יוסף לפיד

יוסף (טומי) לפיד
Томислав Лампел

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	27 בדצמבר 1931 י"ז בטבת ה'תרצ"ב נובי סאד, יוגוסלביה
פטירה	1 ביוני 2008 (בגיל 76) כ"ז באייר ה'תשס"ח תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה	Томислав Лампел
מדינה
תאריך עלייה	25 בדצמבר 1948
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
עיסוק	עיתונאי, סופר, שדרן רדיו, פובליציסט, איש עסקים, איש טלוויזיה
מפלגה	מפלגת שינוי, המפלגה הליברלית הישראלית, מפלגת המרכז הליברלי
בת זוג	שולמית לפיד
סגן ראש הממשלה ושר המשפטים ה־17 28 בפברואר 2003 – 4 בדצמבר 2004 (שנה) תחת ראש הממשלה אריאל שרון → מאיר שטרית ציפי לבני ←
ראש האופוזיציה ה־7 10 בינואר 2005 – 23 בנובמבר 2005 (318 ימים) → שמעון פרס עמיר פרץ ←
חבר הכנסת 7 ביוני 1999 – 17 באפריל 2006 (6 שנים) כנסות 15–16
תפקידים בולטים יו"ר מפלגת שינוי מנכ"ל רשות השידור מזכ"ל המרכז הליברלי יו"ר התאחדות הטלוויזיה בכבלים יו"ר האיגוד הישראלי לשחמט יו"ר מועצת יד ושם
פרסים והוקרה
פרס סוקולוב (1998)

יוסף לפיד במהלך שירותו הצבאי, מרץ 1949

לפיד בחדר העיתונאים בבית העם בירושלים, מדווח ממשפט אייכמן, 18 באפריל 1961

יוסף (טומי) לפיד (נולד בשם: טומיסלאב לַמפֶּל; 27 בדצמבר 1931 – 1 ביוני 2008) היה סופר, עיתונאי, מחזאי ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כראש מפלגת שינוי, חבר הכנסת, סגן ראש הממשלה, שר המשפטים וראש האופוזיציה.

ביוגרפיה

לפיד נולד כטומיסלאב לַמפֶּל (בסרבית: Томислав Лампел) בנובי סאד שבסרביה, אז חלק מממלכת יוגוסלביה. בנם של קתרינה (קאתו) עדנה לבית בירמן וד"ר בֶּלָה (מאיר) למפל, עורך דין ועיתונאי, משפחה יהודית-נאולוגית. עד חוזה טריאנון שכן האזור בממלכת הונגריה, וכמו מרבית היהודים הייתה המשפחה ממוצא הונגרי ודוברת הונגרית. האב היה מזכיר ההסתדרות הציונית באזור וויבודינה, ולאחר מכן נשיא לשכת בני ברית בנובי סאד. ב-1941 פלשו מעצמות הציר ליוגוסלביה, והעיר נמסרה שוב להונגריה.

שגרת חיי המשפחה נקטעה כשהיה לפיד כבן שתים-עשרה וחצי, כשנה לפני תום מלחמת העולם השנייה. בבוקר 19 במרץ 1944, ביום בו הצבא הגרמני נכנס להונגריה, נלקח האב על ידי הנאצים, רגע שלימים תיאר לפיד כ"זה הרגע שבשבילי אלוהים מת". תחילה הועבר האב לבית מלון מקומי בו רוכזו היהודים, משם למחנה ריכוז הונגרי בבאצ'קה טופולה ומשם לאושוויץ. לקראת שלהי המלחמה הוצעד האב מאושוויץ למחנה מאוטהאוזן, שם נרצח. לפיד ואמו נלקחו לגטו בודפשט; הם שרדו בעזרתו של ראול ולנברג, אך רבים מבני משפחתם נספו בשואה. בחורף 1945 בבודפשט הובילו הנאצים והפשיסטים ההונגרים את לפיד ואמו, יחד עם יהודים רבים אחרים, אל נהר דנובה, שם היו מעמידים את היהודים כשפניהם אל המים ויורים בהם. האירועים האלה נודעו אחר כך בשם "הירי על הדנובה". בעודם הולכים, הנמיך מטוס סובייטי טוס מעל השיירה, ובמהומה שנוצרה נכנסו לפיד ואמו לבית שימוש ציבורי קטן בצד הדרך והסתתרו שם, וכך שוב ניצלו חייהם. מאוחר יותר שבו לנובי סאד, שם גילו כי ביתם הוחרם. הם חיו בעיר שנשלטה בידי הדיקטטור הקומוניסטי יוסיפ ברוז טיטו במשך שלוש שנים וחצי בטרם הותר להם לעזוב. ב-25 בדצמבר 1948 עלו לישראל על האונייה "קפלוס" (Kefalos).

במאמר שפרסם 50 שנה לאחר מכן הציג את עמדתו על ההישג של קליטת העלייה: "עיצבנו מדינה דמוקרטית, חברה פלורליסטית ועם אחד – במקום שבו לא היה לנו לא את זה ולא את זה ולא את זה. כל חילוקי הדעות בנושא העלייה והקליטה הם עניין של מה בכך, לעומת ההישג האמיתי של כור ההיתוך".

מיד עם עלייתו התגייס לצה"ל ושירת כחשמלאי רכב. עם שחרורו למד לבחינות הבגרות. לאחר מכן למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובשנת 1957 קיבל תואר בוגר במשפטים.

קריירה עיתונאית

ב-1952 החל לעבוד ככתב בעיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט", שם הכיר את אפרים קישון ואת ישראל קסטנר. ב-1955, בהמלצתו של קישון, התקבל לעבודה ב"מעריב" כמזכירו האישי של העורך הראשי, עזריאל קרליבך. בעצתו של קרליבך עברת את שם משפחתו ללפיד. עוד באותה שנה החל לפיד לכתוב בעיתון, ומילא ב"מעריב" מגוון תפקידים, ובהם כתב בבאר שבע ובתל אביב ובעל טור ראיונות בשם "מדברים עליהם השבוע". ב-1961 היה מבין העיתונאים היחידים שדיווחו מבית העם בעת משפט אייכמן. בשנים 1963–1966 שהה בלונדון כנציג העיתון שם, ובמהלך שנות השישים שימש מספר פעמים כשליח העיתון בארצות הברית. עם שובו לישראל מונה לכתב "מעריב" בכנסת. בשנת 1967 מונה בידי מעריב לייסד את ירחון הנשים "את" והיה עורכו במשך שנים אחדות. בשנת 1968 הגיש את התוכנית "יש לי אורח" בטלוויזיה הישראלית.

ב-1970 החל לפרסם את מדריך לפיד לאירופה, מחלוצי מדריכי הטיולים בשפה העברית, שזכה לפופולריות רבה והופיע ב-20 מהדורות.

במקביל לעבודתו ב"מעריב" שידר בגלי צה"ל תוכניות לילה, וכן פינה בשם "על אש קטנה" בשעות הצהריים. ב-1974 מונה למזכיר המערכת ב"מעריב".

ב-1979 מונה למנכ"ל רשות השידור, וכיהן בתפקיד זה עד 1984. המינוי נחשב למינוי של איש ימין, לאחר המהפך, שהעלה את הימין לשלטון. במסגרת תפקידו ביצע לפיד מספר פעולות שנויות במחלוקת, בהן אי חידוש חוזהו, שנתפס כהדחתו, של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. כן אכף בשנים אלו איסור על ראיונות עם אנשי אש"ף. עם זאת, לרוב נחשב לפיד למנכ"ל מקצועי, השומר על עקרונות חופש הדיבור. יש הרואים את הישגו הגדול בתקופה זו ביצירת הסדרה של יגאל לוסין "עמוד האש".

עם פרישתו מתפקיד זה חזר ל"מעריב", וכתב בו פובליציסטיקה, ובכלל זה גם את מאמר המערכת.

בשנים 1984–1987 שידר ב"קול ישראל" תוכנית אישית בשם "השבוע שלי". על תוכנית זו הוענק לו בשנת 1998 פרס סוקולוב לעיתונאות. הוא שב לשדר אותה באמצע שנות התשעים.

ב-1989 מונה ליו"ר התאחדות חברות הכבלים, עם תחילתם של שידורי הטלוויזיה בכבלים בישראל. בנובמבר אותה שנה מונה למנהל עסקי התקשורת של איש העסקים רוברט מקסוול בהונגריה, שם רכש שני עיתונים. במסגרת תפקיד זה שהה לסירוגין בלונדון ובהונגריה, ואף נפגש עם ראש ממשלת הונגריה.

ב-1992 החל להשתתף בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון, שאותה הנחה דן מרגלית. לפיד נודע בסגנונו הפרובוקטיבי. יחד עם עמיתיו לתוכנית, דן מרגלית ואמנון דנקנר, עבר לתוכנית "הכל פוליטי" בערוץ 2.

פעילות פוליטית

לפיד החזיק בדעות ליברליות, ופעל לקידומן. ב-1961 הצטרף לזמן קצר אל המפלגה הליברלית. ב-1985 הקים יחד עם שלמה להט את מפלגת המרכז הליברלי, ושימש כמזכ"ל שלה, אך לאחר זמן מה פרש ממנה וחזר לפעילות באמצעי התקשורת.

לאחר שהועמד על ידי חבר הכנסת אברהם פורז בראש מפלגת "שינוי", ובבחירות 1999. הוביל את המפלגה להצלחה והביא אותה לזכייה בשישה מנדטים. נבחר לכנסת ה-15 במידה רבה צמחה מפלגת "שינוי" ולפיד בראשה על רקע המסר של התנגדות לכפייה דתית. האופן שביטא מסר זה, שנראה למבקריו בוטה, הוביל להאשמתו בשנאה לחרדים ולדתיים. מסרים נוספים שביטאה "שינוי" היו תמיכה בכלכלת שוק חופשי והקלת הנטל על מעמד הביניים. במישור המדיני מיצב עצמו לפיד כדמות מרכז התומכת בניהול זהיר של תהליך שלום, שיכלול ויתור על שטחים.

בבחירות לכנסת ה-16 הזניק לפיד את "שינוי" להצלחה רבתי, ומספר המנדטים גדל ל-15, תוך כדי הפיכת המפלגה לשלישית בגודלה בכנסת. "שינוי" הצטרפה לקואליציה בממשלתו השנייה של אריאל שרון, ולפיד מונה לשר המשפטים וסגן ראש הממשלה. "שינוי" תמכה באופן מלא במדיניות הממשלה, לרבות בתוכנית ההתנתקות והמדיניות הכלכלית של שר האוצר בנימין נתניהו. בפרט תרמה "שינוי" להשוואת גובה קצבת הילדים לכל הילדים, בניגוד לעמדת המפלגות החרדיות.

כשר המשפטים הורה לפיד, מיד עם כניסתו לתפקיד, כי בכל המשרדים השייכים למשרד המשפטים ייתלה שלט ובו הציטוט מ"על השחיטה" של חיים נחמן ביאליק – "וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!". במהלך כהונתו כשר נתן לפיד גיבוי מוחלט לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, להצעותיו למינויים לבתי המשפט ולסדר היום שהוביל בקשר ליחסים בין רשויות השלטון. הוא תמך בעמדתו הנחרצת של ברק שאין לרשום פרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים ופעל לבלימת חקיקה בעניין זה בכנסת. כן נמנה עם אלו שהביאו למינוי עדנה ארבל לשופטת בית המשפט העליון, על אף מחאה ציבורית, במיוחד מצד ימין של המפה הפוליטית, שהביע התנגדות למינוי. לפיד כינה את דרכי הפעולה של המתנגדים "טרור נגד שלטון החוק". לפיד נכשל בניסיונותיו להביא לבחירת מועמדים מטעמו לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, והממשלה אישרה לבסוף בפברואר 2004 את מינויו של מני מזוז לתפקיד זה.

כן עמד לפיד בראש "ועדת לפיד", שמונתה בשנת 2003 לבחינת יישום לקחי "ועדת אור" שמונתה לבדיקת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. בחודש מאי 2004 הסתיימה עבודת הוועדה, והיא הגישה מסקנותיה לשר לביטחון פנים צחי הנגבי, ולמפכ"ל המשטרה. הממשלה אישרה את מסקנות הוועדה ב-13 ביוני 2004. עיקר המסקנות מחולק לשני נושאים. נושאים הקשורים לשילוב המגזר הערבי בחברה, כגון הקמת רשות ממשלתית לקידום מגזרי המיעוטים (שהוקמה לבסוף בשם הרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים) או שילוב בני המגזר הערבי בשירות לאומי אזרחי, תוך קריאה למנהיגי המגזר הערבי להצטרף לצעדים אלו ולהימנע מדברי הסתה, והמלצות הנוגעות למשטרת ישראל ולמשרד לביטחון פנים, ולצעדים עליהם לנקוט על מנת להיות ערוכים לאירועים דומים בעתיד.

בהצבעה שנערכה בכנסת ב-1 בדצמבר 2004 הצביעו שרי "שינוי", ובהם לפיד, נגד הצעת תקציב המדינה לשנת 2005, ובעקבות זאת פוטרו מהממשלה. לפיד נימק את ההצבעה נגד התקציב בהבטחת שרון להעביר 290 מיליון שקלים לחרדים בתמורה להצבעתם. לבסוף תמכה שינוי בתקציב מחוץ לקואליציה, עקב העברת 700 מיליון שקלים למפלגה, לחלוקה כרצונה. עקב תמיכתה בתקציב נמתחה ביקורת חריפה על לפיד שאף הוא מוכר את עקרונותיו למען כספים, ועל כך שהעביר מתוך הכספים, 2 מיליון שקלים לאיגוד הישראלי לשחמט שעמד בראשותו.

עם פרישת מפלגת "שינוי" מהקואליציה מונה לפיד לראש האופוזיציה בכנסת, למרות התנגדות שאר סיעות האופוזיציה למינויו. ניסיונות להדיחו מהתפקיד לא צלחו בעקבות אי הסכמה של סיעות האופוזיציה למועמד מוסכם לתפקיד במקום לפיד. הוא שימש בתפקיד זה במשך שנה עד שסיעת "העבודה-מימד" פרשה אף היא מהקואליציה והפכה לסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה. בתקופתו כראש האופוזיציה הקים לפיד ממשלת צללים בראשותו.

לאחר פרישתה מהקואליציה, החלה "שינוי" להידרדר בסקרים. הידרדרות זו החריפה בעקבות הקמת מפלגת קדימה בראשות אריאל שרון. ב-12 בינואר 2006 נערכו פריימריז ב"שינוי", בהן הצליח רון לוינטל לזכות במקום השני על חשבון אברהם פורז. לפיד זעם על התוצאות על אף שהוא עצמו נבחר למקום הראשון ברשימה, ובתקשורת נפוצו שמועות על כוונתו לפצל את המפלגה או לפרוש ממנה. בעקבות אירועים אלה קרסה "שינוי". חברי הכנסת של "שינוי" חיפשו לעצמם מפלגות אחרות, ובסקרים המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. ב-25 בינואר כינס לפיד מסיבת עיתונאים ובה הודיע על התפטרותו מתפקיד היו"ר ופרישתו מ"שינוי".

לאחר פרישתו ממפלגת "שינוי" והנהגתה החליט לפיד לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא עמד בראש מפלגת חץ – מפלגתם של פורשי "שינוי". בראש חץ עמד חברו הטוב, פורז, ולפיד תמך בתנועה באופן פומבי ושימש כ"אב הרוחני" שלה. לפיד הוצב במקום האחרון ברשימה לאות כבוד. עם זאת, המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה

מימין: ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, יו"ר יד ושם אבנר שלו, נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, לפיד ונשיא מדינת ישראל שמעון פרס בהיכל השמות ביד ושם, 11 בינואר 2008

לאחר פרישתו מהפוליטיקה שב לפיד לעסוק בעיתונות, פרסם מאמרים והופיע בכנסים תקשורתיים כעיתונאי. במקביל כיהן כיושב ראש האיגוד הישראלי לשחמט.

ביולי 2006 נבחר לכהן כיו"ר מועצת יד ושם, והחליף בתפקיד זה את שבח וייס. בנאום שנשא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-2007 הזכיר באופן יוצא דופן מעשי ג'נוסייד שנעשו מאז השואה ושהעולם הגיב אליהם בשתיקה, בין השאר את רצח העם בדארפור. עוד אמר בהתייחסו לאיראן כי "אחמדינז'אד מתכנן שיעמוד לרשותו אמצעי השמדה, שבהשוואה אליו, תאי הגזים באושוויץ הם רק מקדמה".

בימי כהונת אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל שימש לפיד, שהיה ידידו הוותיק של אולמרט, אחד מסניגוריו הציבוריים הנשמעים ביותר, וזאת אל מול ביקורת שהוטחה כלפי אולמרט בעיתונות, מצד אנשים שהיו עמו בעבר בקשרי ידידות, כדן מרגלית.

בנובמבר 2006 שב להגיש ברשת ב' בבוקר שבת את תוכנית הרדיו הוותיקה שלו, "השבוע שלי".

סגנונו

לפיד נהנה מתדמית של חובב תרבות אירופית, מוזיקה קלאסית, שחמט, הומור ואוכל טוב. מאפיין זה שלו בא לידי ביטוי, בין השאר, בתוכנית הרדיו שלו, "השבוע שלי". בספר הבישול "פפריקה" שכתב ביחד עם רות סירקיס, הגדיר עצמו במילים – "בני-אדם אוכלים כדי לחיות. הונגרי, אם הוא בן-אדם, חי כדי לאכול". המוצא ההונגרי היה חלק מתדמיתו, ובשנות ה-60 היה חלק מ"המאפיה ההונגרית" שכללה גם את ידידיו אפרים קישון, זאב וקריאל גרדוש (דוש).

לפיד היה גם ידוע בהתבטאויותיו החריפות, הן בנושאי דת ומדינה, והן בנושאים אחרים, כנשים ומוזיקה מזרחית. בין היתר התבטא בשנת 2005 כלפי חברת הכנסת זהבה גלאון בהתבטאות ממנה ניתן היה להבין כי מקצועה הוא זנות, ולאחר מכן התנצל "כג'נטלמן אירופי". דניאל בן סימון דיווח שלפיד הפטיר לעברו שהוא "מרוקאי אינטליגנטי וזה לא עניין שבשגרה".

לאחר ששמע בתוכנית רדיו בשנת 2002 שיר של עמיר בניון, שאל את המנחה רזי ברקאי "אנחנו כבשנו את טול כרם, או טול כרם כבשה אותנו?". המערכת הפוליטית סערה בעקבות התבטאות זו, ובין היתר ח"כ יגאל ביבי שלח מכתב חריף ללפיד בו קבל על ההשוואה בין "התופעה החיובית של התפשטות התרבות והזמר המזרחי לכיבוש של מחבלים מטולכרם". בתגובה כתב לו לפיד "אני פשוט לא אוהב את ההרמוניות הערביות, משום שאזני לא הורגלה לכך מבעוד מועד...אני גם לא אוהב מוזיקה של כלייזמרים, האם זה מוכיח שאני שונא אשכנזים? יתרה מזו אני אוהב את המוזיקה של בראהמס. האם זה אומר שאני אירופאי מתנשא? זה ועוד, אני לא אוהב אותך והשאלה היא מה זה מוכיח". עם זאת, לאחר הסערה הבהיר לפיד כי הוא עומד מאחורי המילים אך התנצל אם פגע במישהו ואף ניסה להיפגש אישית עם בניון בשביל להתפייס איתו, אך זה החליט להחרים את הפגישה.

מותו והנצחתו

שלט הרחוב על שמו של יוסף לפיד בנתניה

ב-30 במאי 2008 אושפז לפיד במצב קשה בבית החולים איכילוב. ב-1 ביוני 2008 נפטר לפיד ממחלת הסרטן, לאחר שבחר שלא לקבל טיפול מאריך-חיים. לפי בקשתו, הוא נטמן ליד קברה של בתו מיכל בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

לאחר פטירתו כתב בנו, יאיר לפיד, את הביוגרפיה של אביו בגוף ראשון, "זיכרונות אחרי מותי".

ב-15 במרץ 2011 נקרא על שמו 'רחוב טומי יוסף לפיד' (улица Томија Јосефа Лапида) בעיירה וטרניק, פרוור של עיר הולדתו נובי סאד.

ב־3 בספטמבר 2014 אישרה מועצת עיריית נתניה קריאת רחוב על שמו של יוסף לפיד בשכונת "נוף הטיילת" בעיר. גם בראשון לציון יש רחוב "טומי לפיד", בו נמצאת אחת הכניסות לאצטדיון הברפלד.

טענה לתקיפה מינית

בנובמבר 2017 העידה העיתונאית הוותיקה סילבי קשת בפרסום עצמאי ובראיונות שונים לעיתונות כי בעת שהותה בדירה בלונדון בשנות ה-60, לפיד תקף אותה מינית. "לפיד ביקש לעלות לדירתי בלונדון בתואנה של צורך שיחת טלפון דחופה, עם כניסתנו לדירה הוא הפיל אותי תוך שראשי נחבט בקרקע. לפיד קרע את שמלתי וניסה לבצע בי מעשה אונס".

חיים אישיים

יוסף לפיד היה נשוי עד לפטירתו לסופרת והמחזאית שולמית לפיד. לזוג נולדו שלושה ילדים: מיכל (שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1984), יאיר (לימים ראש ממשלת ישראל ה-14) ומירב (אימה של נטע רוט). בשנות השישים התגורר בבית מגורי העיתונאים, בניין מגורים בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים מרכזיים, ובהם יגאל לב ולוי יצחק הירושלמי. לימים עבר להתגורר בצפון העיר.

ספריו

• אנשים חשובים מאוד, הוצאת מעריב, 1963, "מאה ראיונות והומור אלף" – לקט ראיונות שהתפרסמו ב"מעריב", בהם "ראיון מספר 101" עם אפרים קישון. איורים – דוש.
• מדריך לפיד. מהדורות שונות 1970–2003, הוצאת שקמונה, כתר, כנרת. מחלוצי מדריכי הטיולים בשפה העברית. כולל מדריך לפיד לאירופה, לארצות שונות באירופה, ומדריך לפיד לצעירים.
• לקט טורים שפרסם בירחון "את":
  • קפה למיטה, הוצאת שקמונה, 1971. הומורסקות. איורים – זאב.
  • אדם בגילי, הוצאת שקמונה, 1974, מחשבות והרהורים על החיים ועל הזוגיות. איורים – זאב.
  • בעל חי, הוצאת שקמונה, 1978, הומורסקות על חיי הנישואין והחיים, איורים – זאב.
• פפריקה (בהשתתפות רות סירקיס), הוצאת רות סירקיס, 1986. ספר בישול.
• לקט שיחות מתוכנית הרדיו "השבוע שלי":
  • השבוע שלי, כתר הוצאה לאור, 1988.
  • עוד אני מדבר, הוצאת כתר, 1998, איורים – זאב.
  • משהו השתבש, הוצאת כתר, 2001. איורים – מישל קישקה.
• שיעורים בתקשורת, הוצאת צבעונים, 2000. ניתוח אירועים מן ההיבט התקשורתי תוך דיון באתיקה עיתונאית.
• אמרתי לכם, הוצאת כתר, 2008.

מחזותיו שהוצגו

• הכושי עשה את שלו, במאי שמואל בונים, תפאורה יוסף קארל, המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי, ינואר 1967. זאב רווח שיחק בהפקה המקורית, והעלה אותו שנית כבמאי בסוף שנות ה-90.
• תפוס את הגנב, קומדיה שהוצגה בתיאטרון "הבימה" ב-1973.

לקריאה נוספת

• יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, כתר הוצאה לאור, 2010 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של יוסף לפיד, בקטלוג הספרייה הלאומית
• הספרים של יוסף לפיד, באתר "סימניה"
• יוסף לפיד, באתר הכנסת
• יוסף לפיד, באתר כנסת פתוחה
• קורות חייו וקטעי וידאו בהשתתפותו בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
• שרה ליבוביץ-דר, אגודת נפגעי לפיד, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2002
• ברק כרמל ואסף רביד, מת העיתונאי והפוליטיקאי יוסף לפיד, באתר הארץ, 1 ביוני 2008
• יוסף (טומי) לפיד, באתר וואלה
• יוסף (טומי) לפיד, באתר nfc
• שני מאמרים מתוך ספרו של יוסף (טומי) לפיד, "אמרתי לכם", באתר ynet, 17 באוגוסט 2008
• הגר רם, ‏"מצאתם את מי לשאול על אלוהים", באתר ‏מאקו‏, 2 בספטמבר 2008
• יוסי שריד, מדריך לפיד לזיהוי נודניקים, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2008
• מנכ"ל חדש, מנכ"ל חזק, באתר וואלה, 21 במאי 2010
• דוד תדהר (עורך), "יוסף לפיד", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3047
• יאיר לפיד, לילה טוב אבא, באתר ynet, 9 בדצמבר 2009.