Location via proxy:   [ UP ]  
[Report a bug]   [Manage cookies]                
לדלג לתוכן

בריסטול בלנהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בריסטול בלנהיים
מאפיינים כלליים
סוג מפציץ קל/מטוס קרב
ארץ ייצור בריטניהבריטניה בריטניה
יצרן בריסטול אירופליין
טיסת בכורה 12 באפריל 1935
תקופת שירות 1937–1944 (כ־7 שנים)
צוות 3
יחידות שיוצרו 4,422
משתמש ראשי בריטניהבריטניה חיל האוויר המלכותי
משתמשים משניים

פינלנדפינלנד פינלנד

ממלכת יוגוסלביהממלכת יוגוסלביה ממלכת יוגוסלביה
ממדים 
אורך 12.98 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוטת כנפיים 17.17 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הנעה 
Mercury עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הבריסטול בלנהייםאנגלית: Bristol Blenheim) היה מפציץ קל בריטי שתוכנן ונבנה על ידי חברת בריסטול אירופליין ונעשה בו שימוש רב מאוד בשלבים הראשונים של מלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר, בשל הצורך הדחוף במטוס קרב לילי ארוך טווח, עבר הבלנהיים התאמה לתפקיד זה. הבלנהיים היה אחד המטוסים הבריטיים הראשונים בהם נעשה שימוש בכיסוי מתכת על פני כל המטוס, כן נסע, מדפים, צריח תותח מכני ומנועי בוכנה בעלי עילרוד נשלט. גרסה של המטוס שנבנתה בקנדה בשם בולינברוק (Bolingbroke) שימשה ללוחמה נגד צוללות וכמטוס אימון.

תכנון ופיתוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תא הטייס של בלנהיים סימן IV, שימו לב לחוסר הסימטריה של לוחות המכשירים ולכוונת הירי.

בשנת 1934 איתגר בעל עיתון הדיילי מייל, הרולד סידני הרמסוורת', ויקונט רות'רמר הראשון, את תעשיית המטוסים הבריטית, כשביקש לבנות מטוס מהיר בעל יכולת לשאת שישה נוסעים ושני אנשי צוות. באותו הזמן, עסקו חברות גרמניות בבניית מטוסים מהירים ששברו שיאי מהירות תעופתיים, ורות'רמר רצה לעצמו את התואר של בעל המטוס המהיר באירופה. חברת בריסטול, שעוד מיולי 1933 עבדה על מטוס דומה בשם Type 135, התאימה אותו לדרישתו של רות'רמר תחת השם Type 142[1].

כאשר אב-הטיפוס טס לראשונה, ב-12 באפריל 1935, הוא היה מהיר יותר מכל מטוס אחר שהיה בשירות חיל האוויר המלכותי[2]. הממשל הבריטי התעניין במטוס ובמהרה הוציא מכרז לאב טיפוס בגרסת מפציץ. אב הטיפוס שסומן Type 142M ‏ (M לציון Military), היה שונה מהתכנון המקורי בכך שמיקום הכנפיים שונה והם הועברו לאמצע גוף המטוס, מה שנתן אפשרות ליצירת פתח להטלת פצצות. המטוס צויד בשני מנועים כוכביים מקוררי אוויר מסוג בריסטול מרקיורי ובשלושה אנשי צוות (טייס, נווט/מטיל פצצות ומפעיל רדיו/תותחן). החימוש כלל מקלע בינוני מסוג M1919 בראונינג בכנף ימין לירי קדימה ומקלע לואיס בצריח מסתובב בגב המטוס לירי לאחור. מ-1939 ואילך הוחלף הלואיס במקלע מעט מודרני יותר, הוויקרס K, בעל אותו קליבר, 7.62 מילימטר. מטען פצצות, במשקל של עד 450 קילוגרם, אוחסן בתא הפצצות הפנימי.

כדי להשיג את מהירותו הגבוהה יחסית, תוכנן גוף המטוס של הבלנהיים עם חתך רוחב קטן מאוד. כתוצאה מכך היה תא הטייס כה צפוף עד שההגה הסתיר את מחווני הטיסה, בעוד שמחווני המנוע חסמו את שדה הראיה בנחיתה. מרבית המכשירים המשניים סודרו בצידו השמאלי של תא הטייס בעוד שרכיב חיוני כמו השליטה בכיוון המדחף נקבע בגבו של מושב הטייס והופעל בתחושה בלבד. בדומה למטוסים בריטיים אחרים מאותה תקופה, נשמרו דלתות תא הפצצות סגורות באמצעות מיתרים גמישים שנפתחו תחת משקלם של הפצצות המשוחררות. לא היה ניתן לקבוע בוודאות כמה זמן ייקח לדלתות להפתח, וכתוצאה מכך היה דיוק ההפצצות נמוך.

המטוס הוזמן ישירות מלוחות השרטוט, כאשר המטוס הראשון שירד מפס הייצור שימש כאב הטיפוס היחיד. המטוס נקרא בלנהיים סימן I על שם כפר בגרמניה בו זכו הבריטים בניצחון גדול. אספקת המטוסים החלה ב-10 במרץ 1937, כאשר טייסת מס' 114 של חיל האוויר המלכותי הייתה הראשונה לקבל את המטוס. המטוס הוכיח עצמו במידה כזאת שמספר מדינות ביקשו לייצרו ברישיון, ביניהן פינלנד וממלכת יוגוסלביה. מדינות אחרות רכשו את המטוס, ביניהן רומניה, יוון וטורקיה. ייצור הבלנהיים סימן I הסתכם ב-1,324 מטוסים באנגליה, 45 בפינלנד ו-16 ביוגוסלביה[3].

עבודה על גרסת סיור לטווח ארוך של הבלנהיים החלה כסימן II אשר הייתה בעלת קיבולת דלק מוגדלת (מ-1,264 ל-2,127 ליטר) אך רק מטוס אחד נבנה. גרסה אחרת של המטוס נקראה בלנהיים סימן III, בעלת חרטום מוארך, כדי לספק תא מרווח יותר למטיל הפצצות. שתי הגרסאות שולבו בגרסה סימן IV עם מנועים חזקים יותר של 905 כוחות סוס והחלפת מקלע הוויקרס בזוג מקלעי בראונינג. מגרסה זו יוצרו 3,307 מטוסים.

התאמה נוספת הובילה לפיתוח גרסת מטוס הקרב ארוך הטווח בלנהיים סימן IF. כדי להתאים לתפקיד זה, הותקן תרמיל נשיאה בעל ארבעה מקלעי בראונינג תחת גוף המטוס בכ-200 מטוסים. מאוחר יותר, התקנת מכ"ם יירוט הפכה את הבלנהיים למטוס קרב לילי, ולמטוס הבריטי הראשון שנשא אותו[2]. ביצועי הבלנהיים כמטוס קרב לילי היו גבוליים, אך הוא שימש כ"מטוס ביניים" עד להכנסתו לשירות של הבריסטול בופייטר. כ-60 מטוסים מגרסה IV צוידו גם כן במקלעים נוספים ובגרסה זו, הבלנהיים סימן IVF שימש להגנת שיירות בים מפני מפציצים ארוכי טווח של הגרמנים.

גרסת המפציץ האחרונה נקראה סימן V ונוצרה כמטוס משוריין לתקיפה קרקעית. למטוס נוספו ארבעה מקלעי בראונינג בחרטום, בנוסף למבנה מחוזק, תא טייס משוריין ואפשרות להחלפה בין מקלעי החרטום לעמדת מטיל פצצות. כמו כן, המנוע שופר והבריסטול מרקיורי היה כעת בן 950 כוחות סוס. הבלנהיים סימן V ‏ (סומן גם כ-Type 160) הוזמן לבסוף בגרסת המפציץ הרגילה, ללא השריון והתוספות בחרטום, ונעשה בו שימוש בעיקר במזרח התיכון ובמזרח הרחוק.

הבלנהיים שימש כבסיס לתכנון מפציץ הטורפדו בופורט, שבתורו שימש כבסיס לפיתוח הבופייטר, מה שהשלים שני סיבובים מלאים של הפיכת מפציץ למטוס קרב.

היסטוריה מבצעית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוסי בלנהיים סימן I בבסיס חיל האוויר המלכותי טנגה, סינגפור, פברואר 1941.
בלנהיים סימן IV בבסיס חיל האוויר המלכותי טנגה, סינגפור, יוני 1941.

הבלנהיים נחשב כמטוס נוח להטסה, אם כי תכונות מסוימות שלו יכלו להפתיע גם טייסים מנוסים. שינויים טכנולוגיים רבים בתחום התעופה בסוף שנות ה-30, הביאו לכך שכבר בתחילת מלחמת העולם השנייה הפך המטוס למיושן. המטוס הפך לכבד יותר עקב הוספת ציוד נוסף שהיה הכרחי לפעילות המבצעית, ובנוסף, האפילו השיפורים בביצועי מטוסי הקרב על יתרון המהירות הקטן שהיה לבלנהיים. מטען הפצצות שנשא היה זעום, והיחס בין משקל הפצצות לבין משקלו הכולל של הבלנהיים היה נמוך, כ-27 אחוז, בהשוואה לכ-50 אחוז במפציצים גרמניים. הגובה המינימלי במהלך יעף הפצצה היה 1,000 רגל, מכיוון שהדף הפצצות בעת טיסה בגובה נמוך יותר עלול היה לפגוע במטוס, אך גובה כזה הקל על צוותי הנ"מ לפגוע במטוס מחד, ולא היה נמוך מספיק כדי להקשות על מטוסי הקרב של האויב מאידך[3].

החימוש הקל של מקלע הוויקרס שבצריח ומקלע הבראונינג בכנף ימין לא היה מספק כדי להרתיע מטוסים תוקפים. טייסות בלנהיים נאלצו לאלתר כדי לספק לעצמם הגנה טובה יותר עד ששיפורים רשמיים נעשו בתחילת 1940. הבלנהיים היה פגיע לאש נ"מ, במיוחד בחלקו האחורי של גוף המטוס. הוספה של צינורות גמישים ונאטמים מעצמם שנוספו למכלי הדלק עדיין לא סיפקו הגנה מוחלטת מתותחי ה-20 מ"מ של מטוסי הלופטוואפה, המסרשמיט Bf 109 והמסרשמיט Bf 110.

הקרב על בריטניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסות הבלנהיים פעלו לכל אורך הקרב על בריטניה, סבלו מאבדות כבדות, ולא זכו לאותה מידת פרסום ממנה נהנו טייסות הקרב. טייסות בלנהיים פשטו על שדות תעופה שנכבשו על ידי הגרמנים בין יולי לדצמבר 1940, ביום ובלילה. אף על פי שמרבית הפשיטות לא היו אפקטיביות היו גם כמה הצלחות: ב-1 באוגוסט הצליחו חמישה מתוך 11 מטוסי בלנהיים שנשלחו להפציץ בהמסטד (Haamstede) שבהולנד ובאברה (Evere) שבבלגיה להגיע למטרותיהם ולהשמיד שלושה מטוסי מסרשמיט Bf 109 על הקרקע ולהפיל שניים נוספים על ידי מקלעני המטוסים. פשיטה מוצלחת נוספת על המסטד שבוצעה על ידי בלנהיים בודד הביאה להשמדת שני מטוסי מסרשמיט Bf 109 וגרימת נזק לארבעה נוספים.

לעומת זאת, היו משימות שהסתיימו בכמעט 100% אבדות למטוסי הבלנהיים. דוגמה למשימה כזאת הייתה ב-13 באוגוסט 1940 כנגד שדה תעופה של הלופטוואפה באולבורג שבדנמרק על ידי 12 מטוסים מטייסת מס' 82. מטוס אחד חזר לפני תחילת ההפצצה (טייסו היה אמור להישפט בבית דין צבאי, אך נהרג לפני כן במשימה אחרת), ומתוך 11 האחרים הופלו חמישה באש נ"מ ושישה על ידי מטוסי מסרשמיט.

בנוסף למשימות ההפצצה, שימש הבלנהיים גם כמטוס סיור אסטרטגי לטווח ארוך מעל גרמניה והשטחים שנכבשו על ידה. בתפקיד זה התגלה שהבלנהיים איטי ופגיע מידי וספג אבדות כבדות ממטוסי הקרב של הלופטוואפה.

הפשיטה על תחנות הכוח של קלן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימת ההפצצה ב-12 באוגוסט 1941 תוארה בדיילי טלגרף כ"משימת ההפצצה הנועזת והמסוכנת ביותר בגובה נמוך של חיל האוויר המלכותי, כנגד תחנות הכוח שליד קלן"[4].

הפשיטה נערכה בגובה נמוך בשעות היום על ידי 54 מטוסי בלנהיים מטייסת מס' 114 של חיל האוויר המלכותי. המטוסים הצליחו לפגוע במטרותיהם, אך 12 מטוסים אבדו, 22% מתוך כלל המטוסים שהשתתפו, מה שהיווה סטיה משמעותית מהאבדות המקובלות וה"נסבלות" של פחות מ-5% בהתקפה מסדר גודל כזה[4][5].

מטוס קרב ארוך טווח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבלנהיים נעשה שימוש על ידי פיקוד המפציצים וגם על ידי פיקוד מטוסי הקרב. כ-200 מטוסי סימן I עברו התאמה לסימן IF ארוך הטווח החל מדצמבר 1938[2], וב-1939 היו כבר שבע טייסות קרב מצוידות בבלנהיים, ובתוך מספר חודשים לאחר מכן, 60 טייסות. הבלנהיים התגלה כאיטי יותר מהמצופה וביוני 1940 גרמו האבדות בטיסות לאור יום לדאגה בפיקוד מטוסי הקרב. הוחלט שהבלנהיים סימן IF ישמש כמטוס קרב לשעות הלילה בלבד כאשר שיעורי ההצלחה של טייסת מס' 23 שכבר פעלה בשעות הלילה היו גבוהים יותר.

מטוס קרב לילי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהפצצת הלילה הגרמנית ב-18 ביוני 1940, הפילו מטוסי בלנהיים חמישה מפציצים גרמניים ונראו כמתאימים יותר לפעולה בשעות הלילה. ביולי, הוכנסו למטוסי טייסת מס' 600 מערכות מכ"ם והבלנהיים הפך למטוס הבריטי הראשון הנושא מכ"ם יירוט. הצלחה ראשונה למטוס נושא מכ"ם באה בליל שבין 21 ל-22 ביולי 1940 כאשר הופל מפציץ גרמני מדגם דורניר Do 17. על אף הצלחות נוספות היה הבלנהיים איטי מדי ליירוט מטוסים מודרניים משנת 1940 ואילך. בהדרגה, בין 1940 ל-1941, הוכנס לשירות הבריסטול בופייטר והבלנהיים הוחלף על ידי יורשו בעל החימוש הכבד והמהיר יותר[6].

שירות במזרח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס הבלנהיים המשיך לשרת בתפקידים קרביים רבים עד 1943, והיו מצוידות בו טייסות שבסיסן במצרים, עיראק, עדן, הודו, מלאיה הבריטית, סינגפור ואיי הודו המזרחיים ההולנדיים. מטוסי בלנהיים רבים אבדו במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט כנגד מטוסי קרב יפניים בזמן הקרבות במלאיה, סינגפור וסומטרה. בנקודה זו, בוצע התפקיד המסורתי של המפציץ הקל ביעילות רבה יותר על ידי מטוסי קרב-הפצצה שיכלו לשאת מטען פצצות במשקל דומה ובמהירות גבוהה יותר, והבלנהיים הנותרים הועברו לתפקידי אימון. היורש המיועד של בריסטול לבלנהיים, הבקינגהאם (Buckingham), היה נחות בביצועיו, בהשוואה למוסקיטו, ולא נטל חלק בפעולות קרביות.

הגרסה הסופית של הבלנהיים כמטוס לתקיפה קרקעית, בלנהיים סימן V, נכנס לשירות לראשונה ביוני 1942 כמפציץ רגיל ו-13 טייסות, בעיקר במזרח התיכון ובמזרח הרחוק, הצטיידו בו. המטוס לא הופעל, בדרך כלל, למשך יותר ממספר חודשים.

בלנהיים BL-129 בשירות חיל האוויר הפיני.

ב-1936 הזמין חיל האוויר הפיני 18 מטוסי בלנהיים סימן I מבריטניה. שנתיים לאחר מכן השיגו הפינים רישיון לבנות את המטוס בפינלנד. לפני שהייצור החל, פרצה מלחמת החורף והפינים נאלצו להזמין 24 מטוסים נוספים. לאחר סיום המלחמה, ייצר המפעל המקומי של הפינים 55 מטוסים נוספים (45 סימן I ו-10 סימן IV)‏[7], ובסך הכל היו ברשות הפינים 97 מטוסי בלנהיים (75 מטוסים מסימן I ו-22 מסימן IV). במהלך מלחמת העולם השנייה השיגו הפינים כמויות גדולות של חלקי חילוף יוגוסלביים לשעבר דרך גרמניה עבור מטוסי הבלנהיים שלהם.

מטוסי הבלנהיים הפיניים (סומנו כ-BL-129) טסו 423 משימות במהלך מלחמת החורף וקרוב ל-3,000 משימות בזמן מלחמת ההמשך ומלחמת לפלנד. מקלענים פיניים הפילו שמונה מטוסים סובייטיים ו-37 מטוסי בלנהיים אבדו במהלך המלחמה[8].

לאחר המלחמה נאסר על הפינים להטיס מפציצים, אך הבלנהיים המשיך לשרת כגורר מטרות עד 1958.

בלנהיים סימן I

בלנהיים סימן I

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפציץ קל דו מנועי לשלושה אנשי צוות, מונע באמצעות זוג מנועים כוכביים מסוג בריסטול מרקיורי VIII ‏(840 כ"ס), חמוש במקלע M1919 בראונינג על כנף ימין ומקלע ויקרס K בצריח מסתובב על גב המטוס. נושא משקל פצצות מקסימלי של 450 ק"ג. 1,552 מטוסים מגרסה זו נבנו. סומן על ידי חברת בריסטול כ-Type 142M.

בלנהיים סימן IF

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס קרב לילי, מצויד במכ"ם ירוט מוטס סימן III או סימן IV, חמוש בארבעה מקלעי בראונינג בתרמיל נשיאה מיוחד תחת גוף המטוס. כ-200 מטוסים הותאמו לגרסה זו[2].

בלנהיים סימן II

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס סיור ארוך טווח עם קיבולת דלק גבוהה יותר. מגרסה זו נבנה מטוס אחד בלבד.

בלנהיים סימן III

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה בעלת חרטום מוארך.

בלנהיים סימן IV

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה משופרת, בעלת שריון ומנועי בריסטול מרקיורי XV ‏ (905 כ"ס), חמוש במקלע בראונינג בכנף ימין, זוג מקלעי בראונינג בצריח מסתובב על גב המטוס וזוג נוסף המופעל מרחוק בחרטום המטוס, משקל פצצות מקסימלי של 450 ק"ג בתא הפצצות הפנימי ו-150 ק"ג פצצות על מיתלים חיצוניים. 3,307 מטוסים מגרסה זו נבנו.

בלנהיים סימן IVF

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס קרב ארוך טווח, חמוש בארבעה מקלעי בראונינג בתרמיל נשיאה מיוחד תחת גוף המטוס. כ-60 מטוסים מגרסה IV הותאמו לגרסה זו.

בלנהיים סימן V

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפציץ מגובה רב, בעל מנועי בריסטול מרקיורי XV או XXV.

הבלנהיים היה בשירות המדינות הבאות:

מפרט טכני (עבור בלנהיים סימן IV)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Orthographic projection of the Blenheim Mk I(F), with profiles showing the Mk IV and Mk V variants.
Orthographic projection of the Blenheim Mk I(F), with profiles showing the Mk IV and Mk V variants.

תכונות כלליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אנשי צוות: 3
  • אורך: 12.98 מטר
  • מוטת כנפיים: 17.17 מטר
  • גובה: 3 מטר
  • שטח כנפיים: 43.6 מ"ר
  • משקל ריק: 4450 ק"ג
  • משקל מלא: 6545 ק"ג
  • מנוע: 2 x כוכבי, בריסטול מרקיורי XV, ‏ 920 כ"ס כל אחד
  • מדחפים: 2 x המילטון סטנדרט (Hamilton Standard), ‏ 3 להבים
  • מהירות מרבית: 428 ק"מ/שעה
  • טווח: 2351 ק"מ
  • סייג רום: 8310 מטר
  • קצב טיפוס: 7.6 מטר/שנייה
  • מטען כנף: 150 ק"ג/מ"ר
  • כוח/מסה: 0.21 קילוואט/ק"ג
  • מקלעים
    • 1 X מקלע M1919 בראונינג 7.62 מ"מ על כנף ימין
    • 1 או 2 X מקלע בראונינג בחרטום או בצריח הידראולי Fn.54 של נאש אנד תומסון (Nash & Thomson)
    • 2 X מקלעי בראונינג בצריח דורסלי (על גב המטוס)
  • פצצות
    • 4 X ‏ 113 ק"ג או
    • 2 X ‏ 227 ק"ג בתא פנימי ו-8 X ‏18 ק"ג במיתלים חיצוניים

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בריסטול בלנהיים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Lake, עמוד 9
  2. ^ 1 2 3 4 Spick, Mike. The Illustrated Directory of Fighters. Zenith Imprint, 2002. ISBN 0760313431 , עמוד 56-59
  3. ^ 1 2 Lake, עמוד 14
  4. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד Wing Commander Tom Baker (Obituary), The Telegraph, 10 April 2006
  5. ^ "Bristol Blenheims" by James Gardner, 1941. Pencil and watercolour on board. Accessed 22 July 2008
  6. ^ Bishop, Chris. The encyclopedia of weapons of World War II. Sterling Publishing Company, Inc., 2002. ISBN 1586637622. page 351
  7. ^ Lake, עמודים 14, 16
  8. ^ Finnish Forces - Bristol Blenheim Mk IV . ww2incolor.com.