במאמר נדון בתפיסת ההשגחה בכתבי החסידות. בניגוד לתפיסת הרמב"ם נוקטת החסידות שההשגחה הפרטית מקיפה א... more במאמר נדון בתפיסת ההשגחה בכתבי החסידות. בניגוד לתפיסת הרמב"ם נוקטת החסידות שההשגחה הפרטית מקיפה את כל היקום. נראה שאף על פי שבספרות החסידית הובאו ראיות מהתלמודים ומהמדרש כדי להוכיח רעיון זה, אין בראיות אלו ראיה ניצחת. עוד נראה את הקשר בין תפיסת ההשגחה החסידית לאמונה בדבר מרכזיותו של האדם בבריאה, שממנו מתפשטת ההשגחה על היקום כולו. ( המאמר נתפרסם בשנית בספרי, שערים בתורה, ירושלים תשפ"א, עמ' 303-329)
בספרות התנאית והאמוראית הודגשה החשיבות של הלשון העברית לעניין דברים שבקדושה, כגון מקרא ביכורים, ב... more בספרות התנאית והאמוראית הודגשה החשיבות של הלשון העברית לעניין דברים שבקדושה, כגון מקרא ביכורים, ברכת כוהנים ועוד. עם זאת נפסק שמספר דברים ניתן לאמרם "בכל לשון", ובהם – קריאת שמע ותפילה (משנה, סוטה ז, א–ב; ירושלמי, סוטה פ"ז ה"א; בבלי, סוטה לב, ע"ב–לג, ע"א). וכך פסק רבי יוסף קארו, ב"שלחן ערוך" (אורח חיים, סימן סב, סעיף ב; סימן קא, סעיף ד). למרות פסיקות עקרוניות אלו צידדו הפוסקים במשך הדורות באמירת התפילה בלשון הקודש מנימוקים שונים. במאות ה18-19, עם הנהגת תיקונים שונים בבתי כנסת בכמה קהילות באשכנז (גרמניה), במיוחד בברלין ובטמפל בהמבורג, ובהם המנהג להתפלל בשפת המדינה, עוררו אלו מחלוקת עזה בציבור היהודי. בעוד מנהיגי הרפורמות הסתמכו על פסיקת ה"שלחן ערוך" שמותר להתפלל ב"כל לשון", העלו הרבנים האורתודוקסים טיעונים הלכתיים שונים כדי לאסור על מנהג זה ובמטרה לשמור על העברית כשפת התפילה. טיעונים אלו קובצו בחיבור "אלה דברי הברית" ב22 תשובות משל רבני אירופה המתנגדים לרפורמות. במסגרת זו נציג את המקורות התלמודיים ונעמוד על הפסיקה ההלכתית בנדון, וננתח את ההיבטים למיניהם של מסכת הטיעונים הבאה לידי ביטוי בחיבור הנ"ל, שהפכו הלכה זו על פניה והעמידו את הלשון העברית בתפילה כלשון האקסלוסיבית. נתמקד בתשובותיו של בעל החת"ם סופר (1762–1839) שיש בהן פרשנות הלכתית חדשה המעוגנת בתפיסתו הרעיונית על חשיבותה של העברית. כן נביא את תשובת רבי טוביה מזונטהיים (1753–1830) ואת תשובת רבי יעקב מליסא (1770–1832) המאירות פנים נוספות של השיקול ההלכתי. הצגת הפולמוס הזה וניתוח עמדות הרבנים בנדון יש בהם לדעתנו כדי לתרום להבנת מעמדה המיוחד של הלשון העברית בתפיסה ההלכתית ולהארת מקומה של הלשון העברית כערך קיומי בחברה היהודית המתמודדת עם תהליכי שינוי.
במאמר נדון בתפיסת ההשגחה בכתבי החסידות. בניגוד לתפיסת הרמב"ם נוקטת החסידות שההשגחה הפרטית מקיפה א... more במאמר נדון בתפיסת ההשגחה בכתבי החסידות. בניגוד לתפיסת הרמב"ם נוקטת החסידות שההשגחה הפרטית מקיפה את כל היקום. נראה שאף על פי שבספרות החסידית הובאו ראיות מהתלמודים ומהמדרש כדי להוכיח רעיון זה, אין בראיות אלו ראיה ניצחת. עוד נראה את הקשר בין תפיסת ההשגחה החסידית לאמונה בדבר מרכזיותו של האדם בבריאה, שממנו מתפשטת ההשגחה על היקום כולו. ( המאמר נתפרסם בשנית בספרי, שערים בתורה, ירושלים תשפ"א, עמ' 303-329)
בספרות התנאית והאמוראית הודגשה החשיבות של הלשון העברית לעניין דברים שבקדושה, כגון מקרא ביכורים, ב... more בספרות התנאית והאמוראית הודגשה החשיבות של הלשון העברית לעניין דברים שבקדושה, כגון מקרא ביכורים, ברכת כוהנים ועוד. עם זאת נפסק שמספר דברים ניתן לאמרם "בכל לשון", ובהם – קריאת שמע ותפילה (משנה, סוטה ז, א–ב; ירושלמי, סוטה פ"ז ה"א; בבלי, סוטה לב, ע"ב–לג, ע"א). וכך פסק רבי יוסף קארו, ב"שלחן ערוך" (אורח חיים, סימן סב, סעיף ב; סימן קא, סעיף ד). למרות פסיקות עקרוניות אלו צידדו הפוסקים במשך הדורות באמירת התפילה בלשון הקודש מנימוקים שונים. במאות ה18-19, עם הנהגת תיקונים שונים בבתי כנסת בכמה קהילות באשכנז (גרמניה), במיוחד בברלין ובטמפל בהמבורג, ובהם המנהג להתפלל בשפת המדינה, עוררו אלו מחלוקת עזה בציבור היהודי. בעוד מנהיגי הרפורמות הסתמכו על פסיקת ה"שלחן ערוך" שמותר להתפלל ב"כל לשון", העלו הרבנים האורתודוקסים טיעונים הלכתיים שונים כדי לאסור על מנהג זה ובמטרה לשמור על העברית כשפת התפילה. טיעונים אלו קובצו בחיבור "אלה דברי הברית" ב22 תשובות משל רבני אירופה המתנגדים לרפורמות. במסגרת זו נציג את המקורות התלמודיים ונעמוד על הפסיקה ההלכתית בנדון, וננתח את ההיבטים למיניהם של מסכת הטיעונים הבאה לידי ביטוי בחיבור הנ"ל, שהפכו הלכה זו על פניה והעמידו את הלשון העברית בתפילה כלשון האקסלוסיבית. נתמקד בתשובותיו של בעל החת"ם סופר (1762–1839) שיש בהן פרשנות הלכתית חדשה המעוגנת בתפיסתו הרעיונית על חשיבותה של העברית. כן נביא את תשובת רבי טוביה מזונטהיים (1753–1830) ואת תשובת רבי יעקב מליסא (1770–1832) המאירות פנים נוספות של השיקול ההלכתי. הצגת הפולמוס הזה וניתוח עמדות הרבנים בנדון יש בהם לדעתנו כדי לתרום להבנת מעמדה המיוחד של הלשון העברית בתפיסה ההלכתית ולהארת מקומה של הלשון העברית כערך קיומי בחברה היהודית המתמודדת עם תהליכי שינוי.
Uploads
Books by yaakov charlap
Papers by yaakov charlap
( המאמר נתפרסם בשנית בספרי, שערים בתורה, ירושלים תשפ"א, עמ' 303-329)
במאות ה18-19, עם הנהגת תיקונים שונים בבתי כנסת בכמה קהילות באשכנז (גרמניה), במיוחד בברלין ובטמפל בהמבורג, ובהם המנהג להתפלל בשפת המדינה, עוררו אלו מחלוקת עזה בציבור היהודי. בעוד מנהיגי הרפורמות הסתמכו על פסיקת ה"שלחן ערוך" שמותר להתפלל ב"כל לשון", העלו הרבנים האורתודוקסים טיעונים הלכתיים שונים כדי לאסור על מנהג זה ובמטרה לשמור על העברית כשפת התפילה. טיעונים אלו קובצו בחיבור "אלה דברי הברית" ב22 תשובות משל רבני אירופה המתנגדים לרפורמות.
במסגרת זו נציג את המקורות התלמודיים ונעמוד על הפסיקה ההלכתית בנדון, וננתח את ההיבטים למיניהם של מסכת הטיעונים הבאה לידי ביטוי בחיבור הנ"ל, שהפכו הלכה זו על פניה והעמידו את הלשון העברית בתפילה כלשון האקסלוסיבית. נתמקד בתשובותיו של בעל החת"ם סופר (1762–1839) שיש בהן פרשנות הלכתית חדשה המעוגנת בתפיסתו הרעיונית על חשיבותה של העברית. כן נביא את תשובת רבי טוביה מזונטהיים (1753–1830) ואת תשובת
רבי יעקב מליסא (1770–1832) המאירות פנים נוספות של השיקול ההלכתי.
הצגת הפולמוס הזה וניתוח עמדות הרבנים בנדון יש בהם לדעתנו כדי לתרום להבנת מעמדה המיוחד של הלשון העברית בתפיסה ההלכתית ולהארת מקומה של הלשון העברית כערך קיומי בחברה היהודית המתמודדת עם תהליכי שינוי.
( המאמר נתפרסם בשנית בספרי, שערים בתורה, ירושלים תשפ"א, עמ' 303-329)
במאות ה18-19, עם הנהגת תיקונים שונים בבתי כנסת בכמה קהילות באשכנז (גרמניה), במיוחד בברלין ובטמפל בהמבורג, ובהם המנהג להתפלל בשפת המדינה, עוררו אלו מחלוקת עזה בציבור היהודי. בעוד מנהיגי הרפורמות הסתמכו על פסיקת ה"שלחן ערוך" שמותר להתפלל ב"כל לשון", העלו הרבנים האורתודוקסים טיעונים הלכתיים שונים כדי לאסור על מנהג זה ובמטרה לשמור על העברית כשפת התפילה. טיעונים אלו קובצו בחיבור "אלה דברי הברית" ב22 תשובות משל רבני אירופה המתנגדים לרפורמות.
במסגרת זו נציג את המקורות התלמודיים ונעמוד על הפסיקה ההלכתית בנדון, וננתח את ההיבטים למיניהם של מסכת הטיעונים הבאה לידי ביטוי בחיבור הנ"ל, שהפכו הלכה זו על פניה והעמידו את הלשון העברית בתפילה כלשון האקסלוסיבית. נתמקד בתשובותיו של בעל החת"ם סופר (1762–1839) שיש בהן פרשנות הלכתית חדשה המעוגנת בתפיסתו הרעיונית על חשיבותה של העברית. כן נביא את תשובת רבי טוביה מזונטהיים (1753–1830) ואת תשובת
רבי יעקב מליסא (1770–1832) המאירות פנים נוספות של השיקול ההלכתי.
הצגת הפולמוס הזה וניתוח עמדות הרבנים בנדון יש בהם לדעתנו כדי לתרום להבנת מעמדה המיוחד של הלשון העברית בתפיסה ההלכתית ולהארת מקומה של הלשון העברית כערך קיומי בחברה היהודית המתמודדת עם תהליכי שינוי.