Tzahi Weiss

Sefer Yeṣirah, or “Book of Formation,” is one of the most influential Jewish compositions of late antiquity. Attributed to the patriarch Abraham, Sefer Yeṣirah claims that the world was created by the powers of the decimal number system and the twenty two letters of the Hebrew alphabet. This short, enigmatic treatise was considered canonical by Jewish philosophers and Kabbalists and has fascinated Western thinkers and writers as diverse as Leibnitz and Borges. Nonetheless, Sefer Yesirah is nearly impossible to contextualize mainly due to its unique style and the fact that it does not refer to, nor is it referenced by, any other source in late antiquity. After a century and a half of modern scholarship, the most fundamental questions regarding its origins remain contested: Who wrote Sefer Yeṣirah? Where and when was it written? What was its “original” version? What is the meaning of this treatise?

In “Sefer Yeṣirah” and Its Contexts, Tzahi Weiss explores anew the history of Sefer Yeṣirah. Through careful scrutiny of the text’s evolution, he traces its origins to the seventh century C.E., to Jews who lived far from rabbinic circles and were familiar with the teachings of Syriac Christianity. In addition, he examines the early reception of Sefer Yeṣirah by anonymous commentators and laypeople who, already in the early stage of its reception before the twelfth century C.E., regarded Sefer Yeṣirah as a mystical, mythical or magical treatise, thus significantly differing from the common rabbinic view of Sefer Yeṣirah in that period, which viewed it as a philosophical and scientific treatise. Examined against the backdrop of this newly sketched historical context, Sefer Yeṣirah provides a unique and surprising aperture to little-known Jewish intellectual traditions of late antiquity and the early Middle-Ages which, despite their distance from the rabbinic canon, played a vital role in the development of medieval Jewish learning and culture.

The feminine divine presence, the Shekhinah, has received detailed description in the Kabbalistic literature from the time of its inception at the end of the 12th century. The present book pursues the tracks of the belief in the Shekhinah and demonstrates that the main motive of the Kabbalists was not to disseminate the belief in Her but rather to restrain and to supervise this belief which had evolved outside the Kabbalists’ sphere or in its margins.

אחד ממאפייניה המפורסמים של הספרות היהודית המדרשית, המיסטית והמאגית בעת העתיקה המאוחרת, הוא יחסה המיוחד לאותיות האלפבית. פרשנים, פוסקי הלכה, דרשנים, יודעי ח"ן ומכשפים, חלקו תפיסה שלפיה תפקידן של האותיות העבריות אינו רק טכני, ומטרתן אינה רק לסמן את השפה המדוברת. לאותיות האלפבית יוחסו במקורות יהודיים מתקופה זו משמעויות מגוונות הבאות לידי ביטוי במתודות פרשניות כגון גימטרייה, נוטריקון ותמורה, במיתוסים על בריאת העולם מאותיות, בדרשות על צורותיהן של האותיות ובשימוש מיסטי ומאגי ברצפי-אותיות ארוכים של שמות קודש.
הספר שלפנינו עוסק בבירורן של שתי סוגיות העומדות בבסיס יחס ייחודי זה לאותיות העבריות: שורשיו ההיסטוריים ומשמעויותיו הפרשניות. בפרקי הספר מתואר הרקע התרבותי, הספרותי והפרשני שמתוכו צמח העיסוק היהודי באותיות האלפבית, ונעשה ניסיון להסביר מדוע נחשבו האותיות לנושאות משמעות החורגת מתפקידן הטכני כיחידות סימון של השפה המדוברת.

One of the most prevalent scholarly assumptions in regard to the controversy in the 1230s over the Maimonidean philosophical corpus and its radical adaptations holds that the theosophy of the ten sefirot, ʻthe Kabbalah,ʼ and the sages who developed it were heavily involved in this debate. My main goal in this article is to demonstrate that this postulate is unsupported.
I show first that, in fact, we have no historical evidence indicating that the theosophical Kabbalah and the Kabbalists who were active in this period were significantly involved in the controversy. My second argument is that it was not Maimonides’ philosophy per se but rather its Aristotelian adaptations that were the target of the controversy in Provence and Spain. These adaptations were attacked for falsifying Maimonides’ legacy and jeopardizing fundamental religious tenets. Within this framework, I show that the Kabbalists sided with the prevalent rabbinic position against these radical adaptations of Maimonidean philosophy and that these sages’ Kabbalistic attitudes played no role in their attitudes in this controversy. Finally, regarding the scholarly depiction of early Kabbalistic literature, I stress that the early Kabbalistic oeuvre, produced contemporaneously with the controversy – in the 1230s – has a Neoplatonic character with very marginal mythic traits, and that the renowned mythical character of the Kabbalistic corpus became prevalent only later in the thirteenth century. Scholars tend to regard the entirety of the Kabbalistic literature as a representation of a mythical tendency within medieval Judaism; consequently, their presumption that the Kabbalists opposed Maimonides’ philosophy and supported his opponents at that time is in fact unfounded and misinformed.

יש לנו מעט מאוד עדויות על הריאליה שליוותה את ימי המוקדמים של הספרות הספירתית המכונה 'קבלה'. בתוך ים הדממה האופף את חמישים הראשונים לתפוצתה בולט מכתב שכתב יצחק סגי נהור לרמב"ן ובן דודו יונה גרונדי. מאז גרשם שלום שפרסם את מכתב רב ערך ונדיר זה, פרסמו חוקרים רבים מאמרים שהתייחסו אל המכתב או נתחו אותו. למעשה חלק לא מבוטל מההיסטוריוגרפיה על ימיה המוקדמים של הספרות הספירתית וההנחה שהיא היתה אזוטרית נשען על מכתב בודד זה.
לפני שנה פרסמתי מאמר שבו טענתי שתפוצת הידע הספירתית אינה עומדת במרכז המכתב ושטעויות רבות ליוו את דרך הקריאה המקובלת בו. אולם, לצערי גם אני הלכתי שולל אחרי כמה נרטיבים מקובלים בקריאת המכתב. במאמר זה אני טוען שאין שום קשר בין המכתב ובין תפוצת הידע הספירתי ושהקריאה הרווחת במכתב התבססה על הנחות מהותניות על 'הקבלה', אך מיעטה להביא ראיות. במכתב של יצחק סגי נהור יש כמה שורות שבהן הוא טוען שהזהיר אנשים שלא לצאת למסע, הוא שמע שהם חנו בעיר בורגוס שבקסטיליה וכעס על כך שבשונה מאבותיו, לא נהגו זהירות בהפצת סודות התורה. ההנחה המקובלת במחקר, שגם אני הנחתי עד לאחרונה, היתה שהוא מכוון לחכמי ספירות ('מקובלים') שנהגו חוסר זהירות בהפצת תורותיהם. במאמר אני מראה באמצעות מספר רב של עדויות תומכות שאין המדובר כלל בחכמי ספירות, אלא במשלחתו של ר' דוד קמחי לארצות ספרד שבקשה להגן על שמו של מתרגם מורה נבוכים שמואל אבן תיבון ולהחרים את המתנגדים אליו. משלחת זו הוזהרה על ידי גורמים נוספים, כפי שאני מראה, שלא לצאת למסעה. באותה תקופה רד"ק פרסם פירושים פילוסופיים ל'מעשה בראשית' ו'למעשה מרכבה' והואשם על ידי מספר רבנים שהוא מפיץ בצורה לא אחראית את סודות התורה ומשלחתו של רד"ק כפי שאנו יודעים מעדויות רבות אכן ישבה בעיר בורגוס שבקסטיליה. גם תוכן ההאשמה של אותה משלחת כמי שסר לבם מן העלה העליונה, רווח כלפי פילוסופים אריסטוטליים יהודיים באותה התקופה, שסברו שהאל אינו משגיח על העולם והואשמו כמעט מילה במילה, על ידי יהודים אחרים כמי שאינם מתפללים. לעומת הפילוסופים, מציין ריסן כי לחכמי הספירות אין את בעיית ההשגחה ואין אצלם חשש מפירוד כי הם מאמינים שהדברים, קרי הספירות, מיוחדים באל ואינם נפרדים ממנו. המבנה הספירתי והפצתו איננה הבעיה שבה עוסקת האיגרת אלא כפי שעולה באופן מפורש מדברי ריסן- אלא הפתרון

This study offers a fresh view on one of the fundamental problems concerning the history of Jewish thought and religious discourse, namely, the cause for the sudden appearance of the Kabbalistic theosophy of the sefirot in the turn of the 13th century. Based on testimonies of 13th-century Kabbalistic and non-Kabbalistic authors, I show that the wide reception and rapid development of the sefirotic system in this period were due to the fact that it provided theological solutions to two acute difficulties with which contemporary believers and theologians struggled: first, rejection of the notion of divine providence over individuals, and second, enhancement of the Jewish worship of divine mediators.

In 1934 Gershom Scholem published a very important letter that Isaac the Blind wrote to Nahmanides and Jonah Gerondi in the 1230s. The common assumption in the scholarship was that the letter addresses two classical problems at the heart of Kabbalistic literature: the problem of esotericism versus exotericism and the issue of the heretical potential of sefirotic lore. I suggest a different reading, which takes into account sociological and theological events that occurred during the 1230s. According to my argument, the first part of the letter refers to an accusation of impurity in Jonah Gerondi’s family. The second part of the letter refers to the worship of mediators, which was associated with a medieval binitarian belief, was not sefirotic and was widespread in that area.

The turn of the thirteenth century is a formative period for the historiography of medieval Jewish thought. These years saw the dissemination of the Hebrew translations of the Maimonidean corpus, alongside the simultaneous appearance of the first Kabbalistic treatises, in the same geographical regions. This concurrent appearance led scholars to examine Jewish theological discourse mainly via two juxtaposed categories: "Philosophy" and "Kabbalah". In this paper, I will return to that formative moment in order to demonstrate that exploring Jewish history of ideas beyond the scope of these categories could be very advantageous in improving our understanding of both categories and the Jewish theological inner-dynamics in this period as a whole. I will draw attention to a contemporary theological attitude, which is neither Kabbalistic nor philosophical, which I will define as a medieval form of Jewish binitarianism. My argument in this paper will be composed of two parts-first, outlining the nature of this medieval Jewish theological trend, and second, showing how a precise definition of this belief within its context alters crucial notions and understandings in the common scholarly historiography of medieval Jewish thought.

The issue of substituting direct worship of God with prayers addressed to angels has provoked debate in Jewish sources from the first centuries CE until the modern period. During the 12th and 13th centuries, this issue was the subject of vivid debate. The relationship between prayers to angels and prayers to the sefirot, as well as the relationship between sefirot and angels, during the period of the formation of the sefirotic literature has not yet been systematically examined in scholarship. In a preliminary attempt to address this lacuna, this article outlines and investigates the objections of the sefirotic theosophists to the worship of angels, from which it emerges that the sefirotic literature is not only a mystical and mythical response to medieval Jewish philosophy, but also evolved as a conservative rabbinic reaction to Jewish medieval mythical and magical beliefs that were suspected of being contradictory to monotheism.

The Babylonian Talmud contains a tale about the creation of an artificial calf by two sages who dealt with hilkhot yetzirah, or laws of formation (b. Sanhedrin 65b). Already in the eleventh century CE the phrase "Laws of Formation" was being used to refer to the short, enigmatic, and influential treatise Sefer Yetzirah (Book of Formation), which depicts the creation of the world by means of the twenty-two letters of the Hebrew alphabet. The connection between hilkhot yetzirah and Sefer Yetzirah is of great consequence in determining the period in which the latter was edited, as well as its reception history.