Mishnah Brurah

Writing history has never been free from considerations of ideology and values.  Discussions of history are not simply descriptions of the past; rather, they are a compilation of information with an impact on the present and sometimes even on the future. This holds true not only for the composition of history books, but also for the descriptions of formative events of the Jewish past by halakhic authorities. This article will explore how Rabbi Yisrael Meir Kagan, the Hafetz Hayim, (1839–1933), in his work Mishnah Berurah, coped with events of the past. We will analyze four cases dealing with four historical events: the war of the Hasmoneans as discussed in the Laws of Hanukkah; the Bar Kokhba revolt and the fall of Beitar as described in the Laws of Tisha B’av; the assassination of Gedaliah ben Ahikam as discussed in the Laws of Fast Days; and the decree of Haman as discussed in the Laws of the Fast of Esther.  In Mishneh Torah, Maimonides provides the historical backgrounds of these events. R. Joseph Caro omitted these descriptions from the Shulhan Arukh, and R. Abraham Danzig, with some deviations from the language of Maimonides, re-incorporated them into his popular work Hayei Adam.  The Hafetz Hayim followed the lead of Maimonides and the Hayei Adam. However, a comparison of their respective formulations proves instructive. Maimonides does not hesitate to include descriptions with the potential for delivering “problematic” educational messages. The Hayei Adam softens these formulations and the Hafetz Hayim consistently prefers to omit problematic elements from his descriptions, emphasizing instead elements which contain more powerful educational messages for his audience.  Hence, educational considerations do not simply apply to the realm of the Hafetz Hayim’s halakhic rulings; they also consistently guide his presentation of the non-halakhic elements in his work.


כתיבת ההיסטוריה מעולם לא הייתה נקייה משיקולים אידיאולוגיים וערכיים. ההיסטוריה לא נדונה כתיאור של העבר גרידא, אלא כאוסף תכנים שיש להם השפעה על החיים בהווה ואולי גם בעתיד. מאפיין זה נכון לא רק לכתיבת ספרי היסטוריה, אלא גם לאופן שבו מתארים פוסקי ההלכה מאורעות מכוננים בעבר היהודי. המאמר מבקש לראות כיצד התמודד עם מאורעות אלה ר' ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים (1933-1839), בספרו משנה ברורה. נבחנים בו ארבעה מקורות העוסקים בארבעה מאורעות: מלחמת החשמונאים, כפי שהיא נזכרת בהלכות חנוכה; מרד בר כוכבא וחורבן ביתר, כפי שהוא נזכר בהלכות תשעה באב; רצח גדליהו בן אחיקם כפי שהוא נזכר בהלכות תעניות; וגזירת המן, כפי שהיא נזכרת בהלכות תענית אסתר. הרמב"ם כתב במשנה תורה את רקעם ההיסטורי של המאורעות הללו, ר' יוסף קארו השמיטם מן השולחן ערוך, ור' אברהם דאנציג שב והעלה אותם, בשינויים אחדים מלשונו של הרמב"ם, בספרו הפופולרי 'חיי אדם'. החפץ חיים הולך בעקבות הרמב"ם וה'חיי אדם', אך השוואה בין הניסוחים מאלפת: הרמב"ם אינו מהסס לשלב בדבריו תיאורים שעלולים להיות 'בעייתיים' מבחינת המסר החינוכי שלהם, ה'חיי אדם' מרכך אותם מעט ואילו החפץ חיים מעדיף דרך קבע להשמיט מן התיאורים הללו את המרכיבים ה'בעייתים' ולהדגיש אחרים, שיש בהם מסר חינוכי חזק יותר עבור קהל קוראיו. השיקול החינוכי משפיע אצלו אפוא לא רק על אופן הכרעת ההלכה, אלא גם על אופן ניסוחם של החלקים הלא-הלכתיים בחיבורו.