שושלת צ'ין

שושלת צ'ין
秦朝
	שטחה של סין ב-210 לפנה"ס
ממשל
משטר	מונרכיה אבסולוטית
שפה נפוצה	סינית עתיקה
עיר בירה	שייניאנג
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה
איחוד סין	221 לפנה"ס
פירוק
הכניעה לליו באנג	206 לפנה"ס
ישות קודמת	שושלת ג'ואו
ישות יורשת	שושלת האן המערבית
שליטים בולטים	צ'ין שה-חואנג, קיסר סין
דמוגרפיה
דת	לגליזם, הדת הסינית העממית

שושלת צִ'ין (בסינית: 秦朝, בפין-יין: Qín Cháo) היא שושלת הקיסרים הסינית הראשונה, ששלטה בין השנים 221 לפנה"ס ל-207 לפנה"ס; היא החליפה את שושלת ג'ואו והוחלפה בתורה על ידי שושלת האן. מקורה של השושלת הוא במדינת צ'ין, אחת מהישויות המדיניות האוטונומיות שהתקיימו בתקופת המדינות הלוחמות; באמצע וסוף המאה השלישית לפנה"ס, צ'ין כבשה את נחלתם של קיסרי ג'ואו ואת שאר שבע המדינות אליהן התפרקה שושלת ג'ואו המערבית. איחוד סין ב-221 לפנה"ס על ידי הקיסר הראשון בשושלת, צִ'ין שְׁה חְוָאנְג, נחשב כתאריך הקמתה של קיסרות סין, קיסרות שהתקיימה עד נפילתה של שושלת צ'ינג והקמת הרפובליקה הסינית ב-1912. שמה של סין, הן בעברית והן ברבות מהשפות הלועזיות, נגזר משמה של שושלת צ'ין. למרות ששלטה בסין בסך הכל 14 שנים, השושלת הטביעה את חותמה על סין.

שושלת צ'ין שאפה להקים מדינה בעלת שלטון ריכוזי, שבו המדיניות נקבעת ישירות בידי הקיסר ("חואנג-די"), שמעמדו היה גבוה בהרבה מאשר מלכי השושלות הקודמות (שאנג וג'ואו), ונחשב לדמות אלוהית כמעט. מדיניותה הכלכלית של השושלת הייתה פעלתנית מאוד, ואופייניים לה מיזמים ראוותניים כמו קברו של הקיסר הראשון (אנ') (בו נמצאו צבא הטרקוטה ומרכבות הברונזה) שהיקף חלקו החיצוני היה כ-6.5 ק"מ, איחוד החומות מימי המדינות הלוחמות לחומה הגדולה של סין, בניית תעלה המחברת בין היאנגצה לבין נהר הפנינה וסלילת דרכים בכל רחבי הקיסרות באמצעות כוח עבודה שמנה מאות אלפי איכרים. כמו כן, בימי צ'ין נכבשו חלקים מהערבה שמצפון לסין מהשיונגנו וחלקים מצפון וייטנאם של היום. בימיה של השושלת אוחדו המידות, המשקולות, המטבעות והכתב. בירתה של שושלת צ'ין, שׂייֵנְיָאנְג, הייתה ממוקמת בסמוך לשיאן של ימינו.

השיטה הפילוסופית שהנחתה את השושלת הייתה הלגליזם (אנ'), "אסכולת החוק", מיסודו של שאנג יאנג (אנ'). אסכולה זו העלתה על נס את חשיבותם של השלטון המרכזי היציב, הכבוד לקיסר, החקלאות והמלחמה (שנחשבו ל"עיסוקים המועילים" לעומת העיסוקים ה"לא מועילים" כגון הטקסים, הלמדנות והמוזיקה), ואת ה"חוק" האחיד, הקשוח והבלתי-מתפשר, לפיו תתנהל המדינה. מדיניות זו התבטאה, כביכול, בשריפת הספרים וקבירת המלומדים (אנ') הקונפוציאניים, שאמנם ספק אם התקיימה, אך היא בכל זאת מייצגת במידה מסוימת את הקו שנקטה השושלת.

מותו של הקיסר הראשון היה נקודת המפנה של השושלת; הקיסר השני, שעלה לכס בזכות תככיו של כמה מיועצי הקיסר, והסכסוכים ביניהם הובילו בסופו של דבר למותם, למות הקיסר ולקריסת השושלת. המרד שפרץ כנגד השושלת הצליח, והמצביא ליו באנג תפס את השלטון בשנת 207 לפנה"ס וייסד את שושלת האן המערבית.

היסטוריה של השושלת

מדינת צ'ין בראשיתה

לפי מספר מקורות היסטוריים, מדינת צ'ין הייתה קיימת כבר במאה השמינית לפנה"ס, ולרשותה עברה עיר הבירה המערבית של שושלת ג'ואו; עם זאת, צ'ין הפכה לגורם משמעותי מבחינה פוליטית רק במאה השישית לפנה"ס; בהדרגה, הרחיבה צ'ין את תחום שלטונה מערבה, אל השבטים הלא-סיניים שישבו לאורך עיקולו של הנהר הצהוב. בספרים רבים מתקופת המדינות הלוחמות צ'ין מתוארת כמדינה "נוכרית", אך לא ברור האם שליטיה אכן היו "לא-סיניים" במידה מסוימת, או שטענות אלו הומצאו על ידי יריביה לצורכי תעמולה. מכאן ואילך ירדה צ'ין מעל במת ההיסטוריה של התקופה, עד המאה החמישית.

מפת סין בתקופת המדינות הלוחמות בסביבות שנת 350 לפני הספירה

צ'ין בתקופת "המדינות הלוחמות"

צִ'ין שְׁה חְוָאנְג, הקיסר הראשון של סין

בשנת 480 לפנה"ס התחילה בסין תקופה הנקראת תקופת המדינות הלוחמות, בה אמנם שושלת ג'ואו המזרחית שלטה בסין דה יורה, אך למעשה סין הייתה מחולקת למספר מדינות עליהן לא הייתה לקיסר השפעה; שליטי שבע המרכזיות שבהן נטלו לעצמם את תוארם של שליטי ג'ואו - "ואנג", שמשמעו "מלך" - אך לא טענו שמנדט השמיים נמצא ברשותם, או נטלו מקיסר ג'ואו את תפקידיו הטקסיים.

ייחודה של מדינת צ'ין נבע ממספר גורמים. ראשית, היא אימצה את הפילוסופיה הלגליסטית של המדינאי שאנג יאנג, שקידשה את המלחמה וכתוצאה מכך הביאה לרפורמות מעמיקות בשלטון שנמשכו בין 361 לפנה"ס עד מותו, ב-338 לפנה"ס. כחלק מהרפורמות ירד קרנה של האצולה התורשתית, יוסדה שיטת קידום המתבססת על הצטיינות בשדה הקרב או על תשלום מס גבוה מהדרוש, והצבא התחזק משמעותית. שנית, מיקומה - הרחק מהמישור המרכזי עליו נלחמו המדינות האחרות זו בזו - גרם למיעוט ניסיונות פלישה אליה, ואפשר לה גמישות פוליטית וכלכלית ביחס למדינות האחרות בתקופתה, שירשו מתקופת ג'ואו המערבית מערכת פיאודלית נוקשה. שלישית, שילובם של מלומדים ממדינות אחרות הביא אל צ'ין רעיונות חדשים.

כיבוש המדינות הסובבות והקמת הקיסרות

אמנם בתחילה צ'ין הובסה בידי המדינות הסובבות אותה, אך עד מהרה התהפך הגלגל - תחת פיקודו של השר פָ'אן סוּי הלכו והתרחבו השטחים שתחת שליטתה של צ'ין, והחלשתה של מדינת ג'או אפשרה את הבסתה ב-257 לפנה"ס. ב-256 לפנה"ס נכבשה נחלת מלכי ג'ואו, וכך בא לסיומו שלטונה של השושלת (ה"מדינה" הזעירה בה החזיק מלך ג'ואו האחרון, חוי, סופחה ב-249 לפנה"ס).

ב-247 לפנה"ס עלה לשלטון המלך ג'נג, לימים קיסרה הראשון של השושלת, ובשנת 237 הדיח את יועצו לוּ בּוּ וֶיי וכך נטל את המושכות לידיו. תוכנית שהגה וֶיי לָאו, אחד מיועציו של הקיסר (וכללה מתן שוחד לשליטי המדינות שסירבו להצטרף לברית נגד צ'ין והתנקשות באלו שהצטרפו אליה), אפשרה לו לפורר ביעילות את ברית המדינות שהופנתה נגדו.

כמוצא אחרון כנגד המדיניות האגרסיבית של צ'ין, שליטי יֶאן ניסו להתנקש בחיי המלך ג'נג. לארמונו נשלח המתנקש גִ'ין קָה, בתואנה של הבאת מפות הממלכה למטרת כניעה בפני המלך. לתוך הארמון לא ניתן היה להיכנס עם כלי נשק, ולכן הוסתרה החרב בתוך המפות. המתנקש קר הרוח הצליח להיכנס לארמון ולהתקרב למלך ג'נג, ואז שלף בפתאומיות את החרב והטיח אותה לעברו. המלך הצליח להתחמק, ולרוע מזלו של המתנקש החרב ננעצה באחד מעמודי הארמון. הקיסר הצליח בסופו של דבר להרוג את המתנקש.

המלך ג'נג החל במסע כיבושים נרחב בו נכבשו כל המדינות אליהן התפצלה סין. האחרונה מביניהן, צ'ִי, הובסה ב-221 לפנה"ס, השנה בה הוכרזה רשמית השושלת החדשה. על מנת להבדיל את עצמו משליטי המדינות אותן כבש, המלך ג'נג המציא לעצמו תואר חדש, "חואנג-די" (מתורגם כ"קיסר"), שהורכב מהמילים "חואנג" - שם-תואר לשמיים ולאלים - ו"די", שמו של אל השמיים, תארם של שלושת המלכים וחמשת הקיסרים, וכן תארם של מלכי שושלת שאנג לאחר מותם. תואר זה ישמש את שליטי סין במשך כאלפיים וחמש מאות שנה, עד לנפילתה של שושלת צ'ינג ב-1911.

שלטונו של הקיסר הראשון

המלך ג'נג, או כפי שנקרא מאז הכריז על עצמו כקיסר סין – צ'ין שה חואנג-די, פתח בסדרה של פעולות שנועדו לאחד את האימפריה. בימיו אוחדו הכתב הסיני, המטבעות ויחידות המדידה. הקיסר הראשון יצר בסין שלטון מרכזי ממשלתי, וחילק את המדינה למחוזות ותתי מחוזות, עליהם שלטו פקידים. בימי שלטונה של השושלת, הלגליזם (שנקרא גם "החוקתיות" או "אסכולת החוק") הפך לאידאולוגיה השלטת. הוקמה מערכת מסודרת של חוקים, לפיהם אדם קיבל שכר או עונש. מערכת חוקים זו נגעה לכל אדם בקיסרות, ללא קשר למעמדו.

פרויקטים ראוותניים והתפשטות טריטוריאלית

קיסר סין הראשון הוציא לפועל פרויקטים רבים, בין השאר הקמת החומה הסינית הגדולה על ידי איחוד קטעים של חומות מתקופות קדומות יותר; פיתוח מערכת נרחבת של כבישים ותעלות; בניית תעלת מים באורך יותר מ-1000 ק"מ, למטרת העברת סיוע ואספקה לצבאו במלחמה באזור וייטנאם של ימינו, ובניית ארמונות ענק וקבר מפואר עבורו. לצורך מימון מיזמי הבנייה השאפתניים והמערכת הפקידותית, הקיסר הטיל על נתיניו מיסים כבדים. מי שלא עמד במיסוי הכבד נשלח לעבודת כפייה באתרים השונים בהם נבנתה החומה, או לאחד ממפעלי הבנייה המפרכים האחרים שיזם הקיסר הראשון. במסגרת שלטונו צ'ין שה-חואנג, העתיק אוכלוסיות לאזורי ספר, במיוחד לכיוון אתרי בניית החומה. הראוותנות והתנאים הקשים בהם נבנתה החומה הפכו אותה לסמל שנוא של התקופה, ומסופר שמי שנהרג במהלך העבודות נטמן בחומה כחומר לביסוסה.

תקופת שלטונו של הקיסר הראשון אופיינה בהתפשטות טריטוריאלית. בשנת 214 לפנה"ס, שלח הקיסר הראשון כ-500,000 חיילים מצבאו דרומה. במערכה נכבשו רוב אזור סצ'ואן, אך בהמשכה חיילי צ'ין הובסו בידי השבטים המקומיים במלחמת גרילה שגבתה את חייהם של 100,000 מחייליה; למרות זאת, בניסיון הכיבוש השני, הוספו לתחום שלטונה של השושלת שטחים נרחבים בדרום (שהגיעו עד אזור האנוי), ביניהם סביבות גואנגג'ואו, פוג'ואו וגווילין. כ-100,000 אסירים ופושעים הוגלו לאזורים אלו כדי לפתחם.

למרות שכבר מתחילת שלטונה ערכה השושלת מסעות צבאיים צפונה, היא לא הצליחה להחזיק בטריטוריות שכבשה במשך זמן רב, ושבטי השיונגנו שישבו באזור האורדוס ערכו פשיטות על שטחי סין. במערכה עליה הופקד המצביא מֶנג דיאָן, אזור האורדוס נכבש ב-215 לפנה"ס, והועברו אליו אוכלוסייה על מנת לפתח אותו מבחינה כלכלית; עם זאת, האיכרים לא היו מרוצים מהתנאים להם זכו באזור זה, ובסופו של דבר מרדו כנגד צ'ין. על מנת להגן על חלקה הצפוני של הקיסרות מפלישותיהם של השבטים הנוודים, נבנו באזורים החדשים שנכבשו חלקים מהחומה הסינית הגדולה.

רדיפת המלומדים ורדיפה אחרי האלמוות

לפי מספר מקורות, ביניהם רשומות ההיסטוריון מתקופת האן, הקיסר שְׁה חְוָאנְג רדף את המלומדים הקונפוציאניים, הוציא להורג מאות מהם, ופקד על שריפת כל הספרים שלא עסקו בנושאים "שימושיים", כגון חקלאות, או שנקודת המבט בהם הייתה לא-לגליסטית. לא ברור אם אירוע כזה אכן קרה, אך זהו פשע שזוכרים לו רבים.

הקיסר הראשון היה אחוז בפחד מהמוות בשל אי שביעות רצון נתיניו (תושבי שש המדינות שנכבשו על ידי צבאו), ובשל ניסיונות התנקשות שחווה בעבר. מסיבה זו, ומכיוון שראה את עצמו כאל, הקיסר הראשון חיפש באובססיביות אחר סם החיים; בין השאר, הוא שתה כספית כמשקה של אריכות ימים (מה שהרעיל את גופו, ולמרבה האירוניה גרם ככל הנראה למותו). כמו כן, הוא שלח משלחות שיחפשו עבורו את סמי האלמוות בסין, במדינות שכנות ומעבר לים. במקרים מסוימים, שליחים אלו שחששו מחזרה בידיים ריקות העדיפו להישאר בגלות (התיישבו מחוץ לתחומי הממלכה, ואף באוקינווה שביפן) ולא לחזור למוות בטוח בסין. למרות רצונו בחיי נצח, שְׁה חְוָאנְג הכין את עצמו לעולם המוות על ידי בניית קבר מפואר. כדי לשמור על הקבר ולהבטיח את שלטונו של הקיסר, נבנה ליד הקבר צבא ענק של חיילי טרקוטה שנתגלו בשנת 1974. בשנת 210 לפנה"ס יצא שְׁה חְוָאנְג למסע ברחבי הקיסרות, שמטרתו הייתה החיפוש אחר שיקוי האלמוות. הוא נחלש ומת בזמן המסע.

קריסתה של השושלת

צ'ין-שְׁה חְוָאנְג לא הכשיר יורש, למרות שמינה את בנו הבכור ליורשו. מיד עם מותו של הקיסר הראשון, יועצו הקרוב, ראש הממשלה ועוזריו הסתירו את דבר מותו, הם שינו את צוואתו (הדיחו את הבן המיועד הבכור, והציבו בצוואה במקומו את הבן הצעיר החלש והלא מנוסה. הצוואה נשלחה לארמון הקיסר בבירה, בעוד השיירה עם גווייתו של צ'ין שה-חואנג נעה לאיטה לכיוון הבירה.

לאחר מותו של צ'ין שה-חואנג בשנת 210 לפנה"ס, עלה לשלטון הקיסר צ'ין אר שה בנו, וזאת עקב תחבולה של ראש הממשלה של הקיסר הראשון שחיבל בצוואה, והביא להתאבדות הבן הבכור של צ'ין שה-חואנג (היורש המיועד והמנוסה). הקיסר צ'ין אר שה שנחשב לשליט בובה לא הצליח להיכנס לנעליו הגדולות של אביו ואיבד את השליטה על הקיסרות.

תוך זמן קצר לאחר מות הקיסר הראשון, פרצו מרידות של יורשי משפחות האצולה של שש המדינות שאוחדו קודם לכן על ידי קיסר צ'ין. העיקרית בהן הייתה האן. גם אסירים, איכרים, וחיילים מכל רחבי סין השתתפו במרד.

לאחר קרב ג'ולו (אנ') שנערך בשנת 207 לפנה"ס, שבו הושמד רובו של צבא הקיסר, בידי צבא המורדים, הקיסר השני צ'ין אר שה אולץ להתאבד. הקיסר השלישי והאחרון של השושלת דְזְהיִינגָ (בנו של פוסו, בנו הבוגר של צ'ין שה-חואנג) שלט 46 יום עד שנרצח על ידי מפקד המורדים, שהביא לסוף השושלת של צ'ין ותחילת שושלת האן השושלת השנייה של סין המאוחדת.

קיסרי שושלת צ'ין

שם הקיסר	תקופת השלטון	הערות
צִ'ין שְׁה חְוָאנְג	221 לפנה"ס - 210 לפנה"ס	מייסד השושלת, והקיסרות, בונה החומה הסינית הגדולה, וקבר הקיסר המפואר (עם חיילי הטרקוטה ומרכבות הברונזה), איחד את סין משבע מדינות עיקריות שלט כמלך על מדינת צ'ין משנת 246 לפנה"ס עד שנת 221 לפנה"ס, אז הוכרז לקיסר סין (צ'ין).
צ'ין אָר שְׁה	210 לפנה"ס -207 לפנה"ס	שליט חלש, הופל מהשלטון, ואולץ להתאבד.
דְזְהיִינגָ	207 לפנה"ס	שלט רק 46 יום, וחוסל.

החברה והתרבות בתקופת צ'ין

מעמדות

משפחות האצולה של תקופת צ'ין חיו באופן דומה, התנהלות שעודדה על ידי השלטון המרכזי, שהיה מעוניין למנוע פלגנות. בין שכבות האוכלוסייה הנמוכות יותר באזורים שונים, לעומת זאת, היו עשויים להיות הבדלים משמעותיים. פשוטי העם היוו כ-90% מהאוכלוסייה, עסקו ברובם בחקלאות, וברוב המקרים נשארו כל חייהם בכפרים בהם נולדו. מקצועות עברו, ברובם, בירושה לבן הבכור לאחר מותו של האב. ספרות התקופה עסקה בעיקר בפוליטיקה ובחיים העירוניים, וכמעט ולא הוזכרו בה האיכרים.

פילוסופיה וספרות

בתקופת צ'ין חלו שינויים משמעותיים בשיטת הכתב שהייתה נהוגה עד אז: אחד מצעדיו הידועים ביותר של איש החצר לי סה הוא איחוד גודלו וצורתו של הכתב הסיני, צעד שהשפיע רבות על ההיסטוריה של סין. בנוסף, הוא שיצר את "כתב החותם הקטן", שממנו התפתח הכתב הסיני המודרני (ונמצא עדיין בשימוש כיום).

שלוש-מאות השנים שקדמו להקמתה של השושלת - המכונים "תקופת מאה האסכולות" - אופיינו בהתפתחותם של זרמי חשיבה רבים ושונים, ביניהם הקונפוציאניזם, הדאואיזם, הלגליזם והמואיזם. מדינת צ'ין, שייסדה את השושלת ואיחדה את סין, דגלה באסכולה הלגליסטית מיסודו של שאנג יאנג, שקידשה את החוק והסדר, ולפיה יש להתמקד בעיסוקים "המועילים למדינה" - כגון חקלאות ומלחמה - ולפעול כנגד "עיסוקים טפיליים", כגון מסחר, מוזיקה, קיומם של "הטקסים" שהשתמרו מהתקופות הקודמות, ולימוד הכתבים העתיקים (שאופייני למלומדים בני אסכולת קונפוציוס). לא ידוע בוודאות עד כמה צ'ין יישמה הנחיות אלו כנגד המלומדים: אמנם בספרו רשומות ההיסטוריון, סְה-מָה צְ'ייֵן מתאר שב-213 לפנה"ס, בפקודת הקיסר, נשרפו כל הספרים שתוכנם נגד את הלגליזם והמלומדים שסירבו להביא את ספריהם לשריפה נקברו חיים, אך המאורע לא מוזכר באף חיבור קודם ולכן ספק אם הוא אכן התרחש.

ממשל

הממשל בצ'ין בוסס על מערכת בירוקרטית, המבוססת על פקידים המצייתים ישירות לקיסר. הקיסרות חולקה ל"נפות" ו"פיקודים", ועל כל אחד מהם מונו מושל, מפקד צבאי ומפקח; בהתאם לשיטתו של חאן פיי דזה, כל המנגנון השלטוני היה כפוף ישירות לקיסר, שהיה יכול לפטר את פקידיו כרצונו. שיטת ממשל זו שונה מאוד מזו שהייתה נהוגה בתקופת ג'ואו, בה המושלים בחלקיה השונים של סין היו אצילים שהורישו את התפקיד לבניהם ונהנו מאוטונומיה רבה. בתקופת צ'ין אוחדו השפה ויחידות המידה, ונקבעו תקנים אחידים (כמו למשל - אורכם של צירי המרכבות) בכל האזורים עליהם שלט הקיסר. שיטת המנהל של צ'ין הייתה יעילה מאוד, ואפשרה לה לפקח באופן הדוק אפילו על התושבים בכפרים הקטנים ביותר. צורת השלטון הזו, בשינויים מסוימים, נשמרה במשך רוב שנות קיומה של הקיסרות הסינית.

שושלת צ'ין הייתה מוכנה להעסיק, ואף העסיקה, יועצים ואנשי צבא שבמקורם היו מהמדינות היריבות לה; שיטת הדירוג החברתי בן 20 הדרגות, שמקורו בימי מדינת צ'ין, הוחל על כל הקיסרות, וכך השווה בין תושביה המקוריים של מדינת צ'ין לתושביהן של המדינות האחרות.

דת

בתקופת שלטונה של שושלת צ'ין (ולמעשה, לכל אורך התקופה הקיסרית המוקדמת), האמונה ברוחות ("שֶן", (אנ')) ובשדים (יִין), החיים בעולם שמקביל לעולם האנושי. מותו של אדם, לפי אמונה זו, הוא הפיכתו לרוח ומעברו לעולם המקביל. הקשר עם העולם המקביל התנהל על ידי הקרבת בעלי חיים, שאפשרה לרוחות להמשיך ולהתקיים, ובנוסף על כך - פייסה אותן, ועל ידי כך גרמה להן לסייע לבני האדם. הגדת עתידות נעשתה על ידי שבירתם של שריונות צבים ועצמותיהם של בעלי חיים שונים, ותופעות אסטרונומיות כגון הופעתם של שביטים וליקויי ירח וחמה נחשבו כאותות המבשרים על העתיד לבוא.

הטקסים הדתיים התנהלו בעיקר במקדשים ובאתרים מקודשים שונים, בהם הוצבו מזבחות. הטקסים היו מלווים בהקטרת קטורת ובמוזיקה; נהוג שהמקריב הראשי היה צם ומכין את נפשו בדרכים שונות לפני הטקס, כדי שיוכל לקבל מסרים מהעולם האחר. "מתווכים" רוחניים שונים יצרו אף הם "קשר עם האלים" במהלכם של ריקודים ומצבי היפנוזה. סה-מה צ'יין התייחס אל האחרונים בספקנות, ופטר אותם כשרלטנים.