אונס
אונס (קרוי גם אינוס), בהגדרתו הרחבה והמקובלת, הוא כפיית מעשים מיניים. מושג זה אינו תלוי במינם של הצדדים. בהגדרות משפטיות מסוימות (לדוגמה בחוק הישראלי) אונס מוגדר ככזה רק כשהוא כולל בעילה, בעוד עבירות מין חודרניות אחרות יכנסו לקטגוריה של מעשה סדום ש"דינו כדין אונס".[1] גבר הכופה על גבר מין אוראלי או אישה הכופה על גבר מעשה מיני כלשהו, צפויים להעמדה לדין בגין מעשה מגונה, עברה קלה מאונס או מעשה סדום.
התייחסות לאונס על סמך הנסיבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אונס הוא פשע המתרחש בין אנשים מכל המינים והמגדרים, אך הרוב המוחלט של התוקפים הם גברים.[דרוש מקור] ישנם מספר תרחישי אונס שלמטרות משפטיות, אקדמיות, או חברתיות מסווגים תחת שם או כינוי, אך אלה אינם התרחישים היחידים הקיימים ואונס יכול להתרחש בין כל סוגי האנשים ובנסיבות שונות. בין התרחישים המוכרים:
- אונס במקום העבודה
- קיימים מקרי אונס המתרחשים במקום העבודה, לרוב תוך ניצול יחסי מרות.
- אונס במסגרת המשפחה (גילוי עריות)
- קיימים מקרי אונס הכרוכים בגילוי עריות. עם השנים חלה עלייה בדיווחים על התעללות מינית מצד קרוב משפחה מדרגה ראשונה, הורה, אח או בן. נראה שמקרים רבים שבעבר היו מטואטאים מתחת לשטיח הולכים ומתגלים. על הפולמוס באשר לאמינות תלונות בבגרות על התעללות מינית שנחוותה בילדות, ראו הערך זיכרון אנושי.
- אונס בפגישה – כאשר האונס מתרחש במסגרת פגישה רומנטית או חברתית.
- המונח התפרסם בישראל לאחר שידור הסדרה אהבה מעבר לפינה, שבה אחת הדמויות (בגילומה של אגם רודברג) נאנסה על ידי בן זוגה (בגילומו של יהונתן כיס-לב). השידור הביא לתלונות צופים, אך לדברי עורך הסדרה העיסוק בנושא הביא ל"שירות חינוכי" נוכח השתלשלות האירועים ובשל העובדה שהנאנסת הגישה תלונה במשטרה.[2]
- אונס קבוצתי – כאשר ישנם מספר אנסים.
- אונס על ידי אדם זר – כאשר בין התוקף והנתקף או הנתקפת אין הכרות מוקדמת.
- התרחיש הזה הוא הרווח בתפישת הציבור, אך למעשה הוא אינו התרחיש הרווח. המחקרים מראים כי בישראל רוב מקרי האונס (כ-80%) אינם מתרחשים על ידי אנשים זרים, כי אם על ידי אנשים המוכרים לקורבן.[3]
- אונס במסגרת פעילות מלחמתית
- אונס התרחש במלחמות רבות. לפעמים עשוי האונס להיות מערכתי ומוכוון על ידי ההנהגה הצבאית. מעשי אונס הנעשים בצורה מערכתית ורחבת היקף מוכרים כפשעי מלחמה וכפשעים נגד האנושות. במלחמת בוסניה עשו בוסנים סרבים שימוש באונס נגד עשרות אלפי ילדות ונשים בוסניות מוסלמיות. ב-2001 הורשעו לראשונה בפשע נגד האנושות בעקבות אונס כזה בוסנים סרבים בבית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר.[4] אירועי האונס בבוסניה שימשו כבסיס לסרט "גרבאוויצה". מקרה נוסף הוא האונס של נשים בטריטוריות משוחררות של גרמניה הנאצית במזרח אירופה, על ידי הצבא הסובייטי ששחרר אותן (אנ').
- מעשי אונס במסגרת הנישואים
- יחסי מין בין בני זוג נשואים הם דבר מקובל וטבעי, והדבר הביא בעבר להתייחסות שונה לאונס במסגרת הנישואים. אך התפיסה השתנתה וכיום אונס במסגרת הנישואים נחשב לאונס לכל דבר. יתרה מזאת, בית המשפט העליון פסק כי הזכות להפסיק את יחסי המין שמורה בכל עת, גם תוך כדי היחסים, ואי-היענות לדרישה להפסיק נחשבת גם היא לאונס.[5]
- מעשי אונס במסגרת עבדות מינית
- עבדות מינית היא צורה מסוימת של שעבוד, הכוללת מגבלות על האוטונומיה של האדם, על חופש התנועה ועל הכוח להחליט על עניינים הקשורים לפעילות המינית. הפשע כולל גם נישואים כפויים, או עבודת כפייה אחרת שבסופו של דבר כרוכה בפעילות מינית מאולצת. בניגוד לעבירת האונס, שהיא עבירה שהושלמה, העבדות המינית מהווה עבירה מתמשכת שבה הקורבן נאלץ לקיים יחסי מין בניגוד לרצונו שוב ושוב.[6]
- אונס תוך שימוש סם האונס או אלכוהול
ערך מורחב – סם אונס- קיימים סמי אונס ואלכוהול שונים, המבטלים, או מצמצמים מאוד, את כוחו של הקורבן להתנגד לאקט המיני, לרוב תוך גרימת תחושת אופוריה ערפול חושים ואפאטיות לקורבן. חומרים אלה מוגנבים לרוב למשקה של הקורבן, וגורמים לו לאבד את ההכרה. לרוב הקורבן מתעורר עם תחושה מוזרה, ולעיתים קרובות אינו מודע לכך שעבר אונס ואינו יכול לתאר את התוקף. עם זאת, ההשפעות הפסיכולוגיות של מקרים אלה חמורות במידה דומה.[דרוש מקור] לקורבן לרוב יש זיכרונות חלקיים ועמומים מהאירוע, השפעת החומר המרדים, אף היא ניכרת עליו פסיכולוגית, וכיוון שאינו יכול לתאר את הסיטואציה, הוא יתקשה לתת לה פרשנות, שתקל על יכולתו לחוש שוב שליטה בחייו.[דרוש מקור] החומרים שנעשה בהם שימוש לרוב אסורים לשימוש כסמים מסוכנים (ניתן להשתמש גם בסוגי תה ופטריות למטרה זו).
מניעים לאונס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – עבריינות מין
חוקרים מאסכולות פסיכולוגיות ופילוסופיות שונות ניסו להבין אם קיימים מניעים אוניברסליים שגורמים לאדם להפוך לאנס.
גישות פסיכופתולוגיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגישות הפסיכופתולוגיות רואות את מבצע האונס כאלים מטורף (Rape Fiend) הנדחף על ידי כוחות שלא ניתן להשתלט עליהם. ראייה זו הביאה לחקיקה בשנות ה-30 ושנות ה-40 נגד "פסיכופאתים מיניים". הגישה מדגישה בעיות פסיכולוגיות באישיותו של האנס ומסבירה אונס במושגים כמו "פרברסיה" בפסיכואנליזה, סופר אגו חלש, תסביך אדיפוס לא פתור, תסביך סירוס, נחיתות מינית, והומוסקסואליות לטנטית. אולם חוקרים מגישה זו התקשו להסביר את תופעת עבירות המין בגורמים קליניים חד-משמעיים. פסיכוזות אובחנו רק בקרב 1%–5% מעברייני המין. עקב ממצאים אלו החלו להשתמש באבחנות כמו "נטיות סוציופאתיות" ו"הפרעת אופי".
גישות סוציולוגיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגישות הסוציולוגיות הסבירו פשע במונחי השפעת הסביבה, הקבוצה ותת-התרבות, ובעזרת מונחים כמו עיור, מנגנוני למידה וליקויים במערכת הפיקוח. הסוציולוגים טענו כי אונס נפוץ בקרב קבוצות שהנורמות ההתנהגותיות שלהן אינן שוללות זאת, למשל בתת-התרבות של המעמד הנמוך, בקרב מהגרים ובקבוצות אתניות מסוימות. הטענה היא כי ישנו צידוק לאלימות בתרבות הרחבה, לרבות באמצעי התקשורת ובאוכלוסייה כולה.
גישות אלו מדגישות את הנורמליות של מבצעי האונס, ורומזות לתאוריה של החוקרים סייקס ומצא הטוענת שעבריינים שותפים למערכת הערכים הנורמטיבית בחברה, ועל פיה משתמשים בטכניקות נטרול להצדקת מעשיהם. בארצות הברית מצאו קשר בין שיעורי האונס בחברה לבין מידת אי השוויון בין המינים, תפוצת הפורנוגרפיה, חוסר היציבות החברתית, עיור, פערים בכלכלה ואבטלה.
הגישה הפמיניסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי הגישה הפמיניסטית, גברים אונסים נשים על מנת לשמר את תחושת העליונות הגברית ואת נחיתות מעמדן של הנשים. כלומר, אונס הוא תוצאה של מסורות חברתיות ממושכות, בהן לגבר יש דומיננטיות פוליטית וכלכלית. האונס תלוי ישירות במעמדן הפוליטי והכלכלי של נשים באותה תרבות. בחברות רבות קיימת התייחסות אל נשים כאל רכוש השייך לגבר. נוצר תהליך של היזון חוזר: אי-השוויון בין המינים משפיע על האינטראקציה בין גברים ונשים. הפחד מאונס משפיע על נשים להגביל את עצמן לפעילויות בטוחות, שבהן הקשר עם גברים זרים הוא מינימלי או מוגבל לתנאים בטוחים, וכך מוגבלת הצלחתן ומשתמר אי-השוויון.
הנורמות התרבותיות מכינות את האישה להיות נאנסת (סוציאליזציה לתפקיד הקורבן): עליה להיראות רצויה, פסיבית, כנועה ולהמעיט בהתנגדות. הסטריאוטיפים הקיימים מחלקים נשים לאלו הראויות להגנה (אם, אחות, רעיה – המתנהגות "כראוי") ואלו "המופקרות" (היוזמת, הרווקה, הפעילה מינית). הסטריאוטיפים נותנים לגיטימציה לאונס ויוצרים אשמה אצל הקורבן.
פורנוגרפיה וזנות הם שני תחומים שבאמצעותם משמרים הגברים את נחיתותן של הנשים, משום שהם מובילים לדה-הומניזציה של נשים ולתפיסתן כחפץ מיני, ובכך תורמים לשיעורי האונס הגבוהים. הגישה טוענת כי מקרי האונס יופחתו במספר דרכים: החמרה בענישה, השגת שוויון בין המינים במונחים סוציו-אקונומיים, והעלאת מודעות ומקורות תמיכה בקורבנות.
על פי הגישה הפמיניסטית, הסיפוק המיני אינו המניע לאונס, אלא האמצעי. המניע הוא אלימות לשם שימור העליונות והפיקוח הגברי על נשים. אונס הוא מעשה פסאודו-מיני, המונע על ידי תשוקה לכוח ושנאת נשים.
התאוריה הפמיניסטית פיתחה את מושג "תרבות האונס" לתיאור תרבות שהנורמות בה מקדמות אונס.
גישת הלמידה החברתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלימות נגד נשים, ובתוכה אונס, הם תוצאה גם של מסורות חברתיות (השפעה חברתית) וגם של ניסיון אישי, כששני אלו מתווכים על ידי תפישת תפקידי המין ועל ידי עמדות הקושרות בין אלימות ומין במוחו של הגבר. (גישה זו משלבת בין הגישה הפמיניסטית וגישתו של התאורטיקן אלברט בנדורה לאלימות).
לפי תאוריה זו, חשיפה עקבית לגירוי כלשהו – תיצור עמדות ותחושות חיוביות כלפי אותו הגירוי. בנדורה טען כי אלימות נלמדת באמצעות חיזוקים וחיקוי (Modeling). המודלים לחיקוי אלימות באים משלושה מקורות: קשרים ראשונים (משפחה וחברים), תרבות או תת-תרבות אליה שייכים, ואמצעי תקשורת ההמונים. אמצעי תקשורת ההמונים מלמדים בפועל דרכי אלימות, מתעלמים מהמעצורים והמגבלות החברתיות נגד אלימות, יוצרים דה-סנסיטיזציה לאלימות, ומלמדים דרכי נטרול ורציונליזציה לאלימות. על פי גישה זו, פורנוגרפיה מגבירה נטייה לאנוס, ומגבירה עמדות שתומכות בביצוע אונס, ועמדות שתומכות באלימות כלפי נשים. אונס הוא התנהגות אלימה הנלמדת באמצעות ארבעה תהליכים הקשורים ביניהם:
- חיקוי – חיקוי של אלימות ואונס כפי שנצפו במציאות או בתקשורת – The Modeling Effect.
- קישור בין אלימות ומין – עקב הופעתם יחד באותו ההקשר – Sex-Violence Linkage.
- חזרה על מיתוסים לגבי אונס – למשל: "נשים רוצות / מגיע להן להיאנס" – Rape Myth.
- הורדת רגישות לכאב, לפחד ולהשפלה הקשורים באלימות מינית – Desensitization Effect.
הגישה הביולוגית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי גישה זו גורמים ביולוגיים מסבירים את הסטייה המינית: כמות גבוהה מדי של ההורמון הגברי טסטוסטרון TST (הקשור לדחפי מין) היא גורם אפשרי לאונס. בנוסף, תומכי גישה זו עוסקים בחיפוש אחר אזור במוח (בהיפותלמוס) הקשור להתנהגות מינית. הם מציעים דרכי התערבות לדיכוי הדחף המיני של אנסים מסוכנים: סירוס כירורגי (ניתוח הסרת אשכים) וסירוס כימי-הורמונלי (תרופות אנטי הורמונליות מדכאות TST).
הגישה האבולוציונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגישה האבולוציונית רואה באונס אקט מיני בעיקרו, הנובע מדחף הרבייה האבולוציוני. ייתכן כי היה יתרון אבולוציוני לזכרים האלימים יותר, שנטו להשתמש בכפייה לשם כיבושים מיניים. גברים אלו השאירו יותר צאצאים והורישו להם את הנטייה למין אלים.
השקעת זמן ואנרגיה בתהליך ההולדה של יונקים שונה אצל זכרים ונקבות: האישה יכולה ללדת מספר פעמים מוגבל, ונוטה להדגיש טיפול בתינוקות, ולכן שואפת לגבר אחד שייטפל בצאצאים. נוצרה אצלה תגובה א-מינית (בעיקר לגברים שלא הראו רצון למחויבות כזו). לעומתה, היונקים הזכרים, עקב אי יכולתם ללדת, ועקב הביטחון הנמוך יחסית באבהותם, נוטים לפעילות מינית רבה המגבירה את הפצת המטען הגנטי שלהם, ומכאן נטייתם לאנוס גבוהה מזו של נשים. כך נוצר מתח בין הגישות האופטימליות של נשים וגברים כלפי הפריה והולדה, ומתח זה הביא לתופעת האונס.
הגישה האינטגרטיבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגישה האינטגרטיבית מנסה לשלב חלק מהגישות שהוצגו ומדגישה ארבעה גורמים:
- גורמים מוטיבציוניים: שני דחפים בבסיס האונס – הדחף המיני והדחף לבעלות ושליטה. לא ניתן לבודד את השפעתם ולקבוע באיזו מידה כל אחד מהם תורם לאונס. שני הדחפים שוכנים בהיפותלמוס. הצורך לשליטה קיים גם אצל נשים (באהבה ובקנאה) אך הביטוי שלו שונה. לפי טענה זו, קיימות הוכחות לכך שהדחף לבעלות ושליטה הוא בבסיס האונס: בעבר אונס נחשב לעבירת רכוש (לכן רווחו מנהגים כחטיפת נשים ופיצוי כספי לאבי הנערה), ובנוסף, זכרים יונקים (וגם אחוז קטן מהאנסים) מסמנים בשתן את קורבנותיהם כביטוי להשפלה ובעלות. דוגמה לכך היא אונס גברים בכלא, שעל פי מחקרים, למעלה מ-10% מהאסירים בארצות הברית נופלים לו קורבן. סוג אונס זה, המבוצע על ידי גברים שאינם הומוסקסואלים בדרך כלל, מתבצע על רקע מאבקי כוח ברורים. מעשי אונס אלו הם בדרך כלל אלימים במיוחד.
- גורמים נלמדים: השיטה בה נוקט הגבר לאנוס היא נלמדת בעיקרה. היא נלמדת בעיקר דרך התניה אופרנטית (ניסוי וטעיה – הגבר מנסה לאנוס, מצליח, מקבל חיזוק חיובי ומנסה שוב) ומעט באמצעות חיקוי וגורמי עמדה (כמו מיתוסים במדיה ובפורנוגרפיה). האלימות הקשורה באונס אינה מטרה בפני עצמה, אלא טקטיקה שנלמדה לצורך סיפוק מיני, כשגברים מסוימים חשופים יותר ללמידה.
- גורמים אבולוציוניים: הסלקציה הטבעית יצרה נשים מונוגמיות וגברים הטרוגמים. לגברים יש דחפים מיניים חזקים ודחף לבעלות ושליטה על מספר בנות זוג, מה שמניע אותם לאנוס.
- גורמים נוירו-הורמונליים: האנדרוגן והורמוני מין אחרים יוצרים דחפים מיניים כלפי מספר שותפים מיניים. ככל שיהיו לגברים יותר הורמונים – דחפים אלו יהיו בעוצמה ובתדירות גבוהות יותר ויובילו לאונס.
ביקורת על הגישות השונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביקורת על תאוריות אלו היא הקושי לתקף אותן מבחינה מדעית. אולם, גם ברמה התאורטית, לא ברור מה מניע אדם לכפות את עצמו מינית על אדם אחר. אם זו באמת נטייה ביולוגית אבולוציונית של גברים – מדוע רק מיעוט מבין הגברים אונסים?; אם מדובר בדחף לשליטה ובעלות – מדוע הוא מקבל ביטוי שונה אצל גברים ונשים, ובקרב בני אדם שונים?; אם אונס הוא אכן דפוס הנלמד בלמידה חברתית – מדוע רוב האנשים מפעילים מנגנוני פיקוח על מנת לא ליישם למידה זו?; אם אונס אכן מונע על ידי הצורך לשמר את העליונות והפיקוח הגברי על נשים – כיצד ניתן להסביר נשים המתעללות מינית בבגירים ובילדים?; אם מדובר במעשה המאפיין תת-קבוצות ותת-תרבויות באוכלוסייה – מדוע אונס מופיע בכל המעמדות, בכל הגילאים ובכל התרבויות מראשית ימי האנושות[דרוש מקור]?
אונס בזמן מלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אלימות מינית בזמן מלחמה
אונס משמש לרמיסת אוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה. המטרות הן שליטה, השפלה, ביזוי והשתקה. בעבר חשבו שלא ניתן למנוע אונס בזמן מלחמה. בשנת 1992 קבע האו"ם שמדובר בפשע בין-לאומי. בהמשך נקבע כי הפעלת אלימות מינית בעת מלחמה היא פשע נגד האנושות[7].
השפעת האונס על הקורבן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאונס השלכות קשות ורבות שנים על בריאות הקורבנות. הם מדווחים על חרדות, סיוטים, פלאשבקים, דיכאון, ניסיונות התאבדות, דיסוציאציה, התנהגות אובססיבית, הפרעות אכילה ובעיות זיכרון. בנוסף מדווחים על קשיים ביצירת מערכות יחסים חברתיות, רומנטיות או מיניות. יכול להיפגע גם התפקוד בחיי היומיום, לצד תחושות של זיהום והשפלה. אצל הקורבנות עלולה להתפתח תחלואה גופנית בטווח הקצר והארוך, כגון מחלות מין והיריון מהאונסים, כאבי אגן כרוניים, הפרעות במערכת העיכול, כאבי ראש ומחלות לב. כל זאת בשיעור של פי ארבעה לפחות מהאוכלוסייה הכללית[8].
ההשפעה עלולה להיות קשה במיוחד אם אירועי ההתעללות אירעו בילדות.
היסטוריה: בשנת 1974 הציעו האחות אן וולברט ברג'ס[9] והסוציולוגית לינדה ליטלה הולמסטרום[10] לנסח אבחנה חדשה שתתאר את ההשלכות ההתנהגותיות, הפיזיות והפסיכולוגיות שיש לאונס על הקורבן,[11] בעקבות עבודתן עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית במרכז ייעוץ שהקימו בבית החולים העירוני של בוסטון.[12] הן הציעו לקרוא לאבחנה "תסמונת טראומה בעקבות אונס". בסופו של דבר, בשל מכלול של סיבות, האבחנה לא נכנסה למדריכים הפסיכיאטריים המרכזיים, אך בהמשך שנות ה-70 הוצעה והתפתחה האבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder, בקיצור: PTSD),[13] ובסופו של דבר בשנת 1980 אבחנה זו נכנסה למדריך ה-DSM השלישי בעוד תסמונת טראומה בעקבות אונס נותרה מחוץ לספרים.[14] עם זאת, האבחנה שהציעו ברג'ס והולמסטרום לא נשכחה, והניחה את הבסיס להמשך מחקר על ההשפעות הפסיכולוגיות של אלימות מינית, מחקר שבין היתר הוביל בשנות התשעים לניסוח האבחנה של פוסט-טראומה מורכבת.[13] לפי האבחנות הנהוגות כיום, אישה או גבר שחווים תסמינים פוסט-טראומטיים בשל אירוע בודד של אונס או מספר אירועי תקיפה מינית, יקבלו ככל הנראה אבחנה של הפרעת דחק-פוסט טראומטית, בעוד מי שמתמודדים עם תסמינים פוסט-טראומטיים שהתפתחו לאורך תקופה ממושכת של מקרי אונס ושל פגיעה והתעללות מינית בידי אדם קרוב, במיוחד אם מדובר בחוויות בגילאי הילדות והנעורים, יקבלו ככל הנראה אבחנה של פוסט-טראומה מורכבת.
האשמת הקורבן והאשמה עצמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – האשמת הקורבן
במקרים רבים, מופנית הטענה (במיוחד כלפי נשים),[דרוש מקור][מפני ש...] כי האונס היה באשמתן, כאילו "ביקשו את האונס" או "הזמינו על עצמן את האונס".[15] לתופעה זו מספר סיבות. המחקר מצביע על הקשרים תרבותיים רבים לטענה זו. בחברות מערביות, מצוינת תחושת האיום של המין הגברי, עם התעצמות המין הנשי בחברה, כגורם להאשמת נשים ב"הזמנת האונס". המספר הרב של מקרי אונס שבהם האישה הכירה את התוקף, מחזק את העמדה שהאישה יכלה לצפות את התקיפה, ולכן להימנע ממנה. עמדה זו אינה לוקחת בחשבון את האמון שנוצר במערכות יחסים אלה, ולכן את הנטייה להתעלם מסימני אזהרה, שקל יותר לשים לב אליהם כאשר מדובר באדם זר.[דרוש מקור]
עמדות מסורתיות שונות טוענות כי נשים צריכות להיות תמיד בסביבה מוגנת, ולכן אינוסן הוא תוצר צפוי של פעילות שנחשבת בעינינו יומיומית, כמו יציאה לבילוי או אפילו לשוק. גישה זו מייחסת לאישה אפשרות למנוע את האונס, ובכך מצדיקה את "האשמת הקורבן". בתרבויות מסוימות האישה נתפסת כרכושו של הבעל, ולכן משגל עם הבעל, בין אם מרצונה של האישה ובין אם שלא מרצונה, לעולם אינו נחשב לאונס בתרבויות אלה. לעומת זאת, אינוס שנעשה על ידי אדם שאינו בעלה של האישה, נתפס כפגיעה ברכושו של הבעל, ולכן בכבודו.
הסבר נוסף הוא ההסבר הפסיכואנליטי, שלפיו החברה מתקשה להתמודד רגשית עם תופעת האונס ועם תחושת האשמה שמתעוררת בה בעקבותיו, ולכן היא מכחישה את האונס על ידי אוטוסוגסטיה, שלפיה הנאנסת הזמינה את האונס ולפיכך בעצם לא קרה באמת אונס ועל ידי כך היא מקלה על עצמה רגשית להתמודד עם התופעה. התופעה מתחזקת במקרים של אונס בפגישה, כיוון שהסיטואציה הרומנטית-מינית מערפלת את התחושה של הסכמה או דחייה ברורה.
גורם נוסף לתופעה זו הוא הנטייה הפסיכולוגית להאשמה עצמית בסיטואציות של אונס. נטייה זו גורמת לקורבן לחוש אחריות כלפי דבר שלא הייתה לו עליו כל שליטה (במקרה הזה אונס). לעיתים קרובות, בשל הפחד, סובל הקורבן משיתוק, ואינו יכול להתנגד כפי שהיה יכול בחיי היומיום. תופעה זו מחריפה הן את הנטייה להאשמה עצמית, והן את הנטייה החברתית להאשים את הקורבן.
אונס גברים מכיל אלמנטים נוספים המחזקים את הנטייה להאשמה עצמית. גברים שחוו אונס, בשל הדימוי החברתי של גברים כחזקים יותר, עשויים לחוש השפלה על כך שלא התנגדו. הנטייה להאשמה עצמית, במקרים כאלה, גורמת לערעור הזהות המינית של הקורבן, ולכן מחזקת את הנטייה להדחיק את המקרה ולא לדווח עליו. עם זאת, הנטייה החברתית להאשמת הקורבן קטנה יותר במקרים אלה, שכן גברים אינם נתפסים ברוב החברות כאובייקטים של פיתוי לגברים אחרים.
האשמת הקורבן, והנטייה להאשמה עצמית, נחשבות לאלמנטים שמפחיתים את הנטייה לחלוק את מקרה האונס עם אחרים, ומכאן מפחיתים את הנטייה לדיווח על אונס, להגשת תלונה ולקבלת עזרה רפואית ונפשית. נטייה זו מחזקת את תחושת הבדידות של הקורבן, שאינו חש כי הוא יכול לחלוק את סיפורו עם אחרים, מתוך חשש מהאשמה, ומתוך תחושת בושה. תופעה זו מקשה הן על הטיפול בקורבן, והן על הטיפול באנס.
חשוב לציין כי המציאות האובייקטיבית לרוב אינה מצדיקה את התחושה הזו. לרוב לקורבן האונס הייתה שליטה מועטה, אם בכלל, על הסיטואציה שבה נפגע, ולא ניתן היה לצפות מתוך הנסיבות את סיטואציית האונס. כמו כן, על אף כל הנסיבות שנאמרו לעיל, החברה המערבית נוטה לשלול את האשמת הקורבן, ולכן הוא אינו צפוי לספוג גינוי מהחברה הסובבת אותו, וממשפחתו. עם זאת, מקומות המגישים עזרה לנפגעי אונס נוטים לשמור על דיסקרטיות, מתוך הבנה של התחושות המורכבות שמלוות תופעה זו.
המשפט הישראלי דוחה כל קישור בין שאלת אשמתו של הקורבן ובין אחריותו של העבריין בפלילים. בפס"ד פנקס[16] קבע בית המשפט העליון, כי אף אם ישנה אשמה מצד הקורבן הרי שאין היא משפיעה על האחריות המהותית בפלילים. שלא כבדיני הנזיקין – שבהם יכול אדם למחול לזולת על חבותו הואיל ועל זכותו שלו הוא מוותר – הרי שבאחריות הזולת בפלילים אין אדם יכול למחול, הואיל והאישום הפלילי אינו בא לאכוף את זכותו אלא את זכות הציבור, ואין אדם יכול למחול על מה שאין לו.
בפס"ד מסנר,[17] למשל, נידון אונס של בחורה ששתתה עם האנס במועדון והסכימה להתלוות אליו לדירתו. נפסק, ברוח פס"ד פנקס, כי התנהגות מתירנית של המתלוננת אינה יכולה לשמש הגנה לזיכוי הנאשם אשר משתמש בכוח כדי לבעול את המתלוננת, כאשר אין היא מסכימה להיבעל על-ידו. אך התבטאויותיה הקשות של השופטת כלפי המתלוננת חשפו את מורת רוחה מהתנהגותה של המתלוננת ומ"חוסר האחריות" שלה, ואף הביאו להקלה בעונשו של הנאשם. וזו לשונה:
כאן המקום להביע את הסתייגותנו גם מהתנהגותה של המתלוננת, צעירה בגיל שלפני הגיוס, המסתובבת בשעות שלאחר חצות הליל בפאבים ומחפשת מסיבות, מתלווה לבחור ונוסעת אתו, אף כי הכירה אותו זה עתה, ועולה לדירתו, מערבבת משקאות אותם היא שותה במהלך הלילה ובסופו של דבר מגיעה למצב של בלבול, טשטוש ועייפות אלכוהוליים, המביאים אותה, חסרת אונים כמעט, למיטתו של הנאשם. זהו מצב אותו הביאה המתלוננת על עצמה, באווילותה, אף כי אין בזה כדי להכשיר את מעשיו של הנאשם. כל מליצי היושר אשר הופיעו בפנינו לפני מתן גזר-דין זה, לא ראו ולא שמעו את הנאשם בפעילותו באותו הלילה. הננו ערים לכך כי גם הנאשם הוא צעיר בן 24, גם הוא שתה לא מעט באותו לילה וכאמור – המתלוננת באווילותה כאילו נפלה לו למיטתו. בהתחשב בכל אלה, החלטנו להקל בעונשו של הנאשם על אף כי העבירה בה הורשע היא מהחמורות ביותר. ייתכן והנאשם ילמד לקח מהסבל אשר גרם לעצמו ולמשפחתו בעקבות התנהגותו חסרת כל רסן מוסרי.
בניתוח פסק הדין הזה טוען מנחם מאוטנר כי מ"קריאת פסק-הדין משתמע שהצעירה עליה כתבה לא רק נפלה קורבן לאונס, אלא, לאחר מכן, 'נשפטה' גם היא, על ידי השופטת, כמו הנאשם, ותוייגה על ידיה כמי שהתנהגותה ראויה לגינוי. יוצא שבמקרה זה לא רק האנס נענש על ידי השופטת, אלא גם הצעירה קורבן האונס 'נענשה' על ידיה".[18]
שופט בית המשפט העליון יצחק עמית מתח ביקורת על התופעה ”שבה נאשמים בעבירות מין מנסים להבליט אלמנטים מיניים בהתנהגותה של המתלוננת (או המתלונן), מתוך מחשבה שבכך הם תורמים להגנתם המשפטית. לפחות בחלק גדול מהמקרים, מדובר בטקטיקה שנועדה "להכתים" את המתלוננת ב"מיניות" או "פריצות", באופן בלתי רלוונטי כלל ועיקר לפרשת ההגנה. למעט מקרים מיוחדים שבהם הוכחה הרלוונטיות, יש לשרש תופעה זו כדי שלא תהפוך לנורמה לגיטימית במסגרת הליך פלילי, ולקוות כי זה מכבר הותרנו מאחורינו את התקופה שבה נאשם היה יכול לקדם את הגנתו המשפטית בטענה שהמתלוננת נהגה במתירנות מינית.”[19]
האשמת שווא
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אונס בדוי
האשמת שווא באונס היא דיווח שקרי על מקרה אונס שלא אירע במציאות. ככל הנראה לא ניתן להעריך את השכיחות המדויקת של דיווחים על אונס כוזב, אך ההסכמה המחקרית היא שכ-2% עד 10% מהדיווחים הם האשמות שווא.[20]
מחקר שנערך בשנת 2010 שפורסם בכתב העת "אלימות נגד נשים" מצא כי מתוך 136 מקרים שדווחו בתקופה של עשר שנים, 5.9% מהדיווחים הם ככל הנראה כוזבים.[21][22]
התמודדות החברה עם תופעת האונס
[עריכת קוד מקור | עריכה]לטענת התנועה הפמיניסטית, עד שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 הייתה נפוצה תופעה של האשמת הנאנסת באונס. תופעה זו נפוצה פחות, אולם עדיין דרכי ההתמודדות עם האונס מתמקדות בהגשת סיוע ותמיכה לנאנסת ולא במציאת דרכים למנוע את האונס עצמו, או את התופעה כתופעה חברתית.
פעילות חינוכית ובפרט חינוך מיני נתפסת כאמצעי שביכולתו להקטין התנהגות מינית מסוכנת ובתוך כך לצמצם את ממדי תופעת האונס. אכיפה וענישה ראויה מספקות אמצעי מרתיע גם כן.
הן מעשי אונס והן האיסור על אונס הם אוניברסלים אנושיים, כלומר קיימים בכל תרבויות האדם.
ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אונס במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – מעשה שכם ודינה, פילגש בגבעה, מעשה אמנון ותמר
לאונס אזכורים מפורסמים בתנ"ך, אך ללא שימוש במושג זה, שיסודו בשפה הארמית, אלא במושג המקראי 'עינוי'.
בין מעשי האונס ניתן למנות את אונס דינה (בראשית ל"ד), מעשה פילגש בגבעה (ספר שופטים, פרקים יט-כא) ומעשה אמנון ותמר (שמואל ב' י"ג). בכל המקרים הללו, מעשי האונס אינם עוברים בשתיקה. במקרה של דינה, אחיה, שמעון ולוי, נוקמים והורגים את אנשי עירו של שכם (האונס), מתוך התפיסה שהם שותפים למעשה האונס באי הענשת האונס. במעשה פילגש בגבעה, ישראל יוצאים למלחמת חורמה כנגד אנשי שבט בנימין, שאינם מוכנים להסגיר את האונסים, תושבי הגבעה, וכמעט ומשמידים את השבט. ואילו במעשה אמנון ותמר, אבשלום – אח תמר, נוקם את נקמתה, ורוצח את אמנון, אחיו מאב.
דין אונס בהלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אונס נערה (הלכה)
בהלכה,[23] דינו של האונס כדין שאר חבלות, שהחובל עובר איסור ומתחייב לפצות את הנחבל על הנזק שהסב לו (בגין הצער, הבושת וכו'). בדיני עונשין, דינו של האנס כמי שהיה בועל את אותה בעילה ברצון האישה, למעט במקרה של אונס נערה, שבו הטילה התורה על האנס עונש מיוחד: לשלם את מוהר הבתולים ולשאת את האישה, אם רצונה ורצון אביה בכך, בלי שיותר לו לגרשה. בכך מוטלת על האנס בעייתה הקשה ביותר של הנאנסת בחברה המסורתית – הפיכתה לזיווג בלתי נחשק בעיני חתנים פוטנציאליים.
לעניין השאלה האם הבעילה הייתה באונס או ברצון, קובעת התורה שבעילה בשדה חזקתה שהייתה באונס ("צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ") ובעילה בעיר חזקתה שהייתה ברצון האישה ("עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר"). המפרשים מבארים כי גם בעיר, אם איים הבועל על האישה שלא תצעק, דינו כאנס, ולהפך: אף בשדה, אם היו שם אנשים שיכלו להושיעה ולא צעקה, אין מדובר באונס אלא בפיתוי.
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי דירוג של אתר NationMaster משנת 2010, ישראל נמצאת במקום ה-26 בשיעור מקרי האונס מתוך 119 מדינות שדורגו (מדינות מערביות שדורגו עם ממדי אונס גבוהים יותר מישראל הן שוודיה בראש, ואחריה אוסטרליה, בלגיה, ארצות הברית, ניו זילנד, איסלנד. בנורווגיה, בצרפת ובפינלנד דווחו מספרים דומים לאלו שבישראל).[24] קשה לאמוד את היקף התופעה. יש המעריכים כי למעלה מ-80% מהמקרים אינם מדווחים למשטרה או לרשויות, ויותר מ-50% מהמקרים אינם מדווחים כלל. בתקשורת הישראלית הוצגו נתונים שמקורם המחקרי לא ברור, שלפיהם אחת מתוך שלוש נשים תחווה תקיפה מינית במהלך חייה,[25] בעוד אחת מתוך ארבע[26] או חמש נשים תחווה אונס.[27] בקרב ילדים שיעור הנאנסים והנאנסות שווה, אך בקרב מבוגרים – נשים נאנסות יותר מגברים.
בחוק הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחוקי מדינת ישראל, אונס הוא עבירת מין הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מינה של האישה, ללא הסכמתה החופשית (חוק העונשין, סעיף 345).[28]
לפי ההגדרה בחוק, פעולת האונס מופנית אך ורק כלפי נשים. תקיפה מינית של גבר אינה מוגדרת בחוק כאונס אלא כביצוע מעשה סדום (חוק העונשין, סעיף 347). אך פרט לשימוש במילה שונה לתיאור האקט היחס החוקי למעשה סדום מקביל לאונס וחוק העונשין קובע ש"דינו כדין אונס".
גבר הכופה על גבר מין אוראלי או אישה הכופה על גבר מעשה מיני כלשהו, צפויים להעמדה לדין בגין מעשה מגונה, עברה קלה מאונס או מעשה סדום, שדינה עשר שנות מאסר לכל היותר.
ברובם המכריע של המקרים מבצע האונס הוא זכר, אך נרשמו גם מקרים שבהם נשים אנסו.
קיום יחסי מין עם קטין מוגדר על פי החוק כאונס, אף אם הקטין רצה בו לכאורה (זהו אונס סטטוטורי). עם זאת, אין מקובל להגדיר קטין בהקשר זה כבן פחות מ-18, אלא כילד או נער הנמצאים לפני גיל מסוים הקבוע בחוק, שנקרא "גיל ההסכמה" (גיל 16 בישראל). בישראל יחסי מין עם קטין מתחת לגיל 16 מותרים כאשר הבועל מבוגר לכל היותר בשלוש שנים מהקטין, אך אסורים בכל מקרה שבו הקטין צעיר מגיל 14, וזאת אף אם הבועל באותו גיל או אף צעיר מהקטין. אותו דין חל על מעשי סדום, גם לקטינה וגם לקטין.
שאלת הגבול, כלומר באילו נסיבות קיום יחסי מין ייחשב כאונס ובאילו נסיבות לא ייחשב ככזה, הובאה פעמים רבות להחלטתו של בית המשפט, והתשובה לה השתנתה במהלך השנים, במגמה לראות יותר מצבים של חוסר הסכמה כאונס. דרישה מקובלת להרשעה בעבירת אונס הייתה התנגדות בכוח של הקורבן. דרישה זו התעלמה מחולשתה של האישה בסיטואציה זו. בתיקון 22 לחוק העונשין[29] שונתה ההגדרה מ"נגד רצונה" ל"שלא בהסכמתה". שינוי נוסף נעשה בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת, שבו בוטלה קביעתו של בית המשפט המחוזי שכיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. במקום זאת נקבע שעל הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, ואם לא ניתן אישור כזה, מדובר באונס. בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון נקבע שמצב שבו החלו בני זוג לקיים יחסי מין בהסכמה, ותוך כדי כך דרשה האישה בצורה מפורשת לחדול מכך והגבר לא נענה לדרישה זו, גם הוא אונס.[30]
המשפט הפלילי בישראל התבסס על המשפט האנגלי. היחס לכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים (כלומר על ידי בעל על אשתו) הוגדר במשפט האנגלי על ידי המשפטן בן המאה ה-17 מתיו הייל (Hale) (אנ'), שקבע כי "הבעל אינו יכול להיות אשם בעבירת אינוס שביצע בעצמו באשתו החוקית, כי על ידי ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואין האישה מסרה את עצמה לבעלה בעניין זה, ואין היא יכולה לחזור בה". בשנת 1977 פורסם נוסח מאוחד לחוק העונשין בישראל. סעיף 345 לחוק זה, העוסק באונס, פתח במילים: "הבועל אישה, שאינה אשתו, נגד רצונה".[31] ניסוח זה הבהיר את שהיה מקובל קודם לכן, בעקבות המשפט האנגלי, שכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים (כלומר על ידי בעל על אשתו), אינה בגדר אונס. כעבור כחצי שנה פורסם תיקון טעות לנוסח זה, ונקבע שהנוסח הנכון הוא "הבועל אישה, שלא כדין, נגד רצונה"[32] (תיקון טעות זה החזיר למעשה את הנוסח שהיה טרם קבלת הנוסח המאוחד). בשנת 1980 פסק בית המשפט העליון, בהרכב שכלל את נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי והשופטים מרים בן-פורת ודוד בכור, שכפיית יחסי מין על נשים במסגרת הנישואים גם היא בגדר אונס.[33] פסיקה זו הייתה בניגוד למשפט האנגלי, והתבססה על המשפט העברי, בהתאם לחוות דעתו של היועץ למשפט עברי במשרד המשפטים נחום רקובר (התייחסות שלילית לגישת המשפט האנגלי הופיעה כבר בפסקי דין משנות ה-60, של שופטי בית המשפט העליון בנימין הלוי וצבי ברנזון).
ב-6 באפריל 2009 נגזרו על גבריאל תורג'מן 45 שנות מאסר בפועל, העונש הגבוה ביותר שהוטל אי פעם על עבריין מין בישראל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלימות מינית
- אלימות מינית בישראל
- אלימות מינית בזמן מלחמה
- תסמונת טראומה בעקבות אונס
- נפגע חרדה
- תרבות אונס
- אונס גברים
- סטטיסטיקות אונס
- מרכזי סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יעל שמש, "סיפורי אונס והבניה מגדרית – היחס לדינה, לפילגש בגבעה ולתמר במקרא, במדרש ובפרשנות המסורתית", ש' ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ז (תשס"ה), עמ' 309–333.
- יעל שמש, "סיפורי אונס במקרא: המאחד והמייחד", ר' כשר ו-מ' ציפור (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ו (תשס"ג), עמ' 315–341.
- מרב שניצר מימון, אונס בין הלכה למציאות, היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות יהודי גרמניה וצפון צרפת בימי הביניים, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2017
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואונס, באתר כל זכות
- רותי לבנשטיין לזר, מבט חדש על הסכמה בעברת האינוס, עיוני משפט מ"ב, תשע"ט
- עמית פונדיק, בין מרמה לכפייה: על עבֵרת האונס במרמה לגבי מיהות העושה, עיוני משפט לו(1), תשע"ג
- אסף הרדוף, אינוס מרחוק או רחוק מאינוס? על מחוקק אדיש, על תביעה יצירתית ועל דיני האונס, מטרתם וגבולותיהם, עלי משפט י"ג, תשע"ז, עמ' 65–134
- יערית בוקק כהן, הרקע החברתי והפסיכולוגי של אנסים, באתר פסיכולוגיה עברית, 4 בנובמבר 2009
נירית אנדרמן, הטראומה הפרטית שלי: הבמאיות הצעירות של הקולנוע הישראלי מביאות אל המסך יותר ויותר סצינות אונס, באתר הארץ, 1 במאי 2015- אונס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אונס (תקיפה מינית), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Who are the Victims?, באתר RAINN
- ^ מערכת מיקסר, תלונות צופים נגד סצינת האונס של אגם רודברג, באתר nana10, 23 בנובמבר 2003; לצפייה בפרק בו בסופו התרחש ה"אונס בפגישה" אהבה מעבר לפינה – פרק 80
- ^ רונן ליבוביץ, 42% ממקרי אונס קטינים מתרחשים בביתם, באתר News1 מחלקה ראשונה, 13 בדצמבר 2006
- ^ Andrew Osborn, Mass rape ruled a war crime, הגארדיאן
- ^ יובל יועז, העליון: גבר המסרב להפסיק יחסי מין - אנס, באתר וואלה, 7 בפברואר 2007
- ^ "The Rome Statute's Sexual Related Crimes: an Appraisal under the Light of International Humanitarian Law" p. 29–30.
- ^ דבורה באומן ומיטל בנשק, איך מערכת הבריאות צריכה להתמודד עם טראומה מינית במלחמה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2023
- ^ דבורה באומן ומיטל בנשק, איך מערכת הבריאות צריכה להתמודד עם טראומה מינית במלחמה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2023
- ^ Ann Wolbert Burgess
- ^ Lynda Lytle Holmstrom
- ^ Ann Wolbert Burgess, Lynda Lytle Holmstrom, Rape Trauma Syndrome, American Journal of Psychiatry 131, 1974-09, עמ' 981–986 doi: 10.1176/ajp.131.9.981
- ^ Ann Wolbert Burgess – Biography, בית-הספר "קונל" לסיעוד, מכללת בוסטון
- ^ 1 2 Bessel A. van der Kolk, Susan Roth, David Pelcovitz, Susanne Sunday, and Joseph Spinazzola, Disorders of Extreme Stress: The Empirical Foundation of a Complex Adaptation to Trauma, Journal of Traumatic Stress 18, 2005, עמ' 389–399
- ^ Burgess, A.W., Rape Trauma Syndrome, Behavioral Sciences & the Law 1(3), 1983, עמ' 97-113
- ^ קרן אפיאס, "למה ציפית?!", באתר יוטיוב
- ^ ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617 (1973).
- ^ תפ"ח (ת"א) 355/89 מדינת ישראל נ' יובל מסנר, תש"ן(2) 451 (1989).
- ^ מנחם מאוטנר משפט ותרבות 164 (התשס"ח).
- ^ ע"פ 4453/16 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב־20 ביולי 2017
- ^ https://www.nsvrc.org/sites/default/files/publications_nsvrc_factsheet_media-packet_statistics-about-sexual-violence_0.pdf
- ^ Jill Theresa Messing, Madelaine Adelman, Alesha Durfee, Gender Violence and Transdisciplinarity: special issue, Gender Violence and Transdisciplinarity: special issue, 2012
- ^ David Lisak, Lori Gardinier, Sarah C. Nicksa, Ashley M. Cote, False Allegations of Sexual Assault: An Analysis of Ten Years of Reported Cases, Violence Against Women 16, 2010-12, עמ' 1318–1334 doi: 10.1177/1077801210387747
- ^ ראו: "הלכות נערה בתולה" במשנה תורה ואת הערך "אונס, בועל" ב"מיקרופדיה תלמודית"
- ^ שיעור אונס במדינות שונות
- ^ יניב קובוביץ, אחת מכל 3 ישראליות תותקף מינית, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2012
- ^ בישראל יש רק 12 מיטות במוסדות פסיכיאטריים המיועדות לנפגעות תקיפה מינית - כאן - התאגיד
- ^ מרים שלר, הסטטיסטיקה היבשה: 1 מתוך 5 עוברת אונס, באתר ynet, 12 בדצמבר 2013
- ^ עו"ד נוג׳ידאת ויאם, המאפיינים הפליליים לעבירות האונס, באתר דין – עורכי דין ומידע משפטי בישראל. 09/04/2018
- ^ חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988, ס"ח 1246 מיום 31 במרס 1988
- ^ ע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב־7 בפברואר 2007
- ^ סעיף 345 בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 864 מיום 4 באוגוסט 1977 (הנוסח המקורי של החוק)
- ^ תיקון טעויות, ס"ח 891 מיום 30 במרץ 1978
- ^ ע"פ 91/80 משה בן מאיר כהן נגד מדינת ישראל, ניתן ב-24 בספטמבר 1980; בית-המשפט העליון בהלכה עקרונית: הכופה אשתו ליחסי מין – אנס, דבר, 26 בספטמבר 1980.
