬ ‫בכל עדי הנוסח‪' :‬חייב להכריז'‪ .‬אולם בברייתא המקבילה בבבלי‪ ,‬בבא מציעא כה ע"א‪' :‬הרי אילו‬ ‫הפסקה הבאה ניכר שכך צריך לשנות גם בתוספתא‪ ,‬ועל כן הגיה כך הפרשן‬ ‫שלו'‪ .‬מתוך ההשוואה אל ּ ִ‬ ‫תוספתא‬ ‫משנה‪ ,‬בבא מציעא ב‬ ‫תוספתא‪ ,‬בבא מציעא ב‬ ‫מקצתן בכלי ומקצתן בארץ‪ ,‬מקצתן‬ ‫בכיס ומקצתן בארץ—חייב להכריז‪.‬‬ ‫‪ ]9‬מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר‬ ‫שאין בו סימן—חייב להכריז‪.‬‬ ‫אם בא בעל סימן ונטל את שלו‪,‬‬ ‫זכה זה בדבר שאין בו סימן‪.‬‬ ‫‪ ]10‬המוצא סלע ואמר לו חבירו‪' ,‬סלע זו‬ ‫חדשה היא‪ ,‬נירונית היא‪ ,‬של מלך פלוני‬ ‫היא'—לא אמר כלום‪ ,‬שאין סימן למטבע‪.‬‬ ‫ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה ‪-‬‬ ‫לא אמר כלום‪ ,‬אלא הרי היא של מוצאה‪.‬‬ ‫ג] מצא אחר הגפה או אחר הגדר‬ ‫גוזלות מקושרים‪ ,‬או בשבילים‬ ‫שבשדות—הרי זה לא יגע בהן‪.‬‬ ‫מצא כלי באשפות—אם מכוסה לא‬ ‫יגע בו‪ ,‬ואם מגולה נוטל ומכריז‪.‬‬ ‫‪ ]11‬מצא באישפה—חייב להכריז‪,‬‬ ‫‪26‬‬ ‫שדרך האשפה להיטלטל‪.‬‬ ‫מצא בגל או בכותל ישן—הרי אלו שלו‪.‬‬ ‫‪ ]12‬מצא בגל או בכותל ישן—הרי אילו‬ ‫שלו‪ ,‬שיכול לומר של אמוריין הן‪.‬‬ ‫מצא בכותל חדש‪ :‬מחציו ולחוץ—שלו;‬ ‫מחציו ולפנים—של בעל הבית‪.‬‬ ‫‪ ]13‬מצא בחור או בכותל חדש‪ :‬מחציו‬ ‫ולחוץ—שלו; מחציו ולפנים—של בעל הבית‪.‬‬ ‫לע נירונית‪ ,‬מטבע זהב המתוארכ לשנימ ‪ 57-56‬לפירה‪,‬‬ ‫עליו חרוט הטקט‪" :‬נירונ קיר האימפריה"‪.‬‬ ‫נמצא בחפירות בהר ציונ‪ ,‬ירושלימ‪) .‬גודל ‪(1:1‬‬ ‫צילומ‪ :‬קלרה עמית‪ ,‬באדיבות רשות העתיקות‬ ‫‪26‬‬ ‫לתוספתא ר' דוד פרדו (המאה השמונה עשרה) בחיבורו חסדי דוד‪ .‬השוו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה‬ ‫(לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק ט‪ ,‬עמ' ‪ ,158‬לשורות ‪.16–15‬‬ ‫ראו ביאורו של ליברמן‪ ,‬תוספתא נזיקין (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)21‬עמ' ‪' :68‬נראה שמדברים באשפה של‬ ‫יחיד שהיא משתמרת‪ ,‬וחוששין שמא לא ירגיש בכלים כשיפנה את האשפה'‪.‬‬ ‫‪117‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫משנה‪ ,‬בבא מציעא ב‬ ‫תוספתא‪ ,‬בבא מציעא ב‬ ‫אם היה מפולש כולו לחוץ—‬ ‫אף מה שחציו ולפנים שלו;‬ ‫אם היה מפולש כולו לפנים—‬ ‫אף מה שחציו ולחוץ של בעל הבית‪.‬‬ ‫מצא בין פצים לפצים‪ :‬מן האגף ולחוץ—שלו;‬ ‫‪27‬‬ ‫מן האגף ולפנים—של בעל הבית‪.‬‬ ‫אם היה משכירו לאחרים‪ ,‬אפילו‬ ‫מצא בתוך הבית—הרי אלו שלו‪.‬‬ ‫‪ ]14‬מצא בבית‪ :‬אם שרו בו אורחין לפניו‪—28‬הרי‬ ‫אילו שלו‪ ,‬ואם לאו—הרי אילו של בעל הבית‪.‬‬ ‫ד] מצא בחנות—הרי אילו שלו‪.‬‬ ‫בין תיבה לחנווני – הרי הן שלחנווני‪.‬‬ ‫לפני השולחני—הרי אלו שלו‪.‬‬ ‫בין כסא לשולחני—הרי הן שלשלחני‪.‬‬ ‫מצא בחנות‪ :‬עד מקום שדרך בני אדם‬ ‫רגילין ליכנס—הרי אילו שלו;‬ ‫‪29‬‬ ‫יתר על כן—הרי אילו של בעל החנות‪.‬‬ ‫לקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו‬ ‫פרות ומצא בתוכן מעות—הרי אלו שלו‪.‬‬ ‫אם היו צרורים—נוטל ומכריז‪.‬‬ ‫‪ ]15‬הלוקח בהמה מחבירו ומצא עליה דבר‬ ‫‪30‬‬ ‫שיש בו שוה פרוטה—חייב להכריז‪.‬‬ ‫ה] אף השימלה היתה בכלל כל אילו; ולמה‬ ‫יצאת? להקיש אליה‪ :‬אלא מה השימלה מיוחדת‪,‬‬ ‫שיש בה סימנין ויש לה תובעין‪ ,‬ואף כל דבר‬ ‫שיש בו סימנין ויש לו תובעין—חייב להכריז‪.‬‬ ‫המוצא שוה פרוטה—חייב להכריז;‬ ‫פחות משוה פרוטה–אין חייב להכריז‪:‬‬ ‫שנאמר "שלמה"‪ :‬מה שלמה‪ 31‬מיוחדת דבר‬ ‫שיש בו שוה פרוטה וחייב להכריז‪ ,‬כך כל‬ ‫דבר שיש בו שוה פרוטה—חייב להכריז;‬ ‫פחות משוה פרוטה—אין חייב להכריז‪.‬‬ ‫עיון בסעיפים הראשונים בתוספתא מעלה שתי תכונות הסותרות זו את זו‪ :‬מתחילתו של‬ ‫המאמר הראשון‪' ,‬מודה ר' שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא שמשתמש בהן‪ ,'...‬עולה כי אין זה‬ ‫‪27‬‬ ‫‪28‬‬ ‫‪29‬‬ ‫‪30‬‬ ‫‪31‬‬ ‫‪118‬‬ ‫ראו ליברמן‪ ,‬שם‪' :‬נראה שבזמן שהיה הפתח בכותל רחב היו עושין את המזוזות מכמה פסים והדלתות‬ ‫באמצע בעובי הכותל‪ ,‬ושם היה האגף מקום שמגיפין את הדלתות'‪.‬‬ ‫כך בכ"י ארפורט; בכ"י וינה‪' :‬בפנים'‪.‬‬ ‫כך בכ"י ארפורט; בכ"י וינה‪' :‬בעל הבית'‪.‬‬ ‫ליברמן מקבל את הגהתו של בעל מלאכת שלמה‪' :‬להחזיר'‪ ,‬ומסביר את הגרסה 'להכריז' בכל עדי‬ ‫הנוסח של התוספתא כאשגרה מן המקרים לעיל; ראו ליברמן‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,69‬ובתוספתא כפשוטה‬ ‫(לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק ט‪ ,‬עמ' ‪ ,161‬לשורות ‪ .30–29‬והשוו ירושלמי בבא מציעא ב‪ ,‬ה (ח ע"ג)‪.‬‬ ‫כך בכ"י וינה והדפוס; השוו שמות כב‪ ,‬ח (אך בדברים כב‪ ,‬ג‪' :‬שמלתו')‪ .‬הגרסה בכ"י ארפורט‪' :‬שמלה'‪,‬‬ ‫המטלטלת‪.‬‬ ‫לאבדה ִ‬ ‫כמו במשנה‪ .‬בשני המקרים היא משמשת דוגמא ֵ‬ ‫תוספתא‬ ‫מאמר עצמאי; הלשון 'מודה' מניחה את קיומו של מאמר אחר של ר' שמעון בן אלעזר‪ ,‬שבו‬ ‫הוא קובע כי כלי אנפוריא אינם בעלי סימן מזהה בדרך כלל – והוא המאמר המופיע במשנה‪.‬‬ ‫לכן אפשר להבין את המאמר בתוספתא כקשור למשנה ומצמצם את תחומה‪ .‬מאמר זה מופיע‬ ‫בתוספתא בתוך קובץ של שלושה מאמרים‪ ,‬כולם מפיו של ר' שמעון בן אלעזר וכולם דנים‬ ‫בדיני מציאה‪ .‬מלשונו של המאמר השני – 'שאמרו' – ניכר שגם הוא מניח קיומו של חוק קיים‪,‬‬ ‫וסביר להניח שהוא רומז לרשימה הדומה לזו שבמשנה הראשונה או הזהה לה‪ .‬גם כאן מוסיף‬ ‫ר' שמעון הגבלה לדין הכללי‪ ,‬שבנוגע למציאתם של מספר חפצים‪ ,‬גם אם אינם בעלי סימן‬ ‫מזהה כשלעצמם‪ ,‬חייב המוצא להכריז‪ .‬במאמר האחרון מוסיף ר' שמעון כלל שאינו מוזכר‬ ‫שאבדה במקום שאין כל‬ ‫ְ‬ ‫האבדה – במקרים‬ ‫במשנה‪ ,‬והוא שה'יאוש' של הבעלים מלמצוא את ֵ‬ ‫תקווה למציאתה – מאפשר למוצא לזכות בחפץ שמצא‪ .‬המושג 'יאוש בעלים' ניתן כהסבר‬ ‫וכסיבה לאפשרות לזכות בחפצים שנמצאו במקומות הללו‪ ,‬ביניהם אלה שנמצאו ברשות‬ ‫הרבים בעיר ('אסרטיא ופלטיא גדולה')‪.‬‬ ‫מיקומו של הקובץ כאן הגיוני‪ ,‬שכן כל שלושת המאמרים מוסיפים כללים והגבלות‬ ‫לדינים המוזכרים במשנה‪ ,‬ולכן אפשר להבינם כפירוש ותוספת למשנה‪ .‬ברם‪ ,‬אין צורך להניח‬ ‫שהמאמרים נאמרו מלכתחילה כפירוש למשנה זו‪ .‬מן הניסוח של קובץ בעל שלושה מאמרים‪,‬‬ ‫ששני המאמרים האחרונים בו קשורים לראשון בעזרת הפתיחה 'וכן היה ר' שמעון בן אלעזר‬ ‫אומר' (ראו ההדגשה בטקסט)‪ ,‬אפשר להסיק שקובץ זה נוצר כיחידה עצמאית שנלמדה בבית‬ ‫מדרשו של ר' שמעון בן אלעזר‪ ,‬ולראות בו קובץ מקביל לזה שבמשנה‪ ,‬הדן אף הוא בעיקרים‬ ‫המנחים את מוצא האבדה‪ ,‬והמבדילים בין הנסיבות בהן הוא חייב להכריז ובין אלה שבהן הוא‬ ‫‪32‬‬ ‫רשאי לזכות בחפץ‪.‬‬ ‫קיומה של יחידה עצמאית שקשורה בעקיפין למשנה ניכר גם בקטע הבא בפרק זה‬ ‫שבתוספתא בבא מציעא‪ ,‬המופיע בצורה של קובץ מאמרים המחולק לשני תתי־קבצים (הלכות‬ ‫‪ 10–3‬והלכות ‪ .)15–11‬שלא כמו ברשימות במשניות‪ ,‬בשני תתי־הקובץ רשומים חפצים‬ ‫שלגביהם אין חובה להכריז‪ ,‬לצד המקרה המקביל שעליו חלה החובה להכריז‪ .‬בתת־הקובץ‬ ‫הראשון מוזכרים חפצים שרובם כלולים במשניות א ו־ב‪ ,‬ואילו בתת־הקובץ השני רשומים‬ ‫חפצים הנמצאים במיקום מסוים‪ ,‬והוא מקביל למשניות ג עד ה‪ .‬אופייה העצמאי של יחידה זו‬ ‫‪32‬‬ ‫עצמאותו של קובץ זה מחד גיסא‪ ,‬והתאמתו לדיני המשנה מאידך גיסא‪ ,‬ניכרים בניסוח של ר' שמעון‬ ‫בן אלעזר במאמר השלישי‪' :‬אסרטיא ופלטיא גדולה'‪ ,‬שנראה מקביל למושג 'רשות הרבים'; ראו‬ ‫ש"י פרידמן‪' ,‬מציאות ברשות הרבים'‪ ,‬דיני ישראל ו (תשל"ה)‪ ,‬עמ' ‪ .175–169‬הנושאים העיקריים‬ ‫הנידונים במאמרים המובאים בשמו של ר' שמעון בן אלעזר – טיב החפץ ואופן השימוש בו‪ ,‬דרך‬ ‫הנחתו של החפץ‪ ,‬ומקום הימצאו – הם אלה המובאים ברשימות במשניות א ו־ב (בסדר אחר‪ :‬דרך‬ ‫ההנחה [מפוזר או צבור]‪ ,‬המקום [רשות הרבים או רשות היחיד]‪ ,‬והטיב [כיכר של נחתום או של בעל‬ ‫הבית וכמותם])‪ ,‬וגם עובדה זו מקרבת את ההשערה בדבר קיום עצמאי של התוספתא המקביל למשנה‬ ‫ומבוסס על כללים דומים‪.‬‬ ‫‪119‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫תופתא‪ ,‬בבא מציעא ב‪,‬‬ ‫כ"י וינה‪ ,‬הפרייה הלאומית של אוטריה‪ ,Hebr.20 ,‬דפ ‪ 164‬ע"ב‬ ‫‪120‬‬ ‫תוספתא‬ ‫ניכר בסידורה‪ ,‬המגלה היגיון אחר מסידור הרשימות במשנה‪ .‬בתת־הקובץ הראשון מסודרות‬ ‫בזו אחר זו ההלכות הקשורות לאוכל מעובד‪ ,‬לתבואה‪ ,‬לפירות ולמעות‪ ,‬ולאחריהן ההלכות‬ ‫המפרטות מקרים מיוחדים‪ .‬בקובץ זה אין הביטוי 'הרי אילו שלו' מוזכר כלל‪ ,‬ובמקומו בא‬ ‫אבדה‪' ,‬אינו חייב להכריז'‪ .‬רק בתת־הקובץ השני‪ ,‬שבו‬ ‫ביטוי הקשור מטבעו למצוות השבת ֵ‬ ‫נידונים מקרים שבהם הבעלות על החפץ מוטלת בספק – של המוצא או של אדם אחר (בעל‬ ‫בית או בעל חנות) – משמש ביטוי השייכות ('שלו' או 'של בעל הבית')‪ 33 .‬נראה כי עורך‬ ‫המשנה‪ ,‬בבחירת הביטוי 'הרי אלו שלו' במשנה א‪ ,‬ביקש להדגיש את הנושא של בעלות על‬ ‫חפץ (כפי שמובלט גם בתחילת המסכת‪' ,‬שנים אוחזים בטלית' ובמשניות בפרק א)‪ ,‬בעוד‬ ‫אבדה‪.‬‬ ‫ההלכות בתוספתא מתרכזות רק בנושא של מצוות השבת ֵ‬ ‫העיון במאמרי התוספתא בדוגמה זו מוביל לשתי מסקנות שאינן עולות בקנה אחד בהכרח‪:‬‬ ‫מצד אחד נדמה כי מאמרים בתוספתא נשענים על מידע קודם המופיע במשנה ויש בהם‬ ‫משום פירוש להלכות במשנה‪ ,‬אך מצד אחר נראה כי התוספתא מתעלמת ממידע במשנה או‬ ‫שהיא סותרת הלכות שנשנות במשנה ומסודרת סידור עצמאי‪ 34 .‬ניסיונותיהם של המפרשים‬ ‫והחוקרים ליישב סתירה זו רבים‪ ,‬ומתוך הגישות השונות עולות גם תאוריות שונות בנוגע‬ ‫לאופן סידורם של המקורות בתוספתא ולמטרת החיבור כולו‪ .‬הגישות נעות בין זו הרואה‬ ‫בתוספתא בעיקר פרשנות למשנה‪ ,‬לבין זו המדגישה את עצמאותן של המסורות בתוספתא‪.‬‬ ‫רוב החכמים מזמנו של רב שרירא גאון (המאה העשירית) ואילך מניחים כי המקורות המופיעים‬ ‫בתוספתא אכן נובעים מזמנם של חכמי המשנה‪ ,‬אך עריכתם בתוספתא נעשתה במטרה‬ ‫לבאר ולהבהיר את ההלכות במשנה‪ 35 .‬חוקרים אחדים ניסו להסביר את הסתירות ואת חוסר‬ ‫‪33‬‬ ‫‪34‬‬ ‫‪35‬‬ ‫אופיו העצמאי של קובץ זה ניכר גם בסגנונו ובאופן סידורו מבחינה תוכנית ולשונית‪ :‬כל אחד משני‬ ‫תתי־הקבצים מורכב משבעה מאמרים המסודרים בסדר הגיוני ומסתיימים במקרה שבו מוזכר מטבע‬ ‫(סלע או פרוטה)‪ .‬ששת המאמרים הראשונים מתחילים במילה 'מצא' (ובתת־הקובץ השני‪' :‬מצא‬ ‫ב־')‪ ,‬והמאמר השביעי בשני תתי־הקובץ מתחיל במילה 'המוצא'; ראו המילים המודגשות בטקסט‪.‬‬ ‫על סידורם של מאמרים בקבוצות של שלושה או שבעה פריטים‪ ,‬ראו ש"י פרידמן‪' ,‬מבנה ספרותי‬ ‫בסוגיות הבבלי'‪ ,‬דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות‪ ,‬כרך ג (תשל"ג)‪ ,‬עמ' ‪,402–389‬‬ ‫ובייחוד עמ' ‪ 396‬ואילך ('שב שמעתא')‪.‬‬ ‫ראו השאלה בנוגע להגדרה של 'מגדל' של מטבעות בהלכה ‪ 7‬בתוספתא‪ ,‬המוצגת כעניין חדש‬ ‫ומתעלמת לכאורה מן הקביעה הזהה הרשומה במשנה ב (השוו פרידמן‪' ,‬מקבילות במשנה ותוספתא'‬ ‫[לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,]21‬עמ' ‪ .)135‬והשוו החילוק בין משנה ותוספתא בנוגע לחובת ההכרזה של כדי יין‬ ‫ושמן (משנה ב)‪ ,‬לעומת הקביעה ההפוכה בנוגע לחביות של יין ושל שמן בתוספתא (הלכה ‪ ;)3‬עיינו‬ ‫בבבלי‪ ,‬בבא מציעא כג ע"ב להצעת הסבר לחילוק זה‪.‬‬ ‫ראו אגרת רב שרירא גאון (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)13‬עמ' ‪ .34‬הרמב"ם‪ ,‬המייחס את עריכת התוספתא‬ ‫לר' חייא‪ ,‬קובע בפשטות בהקדמתו למשנה תורה‪' :‬ורבי חייא חיבר התוספתא לבאר ענייני המשנה'‪.‬‬ ‫זכריה פרנקל‪ ,‬מבין החוקרים הראשונים שדנו בשאלת עריכתם של חיבורים מספרות חז"ל‪ ,‬סבור‬ ‫אף הוא כי מטרת התוספתא לבאר את המשנה (דרכי המשנה‪ ,‬ורשה תרפ"ג‪ ,‬עמ' ‪ ;)325–322‬השוו‬ ‫‪121‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫הסדר בהלכות שבתוספתא כנובעים מאופיו הקטוע של החיבור המכיל סדרה של 'הערות'‬ ‫המשודכות למשנה‪ 36 ,‬או מתוך ההנחה שבתחילה נכתבו מקורות על הגיליונות שבעותקים של‬ ‫המשנה‪ 37 .‬כבר בימי הביניים שמו לב לכך שפסקאות מן המשנה מופיעות בתוך התוספתא‪,‬‬ ‫והן משמשות מעין 'דיבור מתחיל' מתוך המשנה‪ ,‬המוצע על ידי העורך כהקדמה למקורות‬ ‫המפרשים אותן‪ 38 .‬אברהם גולדברג הציע לראות בתוספתא שכבות של מקורות והרחבתם‬ ‫בדומה לשכבות החכמים במשנה עצמה‪ ,‬אלא שהסדרת המקורות בתוספתא התחילה בשלב‬ ‫מאוחר לתחילת הסדרת הקבצים במשנה‪ ,‬ומטרתה הייתה לתקן ולפרש את המקורות שנשנו‬ ‫בשכבות הקודמות במשנה‪ .‬בכך אין התוספתא שונה לדעתו שינוי מהותי מן המשנה אלא‬ ‫ממשיכה את העריכה הניכרת במשנה‪ 39 .‬אולם לפי שיטה זו קשה להסביר את קיומן של סטיות‬ ‫בסדר המאמרים בין המשנה ובין התוספתא‪ ,‬סטיות המלמדות לכאורה על כך שלפני עורכי‬ ‫הדיון של פרידמן‪' ,‬מהות התוספתא ביחסה למשנה' (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)19‬עמ' ‪ .17–16‬ראיה מעניינת‬ ‫לתלותה של התוספתא בחיבור המשנה עולה מתוך מקומות שבהם מצוטט פסוק שאינו שייך להקשר‬ ‫לפסקה במשנה; ראו הציטוט של שמ"א א‪ ,‬כב בתוספתא‪ ,‬חגיגה‬ ‫בתוספתא‪ ,‬אך מובא שם בתור הערה ּ ִ‬ ‫א‪ ,‬א (עיינו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה [לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,]6‬חלק ה‪ ,‬עמ' ‪ 1268‬לשו' ‪ ;)5‬והשוו תוספתא‬ ‫כפשוטה‪ ,‬חלק א‪ ,‬עמ' ‪ ,442‬בנוגע לפסוק משופטים יד‪ ,‬ד‪.‬‬ ‫‪36‬‬ ‫‪A. Guttmann, Das redaktionelle und sachliche Verhältnis zwischen Mišna und Tosephta,‬‬ ‫‪Breslau 1928, pp. 176–178‬‬ ‫‪37‬‬ ‫‪A. Schwartz, Die Tosifta des Traktates Nesikin, Baba Kamma geordnet und kommentiert,‬‬ ‫‪Frankfurt 1912, iv, vii; Arthur Spanier, Die Toseftaperiode in der tannaitischen Literatur,‬‬ ‫‪Berlin 1922; idem, Zur Frage des literarischen Verhältnisses zwischen Mischnah und‬‬ ‫‪Tosefta, Berlin 1931‬‬ ‫‪38‬‬ ‫ראו דברי רבינו תם (ר' יעקב בן מאיר‪ ,‬צרפת‪ ,‬המאה השתים עשרה; ראו שבלי הלקט השלם‪ ,‬מהדורת‬ ‫ברלינר‪ ,‬כבוד הלבנון‪ ,‬פריז תרפ"ז‪ ,‬עמ' ‪' :)612‬דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה‬ ‫לזכרון דברים'‪ .‬שאול ליברמן אימץ שיטה זו ככלי מרכזי בניתוח הביקורתי של יחסי התוספתא‬ ‫והמשנה‪ .‬ראו הדיון של פרידמן‪' ,‬מהות התוספתא ביחסה למשנה' (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)19‬עמ' ‪,22–17‬‬ ‫‪.35–29‬‬ ‫‪39‬‬ ‫‪A. Goldberg, ‘he Tosefta – Companion to the Mishnah’, S. Safrai (ed.), he Literature of‬‬ ‫‪the Sages, First Part: Oral Tora, Halakha, Mishna, Tosefta, Talmud, External Tractates,‬‬ ‫‪ .Assen 1987, pp. 283–302‬גולדברג מציע את שיטתו בפרוטרוט במחקריו על מסכתות של המשנה‪:‬‬ ‫שבת (פירוש למשנה מסכת שבת‪ ,‬ירושלים תשל"ו) ועירובין (פירוש למשנה מסכת עירובין‪ ,‬ירושלים‬ ‫תשמ"ו)‪ ,‬ובייחוד למסכת בבא קמא (פירוש מבני ואנליטי לתוספתא מסכת בבא קמא בצירוף לוח‬ ‫מקבילות של נוסחי המשנה והתוספתא‪ ,‬ירושלים תשס"א)‪ ,‬וכן בסדרת מאמרים שכונסו בספרו‪ ,‬צורה‬ ‫ועריכה בספרות חז"ל‪ :‬מחקרים ספרותיים במשנה‪ ,‬תוספתא‪ ,‬מדרשי הלכה‪ ,‬מדרשי אגדה ותלמוד‪,‬‬ ‫ירושלים תשע"ב‪ ,‬עמ' ‪.87–3‬‬ ‫‪122‬‬ ‫תוספתא‬ ‫התוספתא עמד חיבור שונה בצורתו מן המשנה‪ .‬גולדברג מסביר כי במקרים אלה אפשר לרוב‬ ‫‪40‬‬ ‫למצוא הסבר פרשני לסידור בתוספתא המכוון לפרשנות המשנה‪.‬‬ ‫גישות אחרות לפתרון הבעיות הקשורות לאופייה של התוספתא וליחסה למשנה הדגישו את‬ ‫‪41‬‬ ‫האופי המקביל בין המסורות במשנה ובתוספתא והציעו מערכות מורכבות של תלות ביניהן‪.‬‬ ‫יעקב נחום אפשטיין‪ ,‬שהדגיש את המסירה על פה של המקורות התנאיים במשך תקופות‬ ‫התנאים והאמוראים‪ ,‬ראה במסורות מקבילות במשנה ובתוספתא הצעות שונות ומקבילות‬ ‫של חומר שנשנה על ידי השונים (ה'תנאים' ששנו את החומר הקדום)‪ ,‬ומכאן שאפשר למצוא‬ ‫קבצים מקבילים בסדר שונה בכל חיבור‪ ,‬וגם מקורות שנשנו בזמנים שונים‪ ,‬כאשר מקור‬ ‫מאוחר הוא התפתחות של מקורות קדומים לו‪ 42 .‬גם חנוך אלבק‪ ,‬על אף שסבור‪ ,‬בניגוד‬ ‫לאפשטיין‪ ,‬כי התוספתא נערכה לקראת סוף תקופת האמוראים‪ ,‬קבע כי עורכי התוספתא‬ ‫שמרו בדרך כלל על מסורות עתיקות ללא שהכניסו בהן שינויים מכוונים‪ ,‬ועל כן ניתן‬ ‫להתייחס למקורות מקבילים במשנה ובתוספתא כמקורות 'ישנים ושווים'‪ .‬לפי אלבק‪ ,‬לאחר‬ ‫עריכת המשנה המשיך רבי יהודה הנשיא לאסוף מסורות עתיקות כדי שתשמשנה להבהרתן‬ ‫של המסורות שנערכו במשנה עצמה‪ ,‬ובמשך הדורות המשיכו חכמים את עבודת האיסוף עד‬ ‫שנערך החיבור עריכה סופית בסוף תקופת האמוראים‪ 43 .‬על אף חילוקי הדעות בין אפשטיין‬ ‫‪40‬‬ ‫ראו א' גולדברג‪' ,‬סדר ההלכות במשנה ובתוספתא‪ :‬האם נמצאים רישומים של "סדר קדום"‬ ‫במקורותינו'‪ ,‬מחקרי תלמוד ב‪ :‬מחקרים בתלמוד ובתחומים גובלים‪ ,‬ירושלים תשנ"ג‪ ,‬עמ' ‪.196–151‬‬ ‫סיוע לגישה המקדימה את עריכת המשנה לעריכת התוספתא‪ ,‬לפחות מבחינת הצורה החיצונית של‬ ‫החיבור וסידור המסכתות שבו‪ ,‬הציע מנחם כהנא ('תפוחי זהב במשכיות כסף‪ :‬המשנה וסדר סדריה'‪,‬‬ ‫תרביץ עו [תשס"ז]‪ ,‬עמ' ‪ 36‬הערה ‪ ,)42‬שהעיר על סדר אסתטי־מספרי מופתי בעריכת שישים‬ ‫המסכתות והסדרים במשנה מבחינת מספר המסכתות שבכל סדר (התקף בכל עדי הנוסח שבידינו‪,‬‬ ‫נוסף על העריכה הפנימית של המסכתות בכל 'סדר' לפי מספר פרקיהן)‪ ,‬המלמד על עריכה מכוונת‬ ‫של חיבור המשנה‪ .‬סדר זה חסר בתוספתא (שחסרות בה ארבע מסכתות‪ ,‬כאמור)‪ ,‬על אף ההקבלה‬ ‫הברורה של המסורות המקבילות בתוספתא למשנה הן בסידור המסכתות הן (לרוב) בסידור ההלכות‪.‬‬ ‫מכאן שחיבור התוספתא‪ ,‬לפחות מבחינת הסדר הקיים של המסכתות שבו‪ ,‬נערך לאחר השלמת חיבור‬ ‫המשנה‪ ,‬ומבנהו תלוי בסדר ובמבנה של החיבור המשנה‪ .‬גם יעקב ניוזנר סבור שהתוספתא אינה אלא‬ ‫פירוש למשנה‪ .‬הוא קורא לה 'התלמוד הראשון' למשנה‪ ,‬וכך הוא מפרש את היחס בין שני החיבורים‪.‬‬ ‫ראו ‪J. Neusner, he Tosefta: Its Structure and Its Sources, Atlanta 1986, pp. 1–7; idem,‬‬ ‫‪‘he Synoptic Problem in Rabbinic Literature’, JBL 105 (1986), pp. 501–502‬‬ ‫‪41‬‬ ‫‪42‬‬ ‫‪43‬‬ ‫משה שמואל צוקרמנדל הציע כי המשנה והתוספתא היו במקור שני חלקים של חיבור אחד שהתפלג‬ ‫בבבל; אך השוו הביקורת של אפשטיין‪ ,‬מבואות לספרות התנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)8‬עמ' ‪ 250‬והערה‬ ‫‪ 41‬שם‪ ,‬ושל פרידמן‪' ,‬מהות התוספתא ביחסה למשנה' (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)19‬עמ' ‪ 61‬הערה ‪.240‬‬ ‫אפשטיין‪' ,‬מבוא לתוספתא'‪ ,‬בתוך מבואות לספרות התנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)8‬עמ' ‪ .262–241‬השוו‬ ‫גם ב' דה־פריס‪' ,‬משנה ותוספתא בבא מציעא'‪ ,‬תרביץ כ (תש"י)‪ ,‬עמ' ‪.83–79‬‬ ‫ח' אלבק‪ ,‬מחקרים בברייתא ובתוספתא (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,1‬עמ' ‪ ;)184–150‬הנ"ל‪ ,‬מבוא לתלמודים‪ ,‬תל‬ ‫‪123‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫לאלבק בנוגע לזמן עריכתו של חיבור התוספתא כאמור‪ ,‬שניהם רואים איפוא בתוספתא אוסף‬ ‫קטעים ששרדו מתקופה קדומה שנשנו עם מסורות מאוחרות יותר‪.‬‬ ‫גישה שונה מזו הציע שמא פרידמן‪ .‬פרידמן מטיל ספק באפשרות של התפתחות מקבילה‬ ‫של מקורות שדרכה נוצרים קבצים דומים בתוכן ובסגנון‪ ,‬והוא מעדיף את ההנחה הסוברת כי‬ ‫מקור קדום נערך מחדש‪ ,‬לרוב בכוונת מכוון‪ ,‬במקור המקביל והמאוחר‪ .‬לדעתו זכות בכורה‬ ‫ברוב המקרים למאמר בתוספתא‪ ,‬והוא נערך מחדש במקבילה במשנה‪ .‬ככלל‪ ,‬הוא מוצא הבדל‬ ‫מהותי בין המאמרים במשנה ובתוספתא‪ :‬בעוד המקורות בתוספתא מושרשים יותר בצורת‬ ‫החיים ההיסטוריים הקונקרטיים בארץ־ישראל בתקופה הקדומה‪ ,‬מראים העיבודים במשנה‬ ‫מידה גדולה יותר של הפשטה‪ ,‬התאמה וריכוז סגנוני‪ ,‬שמהווים שלב מאוחר יותר בהתפתחותה‬ ‫של ההלכה הקדומה‪ .‬לדעת פרידמן עברה המשנה עריכה קפדנית יותר מן התוספתא‪ ,‬ועריכה‬ ‫זו יצרה אחידות תוכנית וספרותית בסגנון המקורות במידה גדולה יותר מאשר בתוספתא‪,‬‬ ‫‪44‬‬ ‫המתאפיינת כאוסף של המקורות קדומים ששמרו על לשונם המקורית‪.‬‬ ‫בסדרה של מחקרים המשווים מקבילות במשנה ובתוספתא דוגלת יהודית האופטמן אף‬ ‫היא בקדמותן של המסורות בתוספתא לעומת המקבילות במשנה‪ .‬האופטמן טוענת כי גם‬ ‫במקומות שבהם המקור בתוספתא בוודאי משמש פירוש למקור תנאי קדום‪ ,‬אין לראות את‬ ‫המקבילה במשנה כמקור לפירושה של התוספתא‪ ,‬אלא יש לשער קובץ קדום‪,‘ur-Mishnah’ ,‬‬ ‫שעליו מושתתת התוספתא‪ .‬לדעתה‪ ,‬המשנה שבידינו התפתחה מן הקובץ הזה‪ ,‬אך הושפעה גם‬ ‫מן התוספתא שנערכה לפני עריכתה הסופית של המשנה‪ .‬מכאן אפשר להראות את ההיגיון‬ ‫בסידור המאמרים בתוספתא דווקא‪ ,‬ועם זה לראות את התוספתא בניסוחה המוכר לנו כאחד‬ ‫המקורות למשנה‪ 45.‬השערותיה הכלליות של האופטמן וחלק מדיוניה הפרטניים זכו לביקורתם‬ ‫של חוקרים אחרים‪ 46 .‬ראוי לציין כי בנושא עיקרי זה לא חיווה החוקר הדגול של התוספתא‪,‬‬ ‫שאול ליברמן‪ ,‬את דעתו‪.‬‬ ‫‪44‬‬ ‫אביב תשכ"ט‪ ,‬עמ' ‪ .78–51‬השוו ש' פרידמן‪ ,‬לתורתם של תנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)19‬עמ' ‪.47–44‬‬ ‫ראו ש"י פרידמן‪ ,‬תוספתא עתיקתא – מסכת פסח ראשון‪ :‬מקבילות המשנה והתוספתא ופירושן על‬ ‫מסכת פסח ראשון‪ ,‬רמת גן תשס"ג‪ ,‬ובעיקר במבוא שם‪ ,‬עמ' ‪ ;95–9‬וכן במאמרים שכונסו בספר‬ ‫לתורתם של תנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)19‬שער א‪ :‬יחסי משנה ותוספתא‪ ,‬עמ' ‪ .146–3‬ראו בייחוד בסיכום‬ ‫הקצר בהקדמה לספר זה‪ ,‬עמ' יב–יז‪ ,‬והשוו באנגלית‪S. Friedman, ‘he Primacy of Tosefta ,‬‬ ‫‪to Mishnah in Synoptic Parallels’, H. Fox and T. Meacham (eds.), Introducing Tosefta:‬‬ ‫‪Textual, Intratextual and Intertextual Studies, New York 1999, pp. 99–121‬‬ ‫‪45‬‬ ‫‪46‬‬ ‫‪124‬‬ ‫ראו י' האופטמן‪' ,‬המשנה כעיבוד של יצירה תנאית קדומה'‪ ,‬נטיעות לדוד – ספר היובל לדוד הלבני‪,‬‬ ‫ירושלים תשס"ה‪ ,‬עמ' ס–ע‪ ,‬וכן ספרה ‪J. Hauptman, Rereading the Mishnah: A New Approach‬‬ ‫‪( to Ancient Jewish Texts, Tübingen 2005‬השוו הסבר קצר של התזה שם‪ ,‬עמ' ‪.)30–17‬‬ ‫ראו למשל י' ברודי‪ ,‬משנה ותוספתא כתובות‪ :‬נוסח‪ ,‬פרשנות ועריכה‪ ,‬ירושלים תשע"ה‪ ,‬עמ' ‪,45–44‬‬ ‫אשר העיר כי התיאוריה של האופטמן אינה מתמודדת עם שני נתונים‪( :‬א) הדור האחרון של התנאים‬ ‫תוספתא‬ ‫מקורות מקבילים לתוספתא מופיעים גם בחיבורים אחרים של ספרות התנאים‪ ,‬וביניהם‬ ‫‪47‬‬ ‫מדרשי ההלכה‪ ,‬ולעתים נראה כי המקור בחיבור המדרשי קדום למקבילה שלו בתוספתא‪.‬‬ ‫מסורות אגדיות בתוספתא‬ ‫התוספתא מכילה מסורות אגדיות רבות יותר מאשר המשנה‪ ,‬חלקן משולבות לתוך הדיונים‬ ‫ההלכתיים וחלקן מהוות קבצים אגדיים עצמאיים‪ .‬להלן דוגמה לקובץ אגדי בתוספתא‬ ‫‪48‬‬ ‫בהשוואה אל הקטע המקביל במשנה‪:‬‬ ‫משנה‪ ,‬ברכות א‪ ,‬ה‬ ‫תוספתא‪ ,‬ברכות א‪ ,‬י‬ ‫מזכירין יציאת מצרים בלילות‪.‬‬ ‫אמר ר' אלעזר בן עזריה‪:‬‬ ‫הרי אני כבן שבעים שנה‬ ‫ולא זכיתי שתאמר‬ ‫יציאת מצרים בלילות‬ ‫עד שדרשה בן זומא‪ ,‬שנאמר‪:‬‬ ‫'למען תזכור את יום צאתך מארץ‬ ‫מצרים כל ימי חייך' (דברים טז‪ ,‬ג)‬ ‫'ימי חייך' – הימים;‬ ‫'כל ימי חייך' – הלילות‪.‬‬ ‫וחכמים אומרים‪:‬‬ ‫'ימי חייך' – העולם הזה;‬ ‫'כל ימי חייך' – להביא את ימות המשיח‪.‬‬ ‫מזכירין יציאת מצרים בלילות‪.‬‬ ‫אמ' ר' לעזר בן עזריה‪:‬‬ ‫הרי אני כבן שבעים שנה‬ ‫ולא זכיתי שאשמע שתאמר‬ ‫יציאת מצרים בלילות‬ ‫עד שדרשה בן זומא‪ ,‬שנאמר‪:‬‬ ‫'למען תזכור את יום צאתך מארץ‬ ‫מצרים כל ימי חייך'‬ ‫'ימי חייך' – הימים;‬ ‫'כל ימי חייך' – הלילות‪.‬‬ ‫וחכמים אומרים‪:‬‬ ‫'ימי חייך' – העולם הזה;‬ ‫'כל ימי חייך' – להביא את ימות המשיח‪.‬‬ ‫אמ' להם בן זומא‪:‬‬ ‫וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?‬ ‫והלא כבר נאמר‪' :‬לכן הנה ימים באים‪ ,‬נאם‬ ‫י"י‪ ,‬ולא יאמר עוד "חי י"י אשר העלה את בני‬ ‫ישראל מארץ מצרים"‪ ,‬כי אם "חי י"י אשר‬ ‫העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ‬ ‫‪47‬‬ ‫‪48‬‬ ‫מיוצג בתוספתא הרבה יותר מאשר במשנה (וראו לעניין זה בספרו של טולדנו [לעיל‪ ,‬הערה ‪;)]10‬‬ ‫(ב) רצף העניינים בתוספתא מוקשה במקומות רבים אם מתייחסים אליה כחיבור העומד בפני עצמו‪.‬‬ ‫לעומת זאת התפיסה שהתוספתא סודרה בעקבות המשנה מבארת תופעה זו באופן פשוט‪.‬‬ ‫ראו ש"י פרידמן‪ ,‬לתורתם של תנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)19‬עמ' ‪ .60–59‬על היחס בין התוספתא לבין‬ ‫החיבור התנאי סדר עולם‪ ,‬ראו ח' מיליקובסקי‪' ,‬סדר עולם והתוספתא'‪ ,‬תרביץ מט (תש"ם)‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ ;263–246‬הנ"ל‪ ,‬סדר עולם‪ :‬מהדורה מדעית‪ ,‬פירוש ומבוא‪ ,‬ירושלים תשע"ג‪ ,‬כרך א‪ ,‬עמ' ‪.118–116‬‬ ‫נוסח התוספתא בדוגמה זו מבוסס בעיקר על כ"י וינה‪.‬‬ ‫‪125‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫תופתא‪ ,‬ברכות א‪,‬‬ ‫כ"י ארפורט‪ ,‬פריית המדינה בברלינ‪ ,MS Or. fol. 1220 ,‬דפ ‪ 1‬ע"ב‬ ‫‪126‬‬ ‫תוספתא‬ ‫משנה‪ ,‬ברכות א‪ ,‬ה‬ ‫תוספתא‪ ,‬ברכות א‪ ,‬י‬ ‫צפון"' (ירמיהו כג‪ ,‬ז‪-‬ט; השוו שם טז‪ ,‬יד‪-‬טו)!‬ ‫אמרו לו‪ :‬לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה‪,‬‬ ‫אלא שתהא יציאת מצרים מוסיף על מלכיות‪:‬‬ ‫מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפילה‪.‬‬ ‫כיוצא בו‪:‬‬ ‫'לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם‬ ‫ישראל יהיה שמך' (בראשית לה‪ ,‬י)‬ ‫– לא שיעקר שם יעקב ממנו‪,‬‬ ‫אלא שיהא יעקב מוסף על ישראל‪:‬‬ ‫ישראל עיקר ויעקב טפילה‪.‬‬ ‫המסורת האגדית המובאת במשנה קשורה לחובת הקריאה של הפרק השלישי של 'קריאת‬ ‫שמע' (במדבר טו‪ ,‬לז–מא)‪ ,‬אשר בו מוזכרת יציאת מצרים (פסוק מא)‪ 49 .‬ברם דרשתם של‬ ‫החכמים‪ ,‬החולקת על זו המוצגת על ידי בן זומא‪ ,‬נוגעת לעניין אחר והוא השאלה התאולוגית‪,‬‬ ‫האם בזמן הגאולה העתידית‪ ,‬אשר בה ישתחרר ישראל משעבוד מלכיות‪ ,‬תמשיך הגאולה‬ ‫ממצרים לשמש מקור עיקרי לזהות האומה ותוזכר תדיר‪ .‬החכמים דורשים את ייתור המילה‬ ‫כמורה על המשך החשיבות של הזכרת יציאת מצרים גם לאחר הגאולה‬ ‫ֶ‬ ‫'כל' בדברים טז‪ ,‬ג‬ ‫לעתיד‪ 50 .‬יש להניח כי עורך המשנה בחר לסיים את הפרק דווקא בדרשה זו שיש בה משום‬ ‫סיום נאה; ‪ 51‬ואולם‪ ,‬במקבילה בתוספתא מתגלה דיון מורחב דווקא בעניין התאולוגי‪ ,‬ונראה‬ ‫שעורך התוספתא מצא עניין מיוחד בהבאת החומר האגדי והדרשות הקשורות לנושא של‬ ‫המעמד העתידי של גאולת מצרים‪ ,‬גם אם עיקר הקישור של הקובץ לכאן בא בעקבות סידור‬ ‫ההלכות במשנה‪.‬‬ ‫הדיון בקטע זה מעלה שוב את השאלה של קדמות התוספתא למשנה‪ ,‬והוא אף עשוי‬ ‫ללמד על אופן העריכה של הקטעים בתוספתא‪ .‬קשה להכריע בין הצעה הקובעת כי המשנה‬ ‫‪49‬‬ ‫‪50‬‬ ‫‪51‬‬ ‫לפי פירוש אחר רומז המונח 'יציאת מצרים' כאן לאזכור יציאת מצרים בברכה שלאחר קריאת‬ ‫שמע ('גאל ישראל'); ראו פירוש רבינו הלל לספרי דברים‪ ,‬מהדורת ש' קולידיצקי‪ ,‬ירושלים תש"ח‪,‬‬ ‫פיס' קל‪ ,‬עמ' ‪ ,94‬אריה לייב בן אשר ממץ‪ ,‬שו"ת שאגת אריה‪ ,‬ירושלים תשל"ג‪ ,‬סוף סי' ט‪ ,‬עמ' לז‪,‬‬ ‫ופירושו של ר' אליהו בן שלמה זלמן מוילנא (הגר"א)‪ ,‬שנות אליהו על המשנה‪ ,‬ורשה תרל"ב‪.‬‬ ‫'להביא' משמש מונח טכני לריבוי עניין על ידי דרשת מילים מיותרות בפסוק‪ .‬החכמים למדים מן‬ ‫המילה הנוספת 'כל' כי הזכרתה של הגאולה הראשונה ממצרים תמשיך גם ב'ימות המשיח'‪ ,‬אשר בהם‬ ‫יזכה ישראל לעצמאות פוליטית‪ .‬לעומתם סבור בן זומא כי המילה 'כל' מלמדת על חובת הקריאה‬ ‫של הפיסקה השלישית של 'קריאת שמע' בלילות בזמן הזה‪.‬‬ ‫על סיום של פרקי המשנה בדבר של נחמה או גאולה‪ ,‬ראו א' וולפיש‪' ,‬שיקולים ספרותיים בעריכת‬ ‫המשנה ומשמעויותיהם'‪ ,‬נטועים א (תשנ"ד)‪ ,‬עמ' ‪ ,60–33‬והמקורות המסומנים שם‪.‬‬ ‫‪127‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫מצוטטת על ידי עורך הקטע בתוספתא אשר מרחיב אותה בעזרת חומר נוסף‪ ,‬ובין זו הקובעת‬ ‫כי המשנה מצטטת מתוך הטקסט שבתוספתא‪ 52 .‬עם זאת‪ ,‬ניכרת עצמאותן של המסורות‬ ‫בתוספתא ובולטות בה דרכי עריכה מכוונות‪ 53 .‬מתוך השוואה בין הקובץ בתוספתא ובין‬ ‫המקורות המקבילים המופיעים במכילתא דר' ישמעאל נראה כי עורך התוספתא (או עורך‬ ‫‪54‬‬ ‫הקובץ המובא בה) השתמש בחומר קדום שימוש יצירתי וחופשי‪.‬‬ ‫התוספתא והברייתות בתלמודים‪ :‬מסירתן של מסורות‬ ‫אבדה שצוטטה לעיל‪ ,‬ובאמצעותה נבחן את דרכן של‬ ‫נחזור לפסקה ההלכתית על השבת ֵ‬ ‫מסורות מקבילות בתוספתא ובתלמודים (הירושלמי והבבלי)‪:‬‬ ‫תוספתא‪ ,‬בבא מציעא‬ ‫ב‪ ,‬ה‬ ‫ירושלמי‪ ,‬בבא מציעא‬ ‫ב‪ ,‬א (ח ע"ב)‬ ‫תלמוד בבלי‪ ,‬בבא מציעא‬ ‫כב ע"ב (נוסח כתבי היד)‬ ‫מצא כריכות ברשות היחיד –‬ ‫חייב להכריז;‬ ‫ברשות הרבים –‬ ‫אין חייב להכריז‪.‬‬ ‫האלומות –‬ ‫בין ברשות היחיד ובין ברשות‬ ‫הרבים – חייב להכריז‪.‬‬ ‫מצא כריכות ברשות הרבים –‬ ‫אינו חייב להכריז;‬ ‫ברשות היחיד –‬ ‫חייב להכריז‪.‬‬ ‫אלומות –‬ ‫בין ברשות הרבים בין ברשות‬ ‫היחיד – חייב להכריז‪.‬‬ ‫כריכות ברשות הרבים –‬ ‫הרי אלו שלו;‬ ‫ברשות היחיד –‬ ‫חייב להכריז‪.‬‬ ‫והאלומות –‬ ‫בין ברשות הרבים ובין ברשות‬ ‫היחיד – חייב להכריז‪.‬‬ ‫(הפסקה‬ ‫בעוד הנוסח שבתלמוד הירושלמי נבדל מן המקבילה בתוספתא רק בשינוי הסדר ּ ִ‬ ‫הקשורה לרשות הרבים מופיעה לפני זו הקשורה לרשות היחיד‪ ,‬וכך גם בתלמוד הבבלי)‪,‬‬ ‫בתלמוד הבבלי קיים הבדל נוסף בלשון‪ :‬שם מופיע הביטוי 'הרי אלו שלו' במקום הביטוי‬ ‫המקביל בנוסח התוספתא ובתלמוד הירושלמי‪' ,‬אינ(ו) חייב להכריז'‪ .‬כפי שראינו לעיל‪,‬‬ ‫המינוח הזה‪ ,‬המופיע במשנה‪ ,‬מדגיש את זכות הבעלות של המוצא ('אלו שלו')‪ ,‬לעומת המינוח‬ ‫בתוספתא שמבטא את חוסר התחייבותו בעניין השבת האבדה בלבד ('אינו חייב להכריז')‪.‬‬ ‫‪52‬‬ ‫‪53‬‬ ‫‪54‬‬ ‫‪128‬‬ ‫הקטע בתוספתא המקביל למשנה זהה לה כמעט מילה במילה‪ .‬נראה כי המילה 'שאשמע' בנוסח‬ ‫התוספתא משמשת פירוש לביטוי 'זכיתי'; ראו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק א‪,‬‬ ‫עמ' ‪ 12‬לשורה ‪.43‬‬ ‫על אופייה המחושב והעצמאי של עריכת קבצי אגדה בתוספתא ראו א' וולפיש‪' ,‬איחוד ההלכה‬ ‫והאגדה‪ :‬עיון בדרכי עריכתה של התוספתא'‪ ,‬יהושע לוינסון‪ ,‬יעקב אלבוים וגלית חזן־רוקם (עורכים)‪,‬‬ ‫הגיון ליונה‪ :‬היבטים חדשים במחקר ספרות המדרש‪ ,‬האגדה והפיוט‪ :‬קובץ מחקרים לכבודו של פרופ'‬ ‫יונה פרנקל‪ ,‬ירושלים תשס"ז‪ ,‬עמ' ‪.331–309‬‬ ‫השוו מכילתא דר' ישמעאל‪ ,‬פסחא‪ ,‬טז (מהדורת הורוביץ‪-‬רבין‪ ,‬עמ' ‪.)60–58‬‬ ‫תוספתא‬ ‫לכן אפשר לשער כי נוסח הברייתא כפי שהיא מצוטטת בתלמוד הבבלי הושפע כאן מלשון‬ ‫המשנה‪ ,‬שכמובן הייתה ידועה למנסחי המקורות בתלמוד‪.‬‬ ‫‪55‬‬ ‫במקרה הבא חל שינוי משמעותי יותר בניסוח הברייתא המקבילה בתלמוד הבבלי‪:‬‬ ‫תוספתא‪ ,‬בבא מציעא ב‪ ,‬א‬ ‫תלמוד בבלי‪ ,‬בבא מציעא כד ע"א‬ ‫מודה ר' שמעון בן לעזר‬ ‫בכלי אנפוריא שמשתמש בהן –‬ ‫חייב להכריז‪.‬‬ ‫ואילו הן‬ ‫כלי אנפוריא‪:‬‬ ‫מודה ר' שמעון בן אלעזר‬ ‫בכלים חדשים ששבעתן העין‬ ‫שחייב להכריז‪.‬‬ ‫ואלו הן‬ ‫כלים חדשים שלא שבעתן העין‬ ‫שאינו חייב להכריז‪ ,‬כגון‪:‬‬ ‫בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות‪.‬‬ ‫בדי מחטין וצנורות ומחרוזות של קרדומות‪.‬‬ ‫בניסוח מאמרו של ר' שמעון בן אלעזר כפי שמובא בתלמוד הבבלי מוחלף הביטוי הכולל‬ ‫מילה יוונית בתוספתא‪' ,‬כלי אנפוריא'‪ ,‬בביטוי ארוך ותיאורי‪' :‬כלים חדשים שלא שבעתם‬ ‫העין'‪ ,‬ואילו הקטגוריה המצומצמת המוזכרת בתוספתא על ידי ר' שמעון בן אלעזר‪' ,‬כלי‬ ‫אנפוריא שמשתמש בהן'‪ ,‬מובאת באמצעות הביטוי הנגדי‪' ,‬כלים חדשים ששבעתן העין'‪ .‬יש‬ ‫להניח כי חכמי בבל לא היו בקיאים במילים יווניות והעדיפו לנסח את ההלכה באמצעות‬ ‫התיאור הלשוני; ואכן מוזכר פירושו של האמורא הבבלי שמואל (המאה השלישית) למילה‬ ‫'אנפוריא' שבמשנה זו בסגנון הזה‪' :‬מאי "כלי אנפוריא"? אמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬כלים‬ ‫חדשים שלא שבעתן העין' (בבלי‪ ,‬בבא מציעא כג ע"ב)‪ 56 .‬לכן נראה כי הציטוט של הברייתא‬ ‫הקדומה שכללה את המילה 'אנפוריא' שוּנה במכוון על ידי עורכי הסוגיה בתלמוד הבבלי‬ ‫או בידי המגיהים הראשונים של הטקסט‪ ,‬אשר המירו את המילה בניסוח המבאר המוכר להם‪.‬‬ ‫הקרבה‬ ‫כפי שניכר בדוגמה זו‪ ,‬מקום חיבורה של התוספתא בארץ־ישראל עשוי להסביר את ִ‬ ‫הגדולה יותר שקיימת במקרים רבים בין נוסח התוספתא לבין הברייתות המקבילות בתלמוד‬ ‫‪57‬‬ ‫הירושלמי‪.‬‬ ‫‪55‬‬ ‫‪56‬‬ ‫‪57‬‬ ‫לדיון על היחסים בין התוספתא‪ ,‬המשנה והברייתא במקרה זה‪ ,‬ראו ש"י פרידמן‪' ,‬איחוי פרשיות‬ ‫סמוכות בסוגיות הבבלי'‪ ,‬דברי הקונגרס השביעי למדעי היהדות‪ ,‬ג‪ ,1 ,‬עמ' ‪ =( 255–251‬הנ"ל‪ ,‬סוגיות‬ ‫בחקר התלמוד הבבלי‪ ,‬ירושלים תש"ע‪ ,‬עמ' ‪ .)153–149‬השוו ד' וייס הלבני‪ ,‬מקורות ומסורות‪ :‬ביאורים‬ ‫בתלמוד‪ ,‬בבא מציעא‪ ,‬ירושלים תשס"ג‪ ,‬עמ' ‪.72–71‬‬ ‫הניסוח בתלמוד הבבלי מזכיר ניסוח מקראי; ראו קהלת א‪ ,‬ח‪ .‬השוו לביטוי 'שבעתן העין' בפיו של‬ ‫האבדה‬ ‫ר' יוחנן‪ ,‬בבלי‪ ,‬שבת קיד ע"א ובמקבילות‪ .‬בניסוח זה מודגש המרכיב הסובייקטיבי של בעל ֵ‬ ‫המכיר את חפצו‪.‬‬ ‫הקרבה בין נוסח התוספתא לבין המקבילות בתלמוד הירושלמי הוכרה כבר בימי הביניים‪ .‬ראו המאמר‬ ‫ִ‬ ‫‪129‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫על אף שהרבה ברייתות בתלמודים מוזכרות גם בתוספתא‪ ,‬שינויי הנוסח והבדלי התוכן‬ ‫בין שני הקורפוסים מעלים את האפשרות כי הברייתות לא צוטטו מן התוספתא הידועה לנו‬ ‫אלא נשנו על פה ללא תלות בחיבור כלשהו‪ 58 .‬יתר על כן‪ ,‬במקרים לא מעטים מתעלם הדיון‬ ‫התלמודי מחומר המופיע לפנינו בתוספתא‪ .‬על כן מציע חנוך אלבק כי התוספתא נערכה‬ ‫בסוף תקופת האמוראים‪ ,‬ובתהליך העריכה של החיבור שאבו העורכים מחומר שרק בחלקו‬ ‫היה ידוע לאמוראים ולעורכי התלמודים‪ 59 .‬הסבר שונה במקצת לתופעת הבדלי הנוסח בין‬ ‫התוספתא ובין הברייתות בתלמודים מדגיש את אופייה של המסירה על פה של הטקסטים‬ ‫העתיקים‪ .‬מסירה כזאת של 'התורה שבעל פה' הייתה עשויה לגרום לחופשיות רבה יותר‬ ‫‪60‬‬ ‫בניסוח המסורות‪.‬‬ ‫‪58‬‬ ‫‪59‬‬ ‫בשם תלמידי רבינו יונה גרונדי (המאה השלוש עשרה) המובא בשיטה מקובצת לכתובות כא ע"א‪:‬‬ ‫'ובקיאין היו בעלי תלמוד ירושלמי בתוספתות שבידינו‪ ,‬כי הם מצויות בירושלמי באותו הלשון‬ ‫עצמו'‪ .‬אולם ִקרבה זו אינה מוחלטת וחד־משמעית‪ ,‬ויש מקרים שבהם אפשר להבחין בקרבה גדולה‬ ‫יותר דווקא לניסוח של המקבילה בתלמוד הבבלי‪ .‬הסברים מגוונים הוצעו למצב הזה‪ ,‬כולל האפשרות‬ ‫של שמירה קפדנית יותר של המסרנים בבבל על המסורות הקדומות‪ ,‬או השפעת הבבלי על נוסח‬ ‫התוספתא במהלך מסירתו במזרח (השוו דברי ליברמן על 'ברייתות בבליות' בתוספתא‪ ,‬להלן‪ ,‬הערה‬ ‫‪ ;)71‬השוו‪ :‬ב' קצוף‪' ,‬יחס הברייתות בתוספתא למקבילותיהן התלמודיות‪ :‬עיון מחודש לאור מסכת‬ ‫ברכות'‪ ,HUCA 75 (2004) ,‬חלק עברי‪ ,‬עמ' א–כד‪ ,‬ובייחוד עמ' כא–כד‪.‬‬ ‫זכריה פרנקל דן בחוסר ההתאמה בין נוסח הברייתות בתלמוד ובתוספתא כבר במאה התשע עשרה‬ ‫בחיבורו מבוא הירושלמי‪ ,‬ברלין תרפ"ג‪ ,‬עמ' כב צד א‪ .‬השוו דברי ר' משה בן נחמן‪' :‬דרך בעלי הגמרא‬ ‫לשנות לשון הבריתות כדי להוסיף בהן פירוש או לקצר' (חידושי הרמב"ן לבבא מציעא מח ע"ב)‪.‬‬ ‫וראו ד' רוזנטל‪' ,‬בני התלמוד הפסיקו וקפצו להקשות בתוך הברייתא‪ :‬בבלי כתובות עח ע"א–ע"ב'‪,‬‬ ‫תרביץ ס (תשנ"א)‪ ,‬עמ' ‪.576–551‬‬ ‫ראו ח' אלבק‪ ,‬מחקרים בברייתא ובתוספתא‪( ,‬לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)1‬עמ' ‪ .138–89‬השוו גם ‪J.Z.H. Dünner,‬‬ ‫‪‘Halachah-kritische Forschungen’, MGWJ 19 (1870), pp. 289–308, 355–364; idem, Die‬‬ ‫‪60‬‬ ‫‪130‬‬ ‫‪ .heorien über Wesen und Ursprung der Tosephta, Amsterdam 1874‬להסברים אחרים‬ ‫לשינויי הנוסח בין הברייתות בתלמודים ובין המקבילות בתוספתא‪ ,‬ראו אפשטיין‪ ,‬מבואות לספרות‬ ‫התנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)8‬עמ' ‪ ;252–251‬ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬ג‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ ;14‬ש"י פרידמן‪' ,‬הברייתות בתלמוד הבבלי ויחסן לתוספתא'‪ ,‬דניאל בויארין ואחרים (עורכים)‪,‬‬ ‫עטרה לחיים‪ :‬מחקרים בתלמוד ובספרות הרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי‪ ,‬ירושלים‬ ‫תש"ס‪ ,‬עמ' ‪.201–163‬‬ ‫ראו י' אלמן‪'Orality and the Transmission of Tosefta Pisha in Talmudic Literature’, ,‬‬ ‫‪ .Introducing Tosefta (1999), pp. 123–180‬וראו הנ"ל‪Authority and Tradition: Toseftan ,‬‬ ‫‪ .Baraitot in Talmudic Babylonia, New York: Yeshiva University Press 1994, p. 279‬לדעת‬ ‫אלמן אין להסיק מכך בהכרח על איחור זמן עריכתה של התוספתא כדעתו של אלבק‪ ,‬שכן ייתכן‬ ‫שהחיבור נערך בזמן קדום‪ ,‬אך לא הגיע לבבל בצורה שלפנינו‪ .‬על עדות אפשרית לגמישות של‬ ‫נוסח המקורות הרשומים בתוספתא ראו י' רוזנטל‪' ,‬על נספחים ומקומם בתוספתא'‪ ,‬תרביץ עט‬ ‫תוספתא‬ ‫עדי הנוסח של התוספתא והמסירה הקדומה של החיבור‬ ‫הטקסט של התוספתא מתועד היום‪ ,‬לבד מן הנוסח המופיע בדפוס‪ ,‬בשלושה כתבי יד מן‬ ‫המאות השתים עשרה עד החמש עשרה ובקטעים שנמצאו בגניזת קהיר ובכריכות ספרים‬ ‫בספריות באירופה‪ 61 ,‬וכן בציטטות בחיבורים של מפרשי התלמוד בימי הביניים‪ 62 .‬עדי הנוסח‬ ‫העיקריים של החיבור הם‪:‬‬ ‫‪ )1‬כתב יד וינה (הספרייה הלאומית של אוסטריה‪ ,)Cod. Hebr. 20 ,‬נכתב על קלף‬ ‫בתחילת המאה הארבע עשרה בספרד‪ .‬כתב יד זה הוא היחיד מבין עדי הנוסח המכיל‬ ‫את כל הטקסט של התוספתא (מלבד דפים אחדים החסרים בו במקומות שונים); נוסחו‬ ‫קרוב מאוד לזה של נוסח הדפוס‪ .‬ככלל‪ ,‬נוסח כתב היד קרוב לנוסחאות של ציטטות מן‬ ‫‪63‬‬ ‫התוספתא שהעתיקו רבני ספרד הראשונים‪.‬‬ ‫‪ )2‬כתב יד ארפורט (‪ ;MS Erfurt 12‬כעת בספריית המדינה בברלין‪ ,)Or. fol. 1220 ,‬נכתב‬ ‫על קלף במאה השתים עשרה בכתב אשכנזי‪ .‬כתב היד אינו שלם והוא מכיל את התוספתא‬ ‫לארבעת הסדרים‪ :‬זרעים‪ ,‬מועד‪ ,‬נשים ונזיקין‪ ,‬וכן למסכת זבחים מתחילתו של סדר‬ ‫קדשים (עד פרק ה הלכה ד)‪ .‬כנראה נאלץ הסופר להפסיק במקום הזה את כתיבתו‪ .‬נוסח‬ ‫‪64‬‬ ‫כתב היד קרוב לנוסחאות התוספתא המשתקפות בחיבורים של חכמי אשכנז הראשונים‪.‬‬ ‫‪ )3‬כתב יד לונדון (הספרייה הבריטית‪ ,)Add. MS 27,296 ,‬נכתב על קלף ונייר במאה‬ ‫החמש עשרה בכתב ספרדי‪-‬צפון־אפריקני‪ 65 .‬הוא מכיל רק את המסכתות מסדר מועד‬ ‫‪67‬‬ ‫ומסכת חולין‪ 66 .‬כתב יד לונדון מציג נוסח מעורב‪.‬‬ ‫(תש"ע–תשע"א)‪ ,‬עמ' ‪ ,228–187‬המצביע על קבצים המופיעים במקומות שונים בתוספתא בניסוחים‬ ‫שונים; אך השוו ברודי‪R. Brody, Mishnah and Tosefta Studies, Jerusalem: Magnes 2014, ,‬‬ ‫‪pp. 102–103‬‬ ‫‪61‬‬ ‫‪62‬‬ ‫‪63‬‬ ‫‪64‬‬ ‫‪65‬‬ ‫‪66‬‬ ‫‪67‬‬ ‫על קטעים שנמצאו בכריכות ספרים באירופה‪ ,‬ראו ש' עמנואל‪"' ,‬גניזת אירופה"‪ :‬בין תקווה למציאות'‪,‬‬ ‫הגניזה האיטלקית‪ ,‬אברהם דוד‪ ,‬יוסף תבורי (עורכים)‪ ,‬ירושלים תשנ"ח‪ ,‬עמ' ע–פא‪.‬‬ ‫שאול ליברמן אסף את ציטוטי התוספתא בספרות הראשונים ודן בהם בחיבורו תוספת ראשונים‪,‬‬ ‫ארבעה כרכים‪ ,‬ירושלים תרצ"ז–תרצ"ט‪ .‬ראו להלן על מפעלו של חוקר זה‪.‬‬ ‫ראו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק א‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' יט‪.‬‬ ‫ראו ליברמן‪ ,‬שם‪ .‬במבוא לתוספתא (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)21‬סדר זרעים‪ ,‬עמ' ח–יג‪ ,‬מביא ליברמן תיאור‬ ‫מפורט של שני כתבי היד העיקריים‪.‬‬ ‫כתב היד מורכב מקונטרסים שבהם הגיליון החיצוני והפנימי הם קלף והשאר נייר‪ .‬ראו י' זוסמן‪,‬‬ ‫בהשתתפות י' רוזנטל וא' שויקה‪ ,‬אוצר כתבי־יד התלמודיים‪ ,‬ירושלים תשע"ב‪ ,‬כרך א‪ ,‬עמ' ‪.126‬‬ ‫ראו ש' ליברמן‪ ,‬תוספתא‪ ,‬סדר מועד (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)21‬הקדמה‪ ,‬עמ' ה; והשוו ברודי‪Mishnah and ,‬‬ ‫‪( Tosefta‬לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)60‬עמ' ‪.77–63‬‬ ‫ראו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק ד‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' יג‪.‬‬ ‫‪131‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫‪)4‬‬ ‫‪)5‬‬ ‫נוסח הדפוס‪ .‬התוספתא נדפסה לראשונה כנספח לחיבור ספר ההלכות של ר' יצחק‬ ‫אלפסי ('הלכות הרי"ף')‪ ,‬בעיר ונציה בשנים רפ"א–רפ"ב‪.‬‬ ‫קטעים שנמצאו בגניזת קהיר ובכריכות של ספרים‪ .‬מקצת הקטעים זוהו כשייכים‬ ‫‪68‬‬ ‫לעותק אחד של כתב יד‪.‬‬ ‫ידועות ציטטות מחיבור התוספתא מזמנם של גאוני בבל שציטטו מן החיבור במישרין‬ ‫ובעקיפין‪ 69 .‬לפי שאול ליברמן נכללה התוספתא במסגרת הלימוד הרגיל בישיבות הגאונים‬ ‫כבר מזמנו של רב נטרונאי גאון (סורא‪ ,‬המאה התשיעית)‪ 70 .‬ליברמן גם הראה כי קובץ הלכות‬ ‫המופיע במסכת סוכה בכל עדי הנוסח של התוספתא שלפנינו (מפרק ב הלכה ח עד פרק ג‬ ‫הלכה א) אינו ידוע ואינו מצוטט בתלמוד הירושלמי‪ ,‬אך מוכר על ידי עורכי התלמוד הבבלי‬ ‫ומצוטט שם‪ .‬הופעתו של קובץ ברייתות 'בבליות' בכל עדי הנוסח הקיימים של התוספתא‬ ‫מלמדת כי הטקסט המקורי‪ ,‬שנערך בתחילה בארץ־ישראל‪ ,‬עבר עריכה נוספת בישיבות‬ ‫הבבליות בתקופת הגאונים על ידי גרסנים ששנו אותו על פה כפי ששנו את כל הספרות‬ ‫התנאית‪ ,‬ומהם נבע הטקסט המשתקף בכל עדי הנוסח הידועים של התוספתא‪ 71 .‬על פי מחקר‬ ‫שעשה ירחמיאל ברודי בהתאם לכללים המקובלים של ביקורת הטקסט‪ ,‬יש לשער כי כל‬ ‫עדי הנוסח הידועים‪ ,‬כולל הנוסחים בקטעי גניזה השונים‪ ,‬נבעו מאב טיפוס אחד והתפצלו‬ ‫לאחר מכן לענפים שונים‪ .‬אם כן‪ ,‬מלבד מקרים יוצאי דופן משקפת מסירת הטקסט מערכת‬ ‫‪68‬‬ ‫‪69‬‬ ‫‪70‬‬ ‫‪71‬‬ ‫‪132‬‬ ‫מגניזת קהיר שרדו שישים וארבעה קטעים לתוספתא‪ ,‬השייכים לכארבעים מסכתות‪ .‬חלקם שייכים‬ ‫לעותק אחד‪ .‬לרשימה מלאה של כתבי היד והקטעים השונים לתוספתא ראו זוסמן‪ ,‬אוצר כתבי־יד‬ ‫התלמודיים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)65‬כרך ג‪ ,‬מבואות ומפתחות‪ ,‬עמ' ‪ .183–179‬בנוגע לקטעי הגניזה‪ ,‬ראו‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪ ,288‬וכרך ב‪ ,‬נספח‪ :‬קטעים נוספים‪ ,‬עמ' ‪ ;859‬והשוו כרך ג‪ ,‬מבואות ומפתחות‪ ,‬מבוא‪' ,‬שרידי‬ ‫תלמוד ב"גניזה האירופית"'‪ ,‬עמ' ‪ 26‬הערה ‪ .33‬ראו רשימה מפורטת של קטעי הגניזה לתוספתא‬ ‫באתר ‪www.biu.ac.il/js/tannaim/tosefta/‬‬ ‫ראויה לציון תשובתו של רב עמרם גאון (המאה התשיעית) לשאלה שהופנתה אליו‪' ,‬תוספתא – מהו‬ ‫לסמוך עליהן?' (כפי שניכר מהכינוי ברבים‪ ,‬כיוון השואל לברייתות השונות המופיעות בתוך חיבור‬ ‫התוספתא)‪ ,‬אשר ממנה ברור כי החיבור מוכר‪ ,‬ועם זאת מידת סמכותו מוגבלת לפחות מבחינת פסיקת‬ ‫הלכה‪ .‬וכך השיב רב עמרם גאון‪' :‬לא דבר קצוב [= נקבע ומקובל] הוא ולא מסוים [= נערך עריכה‬ ‫סופית] הוא; מפני שתוספתא – ותורת כהנים וספרי – שמן בתלמוד "בראיתא" [=ברייתא]‪ :‬יש מהן‬ ‫שהן הלכה ויש מהן שאין הלכה' (ראו ב"מ לוין‪ ,‬אוצר הגאונים‪ ,‬כרך ו ספר שני‪ ,‬ירושלים תרצ"ד‪,‬‬ ‫סוכה‪ ,‬אוצר התשובות‪ ,‬סעיף ל‪ ,‬עמ' ‪.)17‬‬ ‫ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק א‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' יד; וחלק ו‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' יג‪ .‬ואולם‬ ‫ראו הסתייגותו של ב' קצוף‪' ,‬כלום הייתה התוספתא מקור לתשובות רב נטרונאי גאון?'‪ ,‬עלי ספר‬ ‫כ (תשס"ט)‪ ,‬עמ' ‪.27–1‬‬ ‫ראו ליברמן‪ ,‬תוספת ראשונים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)62‬כרך א‪ ,‬עמ' ‪ ;199‬כרך ב‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' ‪ ;3‬תוספתא‬ ‫כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק ג‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' ‪ ;14‬חלק ד‪ ,‬עמ' ‪.871–861‬‬ ‫תוספתא‬ ‫סגורה והעתקה ישירה מעותק לעותק‪ ,‬תוך כדי תהליך של שינויים מדעת ושלא מדעת‪ ,‬כרגיל‬ ‫‪72‬‬ ‫במסירתם של הטקסטים הללו‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬רבים הם חילופי הנוסח בין כתבי היד‪ .‬כתב יד ארפורט וכתב יד וינה הם נציגים‬ ‫‪73‬‬ ‫של שני נוסחים הנבדלים זה מזה באורתוגרפיה‪ ,‬בצורות לשוניות ואף בתוכן ראלי והלכתי‪.‬‬ ‫בין ההבדלים יש שינויי נוסח קלים‪ ,‬כגון השמטות והוספות‪ ,‬שמקורם בטעויות סופרים‪.‬‬ ‫הבדלים אחרים מוסברים על ידי ההנחה שתלמידי חכמים תיקנו את הטקסט של התוספתא –‬ ‫בהגהה על פה או במסירה בכתב – כדי להתאימו למה שנראה להם מחויב לפי ההקשר או‬ ‫לפי ידיעות הלכתיות ממקום אחר‪ .‬בין אלה יש לכלול את תיקוני הטקסט בהתאם לברייתות‬ ‫מקבילות בתלמודים ובחיבורים אחרים‪ .‬בנושא זה חלוקים החוקרים‪ :‬ליברמן מעיר לא אחת‬ ‫על תיקוני גרסה‪ ,‬בייחוד בנוסח כתב יד ארפורט‪ ,‬ובמקומות האלה הוא נוטה להעדיף את‬ ‫הנוסח שבכתב יד וינה‪ 74 .‬שמא פרידמן דוגל בדעה דומה ומכנה את מסורת כתב יד וינה‬ ‫'שמרנית'‪ ,‬לעומת מסורת 'יצירתית ומחדשת' של כתב יד ארפורט‪ 75 .‬ברם ליברמן לא קבע‬ ‫מסמרות בעניין זה‪ ,‬ובמקרים רבים העדיף את נוסח כתב יד ארפורט על זה של כתב יד וינה‪.‬‬ ‫במקומות לא מעטים אף קבע ליברמן כי שני הנוסחים משקפים מסורות עתיקות‪ ,‬המשקפות‬ ‫‪76‬‬ ‫לעתים את הפיצול בין מסורת בבלית למסורת ארץ־ישראלית‪.‬‬ ‫‪72‬‬ ‫‪73‬‬ ‫‪74‬‬ ‫‪75‬‬ ‫‪76‬‬ ‫ראו ברודי‪( Mishnah and Tosefta ,‬לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)60‬עמ' ‪.77–63‬‬ ‫על המקוריות של הרובד הלשוני של נוסח כ"י ארפורט ראו נתן‪ ,‬מסורתו הלשונית של כ"י ארפורט‬ ‫(לעיל‪ ,‬הערה ‪ ;)16‬והשוו ברוורמן‪ ,‬לבחינת טיבם של כ"י וינה וכ"י ארפורט של התוספתא (לעיל‪,‬‬ ‫הערה ‪ .)18‬לעומת שני כתבי היד האלה‪ ,‬המייצגים ענפים שונים ונבדלים של החיבור‪ ,‬מגלה כ"י‬ ‫לונדון סימני עירוב והטעמה‪ .‬ראו ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק ד‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ'‬ ‫יג; ברודי‪( Mishnah and Tosefta ,‬לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)60‬עמ' ‪ .64‬ברודי משער כי בבסיסו של כתב יד‬ ‫לונדון מונח נוסח קדום שאינו תלוי בנוסח האב של כ"י ארפורט וכ"י וינה‪.‬‬ ‫ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)6‬חלק ג‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' יד; שם‪ ,‬חלק א‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' ‪.19‬‬ ‫ש"י פרידמן‪' ,‬מהות התוספתא ביחסה למשנה' (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)19‬עמ' ‪ ,70–62‬ושם‪ ,‬הערה ‪.282‬‬ ‫ראו ליברמן‪ ,‬תוספת ראשונים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)62‬ד‪ ,‬עמ' יב–יג‪ .‬והשוו הסתייגותו של י' זוסמן‪,‬‬ ‫'"ירושלמי כתב־יד אשכנזי" ו"ספר ירושלמי"'‪ ,‬תרביץ סה (תשנ"ו)‪ ,‬עמ' ‪ ;63–62‬וראו ש"י פרידמן‪,‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪ .69–68‬עדיאל שרמר הזכיר מקרים רבים שבהם מתאים כ"י ארפורט למסורת הארץ־‬ ‫ישראלית לעומת כ"י וינה המייצג נוסח בבלי; ראו מאמרו 'למסורת נוסח התוספתא‪ :‬עיון ראשוני‬ ‫בעקבות שאול ליברמן'‪ ,Jewish Studies Internet Journal 1 (2002) ,‬עמ' ‪ .43–11‬אך השוו הסתייגותו‬ ‫של ברודי‪( Mishnah and Tosefta :‬לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)60‬עמ' ‪ ;61–31‬הנ"ל‪ ,‬משנה ותוספתא כתובות‬ ‫(לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)46‬עמ' ‪.40–14‬‬ ‫‪133‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫פרשנים‪ ,‬מהדורות ותרגומים לתוספתא‬ ‫על אף העיסוק בתוספתא על ידי חכמים מתקופת הגאונים ואילך‪ ,‬פירושים ראשונים לטקסט‬ ‫חוברו רק החל מן המאה השמונה עשרה‪ 77 .‬בתקופה זו נכתב הפירוש החשוב של ר' דוד פרדו‬ ‫(חכם איטלקי שהגיע לירושלים לקראת סוף המאה השמונה עשרה)‪ ,‬חסדי דוד‪ ,‬המפרש את‬ ‫הטקסט לעומק בבהירות‪.‬‬ ‫פריצת דרך ראשונה במחקר של נוסח התוספתא נעשתה במחקריו של משה שמואל‬ ‫צוקרמנדל במחצית השנייה של המאה התשע עשרה‪ 78 .‬במחקרים האלה סלל צוקרמנדל את‬ ‫הדרך לההדרת חיבור התוספתא במלואו; הוא ביסס את המהדורה בעיקר על כתב יד ארפורט‬ ‫(במסכתות שבהן נוסח כתב היד קיים)‪ ,‬ורשם את שינויי הנוסח מכתב יד וינה והדפוס במדור‬ ‫מיוחד‪ .‬למהדורה הוסיף מפתחות לפסוקי התנ"ך‪ ,‬שמות החכמים‪ ,‬שמות מקומות‪ ,‬מקומות‬ ‫‪79‬‬ ‫מקבילים בתוך התוספתא ועוד; ואולם‪ ,‬צוקרמנדל לא הכין פירוש לטקסט‪.‬‬ ‫במחצית הראשונה של המאה העשרים התחיל החוקר שאול ליברמן מפעל גדול‪ ,‬שיטתי‬ ‫ומקיף של מהדורה חדשה של התוספתא‪ .‬מתוך הכרה בחשיבותה של המהדורה של צוקרמנדל‬ ‫שקל ליברמן והעריך את יתרונותיה ואת מגבלותיה‪ 80 .‬בתחילה קיבץ ליברמן את הציטטות‬ ‫של התוספתא המופיעות בחיבורים של החכמים מימי הביניים‪ .‬מחקר זה פירסם בספרו‬ ‫תוספת ראשונים‪ 81 ,‬ואליו הוסיף מבואות בעניין המצב הטקסטואלי של התוספתא‪ .‬לאחר‬ ‫מכן הכין ליברמן מהדורה חדשה ומדויקת של התוספתא אשר כללה רישום מלא של שינויי‬ ‫נוסחאות בכל עדי הנוסח‪ ,‬מקבילות בספרות חז"ל‪ ,‬וביאור קצר; מהדורה זו היא מודל של‬ ‫שלמות‪ ,‬בהירות ודייקנות‪ .‬לעומת מהדורתו של צוקרמנדל המבוססת‪ ,‬כאמור‪ ,‬על כתב יד‬ ‫‪82‬‬ ‫ארפורט‪ ,‬החליט ליברמן לבסס את נוסח התוספתא במהדורתו בעיקר על כתב יד וינה‪.‬‬ ‫‪77‬‬ ‫יש לציין את שימושו של ר' שמשון משאנץ (פרובנס‪ ,‬המאה השלוש עשרה) בתוספתא בפירושו‬ ‫למשנת זרעים וטהרות‪ .‬גם הרמב"ם הסתמך על התוספתא בפסקיו במשנה תורה‪ .‬שימוש רחב‬ ‫בתוספתא נעשה בפירושו של משה מרגליות (המאה השמונה עשרה) לתלמוד הירושלמי‪ ,‬פני משה‪.‬‬ ‫‪78‬‬ ‫‪M.S. Zuckermandel, Die Erfurter Handschrift der Tossefta beschrieben und geprüft, Berlin‬‬ ‫‪1876; Der Wiener Tosefta-Codex, Magdeburg 1877‬‬ ‫‪79‬‬ ‫מ"ש צוקרמנדל‪ ,‬תוספתא‪ ,‬פאזעוואלק‪ ,‬תרל"ט–תרמ"א‪ ,‬עם מפתחות שנערכו בנספחים; ‪M.S.‬‬ ‫‪Zuckermandel, Supplement, enthaltend Uebersicht, Register und Glossar zu Tosefta,‬‬ ‫‪Trier 1882‬‬ ‫‪80‬‬ ‫‪81‬‬ ‫‪82‬‬ ‫‪134‬‬ ‫ראו דברי ליברמן על מהדורת צוקרמנדל‪ ,‬תוספתא (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)21‬סדר זרעים‪ ,‬הקדמה‪ ,‬עמ' ‪.2–1‬‬ ‫ליברמן‪ ,‬תוספת ראשונים (לעיל‪ ,‬הערה ‪.)62‬‬ ‫ליברמן‪ ,‬תוספתא (לעיל‪ ,‬הערה ‪ .)21‬בפרקים שבהם הרגיש ליברמן שקיים פער גדול בין עדי הנוסח‬ ‫של כ"י וינה וכ"י ארפורט‪ ,‬פער שאינו מאפשר רישום בתוך מדור אחד של שינויי נוסח‪ ,‬החליט‬ ‫להציג את שני הנוסחים זה ליד זה; ראו סוטה‪ ,‬פרקים ג עד טו‪ ,‬והשוו ליברמן‪ ,‬שם‪ ,‬סדר נשים‪ :‬סוטה‪,‬‬ ‫גיטין‪ ,‬קידושין‪ ,‬הקדמה‪ ,‬עמ' ה‪.‬‬ ‫תוספתא‬ ‫בחיבור נפרד המלווה את מהדורת הטקסט כתב ליברמן‬ ‫פירוש מפורט‪ ,‬תוספתא כפשוטה‪ ,‬ובו הוא דן בהרחבה‬ ‫בנושאים הקשורים להבהרת הטקסט של התוספתא‪,‬‬ ‫כולל עיון בנוסחאות ובציטטות‪ ,‬ומרחיב בדיון בברייתות‬ ‫המקבילות המוזכרות בתלמודים‪ ,‬בהשוואה לנוסח‬ ‫המשנה‪ ,‬ובעניינים היסטוריים ולשוניים‪ 83 .‬ליברמן‬ ‫השלים את המהדורה לשלושת הסדרים הראשונים‪,‬‬ ‫זרעים‪ ,‬מועד ונשים‪ ,‬ולשלוש המסכתות הראשונות של‬ ‫‪84‬‬ ‫מסכת נזיקין‪ :‬בבא קמא‪ ,‬בבא מציעא ובבא בתרא‪.‬‬ ‫על אף שלא עלה בידי ליברמן לסיים מבוא כללי‬ ‫לתוספתא כפי שתכנן‪ ,‬מחקריו המקיפים והמדויקים יחד‬ ‫‪85‬‬ ‫עם מחקריהם של יעקב נחום אפשטיין וחנוך אלבק‪,‬‬ ‫ייסדו את הבסיס לעיונים מעמיקים נוספים שיצאו‬ ‫לאור מן המחצית השנייה של המאה העשרים ועד ימינו‬ ‫בכל הנוגע לתוספתא‪ :‬לשונה‪ ,‬נוסחיה‪ ,‬אופן סידורה‪,‬‬ ‫מסירתה‪ ,‬ויחסה למשנה מחד גיסא ולספרות התלמודית פרופ' שאול ליברמנ‪1983-1898 ,‬‬ ‫צילומ‪ :‬אלי זלוטניק‬ ‫מאידך גיסא‪.‬‬ ‫‪86‬‬ ‫התוספתא תורגמה ללטינית במאה השמונה עשרה‪ .‬תרגום לאנגלית יצא לאור בהדרכתו‬ ‫של יעקב ניוזנר‪ 87 .‬מהדורה של התוספתא עם תרגום לגרמנית החלה להופיע משנת ‪ 1933‬ועד‬ ‫‪83‬‬ ‫‪84‬‬ ‫ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה (לעיל‪ ,‬הערה ‪.)6‬‬ ‫להערכת פועלו של ליברמן בכלל‪ ,‬ובמחקריו על התוספתא בפרט‪ ,‬ראו א"ש רוזנטל‪' ,‬המורה'‪PAAJR ,‬‬ ‫‪85‬‬ ‫‪ ,31 (1963),‬חלק עברי‪ ,‬עמ' א–עא‪ ,‬ובייחוד עמ' נב–עא‪ .‬בד בבד עם הערכה רבה ביותר למפעלו‪,‬‬ ‫העלו חוקרים ביקורת על חלק מקביעותיו הטקסטואליות‪ ,‬כולל הערכתו לכ"י וינה ושיקוליו בנוגע‬ ‫לבחירה של נוסח זה או אחר; ראו ע' שרמר‪' ,‬למסורת נוסח התוספתא‪ :‬עיון ראשוני בעקבות שאול‬ ‫ליברמן'‪ ;Jewish Studies: an Internet Journal, 1 (2000), pp. 11-43 ,‬ברודי‪Mishnah and Tosefta ,‬‬ ‫(לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)60‬עמ' ‪.107–37‬‬ ‫מחקר מקיף על התוספתא נעשה על בסיס רשימותיו של יעקב נחום אפשטיין בידי תלמידו‪ ,‬עזרא‬ ‫ציון מלמד‪ ,‬בתוך מבואות לספרות התנאים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)8‬עמ' ‪ .262–241‬ראו מחקרו של אלבק‪,‬‬ ‫מחקרים בברייתא ובתוספתא ויחסן לתלמוד (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ;)1‬הנ"ל‪ ,‬מבוא לתלמודים (לעיל‪ ,‬הערה‬ ‫‪ ,)43‬עמ' ‪.78–51‬‬ ‫‪( B. Ugolini, hesaurus Antiquitatum Sacrarum, vols. 17–20, Venezia 1755–1757‬על סדרים‬ ‫זרעים‪ ,‬מועד וקדשים)‪.‬‬ ‫‪87‬‬ ‫‪he Tosefta, 6 vols., New York 1977; second edition, 2 vols., Peabody Mass., 2002‬‬ ‫‪86‬‬ ‫‪135‬‬ ‫פינחס מנדל‬ ‫היום (אך טרם הושלמה) במפעל שהתחיל בו החוקר קרל היינריך רנגסטורף (‪.)Rengstorf‬‬ ‫קונקורדנציה לתוספתא‪ ,‬שהתקין חיים יהושע קאסאווסקי על פי מהדורת צוקרמנדל‪ ,‬הופיעה‬ ‫בשישה כרכים בין השנים תרצ"ג–תשכ"א (ירושלים)‪ ,‬והעתק של כל עדי הנוסח מובא באתר‬ ‫‪89‬‬ ‫האינטרנט של אוניברסיטת בר־אילן‪.‬‬ ‫‪88‬‬ ‫‪136‬‬ ‫‪88‬‬ ‫‪ .Die Tosefta: Text, Übersetzung, Erklärung, 12 Bände, Stuttgart 1953–1998‬ראו הביקורת‬ ‫על מהדורה זו‪A. Goldberg, ‘A Kohlhammer Translation (with commentary) of Tosefta :‬‬ ‫‪.Tractate Moed’, JAOS 118 (1998), pp. 231–232‬‬ ‫‪89‬‬ ‫‪www.biu.ac.il/JS/tannaim/tosefta‬‬