נורת הזהרה למגשרים[1]

10.03.2024 ‎נורת אזהרה בוהקת למגשרים: סיכום גישור שנרשם בהסכמת הצדדים עשוי להיחשב כחוזה מחייב. ‎מאת עו"ד גיורא אלוני, מגשר ‎תקציר ‎תשומת ליבם של המגשרים מופנית לפסה"ד של ביהמ"ש העליון – פסה"ד העיקרי יצא מלפני כב' השופט גרוסקופף ואליו הצטרפו כב' השופטות רונן וברק-ארז ע"א 1456-22 איברהים עג'מי נ' וואחת אל סאלם נווה שלום (ועד מקומי נווה שלום) (לפסק הדין המלא ר' https://cutt.ly/Tw1PdseL). ‎במיני-רציו של פסה"ד נכתב: "‎סיכום הישיבה" (ישיבת גישור ג.א.) שנחתם בין הצדדים ומשקף הסכמות שאינן מפורטות באופן מלא הוא בגדר חוזה מחייב? המחוזי השיב על כך בשלילה, העליון משיב על כך בחיוב בהתאם לעקרונות שגובשו בפסיקה ביחס לתנאים להכרה ב"מסמך ביניים" או "זיכרון דברים" כמסמכים בעלי תוקף משפטי מחייב". ‎פסה"ד המדובר הינו סבוך למדי ועיקר עינינו הוא בדיני החוזים, אבל חשיבותו עבור המגשרים ועולם הגישור רבה. לפיכך נתרכז בהקשר הגישורי שלו. ‎תמצית העובדות ‎המשיבה 1 היא אגודה שיתופית המנהלת את היישוב נווה שלום. המערער, איברהים עג'מי, משתייך למשפחה בדואית המתגוררת מזה עשרות שנים בסמיכות ליישוב על מקרקעין שנמסרו למשפחתו בשנת 1968 על ידי מנזר לטרון, שהיה הבעלים הקודם של המקרקעין בטרם שנמכרו על ידו ונרשמו ע"ש המשיבה 1. ‎לימים, המשיבה 1 חפצה להרחיב את הישוב ולבנות בו שכונה חדשה למגורים ותיירות, אלא שהקושי לתוכניותיה אלה היו השטחים שעליהם מתגוררת וחיה מזה עשרות שנים משפחתו של המערער. מאחר שהמערער התנגד למימוש התוכניות הללו היות וכביש הגישה לשכונה החדשה והתשתיות עבורה נועדו לעבור בשטח עליו יושבת משפחת המערער, שטוענת לזכויות במקרקעין, החליטו הצדדים לפנות להליך גישור (תחילה בפני נציג מטעם המנזר, המגשר מר זאב בלוך, ובהמשך בפני מי ששימש באותה עת כראש המועצה האזורית מטה יהודה, מר משה דדון (להלן: מר דדון או ראש המועצה האזורית). ‎במסגרת הליך הגישור התקיימה ישיבת גישור, שלבקשת נציגי המשיבה1התקיימה ללא נוכחותם של עורכי הדין של הצדדים, ("כדי לסיים את הסכסוך ברוח טובה") ובמהלכה התגבש מסמך, שנחתם ע"י הצדדים בהסכמה, ואשר הכיל סיכום של ישיבת הגישור, תוך הסכמה, שלאחר שייחתם הסכם, יוכל כל צד לשלוח אותו לעורכי דינו "כעניין פורמאלי בלבד". ‎ישנה חשיבות לנוסח הסיכום המדובר ופיכך הוא מובא להלן כלשונו: ""סיכום ישיבה מיום 26 באוקטובר 2011 בעניין הסכמות בין [היישוב] ובין [מר עג'מי] 1. לאחר שהצדדים קיימו משא ומתן ביניהם הגיעו הצדדים להסכמות עקרוניות כפי שיופרט להלן. 2. מר עג'מי יקבל 4 מגרשים בהרחבת [היישוב] וכן 5 דונם בהסכם חכירה לתיירות. 3. הסכמה זו הינה עקרונית אולם אינה מהווה את ההסכם כולו על כלל פרטיו. 4. כל צד ימנה עו"ד מטעמו לצורך עריכת ההסכם כולו. 5. הצדדים מסכימים כי זמן הביצוע לעריכת ההסכם וחתימה עליו יערך 3 חודשים מהיום. 6. למען הסר ספק יובהר כי המועצה אינה צד להסכם בין הצדדים. אנו הח"מ [מר שביטה] ו-[מר חטיב] מטעם [היישוב], ו-[מר עג'מי] מסכימים על העקרונות המפורטים לעיל ומתחייבים לעמוד בלוח הזמנים כפי שנקבע". ‎בתחתית המסמך מופיעות חתימותיהם של מר שביטה, מר חטיב ומר עג'מי". ‎טענות הצדדים בקצרה והחלטת ביהמ"ש המחוזי ‎אין חולק שההסכמות בין הצדדים לא קודמו, וכי הצדדים לא הצליחו בהמשך לסכם על כלל פרטי העסקה, וממילא לא חתמו על "ההסכם כולו", כקבוע בסעיפים 5-3 למסמך. התקיימה ישיבה של האסיפה הכללית של היישוב ובה הוחלט ברוב כי "העקרונות בנושא של משפחת עג'מי לא מאושרים", וכי העניין ייבדק מחדש באמצעות ועד המשיבה. ‎המערער הגיש תביעה נגד המשיבים (איאס שביטה ואיברהים חטיב ששימשו באותה עת כמנכ"ל וכיו"ר האגודה, המשיבה 1) לאכיפת הסיכום הנ"ל של ישיבת הגישור ולחילופין סעד הצהרתי, הצהרתי שלפיו הוא הבעלים של המקרקעין מושא המחלוקת. לעומתו, טענו המשיבים, שהמשיבה 1 היא בעלת הזכויות במקרקעין מושא המחלוקת, לאחר שהיא רכשה אותן מהמנזר בשנת 1970 לערך. כמו כן, לטענתם מדובר בקרקע מוסדרת, בהתאם לרישום בפנקס הזכויות, ועל כן, מר עג'מי הוא מסיג גבול, ודינה של תביעתו להידחות על הסף. ‎ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער וקבע, בין היתר, כי לא התגבש בין הצדדים חוזה מחייב, כי אם מתווה עקרוני שהועלה על כתב. זאת, הן בשל היעדר כוונה של הצדדים ליצור חוזה מחייב באותה נקודת זמן, והן בשל היעדר מסוימות המסמך שערכו הצדדים. בפסק דינו מציין ביהמ"ש כי מסיכום ישיבת הגישור נעדרו "פרטים יסודיים וחיוניים, באופן המצביע הן על היעדר מסוימות, הן על היעדר כוונה ליצור קשר חוזי מחייב בדבר הקניית מקרקעין ל[מר עג'מי]". כמו כן נפסק באותה ערכאה "כי במסמך הסיכום לא צוין מהן ההתחייבויות של מר עג'מי בתמורה לקבלת המקרקעין, ומהו לוח הזמנים לביצוע ההסכם לכאורה. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא הובאה בפניו ראיה המצביעה על כך כי מי מהצדדים נקט פעולות ליישום ההסכמה הלכאורית בדבר העברת המקרקעין" ובנוסף לכך גם האסיפה הכללית החליטה שלא לאשר את המתווה המופיע במסמך. ‎לבסוף ביהמ"ש קמא פסק שמר שביטה ומר חטיב לא היו מוסמכים לקבל את ההחלטה בעניין זה בעצמם. יש לדחות את טענותיו של מר עג'מי לזכויות במקרקעין הן משום שהוא לא הגדיר במדויק את מיקום המקרקעין בהם הוא טוען לזכויות ואת גבולותיהם, והן כי לא הוצגה תשתית ראייתית בעניין הזכויות הנטענות, וכל שניתן למר עג'מי ומשפחתו הסתכם ברשות שימוש במקרקעין. בנוסף, נקבע כי הוכח שמדובר במקרקעין מוסדרים, אשר רשומים כיום על שם היישוב בפנקס הזכויות. ‎בערעורו תוקף עג'מי את קביעות ביהמ"ש המחוזי שנסקרו לעיל ואילו המשיבים סומכים את ידם על פסה"ד וחוזרים על עיקריו. ‎פסיקת ביהמ"ש העליון בכל הנוגע לגישור ‎מסמך הסיכום (להליך הגישור) הוא אומנם מסמך ביניים, אולם כזה שעל פי הדין הישראלי יש לתת לו תוקף משפטי מחייב, דהיינו להכיר בו כמגבש התקשרות חוזית לפיה מר עג'מי התחייב, בשמו ובשם כלל בני משפחתו, לפנות את המקרקעין, כנגד התמורה שסוכמה, דהיינו הקצאת 4 מגרשים למגורים והחכרת חמישה דונם לתיירות. ‎לכל המעוניין לקרוא עוד על הרקע המשפטי לפסיקת ביהמ"ש בהתבסס על דיני החוזים, כפי שהובאה במבוא לפסה"ד להלן: ‎לאחר שביהמ"ש מכריע בשאלות משנה באשר לערעורו של עג'מי על החלטות ביניים בבקשה שהגיש לפסילת השופט דלמטה, בעניין קבילות הפרוטוקול, מעמד התשריטים שהוגשו כראיות ושאלת זכויותיו של עג'מי במקרקעין באין חולק כי מר עג'מי ומשפחתו יושבים במקרקעין מזה עשרות שנים, וכי ליישוב היה, ויש, אינטרס ממשי בהגעה להסדר עימם. בכך די לדידי לצורך הכרעתנו, ללא צורך להכריע בשאלת הזכויות במקרקעין לאור תוצאת פסק הדין. ‎חשוב לציין שביהמ"ש קובע בפתח פסק דינו כי המשיבים לא הביאו כל ראיה המלמדת כי נציגי היישוב חרגו מסמכותם, פטורים אנו מלעסוק בסוגיה זו. קיצורו של עניין – יש להניח כי נציגי היישוב היו מוסמכים לחייב את היישוב, ככל שהתקשרו בהסכם עם מר עג'מי. ‎וכך פוסק כב' השופט גרוסקופף במבוא לעיקר פסק דינו: "משנוקה השולחן משלל הסוגיות הללו, נותרה לפנינו השאלה המרכזית העומדת בלב ההתדיינות שלפנינו – ‎המשמעות המשפטית שיש ליחס למסמך הסיכום שנחתם בתום ישיבת הגישור. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת היישוב, כי מדובר במסמך בלתי מחייב, דהיינו שלב במשא ומתן בלבד. ממילא, לשיטתו, אין למערער זכות לתבוע את המשיבים מכוחו. עמדתי שונה. לשיטתי, מסמך הסיכום הוא הסכם בעל תוקף מחייב, המקים למערער זכות לתבוע את אכיפתו. להלן אבהיר את עמדתי, תוך הבחנה בין שתי שאלות משנה: האחת, האם נכרת בין הצדדים חוזה מחייב; השנייה, מהן זכויות המערער מכוחו של חוזה זה". ‎ומכאן אביא כלשונה את תמצית פסה"ד, כפי שנערכה במבוא לפסה"ד ולא ייקשה גם על קורא שאינו משפטן להבינה : "‎האם נכרת בין הצדדים חוזה מחייב? כאמור, מסמך הסיכום משקף הסכמות שהושגו בין הצדדים במהלך המשא ומתן ביניהם. מדובר במסמך ביניים (ובכינויו המקובל: זיכרון דברים) המשקף הסכמות חלקיות, כשבהמשך לא הושג הסכם סופי והשאלה הנשאלת היא האם יש לראות בו חוזה מחייב או רק מסמך עזר נעדר תוקף משפטי. ‎בפסיקה אומצה גישה מהותית, המבקשת לבחון האם מסמך הביניים עומד בדרישות המהותיות לכריתת חוזה – דהיינו, בהינתן שהצדדים התכוונו ליצור יחסים משפטיים באמצעות המשא ומתן, האם מתקיימות במסמך הביניים שתי הדרישות הנוספות החיוניות ליצירת חוזה על פי הדין הישראלי: גמירות דעת ומסוימות. ‎יסוד גמירות הדעת עניינו מפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר, שתנאיה העיקריים ידועים ומוסכמים על פי מבחן אובייקטיבי; יסוד המסוימות עניינו בכך שהמסמך יכלול את התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות בחוזה. כידוע, בחלוף השנים השתרשה בפסיקה גישה מרוככת לעניין המסוימות, אשר מאפשרת הכרה בחוזה גם כאשר לא ניתן היה למצוא את כל התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות, וזאת כאשר פרטים אלה ניתנים להשלמה באמצעות פרשנות, על סמך מסמכים חיצוניים, הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל. בתוך כך, התגבשה בפסיקה התפיסה לפיה ישנם יחסי גומלין בין שני היסודות, כך שראיות משמעותיות על גמירות הדעת, יכולות "לפצות" על חוסרים מסוימים בדרישת המסוימות, ולהפך. למעשה, הגישה הרווחת במשפט הישראלי היא כי במקרים שהצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה, אין לאפשר לאחד מהם להתנער ממנו בטענה שחלק מתנאיו אינם מסוימים דיים. כך שלמעשה יסוד המסוימות הפך למשני לעומת יסוד גמירות הדעת. עם זאת, השלמה כאמור לא תתבצע במקומות שבהם גילו הצדדים היעדר הסכמה באופן מפורש לגבי אותם פרטים חסרים; בעסקאות הקשורות במקרקעין נדרש בנוסף שההסכם בין הצדדים ייעשה בכתב. באותם מצבים בהם קיים מסמך ביניים המעיד באופן ברור על קיומה של עסקה והעונה על דרישת המסוימות, ממילא מתקיימת גם דרישת הכתב. ‎בענייננו, ניכר במסמך הסיכום כי הוא משקף, על פי מבחני הפסיקה, גמירות דעת להתחייב הדדית לאלתר ביחס לאותם נושאים לגביהם הגיעו הצדדים להסכמות. כך ממספר טעמים מצטברים: ראשית, המסמך חתום על ידי הצדדים, והגם שאין בחתימה קדושה, במובן זה שניתן להסיק גמירות דעת גם בהעדרה, הרי שהימצאותה היא אינדיקציה חזקה להסכמה להתחייב; שנית, בצד החתימה הצדדים מציינים כי הם "מסכימים על העקרונות המפורטים לעיל ומתחייבים לעמוד בלוח הזמנים כפי שנקבע"; שלישית, הלשון בה נוקטים הצדדים ביחס למעמדה הנורמטיבי של ההסכמה העיקרית – התמורה שיקבל המערער כנגד תביעתו למקרקעין – מלמד על כך שהם מחויבים לה: הם מבהירים כי "הסכמה זו הינה עקרונית", ואינם מסייגים אותה, אלא רק מבהירים כי היא "אינה מהווה את ההסכם כולו על כלל פרטיו"; רביעית, נוסחת הקשר ל"עריכת ההסכם כולו" היא שכל צד ימנה עורך דין מטעמו, וממילא מובן כי הכוונה לכך שיסוכמו הפרטים המשפטיים של העסקה, ולא העניינים העקרוניים עליהם סוכם בישיבת הגישור; חמישית, היבט משלים, המלמד על אופיו של המשא ומתן שנותר, הוא התייחסות בסעיף 5 למסמך לפרק זמן קצר יחסית לחתימה על ההסכם הסופי – "זמן הביצוע לעריכת ההסכם והחתימה עליו יערך 3 חודשים מהיום"; שישית, מכלל לאו, שבסעיף 6 למסמך ביחס למועצה האזורית מטה יהודה ("המועצה אינה צד להסכם בין הצדדים"), נלמד כלל ההן לגבי הצדדים להסכם (המשיבה והמערער). ‎אין מחלוקת בין הצדדים כי התנהל ביניהם משא ומתן שכלל הליכי גישור, וששיאו במסמך הסיכום. כזכור, בגוף מסמך זה נכתב כי לאחר שהצדדים קיימו ביניהם משא ומתן הם הגיעו ל"הסכמות עקרוניות", לפיהן מר עג'מי יקבל ארבעה מגרשים בהרחבת היישוב וכן חמישה דונמים בהסכם חכירה לתיירות. לאחר מכן, בסעיף 3 להסכם זה נכתב כי "הסכמה זו הינה עקרונית אולם אינה מהווה את ההסכם כולו על כלל פרטיו", וכי לשם עריכת הסכם כולל בתוך שלושה חודשים, כל צד ימנה עורך דין. בהמשך לכך, בית משפט קמא קבע כי מסמך הסיכום "נעדר פרטים יסודיים וחיוניים, באופן המצביע הן על היעדר מסוימות, הן על היעדר כוונה ליצור קשר חוזי מחייב" (עמ' 4 לפסק הדין). דעתי, כאמור, שונה. ‎מצב הדברים מורכב יותר ככל שמדובר בדרישת המסוימות. וכפי שנאמר במסמך במפורש, ההסכמה הכלולה בו "אינה מהווה את ההסכם כולו על כלל פרטיו". יחד עם זאת בחינת המסמך מעלה כי מסמך ביניים משקף גמירות דעת להסכים על היבטיה המרכזיים של העסקה – פינוי המקרקעין על ידי המערער ובני משפחתו כנגד 4 מגרשים למגורים ו-5 דונם לתיירות שיינתנו להם על ידי הישוב – תוך שפרטיה הושארו למשא ומתן עתידי בין עורכי דין, על מנת שיגבשו את "ההסכם כולו על כלל פרטיו". מה דינה של הסכמה זו? ‎עמדת הפסיקה הישראלית, כפי שפותחה במהלך השנים, היא כי יש לראות במסמך בינים מסוג זה חוזה סופי לכל דבר ועניין, וזאת כל עוד ניתן להשלים את הפרטים החסרים על פי הסדרי ההשלמה שבדין, דהיינו לפי הנוהג (סעיף 26 לחוק החוזים), הסדרי חוק דיספוזיטיביים (כדוגמת אלה שבפרק ה' לחוק החוזים), קביעה שמדובר בהסדר שלילי (כך, למשל, לעניין חבויות במס, לפי החזקה שהנטל הכלכלי נופל על מי שעליו מוטלת החובה החוקית) או עקרון הביצוע המיטבי. ‎כאמור, עמדה זו אינה היחידה האפשרית כעניין נורמטיבי, ואף השופט גרוסקופף מצביע על הצורך לעיין בה מחדש בעתיד. עם זאת, לשיטתו המקרה דנן אינו מתאים לכך. כך, משלושה טעמים מצטברים: ראשית, עוצמת גמירות הדעת הנלמדת משלל האינדיקציות, שנית, העובדה שהפרטים החסרים לא סוכמו בשל החלטת האסיפה הכללית של היישוב להתנער ממסמך הסיכום (החלטה העולה, כמובהר בהמשך, כדי הפרת חוזה ואשר היה מקום לראות בה חוסר תום לב במשא ומתן לפי גישות חלופיות לגישה שאימץ בימ"ש זה), ולא בשל מחלוקת בתום לב בדבר האופן בו יושלמו הפרטים החסרים; שלישית, הנכונות שהביע המערער להשלמת פרטים מרכזיים שנותרו פתוחים, ובראשם מיקום המגרשים ושטחי החכירה לתיירות, בהתאם לבחירת היישוב. נכונות זו מאפשרת שימוש רחב יחסית בעקרון הביצוע המיטבי, ומפחיתה משמעותית את הסכנה כי יהיו פריטים שלא ניתן יהיה להשלימם במשא ומתן בתום לב. ‎המסקנה מהניתוח האמור היא כי מסמך הסיכום הוא אומנם מסמך ביניים, אולם כזה שעל פי הדין הישראלי יש לתת לו תוקף משפטי מחייב, דהיינו להכיר בו כמגבש התקשרות חוזית לפיה מר עג'מי התחייב, בשמו ובשם כלל בני משפחתו, לפנות את המקרקעין, כנגד התמורה שסוכמה, דהיינו הקצאת 4 מגרשים למגורים והחכרת חמישה דונם לתיירות. ‎מהן זכויות המערער מכוחו של ההסכם שנכרת? משנקבע כי מסמך הסיכום מגבש הסכם מחייב, הרי שהייתה מוטלת על הצדדים לו חובה לפעול על פיו, ולהביא לביצוע העסקה. ואולם, המשיבה סירבה לעשות כן, וזאת לאור עמדת האסיפה הכללית אשר החליטה שלא לאשר את ההתקשרות (וכאמור, לאסיפה כללית לא היה הכוח לעשות כן, משנקבע כי לנציגי היישוב הייתה סמכות לחייבו). משמעות הדברים היא שהמשיבה היא שהפרה את ההסכם בין הצדדים, ומכאן שלמערער עומדת הזכות לתבוע סעדים בגין הפרת חוזה, ובכללם סעד של אכיפת ההסכם, וזאת בהתאם להוראות חוק החוזים תרופות. בהליך דנן ביקש המערער לממש את זכותו לסעד האכיפה, ולאור הקביעות לעיל, ובהעדר טענה של ממש להתקיימות אחד הסייגים לסעד האכיפה הקבועים בסעיף 3 לחוק התרופות – מן הראוי להיענות לדרישה זו. ‎מה היא התמורה שמקבל היישוב? – מסמך הסיכום אינו כולל כל התייחסות מפורשת לתמורה שמר עג'מי נותן כנגד קבלת 4 המגרשים ו-5 הדונם. בית המשפט קמא ראה בכך פגם חמור במסוימות, ואולם קביעה זו אינה נראית לי מוצדקת. המשא ומתן בין הצדדים התנהל על רקע החזקתם של מר עג'מי ובני משפחתו במקרקעין במשך עשרות שנים, ועל כך אין חולק. החזקה זו התנגשה עם רצונה של המשיבה להרחיב את היישוב, ומשום כך נוהל הליך הגישור בין הצדדים. במצב דברים זה, פשיטא כי התמורה בעבור קבלת המגרשים היא פינויים של מר עג'מי ובני משפחתו מהמקרקעין אותם החזיקו. עניין זה מתבקש מאליו, ולמעשה לא היה שנוי כלל במחלוקת של ממש לפנינו. ‎בנסיבות המקרה, ובהינתן שהצדדים קבעו מנגנון השלמה שלא יושם הלכה למעשה, יש לנסות תחילה ליישם את המנגנון שנקבע. ככל שמשא ומתן זה לא יעלה יפה, ולא יניב הסכם מפורט בתוך פרק הזמן שנקצב לכך (שלושה חודשים), יהיה כל צד רשאי לפנות לביהמ"ש קמא, על מנת שזה יקבע מנגנון חלופי לאכיפת ההסכם, לרבות על דרך של מינוי כונס נכסים לצורך השלמת ביצוע ההתקשרות בהתאם להסכמות הצדדים, הנהוג והמקובל, ובמקרים של ספק – הנחיית ביהמ"ש". ‎לפנינו, אם כך, מסמך ביניים המשקף גמירות דעת להסכים על היבטיה המרכזיים של העסקה – פינוי המקרקעין על ידי מר עג'מי ובני משפחתו כנגד 4 מגרשים למגורים ו-5 דונם לתיירות שיינתנו להם על ידי הישוב – תוך שפרטיה הושארו למשא ומתן עתידי בין עורכי דין, על מנת שיגבשו את "ההסכם כולו על כלל פרטיו". מה דינה של הסכמה זו? עמדת הפסיקה הישראלית, כפי שפותחה במהלך השנים, היא כי יש לראות במסמך בינים מסוג זה חוזה סופי לכל דבר ועניין, וזאת כל עוד ניתן להשלים את הפרטים החסרים על פי הסדרי ההשלמה שבדין" ‎כאמור, השופטות הנכבדות דפנה ברק ארז ורות רונן מסכימות לפסיקתו לעיל של השופט גרוסקופף. ‎להלן הוראות ביהמ"ש למימוש פסק דינו לעיל: " ‎א. מוצהר בזאת כי מסמך הסיכום שנחתם בין מר עג'מי לבין נציגי היישוב הוא חוזה מחייב מבחינה משפטית כלפי הצדדים לו – מר עג'מי מזה, והמשיבה 1 מזה (להלן: הצדדים להסכם), ולמערער עומדת הזכות לאכוף את ביצועו על המשיבה 1. ‎ב. כל אחד מהצדדים להסכם ימנה בתוך 14 ימים ממועד מתן פסק דין זה עורך דין מטעמו לצורך ניהול משא ומתן ביחס לתנאי החוזה המפורט שייכרת בין הצדדים, בהתאם להוראות מסמך הסיכום (להלן: עורכי הדין ו-החוזה המפורט, לפי העניין). המשא ומתן ינוהל בין עורכי הדין בשים לב לאמור בפסק דין זה ביחס לאופן השלמת הפרטים. ככל שעורכי הדין יגבשו חוזה מפורט שיהיה מוסכם ביניהם בתוך 3 חודשים ממועד מתן פסק דין זה, יחתמו הצדדים להסכם על החוזה המפורט בתוך 14 יום מהמועד בו תימסר הודעת עורכי הדין כי הגיעו להסכמה, ויפעלו על פי החוזה המפורט. ‎ג. ככל שלא ימונו עורכי הדין בתוך 14 יום ממועד מתן פסק דין זה (או במועד מאוחר יותר אם הצדדים יתנו הסכמתם לכך), או ככל שלא יודיעו כי הגיעו לנוסח מוסכם של חוזה מפורט בתוך 3 חודשים ממועד מתן פסק דין זה, או יודיעו בתוך התקופה האמורה כי לא עלה בידם להגיע לנוסח מוסכם של חוזה מפורט (להלן יוגדר כל אחד משלושת האירועים הללו: כישלון המשא ומתן), יהיה כל אחד מהצדדים להסכם רשאי לפנות לבית המשפט קמא בבקשה כי ייתן הוראות לעניין אכיפת ההסכם, ובכלל זה כי ימנה כונס נכסים אשר ינסח את החוזה המפורט בשים לב לאמור בפסק דין זה ביחס לאופן השלמת הפרטים, יחתום עליו בשם צדדים (ככל שמי מהם יסרב לעשות כן), ויפעל לביצועו. ‎ד. למען מניעת אי בהירות, מובהר בזאת כי ככל שלמרות כישלון המשא ומתן, איש מהצדדים לא יפנה לבית המשפט קמא בבקשה למתן הוראות לעניין אכיפת ההסכם בתוך 6 חודשים ממועד מתן פסק דין זה, הרי שיראו בכך הסכמה הדדית בדבר ביטול ההתקשרות בין הצדדים, ומסמך הסיכום יהיה בטל לכל דבר ועניין, ולא ישמעו כל טענות מכוחו". 5